דיוויד צ'אנג הוא סוג של שף רוק סטאר מקומי שחולש על אימפרייה קטנה של 4 מסעדות ו 4 מאפיות בעיר. אם מסתכלים באתר של המסעדה בחלק של השאלות-ותשובות, האוכל שמוגש במסעדה מתואר כ"אוכל אמריקאי טעים". אני נוטה שלא להסכים עם המשפט הזה. לדעתי, תיאור מוצלח יותר היה יכול להיות "אוכל ממש לא אמריקאי אבל ממש ממש טעים". שנה שעברה ביקרנו במומופוקו-קו, מסעדת הדגל המעוטרת בשני כוכבי מישלן אבל זה סיפור אחר לגמרי שיספור בפעם אחרת. הפעם, שמנו פעמנו למומופוקו נודל בר, מסעדת הראמנים השכונתית, אם השכונה שלך הייתה בטוקיו וראמן שמיימי היה בתפריט (פה הוא בתפריט).

אני חושבת שאפשר להבין מהסאב טקסט העדין של ההקדמה שמאוד אהבתי את הראמן פה שמגיע בקערה גדולה ומלא בכל טוב של טעים-לי. אהבתי מאוד גם את הפורק באנס ואת השיטאקי באנס. למעשה, כל כך אהבתי אותם שלמרות שכבר התחלתי להיות שבעה מהמרק לא יכולתי להתאפק והזמנתי משני הסוגים.

פורק באנס (ושיטאקי באנס בגרסה הצמחונית) זה תכלס מנה מאוד פשוטה: לחמניה מאודה דקיקה, ובפנים פרוסות חזיר מעושנות קצת רוטב והרבה בצל ירוק. אני עדיין מחכה לאיזה זוכה פרס נובל שיסביר לי איך מנה כזאת פשוטה יכולה להיות כל כך טעימה (ועוד עם בצל ירוק, הנמסיס המושבע שלי) (אחרי פטרוזיליה וקינמון).

זנב, מישהו?

שיטאקי באנס

והראמן שלשמו התכנסנו

על מנת להיות הוגנים, אני חייבת לספר גם על הצדדים הפחות נעימים של המסעדה. הצד הראשון היא שכמו כל מסעדה שמכבדת את עצמה לאחרונה בניו יורק אין אפשרות להזמין מקום מראש ולכן אם רוצים לכוון לארוחת ערב כדאי לכוון לארוחת ערב מוקדמת (לא יותר מאוחר משבע בערב) אחרת כל הערב שלכם יעבור בהמתנה. ולא שלהמתין זה הדבר הכי גרוע, העובדה שכולם מסביבכם יוכלו מרקים טעימים בזמן שאתם עומדים ומחכים היא עינוי שלא הייתי מאחלת לגרועים שבאוייבי. מצד שני, לעובדה שאין הזמנות מקום מראש יש גם צד חיובי והוא שאם אתם רק מגיעים לביקור בעיר יש לכם ממש צ'אנס ללכת לאכול ושם וממש לאכול, לא רק לעבור ליד ולגלות שאין מקום לארבעה חודשים הקרובים.

מבט אל עבר המטבח ואוף עם כל האנשים שכבר קיבלו את האוכל שלהם

החיסרון השני של המסעדה הוא שאחרי שאוכלים מרק, פורק באנס וגם זנבות חזיר (הם היו בתפריט ואוריאל אוהב זנבים) בקושי יש מקום להנות מהקינוחים וזאת טעות שעשיתי בפעם הראשונה שהיינו שם ואיכשהוא הצלחתי לחזור עליה גם בפעמים שאחרי כן. עזבו אותכם מגלידה בטעם מרשמלו או ממוס ריבת חלב, מה שאתם באמת רוצים לאכול ואתם פשוט עוד לא יודעים את זה הוא השוקולד צ'יפ טראפלס. השם מתעתע, כי אתם תחשבו שזה רק טראפל קטן בטעם עוגיות אבל למעשה תקבלו גוש קטן בטעם בצק עוגיות שוקולד צ'יפ מצופה בחומר קסום כלשהוא שיזכיר לכם את הדבר הכי טעים בעולם שאכלתם בגיל חמש , גם אם בגיל חמש הייתם מוכנים לאכול רק ספגטי בלי רוטב ופיתה בלי כלום. הקינוח הקטן הזה כל כך טעים שבפעם הראשונה שהיינו שם לא הצלחתי לצלם אותו מרוב שהוא נגמר מהר ולכן היינו צריכים לחזור לשם עוד כמה פעמים – לשם התיעוד, אתם יודעים. נעשה הכל כדי לתעד באופן מקיף ביותר את המסעדה לקהל הקוראים הנאמן שלנו (היי אבא!) . למעשה, ברגעים אלו ממש אני נזכרת שלא בדקתי את גודל הנורי שהוגש בתוך המרק וזה נראה לי פריט מידע חשוב ביותר ולכן (למען התיעוד לדורות הבאים) אני חוששת שנאלץ לבקר שם שוב. בקרוב. מאוד בקרוב.

תיעוד נדיר של טראפל השוקולד צ'יפ

השורה התחתונה: טעים.  אוהו, כמה שטעים. 120 דולר (מתוך זה 43 על האלכוהול) לארוחה לשני אנשים כולל שלוש ראשונות, שני מרקים, סאקה, קינוח והצצה לגן עדן זה דיל משתלם במיוחד.

לפרטים נוספים: מומופוקו  נודל בר השדרה הראשונה 171 (בין רחוב 10 ל 11)