עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה יש בדיוק עוד 51 ימים, 7 שעות, 34 דקות ו 51 שניות ללכת ל WD-50  לפני שהיא תיסגר ולכן ההכנה לארוחה התנהלה בדקדקנות. הזמנו מקום כבר לפני שבועיים ומאז אני ואוריאל מתאמנים באינטנסיביות באכילה תחרותית. לדוגמה:

אני: אם יש לך תפריט טעימות של חמש מנות ושל שבע מנות, מה אתה בוחר?תענה מהר!

אוריאל: חמש!

אני: ואם יש חמש ו 11?

אוריאל: חמש!

אני: ואם יש שבע ו 21?

אוריאל: תעזבי אותי כבר, אני יודע לחשב פונקציית מינימום

ויילי דופריין הוא הנסיך של הגסטרונומיה המולקולרית בארצות הברית. כאומן ומדען המאכלים שלו נמצאים תמיד בחזית הטכנולוגיה והחדשנות המדעית. כבר קרוב ל 12 שנה ש WD-50 מספקת חווית אכילה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, תוך שימוש במגוון אינסופי של טכניקות חדשניות ופורצות דרך וכל ארוחה מורכבת ממולקולות עדינות וקסומות שנשזרות יחד בעדינות ומומחיות של רב-אומן על מנת לספק מגוון רחב של חושים לכל סועד.

הבעייה היחידה שחוש השובע הוא לא בהכרח אחד מהם. והאמת, זה כנראה באשמתי כי למרות תוכנית הפעולה המדוקדקת שבנינו ושלל האימונים, ברגע האמת הגענו למסעדה לגלות שיש תפריט טעימות של 12 מנות ושל חמש,  וברגע של חולשה בחרנו את התפריט הגדול יותר. מה שהתחיל ארוחה ארוכה של שלוש שעות וארבעים וחמש דקות (שאם תעשו חישוב תגלו שזה בממוצע מנה כל רבע שעה). מנה בגודל של ביס. כל רבע שעה. מה שמשאיר 14 וחצי דקות בכל פעם להתבונן בעינייו האוהבות של בעלי היקר, לאחוז בידו ולרכל על כל מי שיושב לידנו, וגם על המלצר.

אני רגילה לכך שבתפריטי טעימות כל מנה מגיעה קטנה כדי שיהיה אפשר לאכול ולהתנסות במגוון מנות, אבל פה ההרגשה הייתה שמגיע מעט מידי אוכל וכל יותר מידי זמן. בשלב מסוים, כשהשעה הייתה כבר שמונה וחצי והיינו רק בדוגמית השלישית הייתי כל כך רעבה שחשבתי לצאת שנייה החוצה, לנשנש איזה סלייס קטן של פיצה ולחזור – עוד לפני שמישהו בכלל ישים לב. הם אפילו נותנים לך עותק של התפריט כי בזמן שלוקח למנות להגיע ייתכן בהחלט שתפרוץ הפיכה בשלטון, שיגיע עידן הקרח, ושאני אזדקן ואהיה סנילית כל כך שאני כבר אשכח מה כבר אכלתי.

חלק מהמנות היו ממש יפות, ויצירתיות. ולגמרי סיפקו אותי מבחינה אינטלקטואלית. מבחינה קולינרית קצת פחות. מתוך 12 מנות היו כמה שזכורות ממש לטובה כמו מנה של רגל צפרדע מטוגנת בציר צפרדעים, או גריץ שרימפס (שזה לא גריץ עם שרימפס, זה היה גריץ עשוי משרימפס) אבל בעיקר הייתה חוויה ארוכה, מייגעת ועם פוטנציאל עצום להיות מייאשת ביותר אלמלא הייתי אלופה באכילה תחרותית וידעתי להצטייד מראש בהרבה אלכוהול (אחרת, כל מה שהיה לי להתנחם בו הוא אוריאל, ואתם יודעים כמה זה לא בריא למערכת יחסים לבני זוג לדבר יותר מידי אחד עם השני).

כשקמנו ללכת המבט של אוריאל בדיוק פגש במבט של וויילי, וכמו שתי נשמות תאומות הם מייד נמשכו אחד לשני. הוזמנו לסיבוב במטבח ואוריאל דווקא היה מבסוט כי לא הייתה שם שום פיסת ציוד משמעותית שאין לנו גם בבית. הודנו לווילי על ערב נהדר (קרי: שיקרנו לשם הנימוס) וחזרנו לביתנו.

בדרך חזרה הבייתה אוריאל אמר לי שיש לו מלא הערכה לווילי דופריין ושהוא מעריץ את האיש כגאון יצירתי. אחרי כן הוא הכין לי לחמניה עם שוקולד כי פייר, עוד נשארתי קצת רעבה.

הפלצנות של מסעדה גדלה ככל שכמות האוכל תופסת חלק קטן יותר מהצלחת

 השורה התחתונה: 413 דולר לזוג לפני טיפ (מתוך זה רק שבעים על דרינקים, ותזכרו שהיה צריך הרבה) ממקמים את המסעדה בתחום ה"יקר לאללה". שווה? עוד לא החלטתי. אולי רק למי שממש בקטע של בישול מולקולרי.

לפרטים נוספים: WD-50, רחוב קלינטון 50 (המסעדה נסגרת בסוף נובמבר 2014).