מבועסת ומצוברחת שירכתי את דרכי למסעדה, משל הייתי אוריאל שגוררים אותו בשעת בוקר מוקדמת לברוקלין. לא רציתי ללכת לשם אבל זה לא שהיו לי ברירות אחרות, אני צריכה להיות אמיצה וחזקה. הבשורה נחתה עלי בהפתעה ולא היה לי הרבה זמן להתכונן לטרגדיה. כדי לשרוד כדאי שאני אהיה מוכנה נפשית, רוחנית ובעיקר קיבתית. אבוי! אני צריכה לטוס ללונדון! לשבועיים!!

הנה וידוי – אני שונאת בריטים.  שונאת כל דבר שקשור בהם. שונאת את הזחיחות שלהם. שונאת את ההומור הכאילו שנון אבל בעצם דל שלהם. שונאת את המזג אוויר שלהם, שונאת את המלכה. שונאת את השיניים העקומות שלהם. בקיצור, יש לי אלרגיה קשה לכל דבר בריטי ואני אעדיף אפילו שבועיים בבנטונויל, ארקנסו על פני שבועיים בממלכה המאוחדת. בארקנסו לפחות אני מבינה את המבטא שלהם. אז אחרי שהתאוששתי מההלם של הצורך להיות שבועיים שלמים במשרד בלונדון (ושבועיים פחות מהחיים שלי בניו יורק) הבנתי שאם אני הולכת לשרוד את זה, כדאי שאני אתכונן בצורה יסודית. שיננתי את שמות כל בני המלוכה, למדתי את מפת הטיוב (ולמדתי לקרוא לה "טיוב" ולא סתם "סאבווי") ובעודי מזמזמת את ההמנון הצרפתי (ומטמטמת את אוריאל בעקשנות שזה ההמנון הבריטי) הייתי בדרכי למקום הכי אנגלי שאני מכירה בניו יורק – מסעדת "תה וסימפטיה".

אוריאל, אתם מבינים, הוא אנגלופיל מושבע. כמובן שהמחזאי האהוב עליו ביותר הוא שקספייר, יש לו תמונה של ג'ון קליז בארנק והוא נשבע אמונים למלכה כל בוקר. בערבים, כדי לטמטם אותי בחזרה הוא שר את "רול! בריטניה!" והוא מתעצבן עלי כל פעם שאני קוראת ללונדון "עיר מדרגה שנייה".

כבר בדרך התחלתי למנות את כל הדברים האנגלים שאני שונאת שכוללים את (רשימה קצרה ולא ממצה) יו-2 (שגיליתי שהם לא בריטים), גרייטפול דד(גם לא בריטים) והביטלס (שדווקא הם כן בריטים, וגם עם שיניים עקומות שזה רק מוכיח את הנקודה שלי).  אוריאל תיזכר אותי בהרבה דברים שהם בריטים שאני דווקא כן אוהבת כגון כריסטיאן בייל (חשבתי שהוא אמריקאי), דניאל דיי לואיס (הוא לא שיחק אינדיאני פעם?) ואנתוני הופקינס (הוא לא קנדי?). מסתבר שכל שחקן הוליוודי אהוב עלי הוא בעצם בריטי. אבל כיאה לאמריקאית מזויפת, לא נתתי לעובדות להרוס לי את התיאוריות שלי.

עיקמתי את האף הניו יורקרי שלי עוד לפני שהתיישבנו. כל המסעדה מעוצבת בפריטים בריטים להחריד, כולל ערכות תה מעוצבות בצבעי הממלכה הבריטית וצלחות עם בני המלוכה עליהן. ההרגשה הייתה כאילו צ'רצ'יל בעצמו עיצב את המקום, ונעזר בניוטון ושקספייר כמעצבי פנים. זה נראה כאילו מונטי פייטון הקיאו את כל המסעדה. זה בעיקר נראה כאילו נכנסתי לסיוט הכי גדול שלי, משל הייתי בתוך חלום של דיוויד בואי עצמו.

התפריט דיי מוגבל ממוקד ומכיל בעיקר קלאסיקות אנגליות כגון פאי בשר, נקניקיה עם פירה ("באנגרס אנד מאש") ושאר זוועות . אני הלכתי על תפריט ארוחת הבוקר האנגלית הקלאסית וכמובן גם על תה אינגליש ברקפסט. השולחן היה קטן מידי מכדי להכיל גם את הצלחות שלנו וגם את סט התה המלא שכלל קומקום תה (ויש גם כאלה בצורת מגדלים, רק שאנחנו לא קיבלנו אותם הפעם), כוס עם צלוחית, מסננת וכמובן גם קערה קטנה להניח עליה את המסננת. יש טקס ויש סדר ואסור לזלזל בו. (חוץ מזה שהסתלבטתי עליו לאללה עד שהמלצרית נתה בי מבט כל כך עקום שהשתתקתי מייד. היא גם בעקשנות הזיזה לי כל הזמן את כוס התה שתעמוד מימין לצלחת, כמו שראוי, ולא משמאל לצלחת, איפה שאני הנחתי אותה כדי שיהיה פחות סיכוי שהיא תחליק החוצה מהשולחן, אבל יש טקס וגו').

זאת מסעדה בריטית, אז יש גם חוקים מאוד ספציפים שכתובים בתפריט, מתוך ההנחה שאמריקאים גסי רוח וחסרי תרבות לא יודעים איך להתנהג (לא הנחה בלתי סבירה, למרות שרוב באי המסעדה היו דווקא בריטים), כולל הנחיות מאוד ספציפיות לגבי כמות הזמן שמותר לך להיות במסעדה וכמה טיפ להשאיר. בזמן שחיכינו לאוכל המשכתי למנות את כל הדברים הבריטים שאני לא סובלת שכוללים הומור בריטי (חוץ מג'ון אוליבר, את ג'ון אוליבר אני אוהבת), סדרות בריטיות ובמוחד סדרות של הביביסי (חוץ מדאונטון אבי) (וחוץ משרלוק הולמס ) (אבל כמובן שאת בנדיקט מהשמובנץ' אני עדיין לא סובלת), ומבטאים בריטים. לאמריקאים דרך אגב יש איזה תסביך נחיתות עם מבטאים בריטים וכל מבטא זר נשמע להם מאוד אינטליגנטי, וזה למה בפרסומות בטלוויזיה בכל פעם שהמפרסמים רוצים להישמע חכמים הם שוכרים קריין עם מבטא בריטי, ככה שיצא שלאחרונה שמעתי בריטים בעיקר מדברים על פלאי המגב החדש שכבר מכיל בתוכו את הסבון ומהללים את הערכים התזונתיים של קורנפלקס כזה או אחר. אני אמריקאית מזוייפת ככה שהמבטא לא עובד עלי ולא משכיח ממני את היהירות הבנויה בו (בניגוד כמובן ליהירות המובנת בישראלים).

סוף סוף קיבלתי את הארוחה המיוחדת.  צלחת מלאה בכל טוב בריטי עם טוסט, חביתה מקושקשת, בייקון, חצי עגבניה על הגריל וכמובן גם שלאכטה מכובדת של שעועית, שיהיה טעים ונעים וגם ריחני (כמו הבריטים). התנחמתי לפחות קצת בעובדה שהתה היה חזק וטוב (שווה ערך לקפה) וגם הארוחה הייתה לא רעה, אם כי חסרה קצת במקוריות (מה אתם מצפים מאומה שהניבה טיפוסים משמימים כמו אלטון ג'ון וטולקין).

בדרך הבייתה שיניתי קצת את דעתי. אבל ממש קצת.

לונדון, היר איי קאם.

***

השורה התחתונה: 41 דולר לשני אנשים שתי ארוחות אנגליות כהלכתן ושני קנקני תה אפילו יותר אנגליים כהלכתם.

לפרטים נוספים: תי & סימפטי , שדירת גריניץ' 108