לגור ביחד עם שף מקצועי זה לא תמיד כזה כיף כמו שזה נשמע. כלומר, זה מאוד כיף לחזור כל יום הבייתה לאסקרגו ברוטב ביף בורגניון, עם סופלה גרניט מוקרם עם ג'לי משמשים ומקרוני כמהין אבל ביחד עם חיי האמברוסיה והנקטר יש גם את הצד היותר משמין אפל. הצד שבו צריך לקום בארבע לפנות בוקר כדי לחכות בתור בשוק האיכרים למשלוח חד פעמי של עגבניות אנטרוביס מפוספות, או להגיע הבייתה ולחפש מקום לכור היתוך הגרעיני (הנייד) שאוריאל קנה במטבח הכבר מאוד קטן והכבר מאוד עמוס שלנו. שצריך להמשיך להחמיא לאגו של הגאון היצירתי, גם כשלפעמים המתכונים קצת פחות מצליחים (מישהו אמר פתיתים ברוטב נוטלה?) אבל ללא ספק תופעת הלוואי הכי מדאיגה בנושא היא הזלזול האוטומטי שאוריאל מפגין בכל מסעדה שאנחנו הולכים אליה. תהא זאת מסעדת כוכב מישלן נוצצת או דוכן אוכל רחוב צנוע, תמיד הטקס מתחיל בטעימה של אוריאל, מלמול, מצמוץ ובסוף השאלה הקבועה:

"אני מכין את זה יותר טעים, נכון" ?

ואוי לי אם אני אגיד שלא, כי המבטים הנעלבים שאני אקבל לשארית הערב הם רק התחלת מסע הייסורים. במהלך השבועיים שאחרי אוריאל יפסיק להכין אוכל ובמקום ינבור באינקצלופדיות של תזונה, יפרוץ לדאטהבייס של המסעדה כדי להשיג את שמות הספקים ויתגנב למסעדה דרך המרתף כדי לצפות בטבחים מכינים את המנה ובמהלך השבועיים שאחרי כל מה שאוריאל יעשה זה להכין את המנה שוב ושוב עד שהוא יצליח (או עד שהוא ישבור את רוחי) עד שאפשר להכריז על ניצחון האור על פני החושך אוריאל על פני המטבחים המקצועיים.

אז תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשהלכנו לסטקייה הטרנדית קוואליטי מיטס ואוריאל טעם, מלמל, מצמץ ואז פלט:

"וואו, יותר טוב משלי".

אחרי שסיימתי לטפס חזרה לכסא ונגסתי בסטייק הבנתי על מה העניין. אנחנו מדברים פה על קראסט כל כך קראנצ'י שראוי להנהיג עבורו מרד ועל בשר כל כך רך ועסיסי מפנים שכמעט ציפיתי שמתתיהו הכהן יתגלה אלי מתוכו. יתכן שכן או לא היו תוספות שונות ומשונות אבל ללא ספק הבשרים היו החגיגה הגדולה של הערב.

החגיגה השנייה של הערב הייתה ההימור על היין. המגוון רחב (ויקר) אבל יש אופציה להזמין פשוט יין בשיטת לוטו – משלמים 75$ ומקבלים שאריות של בקבוקי יקרים אחרים שסועדים אחרים לא סיימו שרוקנו לתוך מיכל מיוחד בקבוק כלשהוא שהסומלייה שם בצד לאותו ערב. ומה שהגיע לנו היה יין שהערך המסחרי שלו שווה הרבה יותר – [שקר כלשהוא] מבציר [שקר אחר כלשהוא] שהיה הפתעה נעימה ביותר.

החגיגה השלישית של הערב היה שליווה אותנו איש יקר ומיוחד בשם דויד, ואשתו למודת הסבל (ישבה ליד אוריאל) ושני אלה, מלח הארץ, מבקרים לראשונה בניו יורק ככה שצריך היה כבר מייד לפצות אותם על הערב הקודם שגררנו אותם למסעדה יפנית אסלית וניסנו לשכנע ואתם לאכול כרבולות עוף בשביבי דגים. אז הערב הלכנו על משהו יותר אמריקאי, ואין אמריקאי כמו סטייק, יומרנות וזלזול של מלצרים.

זה כבר סוג של קטע כזה, שבכל מסעדת סטייקים שמכבדת את עצמה, המלצרים המבוגרים בזים לסועדים – ואם קיבלתם גם גלגולי עיניים אז צ'ופרתם באופן מיוחד. עוד מאפיין של כל סטיקיית עילית הוא הגנדור והראוותנות (בכל זאת, אתם עוד שנייה הולכים להוריד פה איזה מאה דולר לראש) אבל מה שעוד אהבנו כאן הוא שהמקום סופר טרנדי ויומרני-היפסטרי ולא יומרני-ויקטוריאני.

מה שכן, יקר פה. מאוד. סטייקים זה תמיד עניין לא זול אבל ביחד עם היין, כמה צדפות לנשנוש ואיזה תוספת או שתיים, המחיר עולה בקלות מעל מאה דולר לבן אדם.  ולכן אוריאל ממשיך לטעון שמטעמים כלכליים בלבד מגיע לו לקבל מקרר ישון והוא כבר נרשם לקורס קצבות ויישון בקר, וזאת הסיבה שבחדר האורחים תלויה גוויה של פרה עם אנקול מהתקרה, מה שהולך לשרת כאלמנט עיצובי נאה בפעם הבאה שאורחים מכובדים באים להתארח. זאת פעם אחרונה שאני מסכימה על אוריאל על משהו.

***

השורה התחתונה: כבר דיברנו. 100+ לראש. פלוס פלוס אם אתם חובבי יין.

לפרטים נוספים: קוואליטי מיטס, רחוב 58 בין 5 ל 6