עם יום כיפור וזה, נראה לי שאני חייבת לאוריאל כמה סליחות. סליחה שביישתי אותך מול החברים שלך וגררתי אותכם לנינג'ה. סליחה שלא נתתי לך לבנות תנור פיצה בחדר עבודה. סליחה שאכלתי לך את כל העוגיות והשארתי לך פתק בקופסה הריקה של העוגיות שפעם הבאה תחביא אותן יותר טוב. סליחה שגררתי אותך לווילאמסבורג, ושהערתי אותך מוקדם בבוקר (וגררתי אותך שוב לווילאמסבורג). סליחה שקראתי לך שיכור , אלכוהוליסט וסטוקר.

סליחה!

עכשיו, אחרי שהורדנו את הסליחות מהרשימה, אפשר להתחיל בנחת רשימת חטאים חדשה. ואין חטא איום ונורא כמו גם לגרום לאוריאל לקום בבוקר, גם ליסוע למרחקי דרום ברוקלין, ועוד בשביל דים סאם. חטא כפול ומכופל ומשולש, שווה ערך רק ללמד את החתול לטייל לאוריאל על הראש באמצע הלילה (שנה טובה פיקסל!) או , חס וחלילה, לפרגן לאוכל טבעוני. (מזל שיש יום כיפור כל שנה).

מי שקורא את הבלוג יודע שאני סנובית של דים סאם. דים סאם רגיל כבר לא מרגש אותי ואחרי שסיימתי לאכול בכל הדים סאמיות במנהטן, שמתי פעמי לשכונות רחוקות יותר כגון פלאשינג, קוווינס. אז תארו לכם כמה רבה הייתה שמחתי שגיליתי שיש עוד שכונת צ'יינהטאון חדשה שאני לא מכירה, ועוד קל"ב, בברוקלין! שכונת סאנסט פארק היא שכונת צ"ינה טאון טיפוסית: לוקח שעה פלוס בסאבווי להגיע אליה ממרכז העיר, יש בערך שלט אחד באנגלית בכל הרחוב, צפוף, ועוד עם סבתות אגרסיביות שהודפות אותך עם המרפקים, יש ריח של דגים רקובים בכל האזור, המדרכה רוטבה וחלקלקה (מהמעי של הדגים), נו, אתם יודעים, צ'יינה טאון.

מה שעוד יש שם אבל זה דימסאמיה מאוד וותיקה ומאוד מוכרת. כלומר, אם אתם סינים. אם אתם קבוצה של חמישה חברים לבנים ומלוקלקים, ייתכן שתעמדו בתור ארבעים וחמש דקות רק כדי לגלות שקראו את המספר שלכם כבר שלוש פעמים, אבל קראו אותו בסינית ואז התעצבנו עליכם שאתם מטומטמים (בצדק), ובגלגול עיניים מסיבי הושיבו אותכם בהכי בקצה, שאף אחד לא יראה. (תכל'ס, גם בצדק).

פסיפיקאנה היא דימסאמיה בסגנון הונג קונג, מה שאומר שיש עגלות מלאות בכל טוב שמסיעים ליד השולחנות, ואפשר לבחור כל מנה וישר להוריד אותה לשולחן. אם אתם סינים ואתם מבינים מה האישה שמסיעה את העגלה אומרת. אם אתם מערבים עגולי עיניים הלומי קרב, אתם פשוט לוקחים כל מה שנראה מעניין ונותנים ביס, מה שנותן משמעות חדשה לגמרי לביטוי "חיים ומוות בידי הלשון".

כמובן שיש את כל הדימסאמים הרגילים, כמו דים סאם שרימפס, שנוזלים, לחמניות באו, אגרולים וסטיקי-רייס. כולם היו באיכות גבוהה ביותר, אבל מה שהיה מעניין זה הדברים הפחות רגילים שמעולם לא ראיתי במקומות אחרים כגון אטריות ג'לי-פיש (לא אטריות שנראות כמו ג'לי-פיש. אטריות שעשויות ממדוזה), ועוגיות דוריאן, שהוא פרי פחות מוכר פה באזור אבל כל כך פופולרי באסיה וכל כך מסריח, שיש שלטים מיוחדים בסאבווי שמזהירים שאסור להכניס את הפרי הזה לתחנות או לרכבות. (בצדק).

עוד מעניינים היו הקינוחים, שזה בדרך כלל לא הצד החזק של מסעדות אסייתיות. פה, מצאנו משהו שהמלצר תיאר כדונאטס סינים, שהיו מן כדורי בצק מתקתקים ומטוגנים, שהוגש בליווי רוטב לבן, ספק טחינה, ספק רוטב וניל. כשחיפשנו את המלצר המסתורי כדי לבקש תוספת, מצאנו רק את המארחת שצחקה לנו בפרצוף וטענה שאין דבר כזה שנקרא דונטס סיני.  בדקתי את הסלולרי שלי ולא מצאתי שום תמונות שהנציחו את האירוע, מה שבלבל אותי עוד יותר. ייתכן שחלמתי את הכל.

באותה הזדמנות אינ גם רוצה להתנצל בפני עדי כי הבטחתי לה מפרקים של קופים (נטולי כלבת כמובן) וכרבולות מטוגנות, אבל זה כנראה לא העונה כי לא מצאנו אותם. אין ברירה, מצטרך לחזור, שיהיה על מה להתנצל גם שנה הבאה.

***

השורה התחתונה: 72 דולר לחמישה אנשים (ועוד נשאר מספיק אוכל לעוד מישהו, לפחות) היה משתלם ביותר. התענוג שיצרחו עליך בסינית – פרייס לס.

לפרטים נוספים:פסיפיקאנה, רחוב 55 מספר 813, ברוקלין.

תומר, חבר טוב ואחד האנשים היקרים לליבי בעיר, החליט שהוא קם ועובר לג'ורג'יה. כנראה שמושבניק תמיד ישאר מושבניק ושאחרי שלוש שנים בתפוח הגדול הוא צריך לחזור לכפר.

אחח, ג'ורג'יה. ארץ האפרסקים והגזענות. אני דווקא מבינה אנשים שרוצים לעבור לשם. הם בסך הכל רוצים להצטרך לקחת את האוטו לכל מקום שהם רוצים להגיע אליו, אפילו אם זה רק למכולת, אבל זה בסדר כי ממילא אין שם שום מקום ששווה לצאת בשבילו מהבית. אני גם מבינה אנשים שרוצים שכל ארוחת בוקר וערב שלהם תטבע בשומן. שומן זה בסך הכל טעים. ואנשים שמנים הם שמחים, לא? אחרת זה לא היה כל כך פופולרי שם. כלומר, לעבור לג'ורג'יה זה לא משהו שהייתי מעוניינת לעשות בעצמי אבל בהחלט בחירת סגנון חיים לגיטימית.

אבל עם כל הסובלנות וזה, יש דבר אחד שבאמת אני לא מבינה.

איך אפשר לוותר על סושי???????

ברצינות, אפילו תומר לא היה יכול לשמור על פרצוף רציני כשהוא טען ש "דווקא כן יש מקום סושי טוב באטלנטה". אז לכבוד הלילה האחרון שלו בעיר לקחנו אותו לחגוג שלוש חוויות ניו יורקיות אמיתיות: הווסט ווילג', אחת השכונות האייקוניות ביותר בעיר, לאכול בסושי טומואה, אחת הסושיות הנהדרות ביותר, וכמובן, לחכות 45 דקות בתור. (בכל זאת, ניו יורק, אתם יודעים). זה לא שבג'ורג'יה אין מוסדות תרבותיים משלה, בכל זאת זאת יש בה מסורת עשירה וגאה של עבדות, אפלייה, עוני ובורות.

בזמן שחיכינו בתור תומר סיפר לנו על מחירי הדירות בג'ורג'יה. תמורת שכ"ד של דירת חדר ורבע בעיר אפשר לקנות וילה צמודת קרקע עם חמישה חדרי שינה וארבעה חדרי שירותים, מוסך, מרתף, שתי חניות וכמובן גינה עם עץ גדול שיהיה מקום לעשות לינצ'ים. אוריאל בילה את הזמן בתור בלתכנן עם תומר את תנור הפיצה שהוא ייבנה, תוך כדי מבטים מאשימים שמופנים אלי (לא, אני לא מרשה שהוא ייבנה מעשנה בבית).

אחרי שנכנסנו פנימה תומר התקשה לבחור מהתפריט העשיר של מנות ראשונות יפניות מסורתיות, ואופציות סושי וסשימי רבות עוד יותר. אז אוריאל התנדב לעזור לו וישר הזמין סאקה. כמה דקות וכמה כוסיות אחרי כן הצלחנו לבחור כמה מנות ראשונות מהתפריט העשיר (שחלקו כתוב בצורה סטנדרטית על נייר וחלקו כתוב בצורה שהיא גם סטנדרטית לסוג כזה של מקומות ונמצאת על שלטים על הקיר). אחרי כן הגענו לדבר העיקרי: סושי וסשימי.

אפשר להזמין קומבינציה אבל מנסיון העבר למדנו שהקומבינציה מספיקה לפחות לבן אדם וחצי אם לא בדוחק לשניים. למרות שתומר אמור כבר לסגל לעצמו הרגלים של אמריקה האמיתית, ולאכול בשביל גדוד ולדאוג לזרוק אוכל לפח – כולנו. החלטנו להזמין סושי וסשימי עצמונית. באותו יום היה במסעדה גם קיפוד ים (Sea Urchin – Uni うに) מהקרייבים וגם מיפן. תומר בחר לנסות אחד מכל סוג, והוא ואוריאל החליפו חוויות על עוד מאכלי גורמה שהם מחבבים כמו כבד אווז או כבד של מלאך ים כנוף (Monk fish). אמרתי לתומר ששמעתי שבג'ורגיה יש להשיג בשר דביבונים שנדרסו על ידי ג'יפ.

כשסיימנו לאכול הלכנו לשתות לבריאותו של תומר, ואחלנו לו ברכות כמספר הכנסיות שיהיו לו ליד הבית. אני בטוחה שהוא הדבר הטוב ביותר שיגיע לאיזור מאז המסע של גנרל שרמן באטלנטה, מקום שבו הדבר היחידי שיהיה יותר גדול מהאוטו שלו, זה הרובה שלו.

בהצלחה בדרום תומר, אל תשכח לכתוב, או לשלוח יונת דואר, או מה שזה לא יהיה שאתם עושים שם.

***

השורה התחתונה: ארוחה לזוג תעלה באזור ה 100-120 דולר, תלוי כמה אתה רעבים וכמה האוריאל שלכם אוהב סאקה. נכון שיקר, אבל האיכות מצוינת והרבה יותר זול וכיף ממקומות יוקרתיים הרבה יותר. טיפה מעצבן שהם מקבלים רק מזומן או אמריקן אקספרס.

לפרטים נוספים: טומואה, רחוב תומפסון מספר 172. בדרך כלל אפשר לזהות לפי התור בכניסה.

יש כאלה שאוהבים את ניו יורק וכאלה שלא, אבל מה שבטוח, תמיד מובטחות לכם חוויות מעניינות. חלקן אולי יהיו פחות טובות (כמו למשל שבאתם להתארח אצל חברים אבל החברים הלכו לישון מוקדם ולא שמעו כשדפקתם בדלת ובסוף אחרי שהשכנים צעקו עליכם שאתם עושים רעש והייתם צריכים ללכת לחפש חדר במלון באמצע הלילה) (סליחה גיא!) (או למשל שהמיזוג בבית של חברים שלכם התקלקל ולקחו אותכם לקולנוע כדי להתאושש שם במזגן אבל גם בקולנוע המזגן היה מקולקל) (באמת מצטערים גיא, לא ידענו!) (או שנסעתם לווילג' והחבר שלכם שיחק באייפון ולא שם לב שהגעתם לתחנה וירד בזריזות מהרכבת שנייה לפני שהדלתות נסגרו ואתם לא הספקתם לרדת גם) (באמת מצטערים גיא!) (או שלקחו אותך לנינג'ה) (הפקנו לקחים גיא, מבטיחים!) אבל חלקן דווקא יהיו מאוד טובות. כמו הפעם ההיא שהייתם בפארק וראיתם את הפריחה של הדובדבן, או מופע אומנות מפתיע באמצע הרחוב או ללכת למסעדה צרפתית יקרה ויוקרתית על חשבון החברים שלך שממש מצטערים, נורא, על זה שהם נעלו אותך מחוץ לבית.

גם דירטי פרנץ' עצמה היא חוויה, ואם הייתי צריכה לתאר אותה בקצרה הייתי אף מציינת את מולאן רוז'. כמו מולאן רוז', המקום תאוותני ודקדנטי, מענג וחזירי. כבר כשנכנסים אפשר לחוש בהילה המודרנית והשמנונית של המקום, החל משולחנות העץ הכבדים, וכלה בתרנגולים הפלסטיק הוורודים זוהרים שמעטרים את הקירות. כמו בבית בושת מאוד איכותי, מציגים לך את המאכלים שלך בשמם, למשל, כשהמאדאם המלצרית הביאה את קערת האוייסטרים שנוכל להתרשם מהן אישית ולבחור את האויסטר הספציפי שלנו (ספויילר: כל האויסטרים נראים אותו דבר, ולבחור צדפה לפי המראה שלה זה כמו ללכת למסעדה בעיר לפי המלצה של טריפ אדוויסור).

הניחוח במקום הוא צרפתי בסגנון ים תיכוני, שלא לומר צפון אפריקאי, שלא לומר תקראו לזה פרומז' בלאנק כמה שאתם רוצים, זה עדיין לבנה, שלא לומר נו אז אתם יודעים להשתמש בזעתר. אבל אוי, כמה שזה טעים. שמנוני לעיתים, אבל טעים. כמו פיסת הלחם הכי מענגת שאיי פעם תאכלו, כמו שרק לחם טרי ורך ונימוח יכול להיות.

האוכל עצמו הוא גם דקדנטי, כמו שרק סטייק שעולה מאתיים דולר יכול להיות. אבל מענג ברמות כל החושים, למרות שאחרי שאוכלים אותו מרגישים קצת תחושה של ריקנות (מטאפורית כמובן, הסטייק עצמו הספיק לשלושה אנשים). או בפעם אחרת שהזמנו עוף לשניים וקיבלנו אותו בתוך תרנגול זכוכית זהוב. כל מה שאכלנו פה היה סופר מדויק, סופר איכותי, סופר מענג וסופר מייאש, כמו שרק ארוחה של עשרת אלפים קלוריות יכולה להיות.

אנחנו שולחים התנצלות אחרונה לגיא, שהזמין קוקטייל זוגי והבטחנו שנתחלק, אבל בסוף שתינו משהו אחר וגיא היה צריך לשתות את הכל בעצמו. נפצה אותך בפעם הבאה, מבטיחים!

השורה התחתונה: יקר עד אימה. אבל מותר מידי פעם להתפנק. המחיר לשלושה אנשים היה 400 דולר לפני טיפ(מתוך זה סטייק ב 188 דולר, ודרינקים ב 83 דולר). יקר, כבר אמרנו?

לפרטים נוספים: דירטי פרנץ', רחוב לאדלו 180

אוריאל בהתחלה החוויר ואז התחיל לשנות צבעים מגוונים של לבן לגוונים של כחול ואדום. היה אפשר לראות שהוא מבולבל ושהוא לא מבין מה קורה. "אבל…אבל…אבל… " הוא התחיל, ונותר מגמגם ובסוף ללא מילים. מהצד יכולתי גם לראות שהוא קצת שמח למרות שהוא ניסה להסתיר את זה. הוא נענע את ראשו ונאנח. "אני לא מבין איך את, מכל האנשים בעולם, דווקא את אמרת את זה עכשיו".

המשפט שאמרתי היה:

"לא בא לי דים סאם".

כן, אני יודעת. אם בארזים נפלה וכו'. אני, שגררתי את אוריאל עשרות פעמים לצ'יינה טאון ולקווינס בחיפוש אחרי הדים סאם האותנטי ביותר, אני, שהקמתי חמישה חברים ביום שבת בשש בבוקר כדי להגיע בזמן לתפוס מקום בתור, אני, שמעולם לא פגשתי דים סאם שלא אהבתי פתאום לא בא לי. אבל הנה הרקע: חזרתי לא מזמן משבועיים בסינגפור וכל מה שעשיתי שם היה לאכול דים סאם לארוחת בוקר, צהריים וערב. אכלתי דים סאם מכל הסוגים וכל המינים. אכלתי דים סאם במקומות זולים וביוקרתיים, אכלתי דים סאם בשריים וצמחוניים, וכאלה עם מרק בפנים. אפילו אכלתי דים סאם עם כמהין. אחרי שבועיים, קצת רציתי משהו אחר.

וה"משהו אחר" שרציתי לא יכול לכלול פנקייקים. רציתי קצת ירקות, ומשהו קליל להתאושש מהג'טלג. אוריאל, שבדרך כלל מפרש "משהו קליל" כ"ארוחת שש מנות קצרה ולא מסובכת שמכילה קצת סרדינים מטוגנים, מוצרלה בתנור, פסטה שמנת פטריות וכמהין, תבשיל ריזוטו ארנב ברוטב גבינה ואספרגוס ברוטב וניל ושומשום כי אמרתי קליל וירק זה קליל" דווקא לא קיטר הפעם על העמימות של הבקשות שלי ולקח אותי ישר לויאה קארוטה. אחרי ארוחת בוקר יפנית, ארוחת בוקר ישראלית וארוחת בוקר בריטית, הגיעה הזמן לארוחת בוקר איטלקית, ונהדרת במיוחד.

מבחוץ המקום נראה סתם כמו בית קפה ג'נרי, וכזה שהוא אפילו לא מעודכן במיוחד. אבל אחרי שנכנסו מהחום המהביל של ניו יורק לתוך נווה המדבר האיטלקי הזה, אורו עיננו. שולחנות וכסאות עץ כפריים ובר יפהפייה וצבעוני גורמים לך לשכוח את ההומלס בסאבווי שהקיא שראית (והרחת) בדרך ולהתרווח בנחת. בכלל, "להתרווח" זה מילת המפתח. לא היה תור בכניסה. לא היה תפריט מסובך. רק מלא מנות קטנות וצבעוניות לעזור לך להעביר אחה"צ עצלני ומג'וטלג, או לחלופין, אחה"צ עצלני לחגיגות יום ההולדת של מיירה, נסיכת הלואר איסט סייד.

המגוון איטלקי, ובגלל זה שתינו יין רוזה שבדיוק מתאים לשעות כאלה של קיץ. לידו, היו לנו סלט פנצנלה, עם ירקות נהדרים ומלא קרוטונים גדולים לתפוס את המיץ עגבניות העסיסי. היו לנו גם פטריות אפויות על מצע של מוצרלה מעושנת. היו לאוריאל צנוניות לטבול בבאנייה קאודה (רוטב שמן שמומלח מאנשובי שמשתכשכים בו), התחלקנו במנת פסטה קטנה. מנה אחרי מנה הגיעה על גבי צלחות חרסינה מעוטרות, ביחד עם היין שהמשיך לזרום. התרווחנו בכסא וקינחנו באספרסו, ואחרי כן גם בקינוח פנקוטה שמן זית (שהיה, להודות, הדבר הכי פחות מוצלח כל הארוחה) (לא שזה מנע ממני לחסל אותו לגמרי).

עצלנות של קיץ. טיול בשכונה עם הבניינים הנמוכים והארכיטקטורה היפה. יין רוזה. טעים ברומא ניו יורק.

השורה התחתונה: הרבה מנות קטנות (ולא כולל היין) עלו 94 דולר. טיפה יקר לבראנץ', אבל זול יותר מטיסה לטורינו.

לפרטים נוספים: ויאה קארוטה, רחוב גרוב מספר 51.

אתמול בערב הלכתי לתומי ברחוב ופתאום קלטתי עובדה מזעזעת: נעים לי. לא חם ומהביל בצורה בלתי סבירה, אלא ממש טמפרטורה נעימה לשוטטות כזאת של ערב. הסיבה שהתגלית הזאת זעזעזה אותי היא שזה אומר שעוד מעט ייגמר הקיץ.

כשגרתי בישראל לא הערכתי את הקיץ. אני אוהבת את החורף, הכרזתי. אין דבר יותר כיף מלהתכרבל מתחת לפוך עם שוקו וחתול ליבך כשבחוץ קר וגשום. אז נכון ששוקו וחתול ופוך וזה והכל בסדר, אבל אחרי החורף האחרון שנמשך מאה שנים רצופות עם טמפרטורות קטלניות במיוחד ועם גילוי שהחיים אמורים (טכנית) להימשך ושאני אמורה (טכנית) להזיז את עצמי החוצה מהבית המחומם וללכת לעבודה ולגלות שהחתול כבר שלושה חודשים לא עזב את הרדיאטור הבנתי שהשנשמה שלי קייצית, ונשבעתי שאני לעולם לא אקטר עוד על הקיץ.

ככה שדקה לפני שהקיץ עומד להיגמר לא נשאר עוד הרבה זמן ללכת לטייל אז קחו את עצמכם וסעו לניו הייבן, עיר מלאה באווירה והיסטוריה והמבורגרים. המבורגרים עתיקים במיוחד. אבל עוד נגיע לזה. מה שנחמד בטיול הוא שיש לכם הזדמנות לשלב אוכל מעניין עם טיול רגלי וגם קצת מוזיאון, וכל זה בלי לנהוג ובלי להזדקק לרכב. בגלל שחלק מהטיול נעשה ברגל וקר בקונטיקט, הכי כיף לטייל בחודשי האביב והסתו כשלא חם מידי ולא קר מידי, אבל גם בקיץ וגם בחורף יכול להיות כיף. הימים הכי טובים להגיע לפה הם חמישי, שישי ושבת (אבל לא בראשון כי ההמבורגר העתיק סגור). (המבורגר עתיק? נגיע לזה).

כדי להגיע לניו הייבן (תחנת יוניון) קל ופשוט לתפוס רכבת מגרנד סנטרל טרמינל. הנסיעה אורכת בערך שעתיים והאמת שהיא לא מרגשת במיוחד. בניגוד לנסיעה בקו ההדסון, הנוף פה לא מעניין כל כך וכולל בעיקר מעבר דרך ערים מאוד תעשיתיות אבל נסיעה ברכבת היא עדיין חוויה מאוד רומנטית ומרגשת ככה שהזמן יעבור מהר. או שתדברו עם אהוב ליבכם שיושב מולכם חמוץ כי גררתם אותו החוצה מהמיטה, החוצה מהבית והחוצה מהעיר ואפילו החוצה מהמדינה והוא עוד בטרגדיה. או שתביאו איתכם את אבא, שיותר זורם על טיולים וגם חובב רכבות.

יש לוז מאוד ספציפי ומדויק כדי שהטיול יהיה אידיאלי, אז הייתי ממליצה לצאת מגרנד סנטרל טרמינל לא יותר מאוחר מתשע ולתכנן להגיע לניו הייבן בסביבות אחת עשרה. קדימה אנשים, we are on a schedule here!

אחרי שהגעתם אתם יכולים להתפעל מהתחנה היפה בזמן שעליכם לקבל את ההחלטה הראשונה ליום: ללכת ברגל למרכז העיר, או לקחת מונית? אני תמיד אוהבת ללכת קצת ברגל, במיוחד אחרי שביליתי שעתיים בנסיעה ברכבת וזה רק עשרים דקות הליכה למרכז העיר. מצד שני, ההליכה היא דרך שכונות לא מאוד מעניינות ומרשימות, ככה שאם הזמן לוחץ ולא הקשבתם לי ולא הגעתם בסביבות 11, אז אפשר פשוט לקחת מונית למרכז העיר. לא משנה איזה דרך בחרתם, הנקודה הראשונה שלנו נקראת Louis' Lunch ונמצאת ברחוב Crown מספר 261-263. זה המקום שסגור ביום ראשון והוא אחד החלקים הכי כייפים, והכי טעים ככה שבאמת, אל תבואו לפה ביום ראשון.

קל לזהות את המקום לפי התור של האנשים שתמיד משתרך אל מחוץ לדלת. המוסד נפתח בשנת 1895(לא טעיתי בהקלדה, זה לפני יותר ממאה ועשרים שנים) והראשון שהגיש המבורגרים לקהל הרחב. השוס הגדול – הם עדיין מכינים המבורגרים. ובדיוק כמו שהם הכינו אותם לפני מאה ועשרים שנה.ועם אותו ציוד! (שאני מניחה שהם מנקים מידי פעם) הנה, אני אתן להסטון להסביר: (אם אתם לכם סבלנות לראות את הכל, דלגו ל 2:28).

הטקטיקה הכי טובה היא לתת למישהו אחד לעמוד בתור ולהזמין, ולתת למישהו אחר לנסות לתפוס מקומות ישיבה. קחו בחשבון שהתשלום הוא במזומן בלבד (שזה לא נורא כי שני המבורגרים ושתי שתייה לא יעלו לכם יותר מעשרים דולר ממילא). ההמבורגר עצמו קצת שונה ממה שאנחנו מכירים כיום: קודם כל, הוא מוגש בין שתי פרוסות לחם ולא בלחמניה. גם לא יהיו בו את כל התוספות שאני מצפים אלא רק גבינה (או לא), עגבניה ובצל (או לא). אין חסה. אין צ'יפס. אין קטשופ. למעשה, כל כך אין קטשופ שיש אפילו שלט מיוחד שמכריז על כך. ההמבורגר עצמו מוגש בערך בדרגת צלייה מדיום ומה שאני אוהבת בו זה שיש לו ריח של היסטוריה ומסורת. (או שפשוט הם עוד לא ניקו את הגריל מאז תחילת המאה, אחד מהשניים).

וככה נראה ההמבורגר, עם אבא אחד מאוד מרוצה מהטיול:

בדרך כלל העניין של ההמבורגר ייקח באזור השעה-שעתיים, כולל לחכות בתור ולתצפת על איש הגריל. כשאתם מוכנים, צאו בהליכה רגועה לכיוון כיכר העיר ומרכז המבקרים של אוניברסיטת ייל ששוכן ברחוב אלם (elm) מספר 149. זה משהו כמו שבע דקות הליכה. נסו להגיע למרכז המבקרים עד אחת וחצי (אם באתם בסופש) או עד שתיים (אם באתם באמצע שבוע) כדי להספיק בדיוק לסיור המודרך היומי. כחלק מהפעילות החברתית של הסטודנטים, חלק מהם מתנדבים במרכז המבקרים ומובילים סיורים של שעה ורבע-וחצי בערך בו הם ייקחו אותכם לטייל בקמפוס היפה והעתיק ויספרו לכם את כל הצ'יזבטים והאגדות האורבניות על ייל. ויש הרבה מהם. הבחור הזה לדוגמה:

נתן הייל, גיבור לאומי אמריקאי שבדומה לטרומפלדור ידוע במילותיו המפורסמות האחרונות: "אני מצטער שאני יכול לתת את החיים שלי למדינה רק פעם אחת". ושזה הכל טוב ויפה וגם ראוי כי נתן הייל, בין השאר, היה גם בוגר ייל חוץ מעובדה אחת קטנה ששזה לא הייל שם בפסל. עד שהכריזו עליו כגיבור לאומי הוא כבר מת ולכן עיצבו את הפסל לפי מודל של סטודנט אחר מייל (אחד כזה שעוד היה בחיים והיה בעל מראה פטריוטי במיוחד).

זה לא שאי אפשר להסתובב לבד, זה שפשוט יותר כיף ללכת עם אחד הסטודנטים כדי ממש לקבל הרגשה על החיים במקום, וכדי להגיע לכל מיני כיכרות מעניינות ונקודות מרוחקות שלבד קשה למצוא. ויפה פה. יש מן הרגשה של כפר אנגלי עתיק, ואם תלכו לסיור תלמדו שזאת הרגשה שתוכננה בקפידה ובצורה מדוקדקת ביותר (וכללה שריפה של השערים בכניסה לבניין כדי לתת להם מראה עתיק וניפוץ מכוון של הזגוגיות כדי להשיג את אותו אפקט). מעניין שהמדריך שלנו טרח לציין ש"בכלל לא מתאבדים בגלל לחץ בלימודים, בכלל לא, להפך, יש סביבה נפשית מאוד תומכת". אה-הא.

אחרי שסיימתם עם הטיול אפשר לעצור ולהתאושש במזגן של חנות הספרים הנהדרת של ייל שנמצאת ברחוב ברודווי 77 ולקנות או קצת ספרים, או מזכרות, או את שניהם. בכלל באזור הזה יש הרבה חנויות מעניינות וגם כמה בתי קפה, אז אפשר לעצור למנוחה קלה. אחד המקומות שיותר אהבתי נקרא Blue State Coffee ומחשיב את עצמו קפה קהילתי. כזה שתורם באופן קבוע מהרווחים שלו, מתייחס יפה לספקים ועובדים ושומר (או מנסה לשמור) על איכות הסביבה. מן בית קפה כזה שהולם עיר אוניברסיטאית, באופי וגם בסגנון.

כשהתאוששתם, לכו בחזרה לכיוון כיכר העיר, וליתר דיוק לרחוב צ'פל (Chapel) מספר 1111, ובקרו בגלריית האומנות של ייל. יחסית לגלריה היא מאוד גדולה אבל יחסית למוזיאון זה מוזיאון ממש קטן, פיצי, ובכל זאת, מוזיאון שמרכז בתוכו דוגמאות נהדרות להמון סגנונות של אומנות. קצת אומנות קלאסית, קצת פסלים, קצת ימי ביניים ודמויות של יש על הצלב, קצת אומנות אפריקאית, קצת מאסיה. הכניסה למוזיאון היא בחינם רק קחו בחשבון שבסופי שבוע הוא נסגר בחמש, ככה שתכננו את הזמן בהתאם.

אחרי המוזיאון אם עוד לא שתיתם קפה אז שתו עכשיו, כי מתחיל להיות מאוחר ויש לנו עוד נסיעה ארוכה בחזרה לניו יורק. קחו מונית בחזרה לתחנה ותפסו רכבת לעיר. את הסודות של גרנד סנטרל אתם כבר מכירים, כן?

לסיכום, הלוז היומי (לסופ"ש) הוא משהו כזה:

9 יציאה מהעיר

11 הגעה לניו הייבן

11:30 המבורגר בלואיס לאנץ'

13:30 סיור מודרך בייל

14:45 ספרים וקפה וכו'

15:45 הצצה למוזיאון

17:00 להתחיל ליסוע הבייתה

19:00 בחזרה בניו יורק

מבחינת עלות, נסיעה הלוך חזור ברכבת תעלה 32 דולר אם קניתם את הכרטיס מראש בתחנה (אם קניתם את הכרטיס על הרכבת הוא יהיה יקר יותר). המבורגר לזוג בערך עוד 20, הסיור והמוזיאון הם חינם. יום טיול מעניין ומרשים – וגם זול.

והנה גם מפה שמראה את כל המקומות שהזכרתי בפוסט:

טעים בניו הייבן.

אוריאל טוען שקשה לרצות אותי. שזה מוזר, כי אני תמיד ראיתי את עצמי כבן אדם חביב ונוח לבריות, עם בקשה אחת לא בלתי סבירה ליקום: שהכל יעשה בדיוק לפי הרצונות שלי והטעמים שלי ושיהיה בדיוק כמו שתכננתי אותו. לא בלתי סביר, כבר אמרתי. ניקח מסעדות למשל. הדרישות שלי לא בשמיים. סך הכל ביקשתי מסעדה שתהיה יפה ותרגיש יוקרתית אבל לא פלצנית, שיהיה להם תפריט יין נאה (בשביל שאוריאל לא יקטר) ותפריט קוקטיילים נחמד בשבילי, שהמלצרים יהיו חברותיים אבל לא יותר מידי, שיהיה אוכל מעניין וטעים, שיהיה אפשר לבחור מנות מהתפריט כמו בן אדם מהוגן ולא להתייאש במשך ארבע שעות עם תפריט טעימות, וגם שהמחיר לא יהיה יקר מידי. אני באמת לא מבינה למה אוריאל אומר שקשה לרצות אותי. דווקא יש מקום כזה, והוא נקרא באטארד.

כבר הייתי שם כמה פעמים, עם חברים ועם משפחה (והייתי באה גם עם קולגות אם הקולגות שלי לא היו מעפנים לאללה) ויש קונצנזוס מלא שהמקום מוצלח. התפריט מורכב מארבעה חלקים: ראשונות, ביניים, עיקריות וקינוחים ואתם יכולים להזמין שתי מנות, שלוש מנות או ארבע מנות. כל כך פשוט וכל כך נח. אתם ממש רעבים? לכו על ארבע מנות. רעבים בצורה בינונית? תזמינו שלוש (ואז יהיה לכם ראשונה, עיקרית וקינוח, או פתיח, ראשונה ועיקרית) או אם אתם לא ממש רעבים תזמינו רק שתי מנות (ותנשנשו אחרי כן לאוריאל את האוכל שלו).

יוקרתי אבל לא פלצני אומר שהשירות יהיה ברמה הגבוהה ביותר אבל לא מנג'ס. עוד דרך טובה לזהות מסעדה יוקרתית היא עגלת גבינות. ראיתם אחת כזאתי? מזל טוב, אתם במסעדה יוקרתית! אבל פה זה לא מנג'ס, כלומר, לא יביטו עליכם בבוז אם תבחרו לסיים את הארוחה עם גבינה אחת, חמש או בכלל בלי גבינה (אבל אם זה המצב תגידו לי בבקשה כדי שאני אדע להפסיק להיות חברה שלכם) (אבל המסעדה לא תשפוט אותכם).

האוכל יצירתי אבל לא מתיימר. התפריט משתנה הרבה בגלל שיש דגש על עונתיות אבל בכל זאת הנה דוגמה קיצית: גספצ'ו לבן. גספצ'ו בדרך כלל עשוי מעגבניות ולכן הוא אדום אבל הוא הוא היה עשוי דווקא מתמציות שקדים וממלפפונים, וקושט בעוד ירקות עדינים שבעונה. זה יצירתי, ומנה קלילה וטעימה ומתאימה מאוד לקיץ, אבל אף נודניק לא הסביר לי עשר דקות על "הקונספט" שלה, והסיבה היחידה שאני יודעת מה היו המרכיבים זה כי שאלתי.

עוד דוגמה? פסטרמת תמנון. כמו נקניקי פטה כפריים צרפתיים אבל עם תמנון באמצע, וזה טעים, ממש. ויצירתי. בלי להעיק – כי אפשר להבין מה זה ואף נודניק לא הסביר לי במשך עשר דקות איך השף ממליץ לאכול את זה. מתחילים להבין למה אני מתכוונת?

העיקריות לא פחות מצוינות, ועוד לא פגשתי מישהו שלא בילה דקות ארוכות בניסיון להחליט אם ללכת על הפסטה הטרייה, הברווז, העוף או הדג. אין הרבה אופציות אבל איכשהוא כולן נראות סופר אטרקטיביות ותמיד קשה לי להחליט. מזל שאפשר תמיד לנשנש גם לאוריאל את האוכל.

באטארד הייתה לגמרי הופכת להיות אופציה מובילה בכל פעם שבאים אורחים לעיר אלמלא בעייה אחת קטנה: ממש, אבל ממש קשה להשיג שם מקום וכדאי להזמין לפחות שבועיים מראש (או חודש אם מדובר על הסופ"ש). אפשר מידי פעם למצוא שולחן לשעה חמש או עשר בלילה בהתראה של יום, אבל לא הייתי ממליצה לקחת את הסיכון. אנחנו עדיין לוקחים לשם אורחים, אבל רק כאלה שהצליחו להודיע על הביקור שלהם מספיק זמן מראש (וקולגות לא מעפנים).

השורה התחתונה: ב 69 דולר לשלוש מנות (מה שבדרך כלל מגיע לאזור המאה לאדם כולל שתייה וזה) אי אפשר להגיד שזה מקום זול, אבל הוא לא יקר בצורה מחפירה והתמורה בהחלט משתלמת.

לפרטים נוספים: באטארד, 239 ווסט ברודווי.

הראה לי את ההמלצות שלך בנטפליקס, ואומר לך מי אתה. במקרה שלנו, נטפליקס סובל מפצלת קשה: מצד אחד סרטים זרים איכותיים ודרמות נוגות, ומצד שני אוסף הטראש האולטימטיבי של מיטב שנות התשעים (אני אתן לכם לנחש מי רואה מה). אבל יש דבר אחד ששנינו מסכימים עליו והוא סרטים על אוכל. או בישולים. או שפים. או כל שילוב של השלושה. רצוי עם כמה שיותר סצנות פורנו-אוכל ולכן בערב שישי חמים ומהביל אחד עת שנינו יושבים בבית ונופשים על הספה מול המזגן, הצלחנו להסכים על סרט שנקרא החיפוש אחר ג'נרל טסו.

ג'נרל טסו לאלה מכם שלא יודעים, היה גנרל סיני ידוע, וגם שם של מנת עוף חריפה ומוכרת ביותר בסצנת המסעדות הסיניות בניו יורק.

גם אם אתם לא חובבים גדולים של אוכל סיני הסרט הוא שיעור מאלף מבחינה קולינרית, היסטורית ותרבותית.  בלי יותר מידי ספויילרים אני יכולה להגיד שהסרט עורר בי מחשבות לגבי הזלזול שלי באוכל סיני והאם הוא מוצדק. אפילו אני בעצמי כתבתי פעם שאוכל סיני אמור להיות זול. למה בעצם שיהיה זול? האם חומרי הגלם ומידת ההשקעה במנות סיניות פחותה מאשר ממטבחים אחרים?  וגם עוד יותר אמרתי שאין דבר בין המטבח הסיני האמריקאי לאוכל האותנטי והמקורי של סין. מה זה בכלל אותנטיות? הרי עד לפני כמה מאות שנים לא היו בכלל עגבניות בארופה והיום אי אפשר לחשוב על אוכל איטלקי בלי רוטב עגבניות. וסין כל כך גדולה ויש בה כל כך הרבה סוגי מאכלים, אז מה זה בכלל אוכל סיני? ואוכל סיני אותנטי? ולמה ההסתגלות של המטבח הסיני לחיך האמריקאי היא מקור ללעג בעיני? הרי כבר מעל מאה שנה שזה קיים, הרבה יותר מדברים אחרים שאותם אני כבר מחשיבה נוסטלגים.

בקיצור, אם עוד לא ראיתם את הסרט אז מומלץ. הוא לא ארוך. מה שכן, אחרי הצפייה יצאתי עם חשק עז לאיזה מנת נודלס ואוריאל, שהיה רווי באותן רגשות אשם כמוני הסכים לבוא איתי למקום שנמצא דווקא קרוב לבית ושעברנו לידו מאות פעמים, (ואפילו סוג של מוזכר בסרט) אבל עד היום לא הצלחתי לשכנע את אוריאל להיכנס לשם. הבעייה: תיירותיות, חוסר "אותנטיות" ומחיר גבוה. אבל מה עושים כדי לנסות להשקיט את רגשות הבושה? אוכלים.

שאן לי.

ההרגשה במקום היא כאילו עברתם במנהרת זמן ישר בחזרה לשנות השמונים. עיצוב בצבעים בולטים של שחור ואדום ופסלים ענקיים של דרקונים על התקרה. הושיבו אותנו מתחת לאחד הדרקונים ורוח הדרקונים פשטה גם בי ככה שהכרזתי שאני אחראית להזמנה. היו שם אגרולים. היה שם דים סאם. היו שם נודלס עם בקר ועוד ירקות מוקפצים ברוטב חום. היה מלצר במדים מעומלנים שטרח וכרכר סביבנו. עוד שנייה והייתי בטוחה שהנסיכה דיאנה תיכנס למקום, ואולי מיסטר טי.

אין לי הרבה לספר על האוכל עצמו. היה בדיוק מה שאתם מדמיינים לעצמכם ממקום שבאופן קבוע עורך שולחנות עם סכין ומזלג ושמגיש עוגיות מזל בסוף הארוחה. (אחד הקטעים המרתקים ביותר בסרט היה שהביאו עוגיות מזל לסין, והסינים שם עמדו משתוממים ולא בדיוק ידעו מה לעשות עם זה).

אז אני לוקחת בחזרה את המילים שלי ואת הזלזול.העיר גדולה ויש מקום גם לאוכל סיני-אמריקאי, שמראה, אם משהו, את הנחישות של אותם מהגרים סינים ואת ההבנה העמוקה שלהם של התרבות המאריקאית ואת היכולת שלהם להסתגל לשינויים. אז אם בא לכם נודלס מוקפצים ואגרול, והאוכל שהכי דומה לאוכל סיני שאני זוכרת מישראל – זה בדיוק המקום בשבילכם.

וגם, לכו לראות את הסרט.

השורה התחתונה: שתי ראשונות, שתי עיקריות וקינוח עלו 62 דולר לפני טיפ. פעם הייתי אומרת שיחסית לאוכל סיני זה יקר, אבל הבטחתי לא לעשות את זה שוב.

לפרטים נוספים: שאן לי ווסט, רחוב ווסט 65 מספר 43.

דיברנו הרבה על הדיאטה שלנו לאחרונה, מה שגורם לי להתעניין במיני קטניות ושאר מזונות ציפורים ולאוריאל לפתח הפרעות אכילה ולהחביא ממתקים ושוקולדים במקומות מסתור בבית בתקווה שאני לא אמצא אותם (זה לא עוזר. אני תמיד מוצאת אותם. פעם אחת מצאתי חבילת עוגיות אוראו מלאה למחצה, אכלתי את כולה ובמקום עוגיות השארתי לאוריאל פתק בפנים שלהבא ימצא מקומות מחבוא יותר טובים. הבעת האכזבה והעצב שהייתה לו כשהוא גילה הייתה יקרה מפז).

לעניינו, אז סובה, או בעברית כוסמת. זה דגן נהדר, מלא, מלא בסיבים ושאר ערכים תזונתיים ובריאותיים אבל עם בעייה אחת קטנטנה. פיצית.

זה דוחה.

באמת! תגידו שנייה את המילה כוסמת בקול רם. כ-ו-ס-מ-ת. איחס. ריח של כוסמת זה אחד הדברים הכי מעוררי גועל בעולם, שווה ערך רק לפלוץ של היפופוטם. כוסמת קלויה הופכת להיות מן עיסה חומה וגבשושית שאפילו לא הייתי נותנת לחתול שלי לאכול (ולא שהוא היה אוכל את זה גם אם היו נותנים לו, החתולים שלנו מפונקים ואוכלים רק בשר עוף או הודו שאוריאל בישל להם בבישול ארוך ברוטב פטרוזיליה).

אבל מה שקורה זה שהקייטנה השנתית של אוריאל שידועה גם בשם ג'פן קאטס, פסטיבל הסרטים היפני השנתי, מטמטם לאוריאל את המוח ולא רק שהוא התחיל לדבר יפנית שוטפת, לגדל עץ דובדבן בבית ולכתוב הייקוים, ומזל שביטלתי בזמן את ההזמנה של חרב סמוראים באמזון, אחרת הייתי מוצאת את אוריאל בסוף בלי אצבע אחת או יותר, ואין לי סבלנות ללוות אותו לכל התורים עם הרופאים.

אז אוכל יפני + דיאטה הוביל אותנו לסובה ניפון, המקום היחידי שבו אני מכונה לאכול אטריות סובה. כי פה הן אשכרה טעימות. הסובה גדלה בחווה פרטית איי שם בקנדה ועוברת תהליכי בישול מיוחדים (ובמיוחד לא עוברת תהליך קלייה) שממש גורמים לה להיות טעימה. אז שכחו משאר הדברים בתפריט, ולכו על סובה. בימי הקיץ החמים אפשר לנשנש סובה קרה (היא מבושלת, פשוט מצננים אותה אחרי) ביחד עם מטבל על בסיס סויה שניתן להוסיף לו וואסאבי לפי הטעם ושאר מרכיבים שונים כמו ביצה ופטריות.

זה כיף לנשנש סובה. כי זה כמו פסטה אבל קרה וטעימה וגם בריא, וכידוע, אוכל בריא גורם לך לרזות ובמיוחד בגלל תחושת הסיפוק והשביעות רצון העצומה שבתורה שורפת יותר קלוריות. במסעדה יש תמונה ענקית של חוות הסובה הקנדית שלהם מה שנותן הרגשה עוד יותר בריאה לעסק. בסוף הארוחה, ימזגו מרק מיסו לתוך המטבל שלכם על מנת שתוכלו לשתות אותו בהנאה ולשבוע בצורה סופית ביותר. עכשיו אפשר להתגלגל בנחת לעוד סרט. אטדקה מס!

השורה התחתונה: כמעט תמיד יש פה מקום וגם לא יקר מאוד. מנת סובה תעלה באזור ה 15 דולר לבן אדם והיא לגמרי טעימה ומשביעה.

לפרטים נוספים: סובה ניפון, רחוב ווסט 52 מספר 19.

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בחסות החברה שאני עובדת בה שמטעמי פרטיות לא נחשוף אותה.

גילוי נאות 2: טוב, תכל'ס, באופן כלשהוא, *כל* הפוסטים נכתבים במימון אותה חברה שמשלמת לי משכורת שאיתה אנחנו מממנים את אורח החיים המושחת שלנו, אבל במקרה הזה אפילו עוד יותר כי כל עובד קיבל 150 דולר לארוחת ערב לבחירתו, כמין הטבה של קיץ כזאת לכל העובדים.

אז הדילמה הייתה כמובן לאיפה ללכת. מעולם אוריאל ואני לא הצלחנו להחליט על מסעדה בפחות מ45 דקות דיון, כולל להזמין פיצה הבייתה, כולל כשהיינו בעיירות שהייתה בהן רק מסעדה אחת, כולל באמצע טרקים בלב ורמונט – ובמקרה הזה לקח לנו לא פחות משבועיים. התנאים היו שתהיה מסעדה חדשה שעוד לא היינו בה, כייפית ובגבול כמובן של ארוחה סבירה לזוג במאה חמישים דולר.

מה שעשינו בסוף היה לעבור על כל מסעדות המישלן בעלות כוכב אחת, לסמן את כל אלה שעוד לא היינו בהן ופחות או יותר לעשות אנדנדינו ולבחור אחת. יצא שהיא בברוקלין. להזכירכם, אוריאל שונא את ברוקלין, ואת ווילימסבורג במיוחד. מבחינתי זה רק הוסיף נקודות למקום. מפה תנו לו לספר איך היה.

***

הפרינססה רצתה לכתוב את הפוסט הזה בהשפעת ובמימון השפעות מסחריות זרות. באינטרס היושרה של הבלוג, החלטתי אני לכתוב אותו ע״מ שקהל הקוראים ימשיך לראות בנו מבקרים אובייקטיבים ומקור מהימן לכל התהיות הגסטרונומיות הניו יורקריות שלכם (יהיה זה אסון מבחינתי אם אתם הקוראים לא תקחו את הדעות שלנו על נפיחות חתול ברצינות).

מסיבות לא ברורות הפרינססה מצאה מסעדה בברוקלין שהיא רוצה ללכת אליה. אני לא אוהב את ברוקלין. אני לא מספיק מגניב בשביל ברוקלין, והיא רחוקה. למה לי לסע כל כך הרבה זמן כדי להגיע למקום שאני לא מספיק מגניב בשבילו, אם אני יכול להרגיש את אותו הדבר בלואר איסט סייד או באיסט ווילג' ?! זה רחוק מספיק להגיע לשם! ולא סתם ברוקלין, אלה ווילאםסבורג! אני לא יודע אם הייתם שם, אבל אין שם שוב דבר טוב! חב״דניקים והיפסטרים, שיער פנים אירוני וומגניבות יתר. איכס.

הסתכלתי בתפריט ולא הבנתי מה עניין אותה בו, התפריט נראה בנלי לגמרי. הפרינססה טענה שזה מסעדת כוכב מישלן שלא היינו בה עוד. שאלתי אותה אם היא תאכל את הכוכב אחרי שלא תמצא מה לאכול בתפריט. חוץ מזה יש זילות מטורפת של כוכבי מישלן בניו יורק. כל מני מסעדות בינוניות מקבלות כוכבים פה, שבארץ הגונה כמו צרפת לא ברור אם בכלל היו נכנסות למדריך. כמו בטוקיו, שלכל מסעדה שלישית יש שלושה כוכבים. ״מה שצריך לזכור״ אמרתי לה ״זה שהמבקרים הם גם כן אמריקאים. ואמריקאים לא מבינים באוכל״. אבל  הדעות שלי, כמו בושם על ילד בן 13 מחוצ׳קן שמתחיל עם דוגמנית צמרת, לא מזיזות לאף אחד.

בהגיענו למסעדה (אחרי צעדה של 15 דקות תודות ל-MTA והאג׳נדה שלו להחריב לניו יורקרים את החיים בסופי שבוע), רטנתי שהמסעדה מעוצבת כמו בית קפה בראש פינה. הפרינססה לא התרשמה. התיישבנו והמלצרית הגישה לנו תפריטים ומלמלה משהו. הפרינססה הזמינה קוקטייל, ואני שלא מצאתי שום דבר ברשימת הקוקטיילים שלא נראה מתוק כמו סירופ שיעול הזמנתי כוס יין לבן (Vouvray), שהיה סביר. המלצרית המוכשרת דאגה להפיל את אחד התפריטים מתחת לשולחן ליד, מה שאילץ אותי ללכת לאסוף אותו מתחת לשמלה של סבתא נחמדה שלא העריכה את הג׳סטה.

כשאנחנו מתבוננים בתפריט הגענו לאותה המסקנה שאני הגעתי אליה בבית: אין שום דבר במנות העיקריות שאנחנו רוצים לאכול. ולכן החלטנו לעשות מיני תפריט טעימות ולהזמין רק ראשונות. המלצרית באה ומלמלה משהו על ספשלים. בערך חצי שמענו משהו על טונה, אז בקשנו לנסות. הזמנו אויסטרים, גספצ׳ו, טיירין (דומה לספגטי אבל יותר רך ויותר מרובע), סקלופים ברוטב פול, ואת אותה הטונה מלמעלה. כמו שאתם מבינים, פתיח, 2 מנות קרות, 2 מנות חמות. הפרינססה בקול המלכותי שלה הסבירה שאנחנו רוצים את האויסטרים להתחלה, ואז המנות הקרות, ובסוף המנות החמות. המלצרית מלמלה משהו.

האויסטרים הגיעו, והיו סבירים. אח״כ הגיע לחם שהיה טוב בצורה יוצאת דופן (הפרינססה הטיחה בי במפגיע כי הלחמניות היו טובות מאלה שאני מכין). ואז הגיעו כל המנות קרות וחמות, ביחד. הפרינססה רטנה. המלצרית מלמלה משהו.

במוזיקה פופולרית כולנו מכירים את המושג של One hit wonder : להקה שמפיקה להיט אחד, ולעולם לא חוזרת על ההצלחה. המסעדה הזאת היה אותו הדבר: היה להם מנה אחת מטמטמת, וכל השאר Meh. אבל המנה, הזאת – אך איזה מנה! Tajarin עם כמהין וגבינה. Tajarin זה סוג של טלייטלה מצפון איטליה שלעולם תזכר לי מטיול טעימות יין קסום שהיה לי עם חברים ב-2008, ומהירח דבש שלי. שנים של נסיונות בבצק פסטה לא הצליחו לשחזר את המרקם והטעם וביס אחד החזיר אותי אחורה בזמן. וואו, איזה מנה.

כל השאר היה בנאלי: הטרטר טונה היה זהה לכל טרטר טונה אחר שאי פעם אכלתי, הסקלופים היו משעממים, הגספצ׳ו היה בלתי אכיל. ומבט אחד בתפריט הקינוחים לא הציף שום דבר שנראה אפילו קצת מעניין. אז הזמנו עוד מנת טיירין. בדרך חזרה לסאבווי היתה הופעת רחוב ואנשים רקדו ברחוב. Good grief.

ולסיכום:

1. אם אתם הולכים למסעדה, דלגו על התפריט ופשוט תזמינו 3-4 מנות של הטיירין. ואת הלחם. וזהו.
2. אם אתם מתגעגעים לבתי הקפה של נוף ילדותכם בראש פינה, אחלה אווירה בשבילכם.
3. באמת אין שום סיבה לבקר בוויליאמסבורג, אם כמונו, אתם לא מגניבים.
4. מסעדות כוכב מישלן בברוקלין, לא באמת שוות כוכב מישלן.

אוריאל תוהה למה הביאו אותו לפה

***

השורה התחתונה: אני לא יודעת מה היה יותר טראומטי לאוריאל: לאכול אוכל בינוני, ברוקלין, או שיער הפנים האירוני של המלצרית. בכל מקרה, זה לא שהיה לא טעים, אבל פשוט היה לא מיוחד. אם לא רמת הציפיות שלי שהייתה בשמיים בגלל אותו כוכב כנראה שהייתי יותר סלחנית. ארוחה לשניים כולל דרינקים במסעדה יוקרתית עלתה 122 דולר (מתוך זה בערך 30 דולר על דרינקים).

לפרטים נוספים: מדוסוויט, רחוב ברודווי 149, ברוקלין

לפעמים התענוגות הכי גדולים של החיים הם גם הפשוטים ביותר. פרח יפה בפארק, נפיחת חתול עדינה על הלחי, השקט המוחלט שיש בלילה כשאין לך ילדים, והמענג מכולם, צלייה של בשר על האש. ולכן כשגיא חזר לעיר שילבנו שני תענוגות נהדרים במיוחד – בילוי עם גיא וברביקיו קוריאני. גיא הוא איש העולם הגדול ואין לו סבלנות לדברים בנליים. מסעדות סושי (חוץ מנינג'ה) כבר לא מעניינות מספיק בשבילו, אבל ברביקיו קוריאני אין בבית אז הדרמנו עד לקוריאה טאון והלכנו לברביקיו ג'וינט המחתרתי שאוריאל גילה לאחרונה. כל כך מחתרתי, שאין אפילו שלט. צריך פשוט לדעת להיכנס לבניין משרדים ולקחת את המעלית לקומה השנייה ומייד כשיוצאים, לפי הריח כבר אפשר לדעת שמדובר במקום בו צליית בשרים היא אומנות מדרגה ראשונה.

דנה כבר הסבירה פעם על ברביקיו קוריאני, אבל מי שלא זוכר אני ארענן: הגריל מגיע בילט-אין בתוך השולחן, וערמות של בשר נא (ו או ירקות) מגיעות בצד ויושבי השולחן (או המלצר) צולים להם את הבשר למידת טעמם והנאתם. למהדרין, מוגשים גם עלי חסה שמאפשרים לקפל בתוכן בשר עם שלל תוספות ורטבים לכדי ביס אחד של שלמות. זה סוג של אוכל וגם חוויה חברתית, קוריאה-סטייל.

התפריט לא מסובך במיוחד, יש בשר, והרבה ממנו. ההתלבטות היחידה היא אם לקחת בשר בקר או חזיר, אז כמובן שלקחנו את שניהם. בזמן שהגריל הבנוי בשולחן התחמם תהיתי בקול רם שאיך יתכן שברביקיו קוריאני לא פופולרי יותר בישראל. הוא הרי בבסיסו דברים שישראלים מאוד אוהבים: בשר, מנגל וחריף.

כשהגיע הבשר המלצר שלנו התחיל לצלות אותו עבורנו על הגריל לדרגת שלמות, ובזמן שטבלנו אותו בשלל המטבלים שסופקו לנו, גיא, שהוא יזם בנשמתו ומנכ"ל מנוסה השתכנע סופית: הוא עוזב את הסטרט אפ הנוכחי שלו ומקים סטרט אפ חדש שיביא את בשורת הברביקיו הקוריאני לישראל. תוכנה זה פאסה. ברביקיו קוריאני זה העתיד.

תוך כדי לעיסה הוא גם מצא שם. הסטרט החדש ייקרא בישראל "קים שוק איל".

המלצר המשיך לצלות עבורנו את שאר נתחי הבשר וגיא כבר גייס את אוריאל כסמנכ"ל אסטרטגית בקר (אוריאל דרש לגייס בהקדם מישהו בשם קובי כדי שיהיה אפשר להוסיף "קובי ביף" לתפריט) והם התחילו לרקום את התוכנית העסקית: שלב ראשון – ולידציה של השוק, שכוללת מספר נתחי בשר ומנגל בחצר האחורית של גיא. שלב שני – לגייס כסף. שלב שלישי – התפרשות ורטיקלית. כל הרעיון של צליית ברביקיו זה של צליית הוריזונטלית ואילו ב"קים-שוק-איל" החידוש יהיה בצלייה ורטיקלית (אז זה בעצם יהיה שווארמה, תהיתי? אבל המייסדים הטריים הסבירו לי שאני לא מבינה בחדשנות). שלב רביעי – התפרשות לשווקים חדשים כולל יפן (תחת שם מותג הבית שיקרא "קים שוק איל – שווראמת השמש העולה"). שלב חמישי – אקזיט ופרישה.

אין ספק שבשר מעודן ומשובח (והרבה ממנו) משמן את גלגלי המח ותורם ליזמות וחדשנות. בזמן ששילמנו אוריאל וגיא חתמו בינהם את הסכם המייסדים וכבר עשו אקספנס לחשבון. אם אתם מנגליסטים מבריקים שמחפשים לעבוד בסביבה דינמית ואוהבים אתגרים, הם עוד מחפשים לגייס דיירקטור קימצ'י. לפרטים נוספים אפשר לפנות ל jobs@kimshuk.il

השורה התחתונה: טעים ומחתרתי. זה לא אחד מהברביקיו ג'וינט המוכרים וזה גם הקסם שלו. שני מייסדים וחברת כבוד בדירקטוריון אכלו ושתו לשובע ויצאו עם 118 דולר, שזה לא רע.

לפרטים נוספים: עמוד הפייסבוק (רובו בקוריאנית). אבל מה שאתם רוצים לעשות זה ללכת לרחוב ווסט 32, למספר 22 ופשוט להיכנס בביטחון לבניין. זה שם. תסמכו על האף שלכם.