ארכיון הקטגוריה: ככה ככה

[מסעדה] ג'ינג פונג Jing Fong [מסעדה] רד אג Red Egg

יותר מתמיד אני ניצבת מול הדילמה של האם ללכת לאכול במקום שכבר הייתי בו פעם ונהנתי או לנסות מקום חדש. הכלל שאוריאל הציע הוא ללכת פעם אחת למקום חדש ופעם אחת למקום מוכר. נשמע הגיוני ולכן הסכמתי עם הטקטיקה הזו למרות שהביצוע בפועל כלל מליון פעמים של ללכת לאותו מקום ולהזמין את אותן מנות בדיוק עד שאוריאל התיישב על הספה ולא הסכים לבוא לשם שוב ובכלל לא לצאת מהבית  והודיע שהוא לא מחכה שוב שעתיים בתור ולא בא איתי יותר לצ'יינה טאון בחיים ושנמאס לו מאוכל סיני בכלליות ומדים סאם בפרט ושהעריצות בבית קשה מנשוא ושתמיד הוא מקבל את המנת גלידה היותר קטנה וגם נאלץ לחלוק אותה עם החתול. בקיצור, הלכנו הפעם למקום חדש.

 ג'ינג פונג היא גם אחת מהמסעדות המומלצות בעיר להונג קונג סטייל דים סאם, שזה אומר שמגוון עגלות מלאות דים סאם וכל טוב אחר (כל עוד טלפי עוף מקובל עליכם כ"כל טוב אחר") מוסעות ברחבי המסעדה על ידי צוות עובדים (עובדות) וניתן פשוט לסמן להן להתקרב ולהוריד מייד לשולחן כל מנה שחשקה בה נפשכם. אם הקונספט נשמע מוכר זה בגלל שזה בדיוק כמו הגולדן יוניקורן עליו כבר סיפרתי. למעשה כל כך דומה שגם כאן הייתה מעורבת המתנה של כשעה שכללה מארחת סינית שצווחת מספרים סטייל בינגו במיקרופון והושבה בשולחן שכבר יושבים בו אנשים אחרים ונשבעת לכם שיש להם גם את אותו מעצב פנים שהאינטרפרטציה שלו לעיצוב סיני כוללת הרבה וילונות אדומים ומוטיבים של חיות זהובות. העניין העיקרי בג'ינג פונג היה לצערי הדרגנוע האימתני מקומת הלובי אל קומת המסעדה ולאו דווקא האוכל שהיה דיי בינוני ועם מבחר פחות מוצלח משל הגולדן יוניקורן.

לא רק שאלא היו בתור לפני, אלא גם המשפחות שלהם, השכנים שלהם ומכרים מזדמנים מבית הספר.

אולם חתונות שיק, סגנון העיצוב האהוב עלי

לא אומרים איכס על אוכל, אבל טלפיים זה איכס

 הדיבור בעיר הוא שעגלות זה לתיירים ושאפילו בהונג קונג כבר לא עושים את זה יותר ולכן היום בבוקר שמנו פעמנו אל הביצה האדומה (רד אג). פה הדים סאם מוכן לבקשתך ובשביל שבכל זאת יהיה לך עניין מסוים בתהליך ההכנה ולא תרגיש מבועס לגמרי שאין עגלות ו"אותנטיות" תהליך ההזמנה כולל סימון של כמות הדים סאמים על גבי התפריט עצמו ומזל שביקשתי הוראות כי סימון של "1" אומר מנה אחת (שכוללת 3-4 כופתאות) ולא כופתאה אחת. אני גם אוהבת מקומות שכתוב בתפריט שזמן ההכנה הוא בין 10 ל 15 דקות כי א)אני אוהבת תיאום ציפיות ו-ב)מאפשר לפתוח את הקינדל ולעלעל בו בלי לחשוש שבדיוק שאיך שמדליקים אותו האוכל יגיע. הדים סאמים היו אקסטרא טעימים וגם זרמו לשולחן בקצב כזה שבדיוק סיימנו כמעט לנשנש מנה כשבדיוק הגיע אחת אחרת ככה שכולן נשארו חמות (חמות מידי אפילו, רותחות! אוריאל כמעט שרף את הלשון ואת האייפון שלו). יש מבחר גדול של דים סאמים מאודים וגם מטוגנים ואפילו דים סאמים מתוקים לסיום ארוחת הבוקר.

זה מה שנקרא "תפריט אקטיבי"

אגרול צמחוני, פורקס באנס ושרימפס שו-מאי. כל אבות המזון בתמונה אחת.

 אגב מתוקים, לא משנה לאיפה הלכתם לאכול וכמה אכלתם, בדרך חזרה לרכבת התחתית כדאי לעבור בפינה של רחוב גרנד  ובאורי ולקנות חבילה של 8 עוגיות דגים בשני דולר. השם של העוגיות מטעה כי הן רק קצת נראות כמו דגים ובעצם עשויות מבצק מתוק במילוי של קרם וניל ולא רק שהן קינוח מצוין אלא שגם החנות בפינה שם מפעילה מוכנה אוטומטית קטנה להכנה שלהן, וזה כיף לצפות בה בזמן שמכרסמים את העוגיות.

האמת שאני היחידה שקוראת לעוגיות האלה עוגיות דגים

 עוד משהו לגבי דים סאמים וזה כלל שבדקתי עשרות פעמים הוא שלא משנה מה כמות האוכל שתזמין או כמה אנשים חולקים אותו , איכשהוא בסוף החשבון יצא בדיוק 35 דולר שעבור ארוחת בוקר שבעצם מתפקדת כארוחת צהריים הוא סימפטי ביותר ובנוסף גם קונה שעתיים של שלווה לראות תוכניות מטופשות בטלויזיה בזמן שאוריאל צונח מעולף על המיטה תך כדי מלמולים שזו הפעם האחרונה בהחלט.

שורה תחתונה: אם אתם בעניינים של מסורת, לכן לגולדן יוניקורן. למתקדמים, רד אג הוא המקום בשבילכם (וגם יש פחות תור).

לפרטים נוספים:

ג'ינג פונג, רחוב אליזבת 20

רד אג, רחוב סנטר 202

העוגיות: לא זוכרת את שם המקום אבל זה על רחוב גרנד, בין רחוב באורי לקריסטי (החנות השנייה מהפינה של באורי).

[מסעדה] A Voce

רציתי לספר היום בבלוג על הראמן הכי טעים בניו יורק אבל קיבלתי כמה תגובות שאני כותבת יותר מידי על אוכל אסיאתי . אז במקום לספר על הראמן הכי טעים בניו יורק, הנה סיפור על מסעדה איטלקית יקרה אך בינונית ובשביל לוודא שזה ילמד אותכם לקח, נתתי לאוריאל לספר לכם עליה.

***

היה זה לילה קר ואפל. רחובותיה המנוכרים והרטובים של גוט'הם הציצו מבעד לחלונות הסלון, ובעוד זוג נבגד בחלון ממול צעקו זעקות שבר של סופם של דברים – אני עצמי הייתי משופד על מבטה החודר שלה. ההיא שאין שניה לה. לא יכולתי להמשיך להישיר מבט אליה, והזזתי מבטי אל האור הכחול של מסך המחשב. האור הסינטטי הארור הדגיש את עורי החיוור דמוי הגוויה, והעמיקו את ארובות העיניים השחורות והעמוקות שלי ואת קווי הצער על פרצופי.

"אז מה?" היא שאלה "נעשה את זה מחר?". אני שתקתי והבטתי בכוס הוויסקי לצד המחשב. גמעתי לגימה ארוכה והרגשתי את השריפה בגרון מתמזגת עם הכאב בפה, ואת טעם הכבול השרוף מתערבב במרירות שציפתה את גרוני. כוס הזכוכית נקשה בשולחן ובסחרור הנוזל החום הסתובבו להם גם הסודות, והזיכרונות ואותו נושא שיחה עצור שעמד באוויר ביננו כמו גוויה מהגרדום שהזבובים מהווים החברה היחידה שלה.

"אם לא מחר, אז אף פעם לא" סיננתי במרירות. בהתרסה. "זהו ההזדמנות היחידה". לא במסעדת המבורגרים עסקנו, גם לא במסעדה אסייתית של אותן קוריאניות – כי אם מסעדת כוכב מישלן איטלקית בקולומבוס סירקל, מעוז העושר של העיר האפלה הזאת.

היא הרימה את גבתה בנזיפה חרישית על החוצפה שלי ונשפה מהסיגריה שלה. האור הבוער של העשבים הציתו את תאוותי כמו להבת הגיהנום, ואז אמרה במתינות "אם נלך על זה – דאג לומר בהזמנה שזה היום הולדת שלי. שיהיו מקומות טובים ליד החלון". השפלתי מבטי בחזרה למחשב ותקתקתי את ההזמנה. ידעתי שהסיפור הזה רק מתחיל, והמערכה הבאה תבוא מחר.

אור הירח השתקף בשלג המאפיר ביציאתנו מתחנת הרכבת התחתית בקולומבוס סירקל. נצנוץ המים הנוטפים זלגו באיטיות מהחיטים של פסלי הפילים שסבבו את הכיכר. החליפה והעניבה שלבשתי כבר ליוו אותי בנסיעות רבות, בחדרי ישיבות ובארים מעושנים ועיניים שלא מרפות ממני גם בשנתי. היא לבשה שמלת קוקטייל אדומה שליטפה את גופה ותקשרה בשורות כמו חיזיון תעתועים של נווה מדבר במוחו הקודח של נווד אבוד בסהרה. גם הגרון שלי יבש, וליקקתי את שפתי עת שדמי רתח מבפנים.

המדרגות המכניות הביאו אותנו לקומה השנייה בקניון ואל המארחת. "אהה, נערת היום הולדת!" היא הצהירה בידיעה חצי חיוך חצה את פנייה לשניים, מה שהקנה לה מבט של נשר החג מעל ומצפה למותי. הרגשתי צמרמורת רוקדת לה על גבי. זאת חייבת להיות מלכודת!

הושבנו אל מול החלון ואני שוב לא יכולתי להביט בעינייה – לכן הסתכלתי על הכיכר המושלגת, ועל הענפים העירומים של העצים בסנטרל פארק. עירומים מעלים כמו שאני עירום ונטול הגנות ממבטה. הסתכלתי על השלג הצח, וייחלתי שגם אני שוב אוכל להיות נקי ולבן, ללא הזכרונות, ללא הכאבים, ללא העיניים האלה מביטים בי דרך עננת הסיגריה.

"מה הן הבליטות האלה שם בכיכר?" שאלה אותי. "אולי אלה ראשים של מלאכים" עניתי "תקועים בקיפאון כמו תינוק שמת בלידה, ולא יכול לצאת אל אוויר העולם".

"באמת?" היא ענתה לי, "לי זה נראה יותר כמו חסה.."

***

 המלצר הגיח מעבר לנהימת האמריקאים הרעשנים מאחורינו ושאל אם אנחנו מוכנים להזמין. הזמנתי יין ברברסקו של המרקזי די גרסי, פלטת נקניקים, מנה ראשונה כל שהיא, פסטה ממולאת בבשר כבש ( Agnolotti ), והיא הזמינה צלעות חזיר עם רוטב אוזן הים( Maiale  -Abalone) .  המלצר עזב אותנו ואני התנועעתי באי נוחות בכיסאי. פתאום המלצר חזר, וביקש שוב את שם היין. מסתבר שזה שכח אותו בדרך להקליד את ההזמנה. פעם שלישית חזר המלצר ועל צווארי הרגשתי עגלת זעה יורדת. הקירות התקרבו אלי והרגשתי שהמלכודת קרובה – הרי לא ייתכן שבמסעדה כזו השירות יהיה כל כך חובבני!

השקנו את כוסות היין שלנו והבטנו בנוף. "אני אוהב אותך" לחשתי לה, בעוד המלצר האומלל מנסה להניח את מגש הנקניקים הגדול פי ארבע מגודלו של השולחן שלנו. "אכפת לכם אם נשים את היין על הרדיאטור?". מבטנו הצליבו דרך ענן המבוכה שעטף את השולחן דרך שדה הפירורים שלא ניקו בעודי מחכה לתשובתה להכרזתי. לבסוף נשענה אחורה בכיסאה ואמרה "אתה יודע מה אני ממש רוצה?" היא אמרה חיוך יודע לועג לי – "אני ממש רוצה לראות נושאת מטוסים"

 המנות התחלפו והסתחררו מולי  כמו הרוח בעוד הערב ממשיך ובעוד המלצר שוכח להגיש את אחת המנות, מסתבך עם מזיגת המים ומתעכב עם הגשת תפריט הקינוחים.

 "יום הולדת שמח יקירה"  אמרתי לה בעוד קוביה קטנה של שוקולד הונחה לפניה עם נר יום הולדת בודד אחד. "למה לוקח להם כל כך הרבה זמן להביא את החשבון?" שאלה, ופניה מוארות באורו הקטן של הנר. "נמאס לי כבר ואני רוצה הבייתה".

לקחתי אותה בחזרה לביתה לאחר לא פחות מ255 דולר (מתוך זה 77 על היין) שהושארו אצל אותו מלצר מוכה יגון. כאב המלכודת של התשלום השאיר אותי חלול ודואב, כמו שאפשר להיות רק בעיר הצפופה והחשוכה הזאת. עברנו בדרך בכיכר היפה וצפינו בשלג הנמס. "אני דיי בטוחה שזה חסות" היא אמרה.

***

A Voce בכיכר קולומבוס

[תאטרון] שיקאגו

אני לא מתביישת להגיד שאני מתה על מחזות זמר. בסה"כ אני אישה ואין שום דבר מביך בלהודות בזה. למעשה, רק השבוע כשאוריאל היה בחו"ל עלה במוחי הרעיון המבריק ללכת לראות הצגה לבד בלי שהוא יתלווה אלי ויקטר במהלך כל הערב ובלי שאני  אצטרך לתקוע בו מרפקים כדי להפסיק את הנחירות שלו כשהוא נרדם. שמחה וטובת לב קמתי ביום ראשון בבוקר (בצהריים, גם פה לא השתפרתי בקטע של הלקום מוקדם בבוקר) והלכתי לראות איזה כרטיסים מוזלים יש היום בדוכן הטיקטס. שיקאגו זה סרט שמאוד אהבתי וראיתי כבר מלא פעמים והכי כיף זה לראות מחזמר שאתה כבר מכיר את השירים שלו ועוד קיבלתי מקום מצוין, כמעט על הבמה עצמה אז בכלל תענוג.


אני לא יכולה להגיד שלא נהנתי, כן נהנתי. נהנתי לאכול נקניקיה לפני הכניס לאולם, נהנתי מזה שהייתי יכולה לראות את השיער  בבית שחי של השחקנים, נהנתי לזמזם בלב את השירים ונהנתי שאני לא צריכה לסבול את הקיטורים של אוריאל.

פחות נהנתי מכל השאר, למרות שקנה המידה היחידי שיש לי הוא הסרט. את רוב הבמה תופסת קופסה גדולה בה יושבת התזמורת (התזמורת, של כ 10 נגנים בערך נמצאת על הבמה עצמה) מה שמשאיר לשחקנים רק פס צר בקדמת הבמה. לא הייתה להקת שחקנים גדולה וגם אותם תלבושות (סקסיות, אבל בכל זאת) ליוו את השחקנים מההתחלה עד  לסיום.

אולי יש דקויות בהפקה שחמקו מבינתי אבל כשאני הולכת לראות מחזמר בברודווי אני רוצה לראות שואו גדול ונוצץ, אני רוצה שזה יהיה יותר קסום מהסרט- לא פחות. פה הייתה הרגשה ממש של צמצום ומינימליזם שלא כל כך תאם את הציפיות שלי אז בסך הכל לא הייתי ממליצה על המחזמר הספציפי הזה לחברים.

בדרך החוצה קניתי פרצל, גם ממנו נהנתי.

שורה תחתונה: ככה ככה

לקריאה נוספת: שיקאגו המחזמר בתאטרון האמבסדור בניו יורק