עד שחזרתי משבוע העבודה שביליתי בארופה כבר היה אמצע הסופ"ש ולכן בלי להסס בכלל ישר הלכנו לבדוק את הראמאניה ההיא שראינו בדרך לקזהלולה פעם שעברה ושמנו לב שהיה תור גדול מאוד לפניה (מכאן שהמסקנה המתבקשת שזה כנראה מקום שווה). ראמן כידוע מקל על העיכול ומרומם את הנפש וגם בזמן שחיכינו קרוב לשעה בתור היה לי זמן לחפור לאוריאל על כל פרט ופרט של השבוע המעצבן שעבר עלי, כולל מה בדיוק אכלתי כל יום ואיזה מיני עינויים שונים ומשונים עברתי בכל הטיסות פנים שהיו לי.
בכולופן, קונספט ממש נחמד שצריך לאמץ בכל מסעדה בעולם – אתה מוסיף בעצמך את השם שלך ומספר הסועדים לדף שמודבק בכניסה ומידי פעם כשמתפנה שולחן אחת המלצריות פשוט קוראת לבא בתור לפי מה שרשום בדף, וגם, על הדף כתוב שבחתימה שלך אתה מאשר שאתה לא הולך לשבת על המדרגות של השכנים או לעשות להם רעש. כמה חמוד.
בפנים התפריט ראמאני קלאסי (כלומר יש בו רק ראמן), מלבד שינוי משמעותי שבו הציר בראמן במקום הזה עשוי מעוף ולא מחזיר. אני הזמנתי ראמן מיסו עם תוספת במבוק ופטריות ואוריאל הזמין את הראמן הקלאסי ובהתחלה עשה פרצופים אבל אחרי כמה ביסים המשיך לזלול עד שכמעט התעלף (אם כי יתכן שזה היה מנגנון הגנה שהחל לפעול כתגובה להמשך החפירות שלי שכללו מיני אנקדוטות מהספר ההיסטוריה על הרכבת התחתית בניו יורק שקראתי בטיסה וגם פירוט מדויק של הריהוט כולל עובי השמיכה של החדר במלון).
רשמית טוטו ראמן הפך כרגע להיות הראמאניה המועדפת עלי. ציר העוף הרבה יותר עדין וככה יותר אפשר להבחין בשאר מרכיבי המנה אבל גם כי למקום יש הרגשה אותנטית קלאסית (שמתקבלת בכל פעם שאוריאל מפטפט עם המלצרים ביפנית והם עונים לו בחזרה ולא מביטים בו במבט מבולבל). באנו בשביל לאכול מרק ראמן פשוט ולא מתחכם אבל טעים ביותר, ולא במין אינטרפרטציה אמריקאית חדשנית/פלצנית על מנה שסך הכל מאוד טעימה כמו שהיא.
אוריאל מחייך כי הוא חושב שאני לא אוכל לחפור בזמן שאני אוכלת. איזה תמימות.
כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה
טוב בכל זאת אנחנו ביפן
יש שני חסרונות במקום שאלמלא הם החוויה הייתה מושלמת: קודם כל, מזומן בלבד. לא יאומן שעוד יש מקומות שלא מקבלים כרטיסי אשראי. לא שהמחירים גבוהים אבל זה העיקרון שמעצבן. והדבר השני, אין משלוחים ואין טייק אווי. וכשאין טייק אווי זה אומר גם שלא אורזים לך "לקחת" את חצי המנה שתמיד נשארת. בעסה, אני כמעט בטוחה שהייתי רוצה לאכול עוד קצת מהמרק הזה היום בלילה.
בעצם יש שלושה דברים מבעסים אבל האחרון נכון לכל מסעדה אסיתית – אין קינוחים. (עוגת תה ירוק זה לא קינוח) (גם טפיוקה לא נחשב).
אז, אם אין ברירה אז אין ברירה וגם היה צריך לעזור לתהליך העיכול ולכן שמנו פעמנו דאון טאון וטיילנו לצ'לסי מרקט. צ'לסי מרקט היה פעם מאפייה והיום משמש בעיקר כמלכודת תיירים סטייל נחלת בנימין שכולל הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל גם הרבה חנויות קאפקייק ושלל ממתקים. אחרי עוגיפלצת וקפה סוף סוף התאוששתי מספיק כדי לסיים את מרתון החפירות ולהתחיל לנוע בכבדות לכיוון הבית. (סיום מרתון החפירות כלל תיאור מדויק של הקפה שלקחו אותי לשתות וצבע הקשים ומגוון הרעשים שקשורים ללגימת קפה קר) (הקש שלי היה כתום,אגב).
טוב להיות בבית.
יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב
כבר ביססנו את התיאוריה שאני אוהבת לאכול דברים עם פרצוף
נ.ב.
עכשיו אחרי שכתבתי את הפוסט הזה בא לי את שארית הראמן שלי. אוף.
שורה תחתונה: טעים ולא יקר. חלקנו ראשונה, שני ראמן וקצת סאקה לעידוד המורל ב 40 דולר.
לפרטים נוספים:
טוטו ראמן – רחוב ווסט 52 מספר 366 (בין השדירה השמינית לתשיעית)
שכחת לתאר את החפירות הכי משמעותיות: סוג הקפה בפגישות, מנגנון ההגשה שמערב יווניה מבוגרת, סוג הכוסות, מס הכוסות שלגמת, הצליל הספציפי של השימוש בקש, כמות האנשים שלגמו אתך וכו'. מי ידע שלשתות קפה בפגישת עסקים יהיה חוויה כה מרעישה ומרגשת.
תזכירי לי לספר לך על משחק החפירות המשפחתי שלנו. לכבודכם אנחנו מוכנים להוציא אותו מהבוידם… בינתיים, לקבל מושג- הרי לך http://ofekim.wordpress.com/2012/01/20/%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%9A/
פינגבאק: [מסעדה] יקיטורי טוטו [מסעדה] יקיטורי טורישין « טעים בניו יורק
פינגבאק: קצרים על מסעדות ראמן | טעים בניו יורק