כפי שרבים מכם יודעים, אוריאל ואני אוהבים לטמטם אנשים שמגיעים לניו יורק, לגרור אותם לקווינס לאכול אוכל טאייוואני "אותנטי", לשלוח אותם למוזיאון הרכבת התחתית, לנזוף בהם אם הם רוצים לעשות קניות במייסיס ולנעול אותם מחוץ לבית לארח אנשים בעיר. אחות אחת הגיעה לעיר לפני שנתיים ואולצה לכתוב פוסט אורח, ועכשיו האחות השנייה הגיעה וגם לה נמאס מהנדנודים שלי קיבלה עליה את האתגר, הנה הוא לפניכם.

***

מעט מחברי הקרובים יודעים ששאיפת חיי היא להדליק משואה.

נו טוב, כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שמזה שנים אני צופה באדיקות בטקס הדלקת המשואות בעודי ממלמלת "אני, נעמה, מדליקה משואה זו של יום העצמאות השישים ושמונה לזכר (שקר כלשהו) ולתפארת מדינת ישראל".

במקביל לשאיפה לעמוד על הבמה בהר הרצל, טיפחתי בשנים האחרונות שאיפה קצת פחות ידועה לציבור (אם כי לא פחות משמעותית) והיא לכתוב פוסט אורח בבלוג של אחותי תומי. אמנם היו כמה מכשולים בדרך כמו למשל העובדה שבפעם האחרונה שהייתי בניו יורק התאומים עוד עמדו על תילם, אבל לא בחורה כמוני תניח לזוטות כאלו להפריע להגשת החלום  והנה סוף סוף זה קרה ואני כותב פוסט אורח על המסעדה הסינית Café China. למה דווקא סינית אתם שואלים את עצמכם ? ובכן יש כאן מוסר השכל לכל קוראי הבלוג: תמיד, אבל תמיד תבדקו לפני שאתם נכנסים למסעדה אם תומי כבר סקרה אותה. אני לא עשיתי את זה וככה מצאתי את עצמי בצ'יינה טאון במסעדה אותנטית (אותנטי זה שם תואר שבא לציין שלל מאכלים רוטטים וצוות חסר סבלנות) שקיבלה באחד הפוסטים ציון בינוני מאוד. האותנטיות הייתה גדולה עלי (ורק למען הסר ספק, כותבת פוסט זה כבר אכלה בעבר רגלי צפרדעים, שבלולים ועוד, כך שדים סאם "אותנטיים" לא היו אמורים להפחיד אותה) ותם הציעה שנעשה "חוויה מתקנת" במסעדה סינית של כוכב מישלן.

כך, אוריאל, אחותי ואני שמנו את פעמינו ל Café China אחרי דרינקים ב SixtyFive והצגת הנוף ממרומי הקומה ה 65 של הרוקפלר סנטר, לאורחת שהגיעה מהפרובינציה הישראלית (אחלה נוף ואחלה דרינקים).

הגענו ל Café china שבה אי אפשר להזמין מקום מראש וגילינו שנצטרך לחכות 45 דקות. גם לאלו שלפנינו אמרו שיצטרכו לחכות 45 דקות וגם לאלה שניגשו אחרינו אמרו אותו דבר, מה שקצת גרם לנו לפקפק במדד האמינות של ההצהרה (שהתגלתה בסוף באופן מפתיע כמדויקת מאוד). מה עושים כשצריך לחכות 45 דקות ? לא הלכנו לצוד פוקימונים (למרות שבאותו יום התגלה פוקימון נדיר מאוד בסנטרל פארק) אלא שמנו את פעמינו לבר חמוד בקרבת מקום שנקרא The Raines Law Room, הבר המעוצב נראה כאילו הוא לקוח מתוך סרט על מועדון מחתרתי בתקופת היובש בארה"ב: וילונות קטיפה, ספרייה מיושנת וזמזם כדי לקרוא למצרית. כנראה ששנות התשעים בישראל שאבו השראה מתקופת היובש, מה שמסביר מדוע שביקשתי קוקטייל שיהיה מתוק ופירותי (או במילים אחרות, קוקטייל למתחילים) קיבלתי "אורגזמה" בטעם תות. כן, כן, חוזרת על זה בשנית המשקה שהייתי מזמינה בגיל 16, זה בדיוק מה שקיבלתי פה, למרות שמודה בפה מלא שהיה טעים לאללה. 45 דקות בדיוק אחרי שנרשמנו התקבלה הודעה שהגיע תורנו ומבושמים קלות, שמנו את פנינו למסעדה.

המקום קטן, חמוד עם וייב של שנות החמישים, כולל ספסלי דיינר. כיאה לסוקרי מסעדות רציניים שכמונו, הזמנו 9 מנות שונות, שילוב של ראשונות ועיקריות. אז מה היה לנו שם ? נתחיל עם גולת הכותרת Steamed Soup Buns, שהם בעצם דים סאם מאודים מלאים במרק. הדרך הנאותה לאכול אותם זה לתת ביס לכיפה שלהם, לשאוב בשלוק רב רושם וקולני את המרק שבתוכם ואז לאכול את המילוי. כל מה שיש לי להגיד עליהם זה: טעים, טעים, טעים (רהיטות זה שמי השני..).  הייתה גם מנת Baby Cucumber שכללה חתיכות מלפפונים ברוטב קליל שלא הצלחתי לפצח בדיוק מהו, כנראה משהו עם שום ושמן שומשום שהייתה מצוינת. מנת ה Scallion Pancake הייתה יכולה להשתלב בהצלחה בכל מסעדת נרגילה (פוסט ברוח שנות התשעים כבר אמרנו ?) אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי נשבעת שהגישו לי מלאווח, כל מה שהיה חסר זה רק צלוחית עם עגבניות מרוסקות ליד. מנה נוספת שאכלתי לראשונה היא שורש לוטוס מאודה, לשורש יש מרקם שנע בין תפוח אדמה מבושל חלקית לבין קולורבי, אבל קליל כזה. מנת Pork Pot Stickers של דים סאם מטוגנים קלות הייתה מוצלחת מאוד גם היא. חוץ מזה הוגשו גם מנות של Husband Wife Special, Dan Dan Noodle ששתיהן כללו נודלס בדרגת חריפות גבוהה, Pork in garlic dressing ו Tea Smoked Duck  שאוריאל טען בתוקף שהוא מצוין ואני כבר הייתי מלאה, אז נאמין לו.

סה"כ החשבון היה של 113 דולר, לא יקר בכלל וגולת הכותרת היא שהמחיר כולל את הטיפ. עייפים ומלאים, סיימנו את הערב. אסיים את הפוסט בפנייה נרגשת לכותבת הבלוג לפתוח שלוחה של הבלוג שתקרא "טעים בתל אביב", קהל קוראים שבוי כבר יש לנו, וגם כתבת אורחת אז למה לא לנצל את ההזדמנות ? ולתפארת מדינת ישראל….

לפרטים נוספים: קפה צ'יינה, רחוב איסט 37 מספר 13