הטיסה מניו יורק לסינגפור היא אחת הזוועות הגדולות ביותר הידועות למין האנושי. (שנייה, אולי, רק לטיסה של אל על מניו יורק לישראל). אנחנו מדברים פה על 14 שעות טיסה, עצירה, ועוד שבע וחצי שעות טיסה. במחלקת תיירים כמובן, מכלאה אנושית צפופה ומיוזעת, בהתאם לנהלי הטיסות של החברה. בסינגפור גם יש את המכלול הכי נוראי של לקוחות מעצבנים ומייאשים במיוחד, מן תמצית נוראיות מזוקקת שמשלבת התנשאות ארופאית, אגרסיביות ישראלית ונימוסי שולחן הודיים. על המזג אוויר המהביל של סינגפור כבר דיברנו? חם, ולח, ובעיקר – חם (וגם לח).

בקיצור, אפשר להבין מה דעתי על סינגפור…. אני מתה על סינגפור! כי ביחד עם כל הדברים הנוראיים (והם אכן נוראיים, שניים אולי רק לטיסת אל על להודו), סינגפור היא גן עדן קולינרי עלי אדמות ואפשר למצוא בה את אוכל הרחוב הכי נקי וטעים, מגוון עצום של אוכל יפני וסיני וכמובן, היהלום שבכתר שלשמו התכנסנו היום – שאו לונג פאו. שאו לונג פאו, או בשמן המאונגלז Soup Dumplings הן מעדן עדין וטעים. תתחילו מכופתאה מבצק אורז. שימו בפנים מעט בשר חזיר מתובלן ברכות ועוד קצת מהמיץ מרק שלו, אדו בסלסלת במבוק ונסו להדוף אותי מלזלול את כולן. לא, באמת, נראה אותכם מנסים. אני בדרך כלל משדלת להיות מנומסת ליד אנשים מהמשרד אבל במקרה הזה הכרזתי  כבר בתחילת הארוחה שאני מזמינה סלסלה שלמה לעצמי, ושאם הם רוצים גם שיזמינו לעצמם עוד אחת. ואכן הם הזמינו לעצמם עוד אחת, שגם אותה אכלתי. חבר מהמשרד ממוצא סיני אמר שאצלם בבית היו אומרים שלאכול כופתאת מרק זה כמו לנשק בחורה – בהתחלה נוגסים קצת ואחרי כן מוצצים. (שזה, דרך אגב, גם מטריד, וגם מסביר הרבה. על הבחור. ועל העם הסיני).

ספציפית, מקדש הדים סאם האהוב עלי בסינגפור נקרא Din Tai Fung, רשת ידועה במיוחד והכופתאת מרק שלהן שוברות את כל חוקי הפיזיקה הידועים לאדם עם בצק עדין במיוחד ומילוי סמיך במיוחד. הבעייה עם כל כופתמרק, בדומה למאכלים בצקיים אחרים (ע"ע פלאפל) היא שצריך תשתית יציבה ועמידה מבנית כדי לשאת עליה את כל המשקל של המילוי. בניו יורק, הרבה פעמים יש כל כך הרבה יציבות ובצק, שבקושי מרגישים את המילוי, ואילו פה הוא כל כך דק ושקוף שזה מרגיש כאילו אתם נוגסים בפיסת ענן קטנה.

עכשיו אתם מבינים למה קל כל כך לשכנע אותי לסבול בשקט את הדרך הארוכה לסינגפור. פעם שעברה שהייתי פה אכלתי 11 פעמים בסניפים שונים של המקום, ובערך את כל התפריט. רק לא לקחתי בחשבון בעייה אחת חמורה:

בשום מסעדה בניו יורק אין כופתמרק שישתוו לכותפמרק שאכלתי פה, ואני לעולם ועד אשאר מבועסת

אז הרבה אנשים אמרו לי לנסות את ג'ו שנגחאי. אז ניסיתי. וזה באמת לא משתווה ואני לעולם ועד אשאר מבועסת

למעלה, שלמות אלוהית. למטה, חיקוי אמריקאי עלוב.

לפרטים נוספים: ג'ו שנחגאי, רחוב פל 9 ניו יורק. דווקא לא ממש רע, פשוט לא אלוהי. אבל לפחות לא תצאו עם חשבון יקר מידי.  כופתמרקות ועוד כמה עיקריות שהשביעו זוג עלו 45 דולר.

דנה הגיעה לבקר בתפוח הגדול, ובין כל שלל עיסוקיה (שכללו ביקור באמפייר סטייט בילדינג ועוד דברים פחות חשובים כמו להתחתן) היא מצאה גם ערב אחד לשבת איתי ועם אוריאל ולעדכן אותנו בקורותיה. אבל היי, תנו לה לספר לכם על זה:

***

לא מזמן חזרתי מטיול של חודש בארצות הברית, שבמהלכו הגעתי לשלוש המסקנות הבאות: א. ארצות הברית מהממת. ב. ארצות הברית ענקית. ג. ארצות הברית גורמת לי לדמם מהחניכיים. כן, מצטערת, אני יודעת שזאת לא הדרך ההולמת ביותר לפתוח בה פוסט שקשור לאוכל – אבל חשוב היה לי להדגיש את העובדה שהאוכל השמן, המתוק והמטוגן-מדי של ארצות הברית לא בדיוק היטיב עם מערכת העיכול המסכנה שלי. לכן, כשסופסוף הגענו לניו יורק, מעוז הקולינריה העולמי, הדבר האחרון שרציתי לראות מול העיניים היה אוכל אמריקאי – וכשתומי הציעה שנלך לאכול יאקי-ניקו (ברביקיו קוריאני), קפצתי על ההצעה בשמחה ובהקלה.

המקום שאליו הלכנו – "גאונורי" (Gaonnuri) – נמצא בקומה ה-39 בבניין משרדים בקוריאה טאון. לפני שאמשיך בתיאור החוויה, הקדמונת קצרה על יאקי-ניקו: ביפנית, משמעות המילה "יאקי" היא צלוי, ו"ניקו" – בשר; כלומר: בשר שצלוי על הגריל. אני התוודעתי לראשונה ליאקי-ניקו כשגרתי ביפן ולימדתי שם אנגלית, כך שהייתי משוכנעת שמדובר במאכל יפני, אבל מתברר שלמעשה קיימת מחלוקת האם מקורו של היאקי-ניקו הוא ביפן או בקוריאה. איך שלא יהיה, הרעיון הוא שמביאים לך לשולחן שלל רכיבים נאים (בשר, עוף, דגים, ירקות), שאותם אתה אמור לצלות בעצמך על גריל שנמצא במרכז השולחן. ביפן נהגנו ללכת למסעדות יאקי-ניקו כשרצינו לחגוג מאורעות גדולים (כמו ימי הולדת), ובדרך כלל היינו לוקחים דיל של "אכול כפי יכולתך ל-90 דקות". כעת הסתקרנתי לגלות כיצד מרגישה חוויית היאקי-ניקו במסעדה יוקרתית בניו יורק.

לפני שהלכנו, תומי ציינה באגביות שקוד הלבוש במקום הוא "דרסי" (dressy), מה שגרם לי לאכול קצת סרטים כי בכל מזוודתי כולה לא היה ולו פריט לבוש פורמלי אחד, למעט שמלת החתונה שלי (אה כן – שבועיים לפני כן התחתנתי בווגאס, עם חקיין אלביס!). בסופו של דבר זרקתי על עצמי זוג מכנסיים שחורים שקניתי במהלך הטיול וטרם הספקתי לקצר, חולצה אפורה ישנה, ונעלי נייקי מזויפות משוק הפנינים בסין (מזל שהמכנסיים היו ארוכים מדי). לדאבוני, השלט הבולט שליד עמדת המארחת אכן הכריז על ה-"Dress Code" הרשמי של המסעדה, ובזמן שהובילו אותנו לשולחן השפלתי עיניים לרצפה והתפללתי שאף מלצר לא ישליך אותי מהמקום. אבל אחרי שהושיבו אותנו, כל המחשבות האלה נעלמו מיד – כי הנוף שנשקף מחלון המסעדה היה פשוט מרהיב-עין, ורק הלך ונעשה מרהיב יותר ככל שהחשיך, ואת מראה הרחובות והבניינים החליף מראה האורות הנוצצים.

הנוף באמת מהמם (צילום: אדם מעוז)

לפתיחה, תומי ואני הזמנו קוקטייל-כוסיות מתוק וטעים שנקרא "גהנום", שבאמת היה דיי מושחת והכיל וודקה, ליצ'י, שאר דברים פירותיים וכמובן יין תוסס. אדם, בעלי (!) החדש (לא, עוד לא התרגלתי למילה הזאת) הזמין בירה קוריאנית (שהייתה, לדבריו, "סבבה"), ואני אמנם לא זוכרת מה אוריאל הזמין, אבל אפשר בבטחה להמר על כך שהיה בזה הרבה אלכוהול. למנות ראשונות הזמנו Japache (אטריות שעועית דקיקות, שהיו מצוינות), Mandoo (דאמפלינגס, שהיו נחמדים אם כי אני לא מחובבי הדאמפלינגס), ומנה כיפית בשם Ku-Jeol-Pan, שבה הונחו על צלחת דפי-קמח דקיקים שסביבם תשעה רכיבים חתוכים דק – שרימפס, פטריות, מלפפונים רגילים, מלפפונים מוחמצים ועוד. הרעיון היה שלוקחים אותם ויוצרים מהם מעין "ראפים" אישיים קטנים. מנה דומה לזאת הכרתי בווייטנאם, ובהחלט היה נחמד להיתקל בה שוב במסעדת יאקי-ניקו (ביפן זה כנראה לא היה קורה).

עשה זאת בעצמך – קוריאן סטייל (צילום: אדם מעוז)

אחרי המנות הראשונות הגיע החלק שלו ציפיתי בכיליון עיניים – הבשרים והירקות. תומי די הופתעה מכך שהיינו אמורים לצלות אותם בעצמנו, כי לדבריה, בפעמים הקודמות שהיא ביקרה שם המלצרים צלו את האוכל עבור הסועדים. מה שתומי אמרה קצת הפתיע אותי, כי עוד לא יצא לי להיתקל ביאקי-ניקו שצולים עבורך (גם לא בקוריאה). מצד שני, אין ספק שמעולם לא אכלתי יאקי-ניקו במקום מפואר כל כך – אז אולי שם זה באמת אחרת לפעמים. איך שלא יהיה, הפעם ציפו מאיתנו כן לצלות את הבשר בעצמנו, מה שתומי ואדם ביצעו בהצלחה מרובה.

ריבס, שורט ריבס, עוד ריבס ו…ריבס!! (צילום: אדם מעוז)

הזמנו קומבינציה אז יצא לנו לטעום ארבעה סוגי בשרים שונים שכללו שורט ריבס, עוד שורט ריבס אבל עם רוטב הבית, ריבס, וריבס איי והיו מצויינים. מהירקות, לעומת זאת, קצת התאכזבנו. ביפן ובקוריאה תמיד פינקו את השולחן במגוון רחב של ירקות, ואילו כאן הירקות גם היו יקרים יחסית, וגם המגוון לא היה מרשים במיוחד: קצת פירה בטטה, צנון כבוש, גילופי בצל ירוק וכמובן קימצ'י (כרוב מוחמץ ומתובל). כמו כן, סיפקו לנו רק סוג אחד של רוטב – בעוד שביפן זכור לי שתמיד הקפידו להביא כמה סוגים של רטבים, שלא "ישעמם בפה". מהבחינות האלה היה ממש חבל, כי אין סיבה שמסעדה טובה "תיפול" במקומות שקל מאוד שלא ליפול בהם.

כיד המלך. או שלא כל כך. (צילום: אדם מעוז).

לקינוח, תומי הזמינה עוגיות מדלן מצוינות, שכולנו התעלקנו לה עליהן. בדרך החוצה, אחרי ששילמנו את החשבון, כבר פסעתי בגו זקוף, מסתכלת למלצרים ישר בעיניים ודורכת בגאווה על שולי המכנסיים.

השורה התחתונה: 300 דולר לארבעה סועדים, כולל טיפ. למרות שהיה טעים ושיצאנו משם שבעים, כולנו הרגשנו שזה היה קצת יקר מדי יחסית לתמורה שקיבלנו – אם כי אין ספק שהנוף המדהים שנשקף מכל נקודה במסעדה מחפה במידה מסוימת על המחיר הגבוה.

לפרטים נוספים: Gaonnuri, ברודווי 1250 (קומה 39) (1250 Broadway Penthouse (39^th Floor))

**

[בחזרה אלי]

אני גם לא עפתי על המסעדה הזאת, למרות שאני זוכרת שבפעמים קודמות שהיינו שם השירות היה יותר מוצלח, המחיר היה יותר זול והאוכל היה יותר מפנק. כנראה שיש סוגים של חוויות (כמו ברביקיו קוריאני) שלא הולמים סביבות יוקרתיות ועדיף ללכת למקומות יותר קטנים ובייתים (שכמובן, הייתי גם בכאלה, רק שבמסגרת העצלנות הרגילה שלי עוד לא כתבתי עליהם).

משהו שהוא דווקא מאוד הולם (שלא לומר משעשע וגאוני) הוא אלבום החתונה של דנה ואדם שהצטלמו בכל מקום בטיול שלהם. הנה, אפשר לראות אותו פה. למי עוד יש תמונות חתונה עם חקיין אלביס?

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה יש בדיוק עוד 51 ימים, 7 שעות, 34 דקות ו 51 שניות ללכת ל WD-50  לפני שהיא תיסגר ולכן ההכנה לארוחה התנהלה בדקדקנות. הזמנו מקום כבר לפני שבועיים ומאז אני ואוריאל מתאמנים באינטנסיביות באכילה תחרותית. לדוגמה:

אני: אם יש לך תפריט טעימות של חמש מנות ושל שבע מנות, מה אתה בוחר?תענה מהר!

אוריאל: חמש!

אני: ואם יש חמש ו 11?

אוריאל: חמש!

אני: ואם יש שבע ו 21?

אוריאל: תעזבי אותי כבר, אני יודע לחשב פונקציית מינימום

ויילי דופריין הוא הנסיך של הגסטרונומיה המולקולרית בארצות הברית. כאומן ומדען המאכלים שלו נמצאים תמיד בחזית הטכנולוגיה והחדשנות המדעית. כבר קרוב ל 12 שנה ש WD-50 מספקת חווית אכילה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, תוך שימוש במגוון אינסופי של טכניקות חדשניות ופורצות דרך וכל ארוחה מורכבת ממולקולות עדינות וקסומות שנשזרות יחד בעדינות ומומחיות של רב-אומן על מנת לספק מגוון רחב של חושים לכל סועד.

הבעייה היחידה שחוש השובע הוא לא בהכרח אחד מהם. והאמת, זה כנראה באשמתי כי למרות תוכנית הפעולה המדוקדקת שבנינו ושלל האימונים, ברגע האמת הגענו למסעדה לגלות שיש תפריט טעימות של 12 מנות ושל חמש,  וברגע של חולשה בחרנו את התפריט הגדול יותר. מה שהתחיל ארוחה ארוכה של שלוש שעות וארבעים וחמש דקות (שאם תעשו חישוב תגלו שזה בממוצע מנה כל רבע שעה). מנה בגודל של ביס. כל רבע שעה. מה שמשאיר 14 וחצי דקות בכל פעם להתבונן בעינייו האוהבות של בעלי היקר, לאחוז בידו ולרכל על כל מי שיושב לידנו, וגם על המלצר.

אני רגילה לכך שבתפריטי טעימות כל מנה מגיעה קטנה כדי שיהיה אפשר לאכול ולהתנסות במגוון מנות, אבל פה ההרגשה הייתה שמגיע מעט מידי אוכל וכל יותר מידי זמן. בשלב מסוים, כשהשעה הייתה כבר שמונה וחצי והיינו רק בדוגמית השלישית הייתי כל כך רעבה שחשבתי לצאת שנייה החוצה, לנשנש איזה סלייס קטן של פיצה ולחזור – עוד לפני שמישהו בכלל ישים לב. הם אפילו נותנים לך עותק של התפריט כי בזמן שלוקח למנות להגיע ייתכן בהחלט שתפרוץ הפיכה בשלטון, שיגיע עידן הקרח, ושאני אזדקן ואהיה סנילית כל כך שאני כבר אשכח מה כבר אכלתי.

חלק מהמנות היו ממש יפות, ויצירתיות. ולגמרי סיפקו אותי מבחינה אינטלקטואלית. מבחינה קולינרית קצת פחות. מתוך 12 מנות היו כמה שזכורות ממש לטובה כמו מנה של רגל צפרדע מטוגנת בציר צפרדעים, או גריץ שרימפס (שזה לא גריץ עם שרימפס, זה היה גריץ עשוי משרימפס) אבל בעיקר הייתה חוויה ארוכה, מייגעת ועם פוטנציאל עצום להיות מייאשת ביותר אלמלא הייתי אלופה באכילה תחרותית וידעתי להצטייד מראש בהרבה אלכוהול (אחרת, כל מה שהיה לי להתנחם בו הוא אוריאל, ואתם יודעים כמה זה לא בריא למערכת יחסים לבני זוג לדבר יותר מידי אחד עם השני).

כשקמנו ללכת המבט של אוריאל בדיוק פגש במבט של וויילי, וכמו שתי נשמות תאומות הם מייד נמשכו אחד לשני. הוזמנו לסיבוב במטבח ואוריאל דווקא היה מבסוט כי לא הייתה שם שום פיסת ציוד משמעותית שאין לנו גם בבית. הודנו לווילי על ערב נהדר (קרי: שיקרנו לשם הנימוס) וחזרנו לביתנו.

בדרך חזרה הבייתה אוריאל אמר לי שיש לו מלא הערכה לווילי דופריין ושהוא מעריץ את האיש כגאון יצירתי. אחרי כן הוא הכין לי לחמניה עם שוקולד כי פייר, עוד נשארתי קצת רעבה.

הפלצנות של מסעדה גדלה ככל שכמות האוכל תופסת חלק קטן יותר מהצלחת

 השורה התחתונה: 413 דולר לזוג לפני טיפ (מתוך זה רק שבעים על דרינקים, ותזכרו שהיה צריך הרבה) ממקמים את המסעדה בתחום ה"יקר לאללה". שווה? עוד לא החלטתי. אולי רק למי שממש בקטע של בישול מולקולרי.

לפרטים נוספים: WD-50, רחוב קלינטון 50 (המסעדה נסגרת בסוף נובמבר 2014).

אני חושבת כל כך הרבה על דיוויד צ'אנג בזמן האחרון שזה לא פלא שכבר חלמתי עליו אתמול בלילה. זה התחיל עם הסדרה המופלאה the mind of a chef שצצה לי פתאום בהמלצות בנטפליקס ונגמר בארוחה במומופוקו-קו, מסעדת הדגל של צ'אנג בניו יורק.

הערה לגבי הסדרה לפני שנמשיך הלאה למסעדה:

אני מזהירה מראש שזו אחת הסדרות הכי ממכרות בעולם. יש בה רק 16 פרקים וכל פרק הוא רק חצי שעה ככה שקל להתפתות לראות "רק עוד פרק אחד" כל פעם. כל פרק מוקדש לנושא ספציפי (כמו למשל, "ביצה" ,"פשטות", "סויה" או "ניו יורק") אבל החלוקה לנושאים היא ברובה קונספטואלית כי כמעט בכל פרק בגדול צ'אנג משתכר, מבשל, מטייל ומריץ צחוקים וכזה נו שיגועים עם חברים שפים אחרים. (רנה רדזפי שהוא השף של נומה ו-וויילי דופריין מהמסעדה wd-50 מתארחים בלא מעט פרקים).  הנה הצצה קטנה לפרק על ראמן:

מה עוד צריך בסדרה על אוכל. כשהחבר שלנו טוני מפיק, בטוח שאם לא חגיגה לחך, אז לפחות יש חגיגה לעיניים. אם יש לכם זמן לראות רק פרק אחד תתחילו בפרק שמונה שנקרא "שחיתות". צ'אנג מבקר אצל חבר שהוא שף קנדי שמראה איך מכינים כריך כבד אווז ואחרי כן הולך להשתכר (ולהתעלף) בטעימות וויסקי.

הפרק הספציפי הזה, אגב, הוא זה שגרם לי לרצות ללכת שוב למומופוקו קו לכבוד יום הנישואים שלי ושל אוריאל.

אני אומרת "שוב" כי כבר היינו במומופוקו קו פעם, לפני שנתיים וחצי בערך וזה היה עוד לפני שעברנו לגור בניו יורק. למעשה, זה היה ממש קצת לפני הרילוקיישן ויותר ממה שנהנתי מהאוכל, הייתי עסוקה בלהיות בשוק מהמחירים של הדירות ובג'ט לג, אז קצת הרגשתי שפספסתי את החוויה. מה שכן, זכור לי ערב ארוך וקצת מייגע וכל מיני דברים על הצלחת שלא הייתי בטוחה מה הם. היה לי גם זיכרון מטושטש של מלצר עם קעקועים ושבבי של כבד אווז שפיזרו לאוריאל על מנה של שקר כלשהוא.

מאז 2011 עברו הרבה דגים בים (והרבה גם בקיבה שלי) וברוח ההתאהבות ב'צאנג חשבתי שכדאי לנסות שוב.

להזמין מקום למסעדה אגב זאת משימה מאוד מסובכת כי אי אפשר להזמין מקומות בטלפון ואי אפשר להזמין ליותר מידי זמן מראש ככה שצריך להיכנס לאתר שלהם על הדקה שבה נפתחות ההזמנות ולהתפלל למפלצת הספגטי המעופפת שתצליחו למצוא מקום. יש רק 12 מקומות במסעדה ויש רק סרוויס אחד של צהריים ואחד לערב, אז מה שנקרא – בהצלחה.

יש משהו מיוחד במומופוקו קו, כי מצד אחד זאת מסעדת עילית עם סוג אוכל שהוא בין היצירתיים ביותר בניו יורק, אבל מצד שני היא באווירת קז'ואל לגמרי, כלומר אפשר ומומלץ לבוא לשם בג'ינס (איסור נחרץ בכל מסעדת כוכבי מישלן אחרת בדרך כלל), הטבחים עומדים בצד אחד של הבר ומבשלים את האוכל מול הפרצוף שלך וגם מגישים לך אותו ישר לצלחת בזמן שברקע מתנגנת מוזיקת רוק. זאת כנראה אחת הסיבות שצ'אנג נחשב כרגע בין השפים החשובים ביותר בארה"ב – בגלל שהוא היה מבין אלה שפרצו את הדרך ועזרו להפריד רשמיות וסנוביות מאוכל יצירתי ויקר.

אז השף נאה בעיני, וגם המקום וגם האווירה אבל פה הדיעות שלי ושל אוריאל מתפצלות: הוא יישבע לכם בסבתו החיפאית שזו המסעדה הטובה ביותר בניו יורק, אם לא כמעט הכי טובה ever, יהלל את היצירתיות של התפריט וכמעט יפרוץ בבכי כשיתאר לכם את המנה עם שבבי כבד האווז.

אני, מצד שני, גם שנתיים אחרי הפעם הראשונה נותרתי עם אותה תחושה מייגעת של ארוחה שלא נגמרת (הפעם זה היה צהריים) כי היו משהו בסביבות ה20 ופלוס מנות, קצת מטושטשת מבעד לענני האלכוהול (בכל זאת, במקדשו של צ'אנג נהגו כצ'אנג) ובגדול לא מתרשמת במיוחד.

מה שכן, אפילו מבעד לענני הזעפופיות שלי אני חייבת להודות שרוב המנות היו טעימות, ואני חושבת שספרתי לפחות 15 חיות שונות שנאכלו תוך כדי הארוחה. התחלנו עם סדר גודל של עשר מנות דגיגיות, שש-שבע מנות בשריות וכמובן איזה חמש מנות קינוחים. בגלל שהמטבח נמצא ממש בצד השני של הבר ואין מלצרים, כיף לצפות בטבחים מכינים את האוכל ומגישים לך אותו ישר מהמחבת לתוך הצלחת.

אז כיף ומשעשע וטעים ועדיין – כל ארוחה של שלוש וחצי שעות הופכת להיות מייגעת בשלב כלשהוא, שלא לדבר על הכמויות הבלתי סבירות של האוכל שמגישים לך ככה שאחרי ארוחה כזאת כל מה שרוצים לעשות זה ללכת למקום פרטי ולהפליץ בשקט לפני שמתרסקים על הספה לנמנום אינטנסיבי ביותר.

יכול להיות שפשוט נמאס לי מתפריטי טעימות, וברוב הימים אני פשוט רוצה שיתנו לי אוכל שנראה כמו אוכל ורצוי שגם יהיה לו טעם של אוכל ועדיף משהו לא מתחכם. דג ופירה למשל, או קערת ראמן. התעייפתי מכל המשחקים של כל השפים ואוכל שצריך הסבר של חמש דקות כדי להבין איך לאכול אותו לא מעניין אותי בכלל. אם הייתי רוצה ארוחה ארוכה ומייגעת עם כל מיני דברים לא מזוהים הייתי פשוט נוסעת בחזרה לארץ לליל הסדר.

אין לי תמונות מהמסעדה אגב, בגלל שאסור לצלם שם. אבל לקראת סוף הארוחה כשרוב האורחים כבר הלכו ביקשנו לעיין בצורה יותר מפורטת באחד מחפצי האומנות שקישטו את המסעדה, והשף הסכים שאותו דווקא כן נצלם. הנה הוא לפניכם:

אני אוהבת במיוחד את הבטן שלו

לסיכום, יכול להיות שאם באמת באתם לניו יורק לזמן מאוד קצר ואתם רוצים חוויה מיוחדת, ואין לכן בעייה לשלם את המחיר המגוחך עבור הארוחה והצלחתם גם למצוא מקום, אז שווה ללכת. מצד שני, יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות בניו יורק ככה שקשה לי בלב שלם להמליץ על מקום שהוא רק "מעניין" ו"חוויה", יקר וטרנדי ככל שיהא.

בלי שום קשר, העונה הבאה של the mind of a chef אמורה להתחיל בקרוב. נראה לי שהולך להיות חורף חם ומגניב.

השורה התחתונה: 175 דולר לאדם עבור תפריט הטעימות ועוד מאה אם רוצים גם התאמות יין. סה"כ ארוחת צהריים לזוג אחרי מס וכולל טיפ תעלה בסביבות ה 600 דולר. לדעתי, קצת יקר עבור "חוויה".

לפרטים נוספים: מומופוקו קו ,  השדרה הראשונה מספר 163

היה לנו יום של כיף בניו יורק, ויקיר הבלוג וחביב המערכת(בעלי) התנדב נודב לכתוב על זה פוסט. הנה התוצאה:

***

ניו יורק עיר גדולה. כשאני אומר גדולה, אני מתכוון ענקית. מליוני אנשים, בניינים שמסתירים את השמיים, רעש בלתי פוסק של מוניות מצפצפות וסירנות של אמבולנסים,ריח באוויר של ווניל מהדוכן שמוכר אגוזים מתערבב עם ריח הזבל והביוב של כל השאר. ולפעמים זה יותר מדי… לפעמים אתה רוצה לסגור את העיניים, האזניים ואת האף ולדמיין את עצמך במקום אחר. אז כשהמשרד עולה לך על העצבים, הגיע זמן להסתובב קצת בעיר המדהימה הזאת!

יש אנשים שבשלב הזה הולכים לטבע (איכס, יש שם ג'וקים ויתושים ואין איפה לקנות מאקרונים). יש שהולכים לים (רק זה מה שחסר לי, לראות אשה בת 70 בביקיני ולהתחכך בחול שבבגד ים). יש שעושים ספורט (אף פעם לא הבנתי למה אנשים בהתנדבות עושים דברים כואבים. ויש לי תיאוריה שנשימות כבדות גורמות לטמטום:ראיתם פעם כלב שמסביר על מכניקת קוונטוום? לא? לא חשבתי). ויש כמונו שהולכים להסתובב בעיר ולהנות מדברים שיש רק בניו יורק.

כשהפריננסה שלי לקחה יום חופש, נדרנו שנעשה יום כיף. אז קמנו בבוקר והתחלנו בארוחת בוקר מזינה ב-Alice's Tea Cup. זהו בית תה חמוד בפינה של הבלוק שלנו שכולו ב-theme של עליזה בארץ הפלאות. יש בו מאות סוגי תה וילדות קטנות שמסתובבות עם כנפיים של פרפרים. אנחנו שתינו תה, אכלנו ביצים ואפילו שכנעתי את הפרינססה ש-Scones זה דבר טעים.

משם המשכנו לסיור מודרך חינם ב-Grand Central Terminal. גראנד סנטרל היא תחנת רכבת שנבנתה בתחילת המאה-20 ותוכננה לרומם את הגוף, הדעת והנפש (זה בניגוד ל-Penn Station המודרנית שנבנתה בשנות ה-70 על חורבות התחנה הישנה ותכליתה לשכנע אותך שסיביליזציה היתה טעות). זה בניין יפייפה מתקופה היפה ביותר של הארכיקטורה המודרנית (סגנון ניאו-קלאסי), והיה פעם חלק מהפיתוח של שדרת פארק וחלק משכונה של בנייני מגורים בסגנון Art Deco שנהרסו כדי לבנות גורדי שחקים. בגראנד סנטרל עוברים כל יום לפחות מיליון איש שזה יותר מנמל התעופה JFK ביום העמוס ביותר שלו (ובניגוד ל-JFK לא גורם לך לרצות להתאבד). הסיור מרתק ומעלה כל מני אנקדוטות וסיפורים מעניינים. יש שני מדריכים שלשניהם סיורים שונים לגמרי – מומלץ ללכת פעמיים ולשמוע בנפרד כל מדריך.

ומה זה יום חופש בלי לחגוג במסעדה יקרה בלי שום פרופורציה? לאור ההצלחה האחרונה שלנו בעסקיות צהריים מוזלות במסעדות איטלקיות מהודרות הלכנו ל-Ai Fiori,מסעדת כוכב מישלן בסגנון איטלקי. שהזמנתי מקום במסעדה נאמר לי שלגברים חובה להגיע עם ג'אקט (מילת קוד ללהגיע בחליפה), ולכן אני לבשתי את החליפה שהפרינססה הכי פחות אוהבת. כשהגענו התבאסתי לראות שחצי מהסועדים באו במכנסיים קצרים, סנדלים, ובלי ג'אקט. סתם הלכתי בחום בסיור עם חליפה. קארמה וכל זה. הפרינססה הסבירה את זה בזה שאותו שבוע היה – Restaurant week וכל עמי הארץ (היבוסים והפריזים בעיקר, קצת ארמים גם כן) הולכים למסעדות שבד"כ לא היו מרשים להם להכנס בדלת. מה אני אגיד לכם על Ai Fiori (בצהריים, ייתכן שזה שונה בערב) ? טעים שם. אפילו מאוד טעים. אבל לא וואו. שום מנה לא הפילה אותנו (בניגוד מוחלט לדל פוסטו) אבל ללא ספק זה היה טעים יותר ממסעדה איטלקית רגילה. והעסקית ממש זולה ומשתלמת (החצי בקבוק יין הלבן שהזמנתי עלה יותר מארוחה לבן אדם).

קנה מידה של 1:1

אז מה הבעיה? (כן, ברור שיש בעיה. אני כותב את הפוסט הזה, לא הפרינססה. זוכרים אותי?  אני זה ששונא מסעדות) הבעיה שהמנות קטנות בצורה מגוחכת. כמו תפריט טעימות של 2 מנות ולא 30. אם לא הייתי מתמלא מלחם (אני בד"כ במסעדות לא נוגע בלחם) הייתי ישר הולך לאכול פיצה. אבל במקום זה פוצצתי את עצמי בלחם כי רציתי ללכת הביתה להוריד את החליפה.

ומה הוא חלק הכרחי בכל חופש? הרי ענגנו את הדעת (גראנד סנטרל), ענגו את הגוף(Ai Fiori) – הגיע זמן לענג את הנפש. דרך הגוף. מכיוון שאני הייתי תפוס (אתם חושבים שזה קל ללכת כפוף כל היום? זה לא מכאיב לצוואר כשמסתכלים על החזה של כל בחורה שעוברת ברחוב? לא מכאיבים את הגוף שמתעלפים משתיית יתר של אלכוהול?) והפרינססה היתה משועממת הלכנו למסאג' סיני ליד הבית. למי שלא מכיר מסאג' סיני (Qi Gong Tui-Na) זוהי טכניקת מסאג' מאוד שונה מהמסאג' המערבי או התאילנדי. במערב משתמשים בעיסוי כדי לשחרר שרירים ולתת תחושה של רגיעה ושלווה. השיטה הסינית היא יותר רוחנית – היא מעוניית להוציא מהאדם את דמותו האמיתית. הרי ידוע שהסינים המציאו את האטריות ולכן השיטת עיסוי שלהם בנויה להפוך אדם לאיטריה על ידי לישה, קיפול, ורידוד. בסוף אתה מתייחד עם האמת הפנימית שלך – קרי, אתה נהיה איטריה.

וכך הסתיים לו יום חופש בעיר הגדולה. הפרינססה היתה כל כך בטראומה מהמסאג' שהיא ברחה בחזרה למשרד. רא-מן.

***

השורה התחתונה: היין עלה 48 דולר. עסקית צהריים שכוללת שתי מנות עולה 42 דולר. לא יקר אבל לא ממש משתלם.

לפרטים נוספים:

סיור הליכה בחינם בגרנד סנטרל, כל שישי בשתיים עשרה וחצי בצהריים

איי פיורי – 400 השדרה החמישית

כשדמיינתי לעצמי את פלאשינג, קווינס היה לי בראש בחורות יהודיות כהות שיער שעובדות בסלון כלות ושנזרקו משם על ידי החבר שלהן בסצנה מרסקת. ביום שבת האחרון גיליתי שאין יותר בחורות יהודיות בפלאשינג, קווינס ומה שכן יש זה סינים, והרבה.

הרבה כל כך, שבחמש תחנות האחרונות בסאבווי היו ברכבת רק סינים. הרבה כל כך, שבקושי השמות של הרחובות כתובים באנגלית. הרבה כל כך, שזה בדיוק כמו צ'יינה טאון של מנהטן, רק בלי תיירים ועם הרבה סינים שמסתכלים עליך במבט מוזר ותוהים מה בדיוק אתם עושים שם.

מצאתי את עצמי בפלאשינג, קווינס כי ראיתי בפעם המליון את הסרט אוכל שתייה גבר אשה, וכי נורא רציתי אוכל טיוואני, וכי הקדשתי לא פחות מחמש דקות למחקר מעמיק בגוגל שגילה לי שהמסעדה הטאיוואנית האוטתנטית ביותר נקראת גו שיין ונמצאת בפלאשינג קווינס. למדתי גם שזאת אחת המסעדות היחידות שמגישות את המעדן הטיוואני "טופו מסריח" אז לקחתי את אוריאל ועוד ארבעה קורבנות חברים ולקחנו את קו 7 של הסאבווי באומץ לתוך מעמקי סין.

ואיך היה הטופו המסריח אתם שואלים? ובכן, יש סיבה שקוראים לו טופו מסריח (באנגלית – Stinky Tufo, ואני לא צוחקת עליכם). הסיבה לכך היא שברגע שהוא הגיע לשולחן כולנו הסתכלנו מסביב בנסיון למצוא את דליפת הביוב החמורה שקרתה כנראה באותו זמן,ולחלופין תהינו אם הייתה במקרה התקפה ביולוגית באזור. הטופו המריח (להלן – המסריחול) דווקא נראה תמים מרחוק. סה"כ מדובר בטופו מותסס ומטוגן עם רוטב בצד. מקרוב לעומת זאת, מבינים שכשאומרים"ריחות וטעמים של בית" מתכוונים כנראה ל"ריחות וטעמים של קקי" (ובאמת שאני לא מגזימה).  בשביל להיות פיירית, כנראה שפשוט אין לי את חוש הטעם המתאים או הנוסטלגיה לדבר הזה, כי כל לקוח אחר במסעדה הזמין את המנה הזאת (אפשר לדעת לפי שובל הריח שהיא משאירה). אנחנו את שלנו ביקשנו שייקחו חזרה למטבח אחרי חמש דקות.

נראה קצת כמו ספוג, ומטעה ביותר

מלבד המסריחול היו בתפריט עוד שלל מנות מעניינות כמו מעיים ודם ברווזים ברוטב חריף, עוגת דם ברווז, בקר ברוטב חום ומשהו עם שם הקוד "כבד חריף בסגנון טיוואני" אבל אנחנו העדפנו לדבוק במנות קצת פחות שנויות במחלוקת (אפשר להבין אחרי תקרית המסריחול) והזמנו דיל שכלל מרק + שתי מנות בעשרים דולר. כלומר, כל אחד הזמין מרק ושתי מנות (היינו ששה אנשים) ורק אחרי שהמנות הראשונות התחילו להגיע הבנו שהזמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו אמורים מכיוון שבדומה למסעדות סיניות, כל מנה מגיעה בגודל של סיני שלם בערך ומיועדת לחלוק עם שאר יושבי השולחן. לזכותה של המלצרית יאמר שהיא ניסתה לצחקק עלינו מאחורי הגב ולא ישר לפרצוף שלנו, ושהיא עבדה קשה מאוד למצוא מקום לכל המנות על השולחן.

בדיעבד כן קיבלתיסוג של סצנה מתוך "אוכל שתייה גבר אשה"

בין המנות הטעימות ביותר שאכלנו היו ברווז בעישון תה (שהוגדר כהצלחה המסחררת ביותר של הערב), בקר עם שעועית, סלט מעניין של נבטים וכרישה, מרק חמוץ חריף חריף וירקות מוקפצים ברוטב חום. הנפילות של הערב כללו עוד כמה ואריציות של המסריחול, מנה של כרוב ברוטב ג'לי שאף אחד לא היה מספיק אמיץ לטעום,  מרק גינג'ר עם קניידלך דגים, ובמיוחד מאכזבת הייתה מנת "עוף שלושת הכוסות", שהייתה אמורה להיות מנה קלאסית שנקראת על שם שלושת כוסות הרוטב שכוללות כוס סויה, כוס יין אורז וכוס שמן שומשום ודווקא הייתה מאוד מבטיחה, רק שכל הרוטב הזה הצטמצם לכדי כמה כפות סמיכות ודביקות של משהו ספק שחור ספק חום ובהחלט בלתי מזוהה.

בדיעבד זה לא נראה כל כך נורא, אולי עדיין הייתי תחת השפעת הטופו

שבעים ומתפוצצים ואוחזי הרבה שקיות טייק אווי ועדיין קצת מסוחררים מהסריחול יצאנו כעבור שעתיים והתחלנו את הדרך הארוכה הבייתה. בדקתי עם הקורבנות שעוד היו במצב צבירה שאיפשר להם לדבר מה הייתה ההתרשמות שלהם והגענו למסקנה שזאת כנראה אכן המסעדה הטאוואנית הכי אוטתנית בניו יורק, וגם שאם לא נולדתם בטאיוואן אין לכם שום סיבה להגיע לשם.

השורה התחתונה: יצאנו עם חשבון של 126 דולר לששה אנשים (וכאמור, הזדמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו צריכים ככה שהיה אמור לצאת זול אפילו עוד יותר).

לפרטים נוספים: למסעדה אין אתר אבל היא נקרא Gu Shine וגם לפעמים Ku Shiang והיא נמצאת בשדה ה 38 בקווינס. פשוט תעקבו אחרי הריח…

נמאס לי מחוסר הגיוון בבחירת המסעדות שלנו ולכן בפעם החמישים שאוריאל התלונן על החוסר גיוון בבחירת המסעדות שלנו הסכמתי לשנות את  שיטת הבחירה לנוסחה הבאה: פעם אחת הולכים למקום שאני רוצה, פעם אחת הולכים למקום שאני בוחרת. והערב בחרתי יווני.

יש שני אלמנטים שמקשים עלי לכתוב ביקורת הוגנת על המסעדה הזאתי:

1. גם אני וגם אוריאל הגענו למסעדה קצת מעט מבושמים.

2. אין לי רקע בתרבות יוונית בכלל ובאוכל יווני בפרט.

למעשה, ההסמכה שלי לגבי יוון מורכבת מהמחזמר ממה מיה, זינה הנסיכה הלוחמת, עלי גפן שחברים של אוריאל הכינו פעם(היי לאבי ואושרת!) וספר של המיתולוגיה היוונית לילדים. מצד שני, באתי עם רוח טובה למסעדה והיא בתמורה לא אכזבה, לפחות לא מבחינת המצב רוח. יכול להיות שזה קשור לחלונות הגדולים הפתוחים ולמזג אוויר הלא-חם-מידי-לא-קר-מידי שהיה הערב ויכול להיות שזה קשור לברמן החברותי אבל משהו בעיצוב ובהרגשה של המקום הזכיר קצת תחושה תל אביבית של קיץ וכיף.

קיץ, במובן הטוב של המילה

האוכל מצד שני, פגע בול חצי מהזמן. התחלקנו בארבע ראשונות ועיקרית אחת. כמו שציינתי, אין לי הרבה רקע באוכל יווני אבל העלי גפן היו קצת סמרטוטיים והמילוי שלהם היה בעיקר תמיסת אורז. מצד שני, הסרדינים היו טעימים והגבינת חלומי הייתה חרוכה בדיוק במידה ומתובלנת כהלכה. מצד שלישי, השיפוד עוף (שממש בניתי עליו) אכזב. מצד רביעי, כנראה שמראש הייתי צריכה להזמין דג (או כבש), מצד חמישי אין מלא מקומות שבהם יש ומכובד לשתות אוזו (לשמחתו של אוריאל), מצד שישי קיבלנו קינוח על חשבון הבית(ברמן מקסים כבר הזכרתי?).

אני מצטערת שלא צילמתי גם את הברמן

אף פעם לא הייתי במסעדות יווניות אחרות ככה שאין לי שום קנה מידה לגבי כמה האוכל היה כן או לא טעים ביחס לאוכל יווני אחר אבל בסך הכל היה ערב מהנה ביותר, ונחזור לנסות את הדגים.

שורה תחתונה: קצת פחות ממאה דולר לזוג(ארבע ראשונות ועיקרית אחת). נחזור פעם הבאה שנהיה בסביבה.

לפרטים נוספים: אתוס גלרי 51, השדרה הראשונה ורחוב 51.

מאז הטיול פיצה עם סקוט אוריאל ואני הפכנו להיות סנובים (גם) של פיצה ולכן בערב קריר אחרי שקנינו לאוריאל חליפה במבצעי הכריסמס (קנה חליפה וקבל עוד שתי חליפות ועוד שתי חולצות ועוד שתי עניבות) החלטנו לבדוק את דון אנטוניו, הפיצריה הראשונה שהופיעה איי פעם במדריך המישלן של ניו יורק.

האמת שזה סתם שקר, היינו הולכים לשם גם אם לא היינו סנובים של פיצה וגם אם לא היינו קונים לאוריאל חליפה. אין כל כך הרבה מקומות מעניינים במיד טאון ממילא.

האמת שבכלל לא צריך תירוץ בשביל לאכול פיצה.

דון אנטוניו ארוכה ויפה. אפשר לשבת על הבר הגדול בכניסה ולהנות מהתעלולים של הברמן או שאפשר לשבת בשולחנות בחלק האחורי ולצפות בפיאצולות מכינים את הפיצה, או לצפות בטלויזיה שמשדרת במעגל סגור (גם כן) את הפיאצולות מכינים את הפיצה. אם למדתי משהו מסקוט, זה שאם עומדים עם המצלמה ליד התנור ומתפעלים, יתנו לך להיכנס למטבח ולצלם (ולהתפעל) מאוד מקרוב. שלא כמו סקוט, השתדלתי להתאפק ולא לדחוף את הידיים שלי לבצק של הפיצה, וזה לא היה קל בכלל.

חתיך ואדום. התנור!

הייתי רצינית לגבי הטלויזיה

הפיצה עצמה היא מהסוג הנפוליטני, הכוונה היא שהפיצה דקה (אבל לא יותר מידי) עם שולים נפוחים ומנוקדת בגבינת מוצרלה טריה. הרוטב מעט מתקתק אבל יושב יפה על הפיצה ולא צריך בכלל תירוץ בשביל לאכול פיצה.

ושוב אני מריירת בזמן שאני כותבת פוסט

מה שכיף באיטליה זה (שלא כמו מסעדות יפניות ואסיתיות) שהם מבינים בקינוחים. מזל שהיינו בדיאטה ולקחנו את הקינוח הכי פחות משמין בתפריט.

אני מרגישה את העורקים שלי נסתמים רק מלהסתכל על התמונה הזאת

אי אפשר לטעות עם בצק פיצה מטוגן  ורוטב נוטלה.  אפשר לטעות כשלוקחים לאוריאל את האייפון שלו והוא נאלץ לשוחח איתי או לחילופין עם ההומו ששותה מנהטן לידנו בבר ואוריאל מספר בדיחות לא פוליטיקלי קורקט על סנדי.

מעודדים מההצלחה של דון אנטוניו הלכנו לבדוק את פרטלי לה בופאלה, הפיצה החדשה בשכונה. אני לא יודעת כמה מכם יודעים אבל האפר ווסט סייד הוא שממה קולינרית בכל מה שקשור לפיצות אותנטיות (למרות שיש הנאה מסוימת בלהזמין פיצה מדומינוס ולראות את האנימציה שלהם לגבי התקדמות שלבי הפיצה ) (ומה זה בכלל בדיקת איכות לפיצה? מישהו מרים את המכסה של הקופסה ומוודא שאכן יש בפנים פיצה?)

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

בכולופן, פרטלי דומה אבל יותר מידי מתאמצת. זה מתחיל מהאופן המדויק בו הניחו בזהירות ערימות חציר בפינות ועטפו את הפרחים בנייר עיתון כדי לשוות למסעדה מראה שלוכי-אותנטי. זה ממשיך עם הפיצה שמגיעה רק טיפטיפה פחות מידי אפויה וטיפטיפה עמוסה מידי ברוטב והופך אותה להיות לחה מהר מידי ומסתיים עם קינוח ספוג שוקולד שרק ממש קצת מתוק מידי וכבד מידי.

התנור קצת לא חם מספיק

הפיצה טיפ טיפה עמוסה מידי

הקינוח קצת רך מידי

זה קצת עוול להשוות את פרטלי לדון אנטוניו, כי בסה"כ זה דווקא כן פיצה שכונתית חביבה ובהחלט יותר טובה משאר הפאסט פוד פיצה שיש באזור. זאת אופציה נחמדה לארוחת ערב כשלא רוצים ללכת רחוק מידי וכשאוכלים עם נפתלי, החבר הצמחוני של אוריאל (שעליו עוד יסופר בהמשך).

לסיכום, לא משנה אם אתם בניו יורק או בתל אביב, ולא משנה מה מידת הרעב -הרגעו ואיכלו פיצה.

בשורה התחתונה:

דון אנטוניו: 57 דולר (מתוך זה 22 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 15 דולר. (אכלנו רק אחת).

פרטלי: 80 דולר (מתוך זה 19 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 20 דולר. (אכלנו שתיים).

שתיהן טעימות, הראשונה שווה עיקוף במיוחד, השנייה רק אם אתם באזור וממש בא לכם פיצה.

לפרטים נוספים:

דון אנטוניו – רחוב 50 ווסט מספר 309 (קרוב לשדרה השמינית)

פרטלי – רחוב ברודווי 2161 (בפינה של רחוב 76)

במקרה יצא והשבוע ביקרתי במולדת לרגל חתונה של חברה (ושוב המון המון המון מזל טוב לקורל ומשה המקסימים, מתים עליכם!) ככה שיצא לי לחוות את אירועי היממות האחרונות באופן אישי. בזמן שאני כותבת את הפוסט אני כבר בדרכי בחזרה לניו יורק אבל ליבי עם תל אביב ולכן החלטתי לרתום את הבלוג לטובת התמיכה בעורף ומהי דרך טובה יותר מאשר לענות על שאלות של קוראים שהם בכלל לא שאלו, דרך שאלות מוזרות שצצו בתוצאות החיפוש של הבלוג. הבה ונתחיל:

"המברוגר בשדרה 2 רחוב 73"

אני נוטה לחשוב שהאיות הלא נכון של המילה "המבורגר" נגרם כנראה עקב התרגשות יתר של הכותב אם כי ייתכן שזהו נס מאת חתולו-של-תקרה שכן בדיוק לפני כמה שבועות אוריאל ואני ביקרנו במסגרת פסטיבל היום הולדת שלי בעוד מקום שנטען שבו מגישים את ההמבורגר הטוב בניו יורק הממוקם בשדרה השלישית בין רחוב 74 ל 75. אני נוטה לחושב שזוהי כנראה כוונת המשורר משום שבפינה של 2 ו 73 ישנם חנות צדקה, בר ספורט, בנק ופיצריה. בכל מקרה, המקום המדובר נקרא JG Melon ומקושט במאות תמונות ופסלים של מלונים. (מלון כמו הפרי, לא מלון כמו מקום לישון בו).

דוגמית קטנה ביותר

יש לי חיבה למקומות כאלה שבהם יש תפריט תמציתי ומדויק: יש בחירה בין המבורגר לצ'יזבורגר ויש גם ציפס וכמה קינוחים. לאוריאל יש חיבה למקומות כאלה כי יש שם בר מלא וזמן המתנה ממוצע של חצי שעה, שמאפשר לבדוק מקרוב את עניין הבר המלא. אז למרות שלמקום היו נתוני פתיחה מעולים ההמבורגר היה רק בסדר. בדיעבד, כשרק עברתי לפה היו כנראה המון המבורגריות שהיו כנראה בערך באותה רמה שלגמרי התלהבתי מהן, אבל אחרי איזה שנה פה צריך קצת יותר מזה בשביל לרגש אותי. בקיצור, נחמד אם אתם באזור ומחפשים ארוחה זריזה וטעימה, או אם יש לכם פטיש נסתר למלונים.

פייר, הצ'יפס ריגש אותי. לא יודעת אם מצליחים לראות בתמונה אבל הוא מסולסל. זה מגניב.

JG Melon (אין להם אתר אבל זה אלה. אידבתי את הקבלה אבל אם זכרוני אינו מטעה אותי מדובר פה בסדר גודל של 15-20 דולר להמבורגר וצ'יפס).

"הדים סאם הראשון בניו יורק"

אני כבר מפחדת לכתוב על דימסמיות כי יש כמה קוראים שכבר בטוחים שעוד שנייה אני משנה את השם של הבלוג ל"טעים בשאנגחאי" וכבר העירו לי על זה אבל תכל'ס מה הם מבינים, לאכול ו/או לכתוב על דים סאם זה תמיד טוב. אז חוץ משלל הדימסמיות שכבר סיפרתי לכם עליהם הייתי גם ב nom wah tea parlor, הדימסמיה הראשונה של ניו יורק שנפתחה ב 1920, ויש מצב שלא ניקו את הסירים עוד מאז. זוהי דימסמיה מהסוג שבו ממלאים את הפריטים הרצויים מהתפריט וללא עגלות (עגלות זה לחלשים) אבל מלבד ההיסטוריה והאותנטיות פחות התרשמתי מהמגוון ביחד למקומות אחרים.

יש היסטוריה, אני לא אומרת שלא

אבל יאללה, הגיע הזמן לשפץ קצת

דווקא תומר שתמיד מוכן לבוא איתי לאכול דים סאמים אהב אבל הוא עוד היה קצת מגו'טלג. מה גם, שיש לו חיבה לא ברורה ולא מסוברת לשנוזלים, שזה אטריית אורז רחבה מקופלת במילוי/ציפוי בצל ירוק ושאר ירוקים. לאחרונה אין לי בעייה כל כך גדולה עם ירוקים, אבל אני אוהבת את הירוקים שלי כשאינם נוטפי שמן. בכולופן, אמנם נום וואה טי פרלור נחשבת אחת הדימסמיות המסורתיות ביותר ויש לזה ערך רגשי (שלא לומר תיירותי) ,אבל הפייבוריטית החדשה שלי נמצאת כמעט מעבר לפינה (יוצאים מנום וואה טי פרלור והולכים ישר, חוצים את הכביש ומגיעים) והיא נקראת דים סאם גו גו. מלבד העובדה שכל פעם שאני באה לשם אני מזמזמת לעצמי בלב את וויק מי אפ ביפור יו גוגו (בלב, כי אוריאל לא מרשה לי לשיר בקול רם) יש שם גם דים סאמים וורודים. מכירים את זה שאתם יושבים בבית בערב שישי ותוך כדי שיטוט באינטרנט מגלים שיש בעולם דימסאמים וורודים ובאותה רגע ממש אתם מגלים אמת צרופה על עצמכם והיא שמסתבר שחלום חיים שלכם הוא לאכול דים סאמים וורודים ואתם משגעים את כל העולם (אוריאל) עד שכל העולם (אוריאל) מסכים לבוא איתכם שוב לצ'ינה טאון לאכול דים סאם למרות שהוא נשבע שלעולם הוא לא הולך לשם שוב (החודש)? בקיצור, דים סאם גוגו הוא לגמרי הפייבוריט החדש שלי וגם אליו כמו אל שאר הדימסאמיות כדאי להגיע מוקדם ורעבים.

תראו את החמודים האלה, תגידו שזה לא עושה לכם חשק. אפילו יעל שקצת שומרת כשרות ודניאל שלא מתה על בשר ושמן נהנו.

באינסטנס ספציפי היינו שם ששה אנשים וחלקנו עשרות וארניקס דימסמים קטנים וטעימים והחשבון כמובן יצא 12 דולר לראש. אליפות.

נום מה תי פרלור (הפחות מומלץ).

דים סאם גוגו(שיותר אהבתי)

"מסעדה שמגישה רק סטייק וצ'יפס"

זאת זותי. (וכתבתי עליה פה)

"כיצד ניתן להטעין אייפון בניו יורק"

ובכן, השיטה המסורתית היא לקחת מטען ומתאם חשמל, לחבר את כל העסק ביחד לחשמל המקומי ולחכות מספר דקות. אלטרנטיבית, אפשר לבקש מהברמן בנחמדות שיטעין את האייפון בשקע שבבר כי ממילא אתם רואים שהוא מטעין את האייפון שלו אבל מה שלא תעשו שום פנים ואופן אל תתחילו לנהל דיון על למי יש את אוסף הפורנו המקיף ביותר באייפון שלו, במיוחד לא כשמנהל המשמרת הסבון עומד מאחרוי הברמן החביב. מה שעדיף לעשות זה להניח את הטלפון על השטיחים החדשים האלה ולפזר מלמעלה קצת אבקת חשמל.

"מה מבשלים בחורף בניו יורק"

תיירים.

התייר שאוריאל אוכל עוד לובש מעיל

מאחלת שבוע קל ושקט לכולם. למי שרוצה, יש לנו חדר אורחים וספה וחתולים פנויים, ואוריאל מבשל יופי של אוכל.

דעתי קצת הוסחה מהקווסט הגדול שפצחתי בו למציאת ההמבורגר האולטימטיבי על ידי כל מיני מאכלים אסייתים ויפנים בפרט שהעיר התברכה בהם אבל אני חושבת שאפשר להבין את זה ביחס לכך שעם כל הכבוד להמבורגר, בכל זאת זה מאכל שהייתי אוכלת על בסיס דיי קבוע בישראל. בהקשר הזה זה טוב שאסף הגיע לבקר כי הוא גר עכשיו בהונג קונג ודברים טריוואילים כמו עגלות דים סאם לא מרשימים אותו כמו את שאר האורחים שבאים לבקר ואנחנו גוררים לשם ולכן הייתה לנו הזדמנות לחזור לקווסט ההמבורגרים.

במקרה שלנו ההחלטה נפלה על ללכת לבורגר ג'וינט שאמור להיות פנינה סודית במיוחד ליודעי דבר בעיר. אני לא יודעת מה ההרגשה שלכם לגבי פנינים סודיות אבל התור שעמדנו בו במשך כשעה היה קצת ארוך מכדי להגדיר אותו סודי במיוחד. אולי הסודיות קשורה לזה שהמקום נמצא בלובי של בית מלון חמישה כוכבים אלגנטי במערב העיר ומוסתר מאחורי  ווילונות כך שגם אם אתה רוצה לעמוד בתור צריך קודם למצוא אותו. אגב, אני שמעתי על המקום הזה מתומר שנמצא רק שבוע בעיר וכבר יודע על כל מה שמגניב בה. מה שבסוף הסגיר את מיקום המסעדה זה זה:

רמז דק

הניגוד שבין הלובי האלגנטי והמודרני של המלון לעומת הדיינר הקטן והפשוט שנמצא בה כל כך סותר אחד את השני שאני דיי בטוחה שמישהו עמל מאוד קשה ליצור את הניגוד הזה. קירות "עץ" ותאי ישיבה מפלסטיק של שנות השישים תורמים להרגשה הבייתית של המסעדה, מה גם שמיני סלבריטאים חותמים את שמם על הקיר, וגם כמה שכנראה פחות סלבריטאים מאחרים.

תור תור תור

אגב, המילה מסעדה כנראה מתארת באופן מאוד מאוד כללי את המקום שיש לך בו בחירה בין המבורגר לצ'יזבורגר וזהו. אפשר בצד להזמין צ'יפס שמגיע חמים ופריך בתוך שקית אוכל חומה ויש גם בירה. אוריאל, שלא שותה בירה דאג מאוד לגבי עניין השתייה אבל הוא גילה שבחמש דולר אפשר לקנת כוס מרלו אמריקאי שנמזג לתוך כוס פלסטיק מקופסת קרטון של יין. אין כמו לשתות יין מרלו אמריקאי וחמים מתוך כוס פלסטיק שנמזג בקופסת קרטון שמכילה יין. להפתעתו, ובעצם להפתעת כל היושבים שולחן אוריאל הכריז שזה היין האמריקאי הטעים ביותר שהוא שתה מימיו. אוריאל גם מאוד אהב את ההמבורגר שהגיע עשוי מדיום בלחמנייה רכה למרות ששאר היושבים בשולחן הסכימו שהוא דיי ככה ככה. זותומרת, טעים, אבל לא יוצא מהכלל טעים.ליתר דיוק – בסגנון אגאדיר טעים.

נום נום נום

הדיון הפילוסופי שהתפתח כלל שאלות לגבי האם העובדה שפשוט אנחנו גרים כבר כמה חודשי ם בארה"ב ולכן הסטנדרטים שלנו כבר גבוהים יותר בכל הנוגע לבשר ומה מידת ההשפעה שיש לעמידה בתור על טעם האוכל. אסף סיפר לנו שבהונג קונג הוא למד שעדיף לא לשאול שאלות מיותרות על האוכל ופשוט לאכול אותו.

סיימנו לשתות את הבירות שלנו ויצאנו חזרה לאוויר הלח והרטוב של ניו יורק. אסף אמר שגם זה מתגמד לעומת המזג אוויר הלח במיוחד של הונג קונג. סחטנו ממנו הבטחה לקחת אותנו לאכול דים סאם כשיום אחד נגיע גם אנחנו להונג קונג. עד אז, נסתפק בגותהם.

שורה תחתונה: אוריאל חשב שזה אחד ההמבורגרים הטעימים ביותר בניו יורק. כל השאר אמרו שהוא רק בסדר. המבורגר וצ'יפס בבערך 10 דולר וקנקן בירה לכל השולחן ב16 דולר.

לפרטים נוספים: הבורגר ג'וינט, בתוך הלובי של מלון פרקר מרידיאן. נכנסים דרך הלובי הראשי, הולכים ישר ופונים שמאלה ליד הוילונות האדומים עד שרואים את השלט של ההמבורגר. 119 רחוב 59 ווסט, בין השדרה השישית לשביעית.