מאז הטיול פיצה עם סקוט אוריאל ואני הפכנו להיות סנובים (גם) של פיצה ולכן בערב קריר אחרי שקנינו לאוריאל חליפה במבצעי הכריסמס (קנה חליפה וקבל עוד שתי חליפות ועוד שתי חולצות ועוד שתי עניבות) החלטנו לבדוק את דון אנטוניו, הפיצריה הראשונה שהופיעה איי פעם במדריך המישלן של ניו יורק.

האמת שזה סתם שקר, היינו הולכים לשם גם אם לא היינו סנובים של פיצה וגם אם לא היינו קונים לאוריאל חליפה. אין כל כך הרבה מקומות מעניינים במיד טאון ממילא.

האמת שבכלל לא צריך תירוץ בשביל לאכול פיצה.

דון אנטוניו ארוכה ויפה. אפשר לשבת על הבר הגדול בכניסה ולהנות מהתעלולים של הברמן או שאפשר לשבת בשולחנות בחלק האחורי ולצפות בפיאצולות מכינים את הפיצה, או לצפות בטלויזיה שמשדרת במעגל סגור (גם כן) את הפיאצולות מכינים את הפיצה. אם למדתי משהו מסקוט, זה שאם עומדים עם המצלמה ליד התנור ומתפעלים, יתנו לך להיכנס למטבח ולצלם (ולהתפעל) מאוד מקרוב. שלא כמו סקוט, השתדלתי להתאפק ולא לדחוף את הידיים שלי לבצק של הפיצה, וזה לא היה קל בכלל.

הפיצה עצמה היא מהסוג הנפוליטני, הכוונה היא שהפיצה דקה (אבל לא יותר מידי) עם שולים נפוחים ומנוקדת בגבינת מוצרלה טריה. הרוטב מעט מתקתק אבל יושב יפה על הפיצה ולא צריך בכלל תירוץ בשביל לאכול פיצה.

מה שכיף באיטליה זה (שלא כמו מסעדות יפניות ואסיתיות) שהם מבינים בקינוחים. מזל שהיינו בדיאטה ולקחנו את הקינוח הכי פחות משמין בתפריט.

אי אפשר לטעות עם בצק פיצה מטוגן  ורוטב נוטלה.  אפשר לטעות כשלוקחים לאוריאל את האייפון שלו והוא נאלץ לשוחח איתי או לחילופין עם ההומו ששותה מנהטן לידנו בבר ואוריאל מספר בדיחות לא פוליטיקלי קורקט על סנדי.

מעודדים מההצלחה של דון אנטוניו הלכנו לבדוק את פרטלי לה בופאלה, הפיצה החדשה בשכונה. אני לא יודעת כמה מכם יודעים אבל האפר ווסט סייד הוא שממה קולינרית בכל מה שקשור לפיצות אותנטיות (למרות שיש הנאה מסוימת בלהזמין פיצה מדומינוס ולראות את האנימציה שלהם לגבי התקדמות שלבי הפיצה ) (ומה זה בכלל בדיקת איכות לפיצה? מישהו מרים את המכסה של הקופסה ומוודא שאכן יש בפנים פיצה?)

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

בכולופן, פרטלי דומה אבל יותר מידי מתאמצת. זה מתחיל מהאופן המדויק בו הניחו בזהירות ערימות חציר בפינות ועטפו את הפרחים בנייר עיתון כדי לשוות למסעדה מראה שלוכי-אותנטי. זה ממשיך עם הפיצה שמגיעה רק טיפטיפה פחות מידי אפויה וטיפטיפה עמוסה מידי ברוטב והופך אותה להיות לחה מהר מידי ומסתיים עם קינוח ספוג שוקולד שרק ממש קצת מתוק מידי וכבד מידי.

זה קצת עוול להשוות את פרטלי לדון אנטוניו, כי בסה"כ זה דווקא כן פיצה שכונתית חביבה ובהחלט יותר טובה משאר הפאסט פוד פיצה שיש באזור. זאת אופציה נחמדה לארוחת ערב כשלא רוצים ללכת רחוק מידי וכשאוכלים עם נפתלי, החבר הצמחוני של אוריאל (שעליו עוד יסופר בהמשך).

לסיכום, לא משנה אם אתם בניו יורק או בתל אביב, ולא משנה מה מידת הרעב -הרגעו ואיכלו פיצה.

בשורה התחתונה:

דון אנטוניו: 57 דולר (מתוך זה 22 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 15 דולר. (אכלנו רק אחת).

פרטלי: 80 דולר (מתוך זה 19 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 20 דולר. (אכלנו שתיים).

שתיהן טעימות, הראשונה שווה עיקוף במיוחד, השנייה רק אם אתם באזור וממש בא לכם פיצה.

לפרטים נוספים:

דון אנטוניו – רחוב 50 ווסט מספר 309 (קרוב לשדרה השמינית)

פרטלי – רחוב ברודווי 2161 (בפינה של רחוב 76)