אני חושבת כל כך הרבה על דיוויד צ'אנג בזמן האחרון שזה לא פלא שכבר חלמתי עליו אתמול בלילה. זה התחיל עם הסדרה המופלאה the mind of a chef שצצה לי פתאום בהמלצות בנטפליקס ונגמר בארוחה במומופוקו-קו, מסעדת הדגל של צ'אנג בניו יורק.

הערה לגבי הסדרה לפני שנמשיך הלאה למסעדה:

אני מזהירה מראש שזו אחת הסדרות הכי ממכרות בעולם. יש בה רק 16 פרקים וכל פרק הוא רק חצי שעה ככה שקל להתפתות לראות "רק עוד פרק אחד" כל פעם. כל פרק מוקדש לנושא ספציפי (כמו למשל, "ביצה" ,"פשטות", "סויה" או "ניו יורק") אבל החלוקה לנושאים היא ברובה קונספטואלית כי כמעט בכל פרק בגדול צ'אנג משתכר, מבשל, מטייל ומריץ צחוקים וכזה נו שיגועים עם חברים שפים אחרים. (רנה רדזפי שהוא השף של נומה ו-וויילי דופריין מהמסעדה wd-50 מתארחים בלא מעט פרקים).  הנה הצצה קטנה לפרק על ראמן:

מה עוד צריך בסדרה על אוכל. כשהחבר שלנו טוני מפיק, בטוח שאם לא חגיגה לחך, אז לפחות יש חגיגה לעיניים. אם יש לכם זמן לראות רק פרק אחד תתחילו בפרק שמונה שנקרא "שחיתות". צ'אנג מבקר אצל חבר שהוא שף קנדי שמראה איך מכינים כריך כבד אווז ואחרי כן הולך להשתכר (ולהתעלף) בטעימות וויסקי.

הפרק הספציפי הזה, אגב, הוא זה שגרם לי לרצות ללכת שוב למומופוקו קו לכבוד יום הנישואים שלי ושל אוריאל.

אני אומרת "שוב" כי כבר היינו במומופוקו קו פעם, לפני שנתיים וחצי בערך וזה היה עוד לפני שעברנו לגור בניו יורק. למעשה, זה היה ממש קצת לפני הרילוקיישן ויותר ממה שנהנתי מהאוכל, הייתי עסוקה בלהיות בשוק מהמחירים של הדירות ובג'ט לג, אז קצת הרגשתי שפספסתי את החוויה. מה שכן, זכור לי ערב ארוך וקצת מייגע וכל מיני דברים על הצלחת שלא הייתי בטוחה מה הם. היה לי גם זיכרון מטושטש של מלצר עם קעקועים ושבבי של כבד אווז שפיזרו לאוריאל על מנה של שקר כלשהוא.

מאז 2011 עברו הרבה דגים בים (והרבה גם בקיבה שלי) וברוח ההתאהבות ב'צאנג חשבתי שכדאי לנסות שוב.

להזמין מקום למסעדה אגב זאת משימה מאוד מסובכת כי אי אפשר להזמין מקומות בטלפון ואי אפשר להזמין ליותר מידי זמן מראש ככה שצריך להיכנס לאתר שלהם על הדקה שבה נפתחות ההזמנות ולהתפלל למפלצת הספגטי המעופפת שתצליחו למצוא מקום. יש רק 12 מקומות במסעדה ויש רק סרוויס אחד של צהריים ואחד לערב, אז מה שנקרא – בהצלחה.

יש משהו מיוחד במומופוקו קו, כי מצד אחד זאת מסעדת עילית עם סוג אוכל שהוא בין היצירתיים ביותר בניו יורק, אבל מצד שני היא באווירת קז'ואל לגמרי, כלומר אפשר ומומלץ לבוא לשם בג'ינס (איסור נחרץ בכל מסעדת כוכבי מישלן אחרת בדרך כלל), הטבחים עומדים בצד אחד של הבר ומבשלים את האוכל מול הפרצוף שלך וגם מגישים לך אותו ישר לצלחת בזמן שברקע מתנגנת מוזיקת רוק. זאת כנראה אחת הסיבות שצ'אנג נחשב כרגע בין השפים החשובים ביותר בארה"ב – בגלל שהוא היה מבין אלה שפרצו את הדרך ועזרו להפריד רשמיות וסנוביות מאוכל יצירתי ויקר.

אז השף נאה בעיני, וגם המקום וגם האווירה אבל פה הדיעות שלי ושל אוריאל מתפצלות: הוא יישבע לכם בסבתו החיפאית שזו המסעדה הטובה ביותר בניו יורק, אם לא כמעט הכי טובה ever, יהלל את היצירתיות של התפריט וכמעט יפרוץ בבכי כשיתאר לכם את המנה עם שבבי כבד האווז.

אני, מצד שני, גם שנתיים אחרי הפעם הראשונה נותרתי עם אותה תחושה מייגעת של ארוחה שלא נגמרת (הפעם זה היה צהריים) כי היו משהו בסביבות ה20 ופלוס מנות, קצת מטושטשת מבעד לענני האלכוהול (בכל זאת, במקדשו של צ'אנג נהגו כצ'אנג) ובגדול לא מתרשמת במיוחד.

מה שכן, אפילו מבעד לענני הזעפופיות שלי אני חייבת להודות שרוב המנות היו טעימות, ואני חושבת שספרתי לפחות 15 חיות שונות שנאכלו תוך כדי הארוחה. התחלנו עם סדר גודל של עשר מנות דגיגיות, שש-שבע מנות בשריות וכמובן איזה חמש מנות קינוחים. בגלל שהמטבח נמצא ממש בצד השני של הבר ואין מלצרים, כיף לצפות בטבחים מכינים את האוכל ומגישים לך אותו ישר מהמחבת לתוך הצלחת.

אז כיף ומשעשע וטעים ועדיין – כל ארוחה של שלוש וחצי שעות הופכת להיות מייגעת בשלב כלשהוא, שלא לדבר על הכמויות הבלתי סבירות של האוכל שמגישים לך ככה שאחרי ארוחה כזאת כל מה שרוצים לעשות זה ללכת למקום פרטי ולהפליץ בשקט לפני שמתרסקים על הספה לנמנום אינטנסיבי ביותר.

יכול להיות שפשוט נמאס לי מתפריטי טעימות, וברוב הימים אני פשוט רוצה שיתנו לי אוכל שנראה כמו אוכל ורצוי שגם יהיה לו טעם של אוכל ועדיף משהו לא מתחכם. דג ופירה למשל, או קערת ראמן. התעייפתי מכל המשחקים של כל השפים ואוכל שצריך הסבר של חמש דקות כדי להבין איך לאכול אותו לא מעניין אותי בכלל. אם הייתי רוצה ארוחה ארוכה ומייגעת עם כל מיני דברים לא מזוהים הייתי פשוט נוסעת בחזרה לארץ לליל הסדר.

אין לי תמונות מהמסעדה אגב, בגלל שאסור לצלם שם. אבל לקראת סוף הארוחה כשרוב האורחים כבר הלכו ביקשנו לעיין בצורה יותר מפורטת באחד מחפצי האומנות שקישטו את המסעדה, והשף הסכים שאותו דווקא כן נצלם. הנה הוא לפניכם:

אני אוהבת במיוחד את הבטן שלו

לסיכום, יכול להיות שאם באמת באתם לניו יורק לזמן מאוד קצר ואתם רוצים חוויה מיוחדת, ואין לכן בעייה לשלם את המחיר המגוחך עבור הארוחה והצלחתם גם למצוא מקום, אז שווה ללכת. מצד שני, יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות בניו יורק ככה שקשה לי בלב שלם להמליץ על מקום שהוא רק "מעניין" ו"חוויה", יקר וטרנדי ככל שיהא.

בלי שום קשר, העונה הבאה של the mind of a chef אמורה להתחיל בקרוב. נראה לי שהולך להיות חורף חם ומגניב.

השורה התחתונה: 175 דולר לאדם עבור תפריט הטעימות ועוד מאה אם רוצים גם התאמות יין. סה"כ ארוחת צהריים לזוג אחרי מס וכולל טיפ תעלה בסביבות ה 600 דולר. לדעתי, קצת יקר עבור "חוויה".

לפרטים נוספים: מומופוקו קו ,  השדרה הראשונה מספר 163