מי שעקב אחרי הפייסבוק בסופ"ש האחרון היה יכול לראות שאוריאל ואני היינו בשלל מקומות ואכלנו שלל דברים אבל החוויה הכי מעניינת הסופ"ש הייתה דווקא במוזיאון, ככה שהגענו לפינה נוספת (הרביעית כבר) של הביקורות האהובות על אומנות על ידי אנשים שלא מבינים באומנות עבור אנשים שלא מבינים באומנות (אוריאל דווקא כן מבין).

הפעם ראיתי שתי תערוכות במוזיאון ברוקלין לאומנות שלמרות שהוא קצת מרוחק ממרכז העיר, ההגעה אליו בסאבווי היא דיי קלה כי שני קווי האקספרס האדומים(קו 2 וקו 3) מגיעים ממש עד לפתח המוזיאון. נוח במיוחד לסופ"ש גשומים במיוחד. בדרך כלל זה לא מוזיאון שאני מחבבת במיוחד כי הוא עכשווי מידי בשבילי אבל בשביל שתי התערוכות האלה שווה לעשות את הטיול. שתיהן נסגרות בקרוב אז כדאי גם להזדרז.

מלחמה/צילום: תמונות של קונפליקטים במלחמות והתוצאות שלהן

זאת תערוכת צילומים של מגוון מלחמות ממתי שיש מצלמות (בערך לפני 150 שנה). הסדר של התמונות בתערוכה הוא לא לפי צלם או תאריך, אלא לפי "שלבים" של מלחמות (גיוס, טירונות, תנועת הכוחות, לחימה, חילוץ פצועים, חקירת שבויים, קבורה ואבל וכו'). הסידור המיוחד של התערוכה ממש עוזר להראות איך כל המלחמות הן אותו דבר, ואיך התוצאות הן אף פעם לא חיוביות, לאף אחד. חלק מהצילומים הם מאוד גרפיים, כולל אפילו תמונות שנאסרו לפרסום בעיתונות בגלל החשד שהן יזעזעו מידי אזרחים. ההתחלה של התערוכה מאוד מעניינת וככל שממשיכים התמונות והנושאים הופכים להיות קשים יותר ויותר והמועקה בלב מתגברת. את החלק של "חקירת שבויים" עשיתי חצי בעיניים עצומות ואת כל החלק האחרון של "אזרחים" ניסיתי לעבור בהליכה ממש מהירה.

אני גם ככה במיוחד אוהבת תערוכות צילום אבל זאתי הייתה מרגשת וחזקה במיוחד גם בגלל מה שיש בקנקן אבל גם בגלל הקנקן עצמו. זה חשוב נורא ללכת לתערוכות כאלה כדי לאתגר את התפיסות שלך כבן אדם, כי ממש, אבל ממש לא נהנים בתערוכה הזאת. בשבילי, שאפילו הלחימה בשר הטבעות דיכאה אותי מאוד, ברור לי לחלוטין עכשיו מה דעתי בעניין (מלחמה זה רע, אין יוצאים מהכלל). אני לא חושבת שיש מישהו שיכול לצאת עם דיעה אחרת מהתערוכה הזאת.

אני רוצה להזהיר מראש שזאת ממש לא תערוכה לילדים, אפילו בקושי תערוכה למבוגרים. חלק מהתמונות מאוד גרפיות ומאוד קשות. אבל מומלץ מאוד.

מלחמה/צילום – עד השני בפברואר 2014

עולם האופנה של ז'אן פול גוטייה

אחרי הביעוס והדיכאון של התערוכה הראשונה עליתי לקומה החמישית לתערוכה המיוחדת שנושאה הוא ז'אן פול גוטייה והשפעתו על עולם האופנה. כמה שהתערוכה הראשונה מדכאת התערוכה הזאת מרוממת את הגוף והנפש ומחזירה קצת את האמון בבני אדם. זפ"ג הוא פורץ דרך בגלל שהוא מראה דרך העיצוב שלו שכולנו שונים ויש מקום לאינבודיאליזם של כל אחד מאיתנו, כזה שיכול לבוא לידי ביטוי גם באופנה.

זה לא רק בגדים. זה יותר שואו. זה יותר, "הנה, ככה אנשים היו יכולים להתלבש. ולמה לא בעצם? ומה זה אומר שלא? ולמה נשים לא יכולות ללבוש בגדים שנראים יותר כמו בגדים של גברים? ולמה שגברים לא ילבשו מחוכים? ומה זה אומר עלינו כחברה שתלבושות כאלה נראות לי מוזרות?"

למה שבעצם לא ישלבו קביים כחלק מההצהרה האופנתית? מימין למעלה: סקצ'ים עבור תלבושות למסע הופעות של מדונה

ויש גם את מדונה, וגם את לינדה אבנג'ליסטה וגם את קייט מוס וגם ציצים עם שפיצים. הייתי רוצה להגיד לכל אחד שכדאי ללכת גם לתערוכה הזאת אבל אני מסייגת את הקביעה בזה שמי שבא רצוי שיהיה לו איזשהיא זיקה או לפחות עניין קלוש בבגדים או אופנה. (נגיד, מישהו שבמינימום מוכן לצפות בזווית העין בפרוג'קט ראנווי בזמן שהוא עושה משהו אחר).

מימין, שתי תלבושות מקולקציות "דוס שיק". בכובע של התלבושת השמאלית יש תג שעליו כתוב (בעברית) ז'אן פול גוטיק. משמאל, לא יודעת אבל זה פסיכי. פסיכי!

בפעמים הבאים שיוצגו אתגרי "אבנ גארד" בפרוג'קט ראנווי, גם אני אוכל לנחור בבוז אל מול הנסיונות הקלושים של המעצבים לעשות בגדים כאלה ביום אחד, אחרי מה שראיתי פה. ואני לגמרי רוצה את השמלה השחורה מהתמונה למעלה. זפ"ג – יש לך מעריצה חדשה נוספת.

ז'אן פול גוטייה – עד ה 23 לפברואר 2014