פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

זה לא שאין מה לעשות בסטטן איילנד, זה שאין סיבה לעשות את זה.

איך מגיעים לשם?

כמו הרבה איים אחרים באזור נדרשת צורה כלשהי של תחבורה ימית ובמקרה הזה – מעבורת. מהנסיעה הקצרה לסטטן איילנד נשקף נוף יפה של פסל החירות ולכן תיירים רבים אוהבים לעלות על המעבורת ולחזור חזרה למנהטן מייד איך שהם מגיעים לצד השני. (הנסיעה עצמה אגב, חינם, מה שעוד יותר מסביר את התיירים). הקבוצה העליזה שאספתי הייתה עליזה כמו שרק אנשים שישנו שלוש שעות בלילה והם בהאנג אובר (או חלקם עדיין חצי שיכורים) יכולים להיות. הנעמתי את זמנם במעבורת בשאלות טריוויה מרתקות כמו מה המרחק שעושה המעבורת בכל נסיעה (5 מייל), כמה נוסעים במעבורת בכל יום חול (60 אלף) וגם הצגתי בפניהם את האתגר היומי: לצלם כמה שיותר תמונות של שלטים שכתוב עליהם "סטטן איילנד".

מה עושים שם? אוכל?

יש לסטטן איילנד אופי פרברי וכפרי מקסים, אם מקסים שווה בעינכם לבתים מתפוררים עם שורה של מכוניות מעלות חלודה בחצר,או לקבוצת שיכונים מוזנחים. ובכל זאת התאמצתי וסחבתי את הקבוצה העליזה לגנים הבוטניים שנמצאים ב  Snug Harbor. שם למדתי בפעם הראשונה לאותו יום, שבסטטן איילנד דברים אינם באמת כמו שהם נראים.

קחו את הגנים הבוטניים לדוגמה. אני חובבת טבע עירוני והספקתי כבר לבקר בגנים הבוטניים של ברוקלין וגם באלה בברונקס. פה, המתחם היה נטוש ברובו כמו שרק פרבר אמריקאי נטול תחבורה ציבורית יכול להיות נטוש, ורק שומר צעיר בכניסה לגן הסיני הודיע לנו שהכניסה לגינה עולה חמש דולר. הגן הסיני היה יפיפיה עם בריכת דגי קוי וצלילים קסומים של מנגינת חליל (וזה נכתב בלי טיפה של ציניות).

הבעייה התחילה כשמיצינו והחלטנו להגיע ליעד השני. פה גיליתי פעם נוספת שדברים לא רק אינם כפי שהם נראים בסטטן איילנד, אלא שהדברים גם אינם כפי שהם כתובים באינטרנט. האוטובוס שהיה אמור להוביל אותנו לדרכנו התגלה כלא פעיל בסופי שבוע, ותחנת המוניות שמצאנו שלחה מוניות רפאים לעברנו. הקבוצה העליזה התמקמה על הדשא והייתה עליזה כמו שרק אנשים שתופסים שנ"ץ על הדשא באמצע היום יכולים להיות.

כעבור שעתיים, מונית, קאט, הגענו לריצ'מונד.

ריצ'מונד היא החלק היפה יותר של האי וגולת הכותרת של המחוז היא עיירה ציורית והיסטורית, בה יש בתים שמייצגים את חיי המתיישבים באזור בסביבות המאה ה-17, שכולם או נבנו במאה ה-21 או הועברו לשם ממקום אחר לגמרי. בית הקפה שבו תיכננתי שנאכל צהריים היה סגור, והקופאית של המוזיאון בישרה לי שהוא מופעל על ידי ארגון מתנדבות, ושהמתנדבות לא מאוד אוהבות לפחות את הבית קפה, לא בשבת, ולא בכלל.

החבורה העליזה הלכה רבע שעה על צידי הכביש (בפרברים כידוע, אין מדרכות) עד להגעתנו למתחם מסעדות. האופציות שלנו היו דוכן בייגלס, דוכן פיצה, מכון כושר או מסעדה איטלקית. חלק ניכר מתושבי האי הם ממוצא איטלקי, מה שהכריע את הכף לטובת המסעדה האיטלקית.

קאט, מסעדה איטלקית, שנות השמונים.

סבתא'לה חוגגת יומולדת שמונים עם בני משפחתה. מרק המיניסטרונה הגיע מקופסה של מנה חמה. אוריאל בוחר ואנחנו מחסלים בקבוק יין ראשון. פסטת האלפרדו שלנו מתגלה כנזלת ברוטב שמנת עמידה. מיירה בוחרת ואנחנו מחסלים בקבוק יין שני. המלצרית מגישה לנו גלידה עם קצפת וסירופ שוקולד.

הלומי קרב התנדנדנו חזרה לעיירה ההיסטורית. אלן, בחורה צעירה ליוותה אותנו במסענו דרך העבר וההבנה האוניברסלית שחיי מתיישבים הם תמיד ותמיד היו מאוד קשים. במיוחד אם המתיישבים בוחרים להתיישב באזור ביצה. במיוחד אם הם התיישבו באזור סטטן איילנד.

 

כל זה אגב, רלוונטי גם למתיישבים הנוכחיים.

שווה?

יש סיבה שמליוני תיירים נוסעים במעבורת ומייד מסתובבים וחוזרים למנהטן. בדרך חזרה סיכמתי את הנקודות. מיירה ניצחה עם 16 תמונות של שלטים, ועדי הגיעה למקום שני עם 12 תמונות.  כפרס, הן הצטלמו עם סבתא'לה.

איך הן הצלטמו כפרס עם סבתא'לה אם ספרתי את הנקודות רק בדרך חזרה והסבתא הייתה במסעדה האיטלקית בצהריים? כפי שכבר ציינתי, בסטטן איילנד, דברים אינם כפי שהם נראים.

***

שבוע הבא חוזרים לגוברנרס איילנד! (או כמו שאחד הקוראים העיר (בגועליות), גאברנרז איילנד). על האי הכי יפה וכייפי בעיר ראוי לכתוב פעמיים.