"אם אדם נעשה עשיר, הוא ירצה לחיות בפאר. אם אדם חי בפאר, הוא ישכח את נימוסיו. אם אדם ישכח את נימוסיו הוא יהיה שנוא בעיני אחרים. אם אדם יהיה שנוא בעיני אחרים הוא יסבול מביש מזל. אם אדם יסבול מביש מזל הוא יאבד את הכל. אם אדם יאבד את הכל הוא יהיה עני. אם אדם יהיה עני הוא יעשה מרושע. אם אדם יהיה מרושע הוא יעשה חמדן. אם אדם יעשה חמדן הוא יבצע פשע. אם אדם מבצע פשע, הרי שהוא זה שהרס את עצמו אחרי הכל."
-מוסר השכלה יפני עתיק שנמצא בכניסה למסעדת סאקאגורה. כמובן, שהעלות של ארוחה כל כך יקרה שאין סיכון שנהיה עשירים. אוריאל מספר על שאר החוויות במסעדה:
***
(במאמר מוסגר: אני כותב את הפוסט הזה בהיותי שיכור. זה כנראה דבר טוב, בהנתן שא) אני כנראה בן אדם חביב יותר בהיותי שיכור ו-ב) זה כנראה מצב הכרחי בשבילי כדי לכתוב משהו)
כשהייתי צעיר חשבתי שנולדתי בתקופה הלא נכונה. הייתי אמור להיות אציל בתקופה הויקטורינית!
Rule Britania! Britania rules the waves!
Britains, never never never shall be slaves!
מה יכול להיות יותר טוב מאשר להיות חלק מאריסטוקרטיה בעלת תרבות עילית, מסורת מפוארת, ועליונות לא ניתנת להכחשה? תרבות, היסטוריה, דיקנס, קולוניות, ברור שזה אני.
אלה שבגרותי הבנתי שאני לא אריסטוקרטיה. למעשה, אני לא חשוב במיוחד. אין לי הרבה שליטה על החיים שלי. עם הבגרות, הנסיון, הנישואים והידע הגיע התובנה שבעצם יש לי נשמה של איכר יפני. ביפן הפאודלית היו 5 מעמדות:
- הקיסר והאצולה: הם חיו להם בקיוטו בשלווה ובעושר. היו להם חיים נוחים אבל לא הרבה סמכות, והקיסר נחשב לאל חי בן תמותה
- מעמד הסמוראים: הם היו השליטים
- האיכרים : "הניגרים" של כולם. אלה שעשו את העבודה בזמן שהשאר נהנו
- בעלי מלאכה מובחרים כמו נפחים: כמו איכרים אבל עם כבוד
היה גם מעמד שהיה דומה ל-"Untouchables" בהודו אבל לא מנומס לדבר עליהם. בחיים המודרנים זה כמו טבעונים – אתה רוצה לדמיין שהם לא באמת קיימים, כי רק המחשבה עליהם מעוררת בחילה.
אז ללא ספק החיים שלי הם של איכר יפני: אני מושא לתרבות ומסורת מכובדת ומשכיל, הגייני, ומתורבת בהרבה מהמקביל שלי בסין או באירופה אבל אני חסר זכויות ועמל בפרך במטבח ובנקיונות בשביל הריבון הסמוראי (אשתי) בזמן שאני סוגד לאל האציל (החתולים), מקנא בבעלי המלאכה שמקבלים רספקט (החברים של אשתי), ובז ל-untouchables (טבעונים).
אז אין פלא שאני עושה כל מה שביכולתי להתמיע את עצמי בתרבות יפנית. ופעם בשנה יש לי אירוע מכונן ומרגש (כי אפילו לאיכרים מגיע פעם בשנה קצת כיף) : פסטיבל הסרטים היפני של ה-Japan Society הלא הוא Japan Cuts. שבועיים של סרטים מהשנה האחרונה של יפן. השנה הלכתי ל-10 סרטים שביניהם היה סרט גנגסטרים דמוי קומיקס, סרט דרמה נוגע לב על חיבור של מילון, סרט על סמוראי שמתאהב בחתול, סרט על בחורה שמפתחת פרצוף על איבר המין שלה שמתחיל להעליב אותה וכו'. אתם יודעים, קולנוע יפני מסורתי.
הבעיה היא שכשהולכים לסרטים יפניים, אח"כ יש צורך בלתי נשלט לאכול אוכל יפני. למזלנו יש מספר מסעדות יפניות קרובות מאוד ל-Japan society ובפסטיבל הזה גילינו אחת חדשה שהתאהבתי בה. יש הרבה סגנונות של אוכל יפני בניו יורק (להשכלה הכללית נוספת) והאהוב עלי הוא ה-Izakaya, הגסטרו-פאב היפני. ביפן מקובל ללכת ל-Izakaya אחרי העבודה עם הקולגות לפחות פעמיים בשבוע ולשתות ולאכול לפני שהולכים שיכורים לרכבת הביתה. ובדומה למסעדות האותנטיות ביפן גם המסעדה הזאת נמצאת בתוך בניין משרדים במרתף. נורמלי לגמרי.
זה על בסיס מי שצריך לדעת. כלומר, לא אתם.
כבר מהכניסה לסאקגורה אתה עובר ליפן. החל מהכניסה למרתף, דרך חדר הכניסה שבו יש משל מוסר השכל יפני(זה מההקדמה), השירותים שנמצאים בתוך חבית סאקה ועד פרטי העיצוב הקטנים ביותר, או, במקרים מסוימים, הגדולים ביותר.
כניסה / טרנפורמציה למרחב יפני
זה מהיותר גדולים. קצת מפחיד לאכול מתחת לזה תכל'ס.
מה עוד יש שם? תפריט סאקה שגדול יותר מרוב תפריטי היין שראיתי בחיים שלי, ובו יש גם סוגים נדירים מאוד של סאקה כמו סאקה קינוח ומינים מיוחדים של שיטות ייצור לא מקובלות. כמובן שהסאקה מחולק ראשית לפי איכות, ואז לפי האיזור הגיאוגרפי.. כי הרי ברור שניו יורקרי טיפוסי ישמח ל-Junmai Daiginjo ממחוז ניגאטה אבל לא ייתקרב לכזה ממחוז הוייקדו. נכון? בטח גם אתם קוראים נאמנים מזדעזעים מהרעיון.
ומה עוד יש שם? יש מנות פשוטות שעשויות נהדר כמו הסובה הקרה עם המטבל המרענן, או העוף המטוגן.
יש מנות יותר מתוחכמות כמו ביצה עלומה במרק קר עם קיפוד ים, או לשון בקר עם דאייקון ומיסו. הסמוראית אהבה במיוחד את הקוביות טונה עם בטטת הרים יפני שהיה לה מרקם של נוזל גוף מסוים. אני זוכר לטובה את הברווז, ואת ה-Chuwanmushi מין פודינג ביצה מלוח יפני קלאסי. כל המנות היו מאוד טעימות – אבל היו כמה אלמנטים מאוד לא יפניים כמו שארית מיקרוסקופית של נוצה שהגיעה עם אחד מהחתיכות העוף המטוגנות. בטוקיו השף היה יוצא מהמטבח ומבצע התאבדות טקסית עם כפית קטנה.
זכורה עוד מנה אחת שהיה לה טעם כל כך דגיגי ומלוח עד שחברינו ארז כוכב הרוק אמר שזה מרגיש כמו שהוא טובע במי ים ופתאום נכנס לו משהו טעים לפה. רואים למה הוא כוכב, איזה משורר.
ובכן ללא ספק הייתי צריך להיות איכר יפני. עמל כל השנה בשביל אדון כפוי טובה עויין ונצלן (שגם תוקע מרפקים בלילה במיטה), אבל לפעמים יש תרבות טובה, סאקה טוב, ואוכל טוב.. והשוגון מעלים עין מקצת שמחה לפעמים.
***
השורה התחתונה:היינו שם כמה פעמים. בפעם אחת, ארוחה לזוג עלתה 107 דולר (לפני טיפ) ומתוך זה 43 על הסאקה. (סה"כ 32 לאדם בלי אלכוהול). בפעם שנייה הלכנו עם עוד חבר והחשבון הגיע לבערך 200 דולר – שזה עדיין דיי שווה בשביל כזאת חוויה מיוחדת.
לפרטים נוספים: סאקאגורה, רחוב איסט 43 מספר 211