בואו איתי לבניין הקסום ביותר בעיר, אוצר בלום של ארכיטקטורה ואלגנטיות. לארופאים יש את הקתדרלות היפות שלהם, לנו יש את גרנד סנטרל טרמינל.

הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על גרנד סנטרל, זה את השם הנכון שלה. גרנד סנטרל טרמינל. לא גרנד סנטרל סטיישן. טרמינל, כזה שנמצא בסוף (או התחלה) של מסילה ולא סתם תחנה פשוטה איי שם בצידי הדרך. עכשיו, אחרי שהבהרנו את הנושא והנכם נשבעים לעולם תמיד לבטא את השם הנכון של הבניין, בואו ונתחיל:

סוד ראשון: מה מסתתר בתקרה?
התקרה האייקונית של גרנד סנטרל מפורסמת בכל העולם ומראה את מפת המזלות בשמיים. מי שקצת מכיר את ההיסטוריה של התקרה יודע שהיא הפוכה כתמונת ראי למבנה כוכבי השמיים. משפחת ונדרבילט שבנתה את התחנה טענה שזה בכוונה ולא בטעות, שהרי על תקרה של כזה בניין מרשים ראוי להסתכל מזוית האלוהות ולא מהזוית הפשוטה של בני אדם.
אבל זה לא הסוד. הסוד הוא קטן ונמצא בפינה הצפון מערבית של האולם הגדול. חפשו את הסרטן במזלות השמיים ונסו להבחין בחתיכה שחורה קטנה על התקרה. זה לא גרגר אבק על המצלמה, ככה נראתה רוב התקרה לפני שניקו אותה ב 1998. כן, התקרה הירוקה והיפה הייתה מכוסה כולה באבק שחור שהיה מורכב רובו מ…ניקוטין וזפת.

סוד שני: התכשיט היקר במרכז התחנה
שעון הזהב שמקשט את תחנת המודיעין היה והנו עדיין מקום מפגש ניו יורקרי פופולרי – מה יותר קל מלהגיד לאורחים שזה עתה הגיעו לעיר מאשר "ניפגש ליד השעון"? ובכן, השעון לא רק ממוקם בדיוק באיפה שרחוב 44 ושדרת פארק היו מצטלבים, אלא גם עשוי מאבן אופל יקרה ("לשם" בעברית) ושוויו הוערך בין 10 ל 20 מליון דולר.

סוד שלישי: טניס, מישהו?
בין שלל המסעדות, ברים (כולל אחד אקסלוסיבי במיוחד) מצוי פה גם חדר כושר ומגרש טניס שלם, שאפילו פתוח לציבור במחיר הפעוט של 300 דולר לשעה (אם תצליחו להשיג הזמנה).

סוד רביעי: אולם הלחישות
המבנה המיוחד של הקשתות בכניסה למתחם האוכל (ממש ליד הכניסה למסעדת האויסטרים המפורסמת) גורם להם לשמש כקירות לחישה, כלומר שמי שמדבר בפינה אחת של הקשת נשמע על ידי מי שעומד בצד השני. האפקט גם גורם להרבה תיירים תמהוניים לדחוף את הראש שלהם לקיר.

ואם הגעתם כבר לשם, מותר ורצוי לשבת על דלפק האויסטרים ולנשנש כמה בהנאה. המלצרים גסי רוח וקשה להשיג מקום ליד הבר, אבל הקשתות הנאות שמעטרות את התקרה והצדפות הנאות שמעטרות את הצלחת יותר ממפצות על זה.

סוד חמישי: המגירות
ואם אתם כבר בקומת המסעדות, לכו להתבונן בכניסה לאחת המסילות שנמצאות בצד הצפוני של הקומה. ליד כל כניסה יש שלט שמכריז מה היעד הבא של הרכבת ברציף ומתחתיו שידת מגירות ישנה. מה היה במגירות פעם? כרטיסים שעליהם היו אותיות שהרכיבו את השלטים כשעובדי הרכבת עוד היו מחליפים את אותם בצורה ידנית.

אחרי שהתפעלתם מהמגירות גשו לנשנש קינוח ראוי – קאפקייק גרנד סנטרל מהודר במגנוליה בייקרי.

סוג שישי: האורות
שמתם לב מה אין פה? נכון, פלורסנט. 132 נורות צהבהבות חמימות מותקנות על כל אחד מהשנדלירים הענקיים שתלויים מהתקרה. המשקל של כל שנדליר? קרוב לטון. והסוד? שהם מקושטים בצורות של בלוטים ועלי עץ אורן, הסמלים של משפחת ונדר ילט שבנתה את התחנה. (אגב, עניין האור בצבע הצהוב-חום (כמו של סרטים ישנים) הוא לא במקרה אלא אלמנט עיצובי שנועד השרות אווירה חמימה וכמו מתוך חלום על המבקרים. הייתי אומרת שהצליח להם).

סוד שביעי: הסודות החבויים
מה עוד מספרים על גרנד סנטרל? שרציף 46 היה מוביל למרתף של מלון וולדורף אסטוריה, ושימש את הנשיא רוזוולט בנסיעותיו. שיש מרתף בעומק עשר קומות ששימש לאחסון ציוד צבאי במלחמת העולם השנייה. שגרם מדרגות סודי מוביל מדוכן המודיעין באולם הנוסעים לקומת המסעדות. שהחלונות עוצבו בכוונה גדולים כדי לאפשר התרחבות פוטנציאלית של התחנה ובנייה של עוד רציף שיגיע הישר מקומת הרחוב. שרוחות רפאים עוד מטיילות בבנין לעת לילה. אני לא יודעת אם כל הדברים האלה נכונים, אבל הם רק מוסיפים נופך מסתורי וקסום עוד יותר.

תמו הסודות. אם התלהבתם ואתם רוצים לדעת עוד טוב לדעת שסיור הליכה חינמי בגרנד סנטרל מתקיים כל יום שישי ב 12 וחצי בצהריים. הייתי בו כבר שלוש פעמים (כל פעם עם מדריך אחר) וכל פעם למדתי משהו חדש. אין צורך להירשם מראש ובדרך כלל מצטבר קהל דיי גדול, ככה שאוצו רוצו לעמוד ליד המדריך כדי לשמוע את ההסברים המרתקים על אחד מפלאי העולם החדש. שהארופאים יחנקו עם הקתדרלות שלהם. לנו יש את גרנד סנטרל טרמינל.

ואני לא יכולה לסיים בלי להזכיר את פן סטיישן. כיום נהוג לומר שמי שמגיע לניו יורק דרך גרנד סנטרל מגיע כמו מלך, ומי שמגיע דרך פן סטיישן מגיע כמו עכברוש. אבל זה לא תמיד היה ככה, תחנת פן המלכותית פורקה בשנת 1963 אחרי רק קצת יותר מחמישים שנים שהייתה בשימוש, אבל הייתה אחד המבנים המרשימים ביותר שקמו בניו יורק מעולם. קורע את הלב לראות תמונות ישנות ולדעת שכל ההדר הזה נגוז לבלי שוב. לשבירה נוספת של הלב כדאי ומומלץ לצפות בסרט הנהדר The rise and fall of Penn station שמתאר את הפלא ההנדסי והטכנולוגי שהיא תחנת פן ואת כל הסיבות שבגינן נפלה. למזלנו (ואולי כלקח) גרנד סנטרל עוד עומדת.