Killer Heels: The Art of the High-Heeled Shoe
כבר חמש פעמים (זאת הפעם השישית) ניסיתי לשבת מול המחשב ולהעלות על הכתב את הרשמים שלי מהתערוכה המעניינת "קילר הילז" שראיתי במוזיאון ברוקלין. הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן היא שכל פעם שניסיתי לכתוב על המחשבות שלי על התערוכה הזאת, שדווקא הרגשות שלי עלו והשתלטו עלי. וזה מה שהתערוכה הזאת מוציאה ממך: רגשות עזים במיוחד.
על פניו, תערוכה על נעלי עקב היא רק עוד אחת מהתערוכות בנושאי אופנה שהפכו להיות מאוד פופולריות (זוכרים ששנה שעברה הייתה תערוכה של/על של ז'אן פול גוטייה?) וכמו שתמי אמרה "למה ללכת לראות תערוכה על נעלי עקב? בואי נלבש נעלי ספורט, יהיה יותר נח". אז הגעתי בלי יותר מידי ציפיות וקיוויתי שיצא לי להביט על קצת פרטי אופנה נדירים ויפים, ואולי ללמוד גם קצת על ההיסטוריה של נעלי עקב.
וואלה, למדתי. למדתי שהטירוף הזה נמשך כבר מאות שנים והתחיל למרבה הצער כטרנד גברי של סוחרים עשירים שרצו להראות גבוהים יותר ולהבדיל את עצמם מאנשי עבודה ועמל בשלל צורות (כמו העניבה, ושאר המצאות אופנתיות נוראיות). למדתי שכל פעם שהטכנולוגיה משתפרת ואפשר ליצור עקבים גבוהים יותר ודקים יותר, שמעצבי אופנה ייקחו את זה עד לקצה וימשיכו לעצב נעליים שיאתגרו את הנועלת, ואת התפיסה הקונספטואלית של מה זה נעל בכלליות. (מה למשל? למשל נעל עם עקב כל כך גבוה שמציב את הנועלת האומללה במצב "פוינט" כמו של בלט – אבל תמידי).
זה מכעיס אותי. זה מכעיס אותי בגלל שאני שונאת נעלי עקב, ובכל זאת הפוסט הזה נכתב בזמן שאני נועלת נעלי עקב כי אני עוד מעט יוצאת מהבית וקשה ללכת למסעדה מפוארת עם סניקרס. זה מכעיס אותי כי חלק מהעליים שראיתי בתערוכה היו כבר יותר דומות למכשירי עינויים מאשר למשהו פונקציונאלי שאמור לחמם לך את הרגל ולהרחיק ממך חפצים חדים שיש על הרצפה. זה מכעיס אותי כי אין לי ברירה. זה או נעלי עקב, או נעליים שאני מרגישה איתן כמו סבתא. וזה מכעיס אותי כי אפילו אני חושבת שחלק מהנעליים האלה יפות, ומקנאה בבחורות שיודעות ללכת עליהן בלי להאחז במעיל של משיהו שהולך לידן ובלי ליפול.
וזה גם מדכא אותי. זה מדכא אותי כי אפשר לראות בבירור איך במהלך ההיסטוריה המנהג הפסיכי הזה נהפך להיות נורמה. זה מדכא כי אפילו בלי שום קונטקסט של נועלת הנעל, הנעליים האלה נתפסות כמושא של מיניות ופטישיות. ודווקא יש קונטקסט כי התערוכה מלווה בסרטוני וידיאו שנוצרו במיוחד עבורה, החל מוידיאו שמראה ספק פרסומת ספק סרט בדסמ וכלה בוידיאו שמראה נשים שדורכות על אובייקטים בלתי נראים בנעלי עקב מחודדות. ואני מדוכאת בגלל שהמטרה היחידה של חלק מהנעליים האלה היא להגביל את התנועה של הנועלת ולהבליט איברים מסויימים בגוף שלה על חשבון הבריאות והנוחות שלה.
וזה גם מהמם עבורי. אני אוהבת לראות דברים יצירתיים, במיוחד כאלה של מעצבי אופנה.
כמו שאמרתי, רגשות.
קילר הילז – במוזיאון ברוקלין, עד הראשון למרץ 2015.
אני לא מסתכל על נעליים של אנשים בדרך כלל, אבל כשאני רואה נשים הולכות על עקבים אני לרוב מזהה מיד, כי רואים שלא נוח להן – הן הולכות מוזר וזה גם עושה משהו להבעה. זה ההיפך מיפה או מושך, אף פעם לא הבנתי למה למישהו לעשות את זה לעצמו.