איך בוחרים מסעדות לביקורת. מה שווה שיטת דירוג הכוכבים. את מי כדאי להזמין לבוא איתכם למסעדה. איך שומרים על הדיאטה. איך לזכור על מה רצית לכתוב למרות שגם שתית מלא (ללכת לשירותים, להתקשר לעצמך ולהשאיר לעצמך הודעה במשיבון).

אלה היו רק חלק מהשאלות שפיט וולס, פרנק ברוני וסם סיפטון דיסקסו בינם לבין עצמם במסגרת פאנל פתוח/הרצאה שכינסה את מבקרי המסעדות האייקונים של הניו יורק טיימס לדורותיהם לשיחה בנושא אוכל, כוכבים ומסעדות. מי מכם שהשמות לא מוכרים לו, צריך רק לדעת שהניו יורק טיימס נחשב אחד ממובילי הדיעה המכובדים ביותר בעיר אשר חורץ את גורלן של מסעדות חדשות לכישלון או להצלחה כבר קרוב לששים שנים. (מוביל דיעה שני אך ורק לבלוג המפורסם טעים בניו יורק אשר חורץ את גורלן של מסעדות כבר שלוש שנים ובעל קהל של לא פחות מארבעה אנשים) (היי אמא!)

"הגעתם למסעדה – איך אתם יודעים שזה הולך להיות ערב ארוך ומייגע במיוחד?" הייתה אחת השאלות שעלו לדיון. "ובכן" אמר פיט "אם נינג'ות מגישים לך את האוכל זה בדרך כלל סימן לא טוב".

נינג'ות. אוכל.

אוריאל הסתכל אלי במבט מאשים. אני חייכתי מאוזן לאוזן. אני יודעת בדיוק איפה יש נינג'ות בניו יורק. וסיפור שהיה כך היה.

***

הכל התחיל בעצם באשמתו של אורי שיום אחד סיפר לי שהוא היה במסעדה שהיו בה נינג'ות שהגישו את האוכל. וזה אשמתו כי ברגע שהוא אמר "נינג'ות" הפסקתי להקשיב לשאר הדברים שהוא סיפר ובדמיון שלי כבר ישבתי בטירה מפוארת בזמן שלוחמים סטייל נמר-דרקון נמצאים סביבי, עוצרים את המחול/קרב היפהפיה שלהם רק כדי להגיש לי אוכל מעודן ומשובח, שייתכן שכן או לא כולל סושי שהרגע נחתך בחרב שלהם.

אז לא עברו יומיים ושני קורבנות חברים עמדו איתנו בכניסה למסעדה. קודם היה איתנו גיא שאתם כבר מכירים, וגיא הביא איתו את דן החתול כגיבוי. הסיבה שהיינו צריכים לעמוד בכניסה למסעדה היא שנכנסים אליה בקבוצות, וזה כדי שתוכלו לגשש את דרככם בחושך בגמלוניות בזמן שמלצרים בלבוש נינג'ות עושים אווירה נינג'אית על ידי קריאות "הו!" ו"הו הא!" מסביבכם.

המסעדה דווקא מעוצבת בצורה מעניינת למדי כמו כפר קטן (עם שבילים וגשרים) כשכל קבוצה מקבלת מעין גומחה פרטית משלה. סימן האזהרה הראשון עלה כבר במהלך ההליכה לגומחה שלנו. אין פה יפנים במסעדה. מה שכן יש, זה ה-ר-ב-ה משפחות עם ילדים. אוריאל הסתכל עלי במבט מאשים בזמן שנכנסו לגומחה שלנו, ומייד הזמנתי סאקה כדי לחזק את רוחו ונפשו.

שמענו קריאת "הייייא!!" שבמהלך הערב למדנו לשייך לכניסת המלצר שלנו, שהפעם נפנף בתפריטים. קיימות כמה אפציות לתפריטי ארוחה שכוללים שלוש, ארבע או חמש מנות, וגם להזמין מנות נוספות מהתפריט. מנות עם כוכב שוריקאן מסמנות מנות מיוחדות של המסעדה ככה שאחרי דיון קצר החלטנו להתחלק בשני תפריטי טעימות ובעוד כמה מנות מסביב. ליתר ביטחון הזמנו עוד בקבוק סאקה.

בואו נדבר רגע על המנות המיוחדות. מה שמיוחד בהן היא קריאת ה"אייייהא!" של המלצר, שמנופף ב-א)מצית ו/או ב)קרח יבש ו/או ג)אורות לייזר. לא שיש משהו רע באש, קרח יבש ולייזר (ההפך) אבל נראה שפה ה"שואו" בא על חשבון הטעם של המנות, שהיו במקרה הטוב בינוניות. למגש סושי וסשימי היה טעם דומה לסושי בשש דולר שמוכן מראש שאני לפעמים קונה בצהריים בדוכן ליד העבודה (כולל החלקים השחורים באבוקדו). הבשר היה מבושל יתר על המידה ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי תפוחי אדמה מטוגנים במסעדה יפנית.

במהלך הערב השואו הופך יותר ויותר מתיש, כשבשיא אחד המלצרים/נינג'ות נתן לאוריאל חרב. השילוב של אוריאל שיכור, לא מבסוט ועם חרב היה יכול להסתיים בצורה מצערת במיוחד אלמלא גיא וחתולו ראו את הנולד והצילו את שארית בקבוק הסאקה שהיה לנו על השולחן מחמתו של נינג'וריאל.

החשבון היה גבוה בצורה לא סבירה ביחד לאיכות המנות שקיבלנו. באיזהשהוא שלב בערב כל תעלול לייזר ואש של המלצר נתקל במבטים על סף הייאוש של ארבעה חתולים שרק קיוו שהערב כבר ייגמר ויהיה אפשר לצאת החוצה וללכת לישון. יש מצב שהמסעדה יותר מתאימה לילדים, אבל אני בכל מקרה למדתי את הלקח שלי. לא הולכים למסעדות בסגנון "חוויה". או שאם כן, לא לוקחים את גיא כדי למנוע הסתלבטות שלו עלי לשארית הימים.

בדרך הבייתה גיא ואוריאל והחתול הסתלבטו עלי על בחירת המסעדה.  התנקשתי בהם בשנתם.

***

השורה התחתונה: יקר ולא משהו. 337 דולר לפני טיפ (מתוך זה 118 על הדרינקים) לארבעה אנשים. יש מצב שהזמנו הרבה יותר מידי אוכל ככה שאני משערת שאפשר לצאת באזור החמישים דולר לראש באופן כללי, רק שהסושי ליד העבודה מוכר סושי בשש דולר, אז תעשו את החשבון שלכם לבד.

לפרטים נוספים: נינג'ה, רחוב הדסון 25.