אחחח, החורף בניו יורק. תקופה קסומה של גרביים רטובות, מדרגות סאבווי חלקלקות וחום ביתי מחניק. בזמן שפיקסל ואני מטפחים את פרוות החורף שלנו, אוריאל מטפח את דיכאון החורף שלו (בעל גוון וטעם שונים לגמרי מדיכאון הקיץ שלו. בדיכאון החורף הוא שוכב על הספה עם מפזר חום ולא מוכן לזוז, ובקיץ הוא שוכב על הספה עם מזגן ולא מוכן לזוז). כפי הידוע לכולם, חורף זה גם התקופה של סיילס קיקאוף בחברות ההיי-טק השונות. אני ביליתי את השבוע בטקסס ואוריאל, שרגיל לעבוד מהבית ולא לראות אף אחד (שלא לדבר על להתקלח) במשך שבועות רבים, בילה את השבוע במחיצת הקולגות שלו, מה שגרם לו לזעזוע נפשי עמוק וכך יצא שהגעתי הבייתה רק כדי למצוא גבר רצוץ ורוחו שבורה (שוכב על הספה עם החתול ולא מוכן לזוז, שזה שונה ל ח ל ו ט י ן מבדרך כלל) אז הצעתי שנלך לאיזה מסעדה צרפתית לחגוג את היומולדת שלי, כי לא חגגנו אותו כבר ממזמן.
פרוות החורף שלי
"לא חגגנו את היומולדת שלך מאז היומולדת שלך, למעשה" אמר אוריאל. כלל ידוע (ובהמיות ישראלית טיפוסית) היא שבבואכם למסעדת יוקרה, עליכם להעמיד פנים שלמישהי מחברי הסועדים יש יומולדת, מה שיזכה אותכם בדרך כלל בשלל פינוקים כגון קינוחים, שולחן מועדף, ברכת יומולדת שמח מהמארח וכמובן גם מבטים קצת פחות מתנשאים מהמלצרים. הבעייה עם השיטה הזאת היא לזכור מתי יש לכם יומולדת באיזו מסעדה, או במקרה שלנו, ללכת לחגוג יומולדת חדש במסעדה צרפתית חדשה שכידוע, מאורעות משמחים חוגגים במסעדות צרפתיות.
המסעדה השבוע הייתה אקסטרא צרפתית ונקראת בשם הכי צרפתי שאפשר לדמיין: לֻה קוּ קוּ. יש אנשים שלראות קצת שמש עוזר להם עם דיכאון החורף אבל מה שמעניין במסעדות צרפתיות זה לצפות ברוחו של אוריאל מתעודדת למראה תפריט יינות משובח ובנפשו עולזת למראה שפע של מאכלים צרפתיים קלאסיים בתפריט. גם נפשי שלי עלזה כשגיליתי שיש תפריט צהריים פרה-פיקס שמאפשר לבחור מנה ראשונה ועיקרית בדיל חביב של 48$ לראש כי אם יש דבר אחד שמכניס אותי לדיכאון הוא לראות תפריט טעימות של שבע עשרה מנות או מלצרים צרפתיים יומרניים, אבל גם אחד מתוך שניים זה טוב.
אחרי כמה שלוקים מהקוקטייל לחזק את הגוף ואת ואת הנפש הרגשנו שיש לנו מספיק כוחות מחודשים כדי להמשיך להתחזק עם התפריט. למנה ראשונה אני בחרתי מרק עדשים שהיה כל כך סמיך שכמעט נשברה לי הכף, ואוריאל אכל סביצ'ה סקלופים שליטף את נשמתו והשרה בו רוח של תקווה. אל המנות העיקריות הגענו כבר כמעט צוהלים כיאה וכיאות ליום הולדת ה 35 ורבע שלי. אני נהנתי ממנה נהדרת של דג בתוספת צ'יפס שהולם בני מלוכה, בזמן שאוריאל נשנש תבשיל ארנב בחלב אמו בתוספת ירקות שורש. חלק לא קטן מהמנות הוגשו בסירי נחושת מסורתיים מה שגרם לאוריאל להתגעגע ליבשת האם שלו, ולי לתהות איך שומרים עליהם כל כך נקיים ואם יש מישהו במטבח שכל תפקידו הוא לנקות סירי נחושת.
קינחנו באספרסו ובתה בזמן שאוריאל התפייט איך קירות האבן של המסעדה מזכירים לו מנזר שהפך ליקב שהוא ביקר בו פעם בבורגון בצרפת בזמן שאני נזכרתי שעוד לא ראיתי את הפרק האחרון של האח הגדול. בסיום הארוחה הגיע הזמן לשלם את החבון ולחזור לעולם הקר והמנוכר שבחוץ. יצאנו חזרה לקור הניו יורקרי והמציאות האפורה הכתה בנו ביחד עם הרוח הקרה, ונב עוז רוחנו עד לסאבווי בגבורה.
השורה התחתונה: למרות שדיל הצהריים המשתלם כולל שתי מנות ב 48$, אם מוסיפים על זה מנות צד, דרינקים וכו' החשבון בכל זאת מגיע לקרוב ל180 דולר (שזה הרבה מאוד) אבל כנראה עדיין פחות ממה שהמסעדה הייתה עולה לנו בשעות הערב.
לפרטים נוספים: לה קוקו, רחוב לאפאייט מספר 138