China: Through the Looking Glass

לפני כמה שבועות כתבתי על כמה אני מרוצה כל פעם שאוריאל מקפל את המצעים בדייקנות והרבה אנשים חשבו שהסתלבטתי עליו. אז רק כדי לשים דברים על דיוקם, לאוריאל יש יכולות מופלאות של חדרנית פיליפינית והוא מסוגל לקפל מצעים (כולל סדינים עם גומי!) לכדי מרובע מושלם. בפעם בחודש שאנחנו עושים כביסה (שנינו ג'יפונים) אנחנו משתמשים בשש מכונות כביסה וארבעה מייבשים בו זמנית ואז עורמים את הכל על המיטה ומתחילים במשחקי הקיפולים. משחקי הקיפולים למי שלא יודע הוא למשוך את הזמן בקיפולים (אוריאל בסדינים ואני בכל השאר) כדי לגמור בדיוק דקה אחרי הבן זוג שלך, מה שישאיר את המלאכה השנואה ביותר (התאמת אלפי הגרביים השחורים של אוריאל) למפסיד.

בכל מקרה, מצעים וסדינים הם לא הקשר היחידי של אוריאל לבדים. יש לו גם חוש אופנתי מפותח והוא גבר מודרני ומפותח ונוטה לשים לב לפרטי לבוש חדשים שאני קונה ולובשת ואף מביע את דעתו האישית עליהם כמו "השמלה שלך נראת כמו וילון" , "יש פסים על הסוודר שלך" ו "חשבתי שיש לך כבר שמלה שחורה, למה את צריכה עוד אחת?". בהתחשב במערכת היחסים המפותחת של אוריאל עם בדים ואופנה חשבתי שהוא פחות יתעצבן מזה שגררתי אותו לתערוכה החדשה במטרופוליטן שנקראת "סין: מבעד לראי" בתואנת שווא שהתערוכה חוקרת את ההשפעה התרבותית של תרבות סין על המערב ויש בה אנתרפולוגיה וזה אבל הוא דווקא דיי התעצבן והלך לטייל בגלריות היפניות במקום.

שזה דווקא היה בסדר כי זה נתן לי זמן לחקור את התערוכה בנחת כי מה שבעצם היה בה זה בגדים שעוצבו על ידי מיטב המעצבים במערב ביחד עם השפעות של התרבות הסינית. כבר אמרתי הרבה פעמים שלדעתי לאופנה בהחלט יש מקום במוזיאונים אז אני לא אחזור על זה שוב, אבל פה התערוכה הוצגה מילולית בתוך הגלריה ככה שהיה אפשר להסתכל על השמלות והבגדים המיוחדים בקונטקסט התרבותי המקורי שממנו ההשראה שלהם נשאלה, וגם ליד כל פריט לבוש מוצג פריט סיני מקורי אחר שמעיד על אותה השראה. התערוכה מסודרת ככה שהשמלות היפות ביותר מוצגות בהתחלה והאפקט של החלל החשוף והשמלות המוארות עוצר נשימה ואז ממשיכים הלאה לעוד שמלות ועוד פרטים אפילו יותר מיוחדים ויותר יפים, כמו גן הירח שהוא ממש חדר גן עם השתקפות יפהפייה של ירח גדול וצהוב ומוזיקה חרישית שמאירה את הדמויות המסתוריות באמצע, בגדים שעוצבו בהשראת פורצלן סיני ותלבושת אחת שממש עשויה משברי פורצלן בעצמם.

במחשבה שנייה, אני דווקא כן הולכת לפרט שוב למה לדעתי לאופנה ובגדים יש מקום במוזיאונים. איכשהוא יצא שרק השנה גיליתי מושג שנקרא "אמנות פלסטית" (טוב, אני בוגרת מדעי המחשב, לא שזה תירוץ או משהו, אלא פשוט המצב) והכוונה היא לדברים שנוצרים ממשהו (חומר). אני חושבת שבמקור המושג מתקשר בעיקר ליצירות כגון פיסול וציור אבל בגד גם הוא נוצר מחומר ולכן מתאים להגדרה. אם בגד מסוים נוצר כביטוי ליצירתיות של אומן (בהקשר הזה, מעצב בגדים) למה שזאת לא תוגדר אומנות? ואם זה אומנות, מקומה במוזיאון.

אבל יש גם עוד משהו. תוך כדי שטיילתי בין הבגדים גם עצרתי לחשוב אם יש מכנה משותף שנקרא "השפעה סינית". נמר, פורצלן וכתב סימנים הם רק סינים? אולי זה בעצם סטראוטיפ? יש יותר בסין מאשר רק קונג פו. או שאולי בעצם המטרה לא הייתה להראות שהמערב רואה את המזרח דרך שורה של סטראוטיפים, אלא שבעצם המקור להשראה הוא בלתי נדלה ויכול להגיע מכל מיני דברים, ודווקא יפה וראוי שיגיע מתוך תרבות שונה?

וזה הדבר השני של אומנות. שהיא מעוררת בך מחשבות. אז עוד יותר ראוי שיהיו בגדים במטרופוליטן. מש"ל.

סין: מבעד לראי – במטרופולטין עד ה 16 לאוגוסט 2015.

Killer Heels: The Art of the High-Heeled Shoe

כבר חמש פעמים (זאת הפעם השישית) ניסיתי לשבת מול המחשב ולהעלות על הכתב את הרשמים שלי מהתערוכה המעניינת "קילר הילז" שראיתי במוזיאון ברוקלין. הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן היא שכל פעם שניסיתי לכתוב על המחשבות שלי על התערוכה הזאת, שדווקא הרגשות שלי עלו והשתלטו עלי. וזה מה שהתערוכה הזאת מוציאה ממך: רגשות עזים במיוחד.

על פניו, תערוכה על נעלי עקב היא רק עוד אחת מהתערוכות בנושאי אופנה שהפכו להיות מאוד פופולריות (זוכרים ששנה שעברה הייתה תערוכה של/על של ז'אן פול גוטייה?) וכמו שתמי אמרה "למה ללכת לראות תערוכה על נעלי עקב? בואי נלבש נעלי ספורט, יהיה יותר נח". אז הגעתי בלי יותר מידי ציפיות וקיוויתי שיצא לי להביט על קצת פרטי  אופנה נדירים ויפים, ואולי ללמוד גם קצת על ההיסטוריה של נעלי עקב.

וואלה, למדתי. למדתי שהטירוף הזה נמשך כבר מאות שנים והתחיל למרבה הצער כטרנד גברי של סוחרים עשירים שרצו להראות גבוהים יותר ולהבדיל את עצמם מאנשי עבודה ועמל בשלל צורות (כמו העניבה, ושאר המצאות אופנתיות נוראיות). למדתי שכל פעם שהטכנולוגיה משתפרת ואפשר ליצור עקבים גבוהים יותר ודקים יותר, שמעצבי אופנה ייקחו את זה עד לקצה וימשיכו לעצב נעליים שיאתגרו את הנועלת, ואת התפיסה הקונספטואלית של מה זה נעל בכלליות. (מה למשל? למשל נעל עם עקב כל כך גבוה שמציב את הנועלת האומללה במצב "פוינט" כמו של בלט – אבל תמידי).

זה מכעיס אותי. זה מכעיס אותי בגלל שאני שונאת נעלי עקב, ובכל זאת הפוסט הזה נכתב בזמן שאני נועלת נעלי עקב כי אני עוד מעט יוצאת מהבית וקשה ללכת למסעדה מפוארת עם סניקרס. זה מכעיס אותי כי חלק מהעליים שראיתי בתערוכה היו כבר יותר דומות למכשירי עינויים מאשר למשהו פונקציונאלי שאמור לחמם לך את הרגל ולהרחיק ממך חפצים חדים שיש על הרצפה. זה מכעיס אותי כי אין לי ברירה. זה או נעלי עקב, או נעליים שאני מרגישה איתן כמו סבתא. וזה מכעיס אותי כי אפילו אני חושבת שחלק מהנעליים האלה יפות, ומקנאה בבחורות שיודעות ללכת עליהן בלי להאחז במעיל של משיהו שהולך לידן ובלי ליפול.

 וזה גם מדכא אותי. זה מדכא אותי כי אפשר לראות בבירור איך במהלך ההיסטוריה המנהג הפסיכי הזה נהפך להיות נורמה. זה מדכא כי אפילו בלי שום קונטקסט של נועלת הנעל, הנעליים האלה נתפסות כמושא של מיניות ופטישיות. ודווקא יש קונטקסט כי התערוכה מלווה בסרטוני וידיאו שנוצרו במיוחד עבורה, החל מוידיאו שמראה ספק פרסומת ספק סרט בדסמ וכלה בוידיאו שמראה נשים שדורכות על אובייקטים בלתי נראים בנעלי עקב מחודדות. ואני מדוכאת בגלל שהמטרה היחידה של חלק מהנעליים האלה היא להגביל את התנועה של הנועלת ולהבליט איברים מסויימים בגוף שלה על חשבון הבריאות והנוחות שלה.

וזה גם מהמם עבורי. אני אוהבת לראות דברים יצירתיים, במיוחד כאלה של מעצבי אופנה.

כמו שאמרתי, רגשות.

קילר הילז – במוזיאון ברוקלין, עד הראשון למרץ 2015.

בקרתי במומה באחה"צ גשום בזמן שחיכיתי לפגוש חברים. לא היה לי המון זמן ולכן הצצתי רק בשתי תערוכות (את השלישית ראיתי כבר לפני חודש אבל התעצלתי לכתוב עליה) והנה הביקורת אומנות שלי לאנשים שלא מבינים באומנות, על ידי אנשים שלא מבינים באומנות (שזה אני, אוריאל דווקא כן מבין).

המומה הוא תמיד כייפי, אבל שלושת התערוכות האלו כייפיות במיוחד.

Henri Matisse: The Cut-Outs

התערוכה הראשונה היא החדשה ביותר במומה ונקראת המגזרות של מטיס. לי ולמטיס יש היסטוריה ארוכה עוד מימי התיכון העליזים שבהם מגמת האומנות ציירו את מה שגיליתי לאחר מכן שהוא הציור המפורסם "הריקוד" על קיר הכניסה לבית ספר, בזמן שאני חשבתי שחבל שלתלמידים במגמת אומנות אין יותר כישרון. את מטיס לא יצא לי להכיר באופן אישי ככה שאני לא יודעת מה תהיה דעתי על יצירות אחרות שלו אבל את התערוכה של המגזרות בטוח רציתי לראות – בין השאר שבגלל שאני בעלת כרטיס חבר במוזיאון אני יכולה להיכנס מייד ולעקוף את תור הממתינים, מה שגורם לי עונג מרושע במיוחד.

לא ציפיתי שאני כל כך אהנה ואתענג גם מהמגזרות שלו. מגזרות זה בעצם דרך דיי מגניבה לצייר, כשאתה בן שבעים, חולה בסרטן, מרותק לכסא גלגלים וחלש מידי כדי לעמוד ולהחזיק מכחול. מה שאתה עושה במקום זה לגזור ניירות צבעוניים ולהדביק אותם בצורות שונות על מנת ליצור את התמונה שבעייני רוחך.

כל המגזרות בתערוכה מאוד צבעוניות (אוריאל מספר לי שמטיס תמיד אהב לעבוד עם צבעים) ואותי זה דיי שימח להיות בחדר מלא צבעוניות בזמן שבחוץ היה כבר אפור וסגרירי. הדבר השני הכי בולט לעין אחרי הצבעוניות זה המגלומניות של האמן. מה שמתחיל בסדרת מגזרות בגודל תמונה רגילה הופך דיי מהר למגזרות ענקיות שמכסות קירות שלמים. התמונות הענקיות האלה היו מאוד נעימות לי בעין ובכלל לא הפריע לי שאין להם "נושא" או "אג'נדה". זה פשוט משמח ועושה טוב לנשמה.

כמו רוב התערוכות המתחלפות במומה היה אסור לצלם, אז במקום צילמתי את המסך של חיפוש התמונות בגוגל (שזה נורא ,כזה, מתחכם, וכזה, מהווה אמירה חשובה על צילום וגוגל (וזה) .שאף אחד לא יגיד שאני לא חומר מתאים למגמת אומנות).

המגזרות של מטיס – עד ה8 בפברואר, 2015

The Paris of Toulouse-Lautrec: Prints and Posters

מצרפתי אחד לצרפתי אחר, הלא הוא טולוז-לוטרק (או אנרי, בשבילכם). אנרי נולד למשפחה עשירה ומכובדת אבל העדיף לבלות את ימיו (ובעיקר את לילותיו) ברובעים היותר מפוקפקים של פאריז. (בצדק, תכל'ס)  תחביביו כללו ציור, הדפסה, אלכוהול וזונות. כשבאתי לבקר בתערוכה השם היה לי מוכר, אבל זה לא היה עד שראיתי את התמונות עצמן שנזכרתי שבעצם הם נורא מוכרים וכנראה ראיתי חלק גדול מהם במאות בתי קפה ברחבי העולם. אהבתי שהתערוכה מסודרת לפי נושאים (כמו, בתי קפה, שחקניות וכמובן גם זונות) וגם שברקע מתנגנים להם שנסונים צרפתיים. אם יש משהו ללמוד מהתערוכה זה שדווקא נקודת מבט של גמד נכה ואלכוהוליסט יכולה להיות רוויה באהבה ולשקף את אופי ואווירת התקופה העליזה של הבוהמייה בפאריז.

טולוז-לוטרק – עד ה22 במרץ, 2015

A Collection of Ideas

ולסיום, הלכתי לקומה האהובה עלי ביותר במומה, הלוא היא קומת הארכיטקטורה והעיצוב (קומה 3) לראות את הקולקציה החדשה של רעיונות העיצוב (אני לא צוחקת, ככה קוראים לתערוכה). מה שאני אוהבת בתערוכות העיצוב של המומה, זה שהן עוזרות לקדם את הרעיון שאומנות היא לא בהכרח רק פסלים או ציורים, אלא שאמנים מבריקים גם ברעיונות עיצוב מעניינים ולא משנה אם זה כסא, ג'יפ או משחק מחשב. מה שיש פה למשל זה צמחי אור ממוחשבים שגדלים וזזים לפי תזוזות אנשים בגינה של המוזיאון, או אגרטל שנבנה על ידי דבורים (הכוורת הייתה עשויה בצורה של האגרטל).

הנברשת היפהפייה הזאת הזכירה לי את צ'יהולי, עד שהבנתי שהיא כולה עשויה מכלי אוכל מנופצים בזהירות.

ובוא נדבר רגע על משחקי המחשב. סימ סיטי 200 לא רק היה אחד ממשחקי המחשב הגדולים של כל הזמנים, אלא גם אות ומופת לגאונות עיצובית. וזה לגמרי הולם להראות אותו במוזיאון. במובן הזה, אם סימ סיטי 2000 זה אומנות מודרנית, מיינקרפט זה כבר אומנות פוסט מודרנית.

כל הדברים באולם הזה פותחים את הראש והנשמה לרעיונות חדשים – וזה בעצם מה שאומנות נהדרת אמורה לעשות.

קולקציה של רעיונות – עד ה 11 בינואר, 2015

מוזיאון האומנות והעיצוב שנמצא בכיכר קולומבוס הוא הגדול מבין המוזיאונים הקטנים. שמעתי פעם את אחד המדריכים מספר בגאווה שזה המוזיאון הרביעי במספר המבקרים שלו (אחרי המומה, המטרופוליטן והגוגנהיים). מה שאני אוהבת במוזיאון זה שאפשר בדרך כלל לראות את כולו בשעתיים בערך, ולא נשארים עם תחושה של החמצה. מה שאני ממש אוהבת במוזיאון הוא שגם בדרך כלל התערוכות מאוד מיוחדות ומגניבות, כמו השתיים האלה שראיתי השבוע.

Out of Hand: Materializing the Postdigital

בדרך כלל כשאומרים לי משהו על הדפסה בתלת מימד אני מייד מתחילה לפהק, כי תמיד הייתה לי הרגשה שזאת הטכנולוגיה הכי לא מעניינת בעליל. כלומר, מה כבר החידוש המרתק בהדפסה? היכולת ליצור כפית בפי חמש עלות מהמפעל? ובכן, אני מודה בטעותי. עד שראיתי את התערוכה לא ראיתי את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה הזאת. אני מניחה שניתן לקשקש משהו על "דרכים חדשות של אומנים להביע את עצמם באמצעות טכנולוגיות שמעולם לא היו קיימות עד כה" אבל מה שהתערוכה הזאת עשתה בשבילי זה גם להבין את הפוטנציאל הגלום בהדפסה תלת מימדית, אבל בעיקר גם את היופי הגלום בה. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שהמילה "וואו" יצאה לי מהפה (ובקול רם) בזמן שראיתי דברים כאלה:

וכאלה:

וכאלה:

מה שעוד מעניין בתערוכה הזאת, זה המחשבה על מי פה הוא האומן ומה היא בעצם האומנות. צריך יכולת טכניות דיי גבוהות על מנת ליצור דברים כאלה (או שמה המינוח הנכון הוא לתכנת?) ושליטה בתוכנות תלת מימד. אז מי האומן? מי שיצר את התוכנות או מי שמשתמש בהם? הייתי ממליצה לכל אחד ללכת לראות את התערוכה הזאת גם אם הוא לא נלהב גדול של טכנולוגיה, כי זה חלק מהדברים היפים ביותר שראיתי מעולם. וכרגיל, עד שאני מגיעה לכתוב על דברים הם כבר כמעט נסגרים. התערוכה פתוחה רק עד סוף החודש אז כדאי להזדרז.

אאוט אוף הנד: עד הראשון ביוני 2014

Re: Collection

אין לי בדיוק דרך להגדיר את התערוכה הזאת מעבר ל"דברים שהאוצר אוהב במיוחד". ובאמת, התערוכה נוצרה לרגל חמש שנים של המוזיאון בבנין החדש (והיפה) בכיכר קולומבוס, והיא מראה מבחר מהיצירות שנרכשו בזמן כהונתו של האוצר דיוויד מק'פדן. ומה אפשר לראות שם? התמונה הזאתי למשל, עשויה מתוויות של בגדים:

וזה כנראה איזה אמירה על כדרות קלאסית?

וכמובן יש גם את זה:

עוד לא החלטתי מה זה בדיוק, אבל בהחלט החלטתי שאני אוהבת את זה.

לגבי האוסף: עד השביעי בספטמבר 2014

מי שעקב אחרי הפייסבוק בסופ"ש האחרון היה יכול לראות שאוריאל ואני היינו בשלל מקומות ואכלנו שלל דברים אבל החוויה הכי מעניינת הסופ"ש הייתה דווקא במוזיאון, ככה שהגענו לפינה נוספת (הרביעית כבר) של הביקורות האהובות על אומנות על ידי אנשים שלא מבינים באומנות עבור אנשים שלא מבינים באומנות (אוריאל דווקא כן מבין).

הפעם ראיתי שתי תערוכות במוזיאון ברוקלין לאומנות שלמרות שהוא קצת מרוחק ממרכז העיר, ההגעה אליו בסאבווי היא דיי קלה כי שני קווי האקספרס האדומים(קו 2 וקו 3) מגיעים ממש עד לפתח המוזיאון. נוח במיוחד לסופ"ש גשומים במיוחד. בדרך כלל זה לא מוזיאון שאני מחבבת במיוחד כי הוא עכשווי מידי בשבילי אבל בשביל שתי התערוכות האלה שווה לעשות את הטיול. שתיהן נסגרות בקרוב אז כדאי גם להזדרז.

מלחמה/צילום: תמונות של קונפליקטים במלחמות והתוצאות שלהן

זאת תערוכת צילומים של מגוון מלחמות ממתי שיש מצלמות (בערך לפני 150 שנה). הסדר של התמונות בתערוכה הוא לא לפי צלם או תאריך, אלא לפי "שלבים" של מלחמות (גיוס, טירונות, תנועת הכוחות, לחימה, חילוץ פצועים, חקירת שבויים, קבורה ואבל וכו'). הסידור המיוחד של התערוכה ממש עוזר להראות איך כל המלחמות הן אותו דבר, ואיך התוצאות הן אף פעם לא חיוביות, לאף אחד. חלק מהצילומים הם מאוד גרפיים, כולל אפילו תמונות שנאסרו לפרסום בעיתונות בגלל החשד שהן יזעזעו מידי אזרחים. ההתחלה של התערוכה מאוד מעניינת וככל שממשיכים התמונות והנושאים הופכים להיות קשים יותר ויותר והמועקה בלב מתגברת. את החלק של "חקירת שבויים" עשיתי חצי בעיניים עצומות ואת כל החלק האחרון של "אזרחים" ניסיתי לעבור בהליכה ממש מהירה.

אני גם ככה במיוחד אוהבת תערוכות צילום אבל זאתי הייתה מרגשת וחזקה במיוחד גם בגלל מה שיש בקנקן אבל גם בגלל הקנקן עצמו. זה חשוב נורא ללכת לתערוכות כאלה כדי לאתגר את התפיסות שלך כבן אדם, כי ממש, אבל ממש לא נהנים בתערוכה הזאת. בשבילי, שאפילו הלחימה בשר הטבעות דיכאה אותי מאוד, ברור לי לחלוטין עכשיו מה דעתי בעניין (מלחמה זה רע, אין יוצאים מהכלל). אני לא חושבת שיש מישהו שיכול לצאת עם דיעה אחרת מהתערוכה הזאת.

אני רוצה להזהיר מראש שזאת ממש לא תערוכה לילדים, אפילו בקושי תערוכה למבוגרים. חלק מהתמונות מאוד גרפיות ומאוד קשות. אבל מומלץ מאוד.

מלחמה/צילום – עד השני בפברואר 2014

עולם האופנה של ז'אן פול גוטייה

אחרי הביעוס והדיכאון של התערוכה הראשונה עליתי לקומה החמישית לתערוכה המיוחדת שנושאה הוא ז'אן פול גוטייה והשפעתו על עולם האופנה. כמה שהתערוכה הראשונה מדכאת התערוכה הזאת מרוממת את הגוף והנפש ומחזירה קצת את האמון בבני אדם. זפ"ג הוא פורץ דרך בגלל שהוא מראה דרך העיצוב שלו שכולנו שונים ויש מקום לאינבודיאליזם של כל אחד מאיתנו, כזה שיכול לבוא לידי ביטוי גם באופנה.

זה לא רק בגדים. זה יותר שואו. זה יותר, "הנה, ככה אנשים היו יכולים להתלבש. ולמה לא בעצם? ומה זה אומר שלא? ולמה נשים לא יכולות ללבוש בגדים שנראים יותר כמו בגדים של גברים? ולמה שגברים לא ילבשו מחוכים? ומה זה אומר עלינו כחברה שתלבושות כאלה נראות לי מוזרות?"

למה שבעצם לא ישלבו קביים כחלק מההצהרה האופנתית? מימין למעלה: סקצ'ים עבור תלבושות למסע הופעות של מדונה

ויש גם את מדונה, וגם את לינדה אבנג'ליסטה וגם את קייט מוס וגם ציצים עם שפיצים. הייתי רוצה להגיד לכל אחד שכדאי ללכת גם לתערוכה הזאת אבל אני מסייגת את הקביעה בזה שמי שבא רצוי שיהיה לו איזשהיא זיקה או לפחות עניין קלוש בבגדים או אופנה. (נגיד, מישהו שבמינימום מוכן לצפות בזווית העין בפרוג'קט ראנווי בזמן שהוא עושה משהו אחר).

מימין, שתי תלבושות מקולקציות "דוס שיק". בכובע של התלבושת השמאלית יש תג שעליו כתוב (בעברית) ז'אן פול גוטיק. משמאל, לא יודעת אבל זה פסיכי. פסיכי!

בפעמים הבאים שיוצגו אתגרי "אבנ גארד" בפרוג'קט ראנווי, גם אני אוכל לנחור בבוז אל מול הנסיונות הקלושים של המעצבים לעשות בגדים כאלה ביום אחד, אחרי מה שראיתי פה. ואני לגמרי רוצה את השמלה השחורה מהתמונה למעלה. זפ"ג – יש לך מעריצה חדשה נוספת.

ז'אן פול גוטייה – עד ה 23 לפברואר 2014

המטרופוליטן הוא אחד מהמוזיאונים המוכרים ביותר בניו יורק אבל גם אלה שמחייבים את מירב הכושר הספורטיבי בשל גודלו העצום. הטקטיקה הנכונה לבקר בו היא בצורה ממוקדת ביותר קרי, לברר מראש מה רוצים לראות ולנווט ישר לתערוכות שאיתרתם מראש אחרת תלכו לאיבוד וחבל. לא שאין קסם בללכת לאיבוד, ובמקרה של המט יש מצב אפילו שתגיעו למקומות מאוד מרתקים אבל הבעייה תתחיל כשתרצו למצוא את דרכם החוצה. לפחות 30% מהמומיות באגף המצרי זה של תיירים ממיניסוטה ודרום קרוליינה שבמשך ארבעים שנה לא מצאו את היציאה. ראו הוזהרתם.

בכל מקרה כשירות לציבור אני מגישה לכם פוסט שלישי בסדרת "ביקורות אומנות לאנשים שלא מבינים באומנות על ידי אנשים שלא מבינים באומנות" (אוריאל דורש שאני אכתוב שהוא דווקא כן מבין באומנות), כל התערוכות מהמטרופוליטן הפעם:

 משיכות קולמוס באומנות יפן

אם לא כותבים יותר על אוכל יפני בבלוג עד סוף השנה, אז לפחות שנכתוב על משהו יפני והפעם – קליגרפיה. התמזל מזלנו לבקר בתערוכה כשהאוצר בדיוק הסביר עליה ומה שלמדנו היה שכשיש הסכמה שכתב (קליגרפיה יפנית) יכולה לשקף את אופי ומצב הרוח של הכותב, אז הכותבים מתאמנים במיוחד בלכתוב בסגנון כזה שיעיד על האופי או המזג שעליו הם רוצים להעיד. כמה זן. יש שלושה חדרים פצפונים אבל בכל אחד מהם שלל מגילות נאות עם כיתובים נאים עוד יותר שאחרי שלומדים להתבונן בהם ניתן אכן להבחין בהינף מברשות מהיר וספונטני או בכתב מהוגן ורציני.

כמה שאני מתה על הגלריה היפנית ועל שלל כלים יפנים, יש מצב שזה לא לכולם. תכל'ס, אם האוצר לא היה מסביר לי בדיוק מה המשמעות של כל פסיק וצ'פוצ'יק כנראה שלא היו לוקחות לי יותר מחמש דקות לעבור בין כל החדרים. שווה להציץ אבל עוד יותר אם נפלתם על יום של סיור מודרך.

משיכות קולמוס באומנות יפן במטרופוליטן – עד ה12 בינואר 2014

באלאתוס: חתולים וילדות

באתי לתערוכה הזאת בשביל החתולים למרות שאוריאל אמר לי מראש שיש יותר ילדות מאשר חתולים. אוריאל לגמרי טעה, ספרתי לפחות ששה חתולים שונים, הבעייה היא שרובם היו בתמונות על גבול הפדופיליה כמו זאת פה:

מסבירים שבאלאתוס תופס את רגעי ההתבגרות האחרונים של ילדות, ושהילדות בציורים שלו תמיד רציניות ועצובות. טוב נו, לא פלא – עם פדופיל בסביבה אין ממש סיבה לשמוח.

לחובבי חתולים ופדופילים בלבד.

באלאתוס: חתולים וילדות במטרופוליטן – עד ה12 בינואר 2014

 תבל ארוגה – טקסטיל גלובלי בין 1500 ל 1800

שמתי לב שלמט יש מידי פעם קטע כזה של להביא אומנות שהיא לא ממש אומנות קלאסית, כמו תערוכות אופנה ובגדים. אני מאוד מחבבת סוגים כאלה של תערוכות ואני חושבת שזה גם נאה, לאור העובדה שהמט בכל זאת ממוקם על השדרה החמישית. הפעם יש אפילו אלמנט היסטורי בתערוכה ככה שאוריאל לא היה יכול ממש לקטר ונאלץ להשתעמם בשקט. בדים, אריגים, רקמות ובגדים בין המאה ה16 למאה ה 19 מוצגות לראווה ככה שניתן להתפעל גם מהיופי האסטתי של הדוגמאות שעל הקיר וגם להתקרב ולהבחין בפרטים המעודנים שמרכיבים את הבדים האלה. אני אומרת בדים במשמעות הרחבה ביותר לש המילה בגלל שיש שם גם קווילטס, שטיחים ועבודות סריגה ורקמה ועוד ועוד. אוריאל נהנה מהאלמנט ההיסטורי ואשכרה קרא את ההסברים ואני נהנתי להסתכל על הבדים היפים – עשה לי חשק להוציא את המכונת תפירה לקראת החורף. מומלץ אך ורק לאנשים שנראה להם מעניין להסתכל על …נו טוב, בדים.

טקסטיל גלובלי במטרופוליטן – עד החמישי בינואר 2014

נתחיל בחדשות מרעישות: הצטרפו בחודשיים האחרונים לא פחות מארבעה קוראים חדשים לבלוג! שלום לכל הקוראים מאל על! מי שקורא בבלוג ולא שם לב, יש עמוד פייסבוק לבלוג שבו מתפרסמים פוסטים בתדירות קצת יותר גבוהה מאשר פה(לא שזה מאתגר).

כהכנה ללייבור דיי הבא עלינו לטובה, החלטתי לכתוב פוסט שני בסדרת הפוסטים המפורסמת שנקראת "ביקורות אומנות לאנשים שלא מבינים באומנות על ידי אנשים שלא מבינים באומנות" הבה ונתחיל.

James Turrell: Aten Reign בגוגנהיים

כבר ציינתי פעם שעברה שבגוגנהיים אין תערוכות קבועות אלא רק מתחלפות אבל הפעם אין אפילו תערוכות מתחלפות ברבים: יש יצירת אומנות אחת שמוצגת שם. מה שג'יימס טורל עשה היה לכסות את כל החלל הפנימי של הרוטנדה בגוגנהיים בסדינים ועל ידי כך ליצור משטח אליפסי (תחשבו על צורה של הבפנים של נייר טואלט) ועל כל זה מוקרן אור שמשנה את הצבע שלו מאדום לסגול לכחול לירוק ויכול להיות שלעוד כמה צבעים אבל ננקע לי הצוואר.
כלומר, יש פה כנראה אמירה חזקה של הקשר שבין צבע, אור וחלל אבל לדעתי הייתה פה אמירה חזקה על תורים ארוכים, צווארים תפוסים ומקרה קלאסי של "אז תסבירו לי למה זה אומנות". כלומר, נחמד לקראות את כל הצבעים, ונחמד עוד יותר אם מגיעים למוזיאון מבושמים קלות. אפילו נחמד להסתכל על כל שאר האמריקאים המוקסמים שעומדים מסביבך, אבל בחייכם, הגזמתם.
בעיקרון אסור לצלם אבל כנראה אני היחידה שהקשיבה, הנה דוגמה לאיך שזה נראה:

(אין צורך בהכרח לראות עד הסוף, לא באמת קורה משהו). בשביל להיות לגמרי פיירים, יש עוד חצי יצירה שמוצגת בקומה החמישית (עם תור שמתחיל בקומה השנייה) אבל היא כוללת שני מסכים אפורים בחדר חשוך. כן, קראתם נכון: שני מסכים אפורים בחדר חשוך. סורי, אולי אני לא מחונכת מספיק אבל להסתכל על דבק מתייבש אני יכולה גם בבית.

ג'יימס טורל בגוגנהיים – עד ה 25 בספטמבר 2013

Soundings: A Contemporary Score במומה

כבר ציינתי פעם שהמומה הוא המוזיאון האהוב עלי ביותר בעולם? כי איפה עוד תמצאו משחקי וידיאו (כולל סימ סיטי 2000, הוריי!) מקבלים את מקומם הראוי במוזיאון? רק בגלריית העיצוב של המומה. אבל חוץ מזה, יש להם תערוכות צילום מהממות. אבל חוץ מזה, הלכנו לתערוכה חדשה שמוקדשת לצלילים(קולות). איך זה לראות קולות במוזיאון? זה כמו ללכת ליד קיר שלם שעל ששה מטרים מותקנים רמקולים שמשמיעים מכל אחד טון אחד ספציפי, וביחד יוצרים קקפוניה של רעש לבן. זה כמו לראות מיקרופון מחובר לג'ולה שמסתובבת וככה בעצם אפשר לשמוע את הג'ולה, אמממ, מסתובבת? זה כמו לראות מים ותנודות של מים שנוצרים מפעימות סאונד דרך מוטות שנמצאים במים. זה…מעניין.

הייתם ילדים טובים אז הנה תמונה של סימסיטי 2000 במוזיאון:

אני לגמרי מסכימה שזאת אומנות

תערוכת הצלילים במומה – עד ה 3 לנובמבר 2013

A Different Kind of Order: The ICP Triennial

אני מתה על ה ICP כי תמיד יש שם רק תערוכות של צילום שאני אוהבת במיוחד. רוב הזמן הן מדכאות מאוד אבל ספציפית עכשיו התערוכה מדכאת ביותר משום שזאת תערוכה של תמונות קונטפורריות, כלומר עכשוויות, כלומר מהשנים האחרונות, כלומר כל מה שיש בהם אכן קורה בימים אלו בעולם שלנו ככה שהאמון באנושות קצת מתערער.
מדהים במיוחד הוא הסרט תמונות על אנשים בתאילנד ובאפריקה שאחרי שיטפון ממשיכים בחייהם, כשגובה פני המים מגיעה לבערך גובה החזה, בממוצע. בהיעדר תשתיות חירום לא ממש נשאר להם הרבה מה לעשות חוץ מאשר להסתגל כנראה. קולאז' של ניו יורק שמורכב מתמונות של ניו יורק. המחשה מחדש של פטישים פרטיים שצולמו ביו טיוב על דברים שהם לא ממש פטישים (כמו למשל ניפוח בלון).  תיאור של חלונות ודלתות בשני בניינים בדרום אפריקה אחרי האפרטהייד. צילום של תמונות חדשותיות שלא נכנסו למהדורת החדשות בגלל שהיו גרפיות מידי על אייפד. לא כיף במובן המסורתי של המילה אבל תמיד חזק ותמיד מעניין.

תמונות קונטפורריות ב ICP – עד ה 22 לספטמבר

אז זה הניסוי החדש שלי לתעד ולספר לקהל הקוראים הרחב של הבלוג (היי רונן!) על תערוכות חדשות שיוצא לנו לראות כאן .לא שהפכתי להיות מפלצת מוזיאונים אבל בגלל שאני כל כך במוד של תיירת כאן אני מוכנה להיגרר עם אוריאל מידי פעם לקצת קולטורה. אם יצליח אולי אמשיך, אבל בכל מקרה הנה הרשמים שלי מכמה תערוכות שראינו לאחרונה או במילים אחרות – ביקורות אומנות לאנשים שלא מבינים באומנות (על ידי אנשים שלא מבינים באומנות).

רטרוספקטיבה: ריינקה דייקסטרה (גוגנהיים)

בגוגנהיים אין תערוכות קבועות אלא רק תערוכות מתחלפות מה שאומר שלפני שבאים כדאי לראות מה נמצא שם כרגע. מה שהיה שם שבוע שעבר זו תערוכה של צלמת בשם ריינקה דייקסטרה שאוהבת לצלם במיוחד אנשים. לא חשבתי שאנשים ובמיוחד פורטרטים הם כל כך מעניינים אבל מצאתי את עצמי מתרגשת יותר ויותר ככל שהמשכתי להסתובב בשלוש הקומות של התערוכה.

למשל, סדרת צילומים של אוליבר (אוליבייה), נער צרפתי שהצטרף ללגיון הזרים ושריינקה צילמה אותו כל שנה ככה שממש רואים איך הוא הופך מנער תמים אל גבר צעיר ולמוד קרבות. היא גם צילמה ילדה פליטה פולניה בסדרת צילומים שנמשכה למעלה מ20 שנים, עד שאותה ילדה קטנה הפכה לאמא בעצמה. בסדרה אחרת, ישנם תצלומים של שלוש נשים עומדות רועדות ערומות עם התינוק החדש בידן מייד אחרי שילדו וממול לוחמי שוורים מייד לאחר הקרב.

ברוח התפייטות אני רוצה להגיד שאפשר לראות משהו דרך העיינים של הבן אדם  והתמונות האלה משקפות משהו מהנשמה של מי שמצולם, ושריינקה הצליחה לתפוס בתמונה קצת מאותה נשמה.

אוליבר

לכל הסדרה של אוליבר

אמהות

לעוד אמהות

לסיכום: אהבתי מאוד.

ריינקה דייקסטרה בגוגנהיים (עד ה 28 באוקטובר 2012)

יזהר פטקין: זכוכית המשיח (מוזיאון היהדות)

גם בשביל לעשות את אמא של אוריאל גאה אבל בעיקר בגלל שזה היה מאוד קרוב וחינם בימי שבת הלכנו לראות את יזהר פטקין במוזיאון היהדות. פעם ראשונה שלנו (וכנראה גם אחרונה) במוזיאון היהדות בעיקר לאור העבודה שאנחנו גרים באפר ווסט סייד, הרעננה של מנהטן. בכל מקרה, בתיאור היה כתוב שיזהר יצר פסל זכוכית מונמטלי במשך חמש שנים שנמצא בחדר עם ציורים על טול אווריריים וצלולים. כמו בתוכניות פרסומות בטלויזיה, ההבטחה הייתה גדולה יותר מהמציאות: משהו דמוי זכוכית כעור בתוך חדר עם ווילונוות שמצוירים עליהם יהודים שמחים מתקופת העלייה השנייה.

פטקין

לסיכום: לא הייתי אפילו מחכה למעלית בשביל זה, אפילו בחינם.

יזהר פטקין במוזיאון היהדות (עד ה 11 בנובמבר 2012)

Preoccupied Waveforms – הארון מירזה (New Museum)

כל המוזיאון מלא באומנות עכשווית, שרק לאחרונה למדתי שזה לא רותו דבר כמו אומנות מודרנית. עכשווי אומר של אנשים בני זמננו. במקרה הזה, מכירים את זה שמעמידים מיקרופון קרוב מידי לרמקולים ואז זה עושה רעש צורם? אז דמיינו לעצמכם חדר מלא בכאלה + טלוויזיות מרצדות + רעשי רקע של קולות בנייה. נדמה לי שהמטרה הייתה לתת תחשוה של כאילו החלל של התערוכה נהרס ונבנה מחדש בו זמנית.  אוריאל טוען שזה לא אומנות. אני דווקא חושבת שכל מה שיוצר אצלך רגש עז הוא אומנות, אפילו אם במקרה הזה הרגש העז הוא בעיקר כאב ראש וכאב אוזניים ובעיקר ריחמתי על השומר בכניסה שצריך להיות בחדר הארור הזה יותר מ 5 דקות.

מירזה

לסיכום: בעיקר כאב אוזניים, אבל גם קצת כאב ראש. מה שכן, אם אתם כבר שם אל תשכחו לעלות לקומה השביעית של המוזיאון עם מרפסת לנוף מקסים של השכונה.

הנוף מהניו מוזיאון

הארון מירזה במוזיאון החדש (עד ה 6 לינואר 2013)