כפי שרבים מכם יודעים, אוריאל ואני אוהבים לטמטם אנשים שמגיעים לניו יורק, לגרור אותם לקווינס לאכול אוכל טאייוואני "אותנטי", לשלוח אותם למוזיאון הרכבת התחתית, לנזוף בהם אם הם רוצים לעשות קניות במייסיס ולנעול אותם מחוץ לבית לארח אנשים בעיר. אחות אחת הגיעה לעיר לפני שנתיים ואולצה לכתוב פוסט אורח, ועכשיו האחות השנייה הגיעה וגם לה נמאס מהנדנודים שלי קיבלה עליה את האתגר, הנה הוא לפניכם.

***

מעט מחברי הקרובים יודעים ששאיפת חיי היא להדליק משואה.

נו טוב, כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שמזה שנים אני צופה באדיקות בטקס הדלקת המשואות בעודי ממלמלת "אני, נעמה, מדליקה משואה זו של יום העצמאות השישים ושמונה לזכר (שקר כלשהו) ולתפארת מדינת ישראל".

במקביל לשאיפה לעמוד על הבמה בהר הרצל, טיפחתי בשנים האחרונות שאיפה קצת פחות ידועה לציבור (אם כי לא פחות משמעותית) והיא לכתוב פוסט אורח בבלוג של אחותי תומי. אמנם היו כמה מכשולים בדרך כמו למשל העובדה שבפעם האחרונה שהייתי בניו יורק התאומים עוד עמדו על תילם, אבל לא בחורה כמוני תניח לזוטות כאלו להפריע להגשת החלום  והנה סוף סוף זה קרה ואני כותב פוסט אורח על המסעדה הסינית Café China. למה דווקא סינית אתם שואלים את עצמכם ? ובכן יש כאן מוסר השכל לכל קוראי הבלוג: תמיד, אבל תמיד תבדקו לפני שאתם נכנסים למסעדה אם תומי כבר סקרה אותה. אני לא עשיתי את זה וככה מצאתי את עצמי בצ'יינה טאון במסעדה אותנטית (אותנטי זה שם תואר שבא לציין שלל מאכלים רוטטים וצוות חסר סבלנות) שקיבלה באחד הפוסטים ציון בינוני מאוד. האותנטיות הייתה גדולה עלי (ורק למען הסר ספק, כותבת פוסט זה כבר אכלה בעבר רגלי צפרדעים, שבלולים ועוד, כך שדים סאם "אותנטיים" לא היו אמורים להפחיד אותה) ותם הציעה שנעשה "חוויה מתקנת" במסעדה סינית של כוכב מישלן.

כך, אוריאל, אחותי ואני שמנו את פעמינו ל Café China אחרי דרינקים ב SixtyFive והצגת הנוף ממרומי הקומה ה 65 של הרוקפלר סנטר, לאורחת שהגיעה מהפרובינציה הישראלית (אחלה נוף ואחלה דרינקים).

הגענו ל Café china שבה אי אפשר להזמין מקום מראש וגילינו שנצטרך לחכות 45 דקות. גם לאלו שלפנינו אמרו שיצטרכו לחכות 45 דקות וגם לאלה שניגשו אחרינו אמרו אותו דבר, מה שקצת גרם לנו לפקפק במדד האמינות של ההצהרה (שהתגלתה בסוף באופן מפתיע כמדויקת מאוד). מה עושים כשצריך לחכות 45 דקות ? לא הלכנו לצוד פוקימונים (למרות שבאותו יום התגלה פוקימון נדיר מאוד בסנטרל פארק) אלא שמנו את פעמינו לבר חמוד בקרבת מקום שנקרא The Raines Law Room, הבר המעוצב נראה כאילו הוא לקוח מתוך סרט על מועדון מחתרתי בתקופת היובש בארה"ב: וילונות קטיפה, ספרייה מיושנת וזמזם כדי לקרוא למצרית. כנראה ששנות התשעים בישראל שאבו השראה מתקופת היובש, מה שמסביר מדוע שביקשתי קוקטייל שיהיה מתוק ופירותי (או במילים אחרות, קוקטייל למתחילים) קיבלתי "אורגזמה" בטעם תות. כן, כן, חוזרת על זה בשנית המשקה שהייתי מזמינה בגיל 16, זה בדיוק מה שקיבלתי פה, למרות שמודה בפה מלא שהיה טעים לאללה. 45 דקות בדיוק אחרי שנרשמנו התקבלה הודעה שהגיע תורנו ומבושמים קלות, שמנו את פנינו למסעדה.

המקום קטן, חמוד עם וייב של שנות החמישים, כולל ספסלי דיינר. כיאה לסוקרי מסעדות רציניים שכמונו, הזמנו 9 מנות שונות, שילוב של ראשונות ועיקריות. אז מה היה לנו שם ? נתחיל עם גולת הכותרת Steamed Soup Buns, שהם בעצם דים סאם מאודים מלאים במרק. הדרך הנאותה לאכול אותם זה לתת ביס לכיפה שלהם, לשאוב בשלוק רב רושם וקולני את המרק שבתוכם ואז לאכול את המילוי. כל מה שיש לי להגיד עליהם זה: טעים, טעים, טעים (רהיטות זה שמי השני..).  הייתה גם מנת Baby Cucumber שכללה חתיכות מלפפונים ברוטב קליל שלא הצלחתי לפצח בדיוק מהו, כנראה משהו עם שום ושמן שומשום שהייתה מצוינת. מנת ה Scallion Pancake הייתה יכולה להשתלב בהצלחה בכל מסעדת נרגילה (פוסט ברוח שנות התשעים כבר אמרנו ?) אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי נשבעת שהגישו לי מלאווח, כל מה שהיה חסר זה רק צלוחית עם עגבניות מרוסקות ליד. מנה נוספת שאכלתי לראשונה היא שורש לוטוס מאודה, לשורש יש מרקם שנע בין תפוח אדמה מבושל חלקית לבין קולורבי, אבל קליל כזה. מנת Pork Pot Stickers של דים סאם מטוגנים קלות הייתה מוצלחת מאוד גם היא. חוץ מזה הוגשו גם מנות של Husband Wife Special, Dan Dan Noodle ששתיהן כללו נודלס בדרגת חריפות גבוהה, Pork in garlic dressing ו Tea Smoked Duck  שאוריאל טען בתוקף שהוא מצוין ואני כבר הייתי מלאה, אז נאמין לו.

סה"כ החשבון היה של 113 דולר, לא יקר בכלל וגולת הכותרת היא שהמחיר כולל את הטיפ. עייפים ומלאים, סיימנו את הערב. אסיים את הפוסט בפנייה נרגשת לכותבת הבלוג לפתוח שלוחה של הבלוג שתקרא "טעים בתל אביב", קהל קוראים שבוי כבר יש לנו, וגם כתבת אורחת אז למה לא לנצל את ההזדמנות ? ולתפארת מדינת ישראל….

לפרטים נוספים: קפה צ'יינה, רחוב איסט 37 מספר 13

אוריאל בדרך כלל מעדיף להיות צדקן מאשר להיות צודק וכשמשהו נקרה בדרכו הצדקנית אין כל כך מה לעשות חוץ מלהבליג להתעלם לחלוטין מדעותיו. אז אני מבינה לגבי דברים שברומו של עולם כמו טבעונים ומצביעי קלינטון, אבל באמת שאני לא מבינה מה הבעייה שלו עם בראנץ'. למה להתנגד ועוד בחירוף נפש לארוחה נחמדה עם אופציות טעימות של שלל ביצים ושל דברים מתוקים כמו פנקייקים ולחם מטוגן? ועוד כזאת שבישראל היינו אוכלים להנאתנו כמעט בכל סופ"ש? אבל עם אוריאל כמו עם אוריאל, יש לו מערכת טיעונים עמוקה ורגשית, שלא לומר מניפסט שלם. אז קבלו את ההסבר שלו ללמה בראנץ' היא הארוחה המאוסה ביותר בעולם.

***

במערכת הבחירות האחרונה נהפכתי לתומך נלהב של ברני סנדרס. ולמה לא? אני נאור,  אני ליברלי, אני בעד שיוויון וצדק חברתי. אבל לא בהכל אני שיוויני: אני בעד שיוויון הזדמנויות, לא שיוויון תוצאות. ואם יש מקום אחד שהחברה הפלוטוקרטית האמריקאית כופה עלינו שיוויון זה בראנצ׳. בראנצ׳ על פניו נשמע כמו רעיון טוב. מה רע בלאכול ארוחת בוקר מאוחרת עם אלכוהול? אלכוהול טוב בכל שעות היום, ואם זה מקובל חברתית, אז טוב שבעתיים.

אני אגיד לכם מה לא טוב! בראנצ׳ הוא השיוויון של האפור. המוות של האופי. המשטר הרודני שמוחק כל סגולה או ייחוד ממסעדות העיר הגדולה הזאת. למשך יומיים בשבוע כל המסעדות נהפכות להיות זהות, אותן אגס בנדיקט, אותם פנקייקים, אותם המבורגרים, אותו טוסט אבוקדו. מסעדות טובות ורעות, יקרות וזולות נהפכות להיות זהות, ורק תהלוכות היאפים הנהנתנים והמימוזות משתנות. ואני, נענק תחת עול רוטב ההולנדיז משתווה לשמים לגוון צבע שיציל אותי משממת השעמום כמו אותה פרסומת אלמותית של אפל משנות ה-80).

ולכן אני באמת מתרגש כשאני מוצא מסעדה שבסוף השבוע נותנת תפריט קצת שונה. הייתי צריך לדעת שאפשר יהיה לסמוך על דיוויד צ׳נג לתת גוון של צבע ליומיים האפורים של השבוע. דיוויד לקח את קונספט הבראנצ׳, וקונספט עגלות הדים סאם ושילב אותם יחד למשהו ששני המסורות היו נעלבות ממנו. ואיך שהוא זה יצא בסדר. במסעדת מה פש, עוברים מלצרים עם מנות קטנות שיש להם השראה מ-2 המסורות (כמו לחמניות מאודות עם חביתה יפנית).

כל כך דומה, ואם זאת כל כך מיוחד

בסוף השבוע במסעדה יש תפריט A-la-carte ואותם מנות קטנות המסתובבות עם מלצרים. הרודנית, מתוך הזדהות עם המורשת השמרנית שלה, סרבה לחידושים הפרוגרסיבים של התפריט כי היו לה חדשניים מדי (היום אתה מרשה לאויסטרים להתרועע עם בזיליקום תאילנדי, מחר תרשה להם להתחתן) אבל התרצתה עם המצע הפוליטי של המנות שכיוונו למרכז המתנדנד, כמו סלט של סלק או מאפים של בוקר.

אנחנו לא זקוקים לסלק, אנחנו זקוקים למהפכה!

אני הזמנתי קוקטייל מרטיני עם ramps (בעצם ג׳ין שהושרה בו הבצלצל הנחמד הזה), וברוח הזדהות עם המפלגה הירוקה, גם אכלתי סלט של Sugar snap peas.

תצילו ארנב, אכלו עשב

זה נחמד לבחור מנות קטנות ולהתחלק בהן ממגשים שהמלצרים עוברים בין השולחנות איתם למרות שזה גם יכול להוביל לטעויות כמו למשל להזמין מנה שנראת כמו צ'יפס קריספי ולגלות שזה אוזני חזיר מטוגנות. אבל חוץ מזה, יצא לנו לטעום בערך אחד מכל דבר (ווידאנו עם המלצרית לפני שהזמנו חשבון שלא פספסנו כלום, והיא הייתה קצת מהלם מזה שהצלחתי לזכור כל מנה ומנה שעברה לידנו על אף השכרות המתקדמת שלי. היא לא מבינה שהצדקנות שלי כל כך אינטיסיבית שהיא עוברת את גבולות השכרות).

בדרך הביתה, הפרינססה סיכמה את הבראנץ' באבחנה הפוליטית החדה ביותר של העשור: ״איך בן אדם שיש לו כל כך מעט מה להגיד" היא שאלה בייאוש, "מדבר כל כך הרבה?״.

***

השורה התחתונה: שני קוקטיילים וכמה צלחות קטנות הגיעו ל 95 דולר לזוג אחרי מס ולפני טיפ. לא מאוד יקר, אבל לא מהמסעדות הזולות. סה"כ אופציה נחמדה לבראנץ' לא שגרתי בעיר.

לפרטים נוספים: מה פש רחוב ווסט 56 מספר 15

הדיל שלי עם אור הוא כזה: למרות שהוא תמיד מבטיח ואף פעם לא מקיים, עדיין בכל פעם שהוא מגיע לעיר אנחנו יוצאים לאכול ארוחת ערב במקום מגניב והוא מבטיח שוב שהוא יכתוב פוסט אורח לבלוג.  בפעם שעברה הצבתי בפני אור שתי ברירות: או שהפעם הוא יכתוב פוסט לבלוג, או שפעם הבאה הוא יוצא עם אוריאל לשתות לבד.

אז הנה, פוסט האורח של אור על אחת המסעדות האהובות עלי ביותר לאחרונה, פרל & אש:

***

נסיעות עבודה לחו"ל. זה נשמע מגניב בהתחלה, אבל מהר מאד זה נעשה מייגע. עד שאתה מתאפס על הפרשי השעות אתה כבר במטוס חזרה.

זה מה שאני מספר לאישתי, בכל מקרה, כדי לא לבאס אותה יותר מדי שהיא נשארת ארבעה ימים עם הילדים לבד בארץ.

כשהביקור הוא בניו יורק, ואתה חבר של תום ואוריאל שלוקחים אותך לאחת מהחוויות הקולינריות שלהם, הסיפור נדפק לגמרי, אבל האוכל שווה את זה.

הפעם הלכנו למסעדה בשם הפנינה והאפר (Pear and Ash). ביקשתי מתום לא לבחור מסעדה פלצנית מדי. לאוריאל יש אהבה לדברים אקזוטיים ואלכוהול בכמויות, ואני אוהב פסטה ודיאט קולה, כך שבר יין/טאפאס קטן וחמוד בדרום העיר היה פשרה טובה.

התחלנו בקוקטיילים פלוס יין לאוריאל. אני לא מבין כלום ביין אבל נראה שאוריאל היה מרוצה. הקוקטייל של תום היה מתוק וחמוד, ושלי היה מוגז כך שהוא הזכיר קצת דיאט קולה.

האווירה במקום הייתה סבבה. מוזיקה טובה משנות התשעים. הכרתי את כל השירים, ואפילו ניגנו שיר של ספרינגסטין שאני מחבב במיוחד.

הזמנו מלא אוכל. לי היה תירוץ כי אני בחו"ל ולא שומרים דיאטה בחו"ל. תירוץ בעייתי כשאתה מחוץ לישראל רבע מהזמן, אבל אסור לתת לעובדות להפריע. בהינתן טאפאסים, מזמינים מנות קטנות לחלוקה. תום ואני התעלמנו בבוז מהטענות של אוריאל שהוא לא אוכל הרבה ולכן צריך להזמין פחות.

עשר דקות אחר כך הגיעו לשולחן טרטר בקר, כבד עוף משולב בכבד אווז ולחם שחור.

ההגשה הייתה יפיפיה והאוכל היה מאד טעים. במיוחד אהבתי את הטרטר, שזה די מפתיע כי בדרך כלל אני לא מת על טרטר. הכבד הפתיע בכך שהייתה עליו ביצת עין קטנה, מלוטשת למידותיו, אבל הטעם שלו היה שגרתי.

מנות קטנות פלוס שלושה סועדים אומר שתוך חמש דקות היינו מוכנים למנה הבאה, שהייתה אפילו יותר מוצלחת.

קיבלנו פרוסות נקניקיית ארנבת שעוטרו ברוטב של בצל טחון. אוריאל ותום התלהבו מהרוטב באופן חסר פרופורציה, כנראה תוצאה של חשיפת יתר לאוכל טוב. אני התלהבתי הרבה יותר ממנת הדיונון. מנה מוצלחת של צמח מקומי ברוטב דמוי שמנת השלימה את הפעימה השניה.

המנה האחרונה שהגיעה הייתה המוצלחת מכולן. בריסקט שעבר בישול ארוך של שישה ימים. היה מעולה.

אוכל טוב, אווירה כיפית ושיחה קולחת הן שלוש סיבות מספיקות להמשיך את הערב באותו מקום. ביקשנו תפריט קינוחים ותום שמה לב לעובדה המשמחת שהיו שלושה קינוחים בתפריט ואנחנו שלושה אנשים – צירוף מקרים קוסמי אז כמובן שהזמנו את כל שלושת הקינוחים.

בסיפור שאני ממש אוהב, לאחת הדמויות יש תלונה מקורית על מסעדות. נותנים לך תפריט שלם ומכריחים אותך לבחור רק מנה אחת. סוג של קללה לאנשים סקרנים. במקרה הזה שברנו את הקללה – הזמנו שבעים אחוז מהתפריט. אני ממש אוהב ארוחות חלוקה.

הקינוחים היו מצויינים חוץ ממנת העוגיות והשוקו שהייתה מיותרת. הבראוני השוקולדי עם הגלידה ורוטב הקרמל היה הכי מוצלח. הקינוח הלימוני של קציפת לימון בתוך שתי עוגיות ספוג – לא תיאור מוצלח במיוחד אבל ככה אני זוכר אותו – היה נחמד.

נסיעות עבודה. נורא. איזה כיף להיות בבית. אוהב אותך אשתי היקרה.

***

השורה התחתונה: 220 דולר לשלושה אנשים (אחרי מס, לפני טיפ) כולל קוקטיילים. לא זול, אבל כיף.

לפרטים נוספים: פרל & אש, רחוב באוארי מספר 220

לקריאה נוספת: עוד פוסטים אורחים בבלוג.

אני מזדקן. לא קל להודות בכך. לי במיוחד : אני תמיד הייתי הצעיר ביותר בכל מקום שהייתי – העובד הכי צעיר בעבודה, זה עם החברים הכי מבוגרים, וכו׳.  ועכשיו? עכשיו כשהייתי במטבחון גיליתי שיש מתכנת שנולד בשנה שאני כבר ידעתי לתכנת. יש גם עוד סימנים: יש שערות לבנות בשיער, וקווים ליד העיניים. העייפות הכרונית נובעת מתשישות אמיתית ולא היפוכונדריה, ואפילו הדיכאון השתנה: עברו הימים של  מרירות מרדנית ועצב על חוסר הכרה של הזולת, והוחלפה במרירות על חיים שלמים של החלטות כושלות והזדמנויות מפוספסות. האנרגיה שבעבר הופנתה לחזר אחרי בחורות מופנית לחיזור אחרי החתול שמשום מה הפסיק לאהוב אותי והתחיל לאהוב רק את אשתי, וההתרגשות מחוויות חדשות הוחלפה מההתרגשות שסוף השבוע הגיע ואפשר לעשות כביסה.

אז חלק מתהליך הזקנה היא רצון לשמור על הבריאות (עכשיו שהגוף התחיל להתפרק במציאות ולא רק בדמיון), ופקפוק בוודאות העצמית בכל אותם הדברים שתמיד האמנתי בהם. וכששני הדברים האלה נפגשים, אני חושב – אולי כדאי לנסות אוכל צמחוני? (למען הסר ספק, צמחוני – לא טבעוני. מאוד מעציב אותי לראות בעולם שנאה שבאה לביטוי בגזענות או בהומופוביה שהייתה צריכה להיות מתועלת בצורה פרודוקטיבית לשנאה נגד טבעונים).

אז הזמנתי מקום לרודנית הנאורה ולעצמי ל-Dirt Candy. מסעדה שאמורה לייצג את העלית של הבישול הצמחוני. אותו מטבח שצדקנים יראי חסה טוענים שטובים לא פחות ממסעדות אמיתיות. בסדר. בוא נראה.

הערב דווקא התחיל נחמד עם לחם מאוד טעים וחמוצים סבירים. גם מנת הפטריות היתה טובה. עד כאן מלמדים אותי דברים שכבר ידעתי: שאוכל צמחוני טוב בתור מנה ראשונה או תוספת. צמחוניים מתחילים ללכת לאיבוד כשהם מנסים להרכיב מנה עקרית שלא עשויה כולה מפחממות פשוטות (פסטה, אורז, פיצה, וכו׳).

סימן אזהרה הראשון היה שמזגו לי כוס יין לבן מקולקל: היין עבר תסיסה נוספת בבקבוק והיה מוגז (ולא היה אמור להיות מוגז). כשהחזרתי את היין למלצרית היא אמרה שזה רגיל כי הייננים מאמינים ביין ״טבעי״ ולא מוסיפים סולפיטים. אוקיי. קודם כל שמשהו יסביר לי איך יין יכול להיות לא טבעי? שנית, הסיבה שמוסיפים סולפיטים זה בדיוק בשביל שזה לא ייקרה. זה לא אופי של יין, זה פגם. כמו הפגם במח של אנשים ההיפסטרים שמתלהבים מהשטויות האלה. אויבים של איכות.

למנה הבאה דווקא היה הרבה פוטנציאל: פסטת צנון שחור עם רוטב חזרת. אני אוהב את כל הדברים האלה: פסטה, צנון, וחזרת (תאשימו את הגנים הפולנים). ופסטה זה אכן מאכל צמחוני מצוין: לא צריך שום דבר בשרי עם פסטה. אבל לא- הם חייבים היו להתחכם. הפסטה עצמה היתה מצוינת (למרות שכמו בכל פסטה שצובעים עם חומר גלם – לא באמת טועמים אותו), אבל הרוטב היה במרקם של שמנת דלת שומן. לא נדבקה לפסטה. היה צריך לאכול אותה עם כפית. איך אתם לוקחים ג׳אנר צמחוני מוכח והורסים אותו רק לצורך התחכמות?!

המחדל הבא הגיע בצורת ״טאקו כרוב ניצנים״. רק שבמקום טורטייה קלוייה היה חסה. למה?! טורטייה זה בשרי? חסה בנויה להחזיק מני חומרי גלם ביחד ולתת ניגוד ? חסה זה פחממה? המנה היתה נוראית, מין תוספת למנה עקרית שמעולם לא הגיעה, אבל היית צריך להרכיב אותה בעצמך. חברים, אם הייתי רוצה להרכיב מנות בעצמי, הייתי מבשל בבית וגם האוכל (הצמחוני!) היה יוצא יותר מוצלח.

אבל מה שבאמת שבר את רוחי היה קינוח. גלידת סלט ירקות. היה שם גלידת סלרי, ובתוך הגלידה הזאת הוכחה שאין אלוהים שאוהב אותנו, שכן הדבר הזה היה עלבון לבריאה. קינוח אמור להיות מתוק ונוסטלגי. זה היה יותר דומה למשחת שיניים שנאנסה ע״י מגירת ירקות רקובה שלא ניקו כבר חצי שנה.

הבעיה במסעדה הזאת היא לא שהטבחים או השפים לא מיומנים או מוכשרים. זה לא שאין דמיון. הבעיה זה תחושת הנחיתות שיש לצמחונים ממנות אמיתיות, מה שגורם להם להתחכם ולנסות לחקות. בשר מטופו או סאייטן תמיד יהיה דוחה. אל תנסו לעשות גרסא גרועה לבשר, תנסו לעבוד עם מה שעובד בחומרי גלם האלה. אנשים שחושבים שאוכל כזה הוא מדהים, זה אותם אנשים שחושבים שיין מקולקל טוב כי הוא טבעי, שחיסונים הם רעים כי ג׳ני מקרטני אמרה להם את זה, ושחושבים שהיה להם יום רע כי צדק בועל את נגה במזל קשת או משהו. זה הסוג הגרוע ביותר של אופנתיות: זו שמקורה בפופולריות של טרנד מחשבתי, ולא בשום מציאות או איכות אובייקטיבית. וזה מחליא אותי (לא כמו גלידת סלרי, אבל עדיין).

בעזבי את המסעדה, אני מתנחם שיש דברים שדווקא כן משתבחים עם השנים: אהבתי לאשתי, בוז, ושנאה. ולא לשכוח את הדכאון.

***

השורה התחתונה: 173 דולר כולל מס וטיפ (הם מחשבים את הטיפ בחשבון) לזוג זה דיי יקר, במיוחד כשהכל פה צמחוני.

לפרטים נוספים: דירט קנדי, רחוב אלן 86.

***

אוהבים לשמוע את הקיטורים של אוריאל? הנה טרוניות על מסעדת כוכב מישלן בברוקלין.

הדיל עם מיירה ועדי הוא כזה: לי מותר לגרור אותן למקומות מרוחקים ושכוחי אל ולשכונות הזויות בברוקלין, ולהן מותר להתקשר אלי בכל שעה משעות היום ולבקש המלצות מאוד ספיציפיות למסעדות ("אני צריכה מקום באפר ווסט סייד שמתחיל באות גימל ויש בו יותר מעשר מנות צמחוניות אבל לא יותר מעשרים ועם אור חלש. כי הוא רגיש לאור", או, "את מכירה מסעדה שמרגישה יקרה אבל היא זולה ושהמלצריות לובשות חצאיות קאן קאן?" וכו' וכו').  אבל מיירה תמיד מבטיחה שהיא תכתוב לי פוסט אורח לבלוג ואף פעם לא מקיימת, ולכן הפעם כשהן היו זקוקות להמלצה על מסעדה שגם תהיה באפר ווסט סייד וגם איטלקית וגם תוך חמש דקות כי תיכף ארוחה מפסקת, סחטתי אותה להבטיח לכתוב פוסט אורח, והנה הוא לפניכם:

***

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בחסות החברה שאני עובדת בה שמטעמי פרטיות לא נחשוף אותה.

גילוי נאות 2: טוב, תכל'ס, באופן כלשהוא, *כל* הפוסטים נכתבים במימון אותה חברה שמשלמת לי משכורת שאיתה אנחנו מממנים את אורח החיים המושחת שלנו, אבל במקרה הזה אפילו עוד יותר כי כל עובד קיבל 150 דולר לארוחת ערב לבחירתו, כמין הטבה של קיץ כזאת לכל העובדים.

אז הדילמה הייתה כמובן לאיפה ללכת. מעולם אוריאל ואני לא הצלחנו להחליט על מסעדה בפחות מ45 דקות דיון, כולל להזמין פיצה הבייתה, כולל כשהיינו בעיירות שהייתה בהן רק מסעדה אחת, כולל באמצע טרקים בלב ורמונט – ובמקרה הזה לקח לנו לא פחות משבועיים. התנאים היו שתהיה מסעדה חדשה שעוד לא היינו בה, כייפית ובגבול כמובן של ארוחה סבירה לזוג במאה חמישים דולר.

מה שעשינו בסוף היה לעבור על כל מסעדות המישלן בעלות כוכב אחת, לסמן את כל אלה שעוד לא היינו בהן ופחות או יותר לעשות אנדנדינו ולבחור אחת. יצא שהיא בברוקלין. להזכירכם, אוריאל שונא את ברוקלין, ואת ווילימסבורג במיוחד. מבחינתי זה רק הוסיף נקודות למקום. מפה תנו לו לספר איך היה.

***

הפרינססה רצתה לכתוב את הפוסט הזה בהשפעת ובמימון השפעות מסחריות זרות. באינטרס היושרה של הבלוג, החלטתי אני לכתוב אותו ע״מ שקהל הקוראים ימשיך לראות בנו מבקרים אובייקטיבים ומקור מהימן לכל התהיות הגסטרונומיות הניו יורקריות שלכם (יהיה זה אסון מבחינתי אם אתם הקוראים לא תקחו את הדעות שלנו על נפיחות חתול ברצינות).

מסיבות לא ברורות הפרינססה מצאה מסעדה בברוקלין שהיא רוצה ללכת אליה. אני לא אוהב את ברוקלין. אני לא מספיק מגניב בשביל ברוקלין, והיא רחוקה. למה לי לסע כל כך הרבה זמן כדי להגיע למקום שאני לא מספיק מגניב בשבילו, אם אני יכול להרגיש את אותו הדבר בלואר איסט סייד או באיסט ווילג' ?! זה רחוק מספיק להגיע לשם! ולא סתם ברוקלין, אלה ווילאםסבורג! אני לא יודע אם הייתם שם, אבל אין שם שוב דבר טוב! חב״דניקים והיפסטרים, שיער פנים אירוני וומגניבות יתר. איכס.

הסתכלתי בתפריט ולא הבנתי מה עניין אותה בו, התפריט נראה בנלי לגמרי. הפרינססה טענה שזה מסעדת כוכב מישלן שלא היינו בה עוד. שאלתי אותה אם היא תאכל את הכוכב אחרי שלא תמצא מה לאכול בתפריט. חוץ מזה יש זילות מטורפת של כוכבי מישלן בניו יורק. כל מני מסעדות בינוניות מקבלות כוכבים פה, שבארץ הגונה כמו צרפת לא ברור אם בכלל היו נכנסות למדריך. כמו בטוקיו, שלכל מסעדה שלישית יש שלושה כוכבים. ״מה שצריך לזכור״ אמרתי לה ״זה שהמבקרים הם גם כן אמריקאים. ואמריקאים לא מבינים באוכל״. אבל  הדעות שלי, כמו בושם על ילד בן 13 מחוצ׳קן שמתחיל עם דוגמנית צמרת, לא מזיזות לאף אחד.

בהגיענו למסעדה (אחרי צעדה של 15 דקות תודות ל-MTA והאג׳נדה שלו להחריב לניו יורקרים את החיים בסופי שבוע), רטנתי שהמסעדה מעוצבת כמו בית קפה בראש פינה. הפרינססה לא התרשמה. התיישבנו והמלצרית הגישה לנו תפריטים ומלמלה משהו. הפרינססה הזמינה קוקטייל, ואני שלא מצאתי שום דבר ברשימת הקוקטיילים שלא נראה מתוק כמו סירופ שיעול הזמנתי כוס יין לבן (Vouvray), שהיה סביר. המלצרית המוכשרת דאגה להפיל את אחד התפריטים מתחת לשולחן ליד, מה שאילץ אותי ללכת לאסוף אותו מתחת לשמלה של סבתא נחמדה שלא העריכה את הג׳סטה.

כשאנחנו מתבוננים בתפריט הגענו לאותה המסקנה שאני הגעתי אליה בבית: אין שום דבר במנות העיקריות שאנחנו רוצים לאכול. ולכן החלטנו לעשות מיני תפריט טעימות ולהזמין רק ראשונות. המלצרית באה ומלמלה משהו על ספשלים. בערך חצי שמענו משהו על טונה, אז בקשנו לנסות. הזמנו אויסטרים, גספצ׳ו, טיירין (דומה לספגטי אבל יותר רך ויותר מרובע), סקלופים ברוטב פול, ואת אותה הטונה מלמעלה. כמו שאתם מבינים, פתיח, 2 מנות קרות, 2 מנות חמות. הפרינססה בקול המלכותי שלה הסבירה שאנחנו רוצים את האויסטרים להתחלה, ואז המנות הקרות, ובסוף המנות החמות. המלצרית מלמלה משהו.

האויסטרים הגיעו, והיו סבירים. אח״כ הגיע לחם שהיה טוב בצורה יוצאת דופן (הפרינססה הטיחה בי במפגיע כי הלחמניות היו טובות מאלה שאני מכין). ואז הגיעו כל המנות קרות וחמות, ביחד. הפרינססה רטנה. המלצרית מלמלה משהו.

במוזיקה פופולרית כולנו מכירים את המושג של One hit wonder : להקה שמפיקה להיט אחד, ולעולם לא חוזרת על ההצלחה. המסעדה הזאת היה אותו הדבר: היה להם מנה אחת מטמטמת, וכל השאר Meh. אבל המנה, הזאת – אך איזה מנה! Tajarin עם כמהין וגבינה. Tajarin זה סוג של טלייטלה מצפון איטליה שלעולם תזכר לי מטיול טעימות יין קסום שהיה לי עם חברים ב-2008, ומהירח דבש שלי. שנים של נסיונות בבצק פסטה לא הצליחו לשחזר את המרקם והטעם וביס אחד החזיר אותי אחורה בזמן. וואו, איזה מנה.

כל השאר היה בנאלי: הטרטר טונה היה זהה לכל טרטר טונה אחר שאי פעם אכלתי, הסקלופים היו משעממים, הגספצ׳ו היה בלתי אכיל. ומבט אחד בתפריט הקינוחים לא הציף שום דבר שנראה אפילו קצת מעניין. אז הזמנו עוד מנת טיירין. בדרך חזרה לסאבווי היתה הופעת רחוב ואנשים רקדו ברחוב. Good grief.

ולסיכום:

1. אם אתם הולכים למסעדה, דלגו על התפריט ופשוט תזמינו 3-4 מנות של הטיירין. ואת הלחם. וזהו.
2. אם אתם מתגעגעים לבתי הקפה של נוף ילדותכם בראש פינה, אחלה אווירה בשבילכם.
3. באמת אין שום סיבה לבקר בוויליאמסבורג, אם כמונו, אתם לא מגניבים.
4. מסעדות כוכב מישלן בברוקלין, לא באמת שוות כוכב מישלן.

אוריאל תוהה למה הביאו אותו לפה

***

השורה התחתונה: אני לא יודעת מה היה יותר טראומטי לאוריאל: לאכול אוכל בינוני, ברוקלין, או שיער הפנים האירוני של המלצרית. בכל מקרה, זה לא שהיה לא טעים, אבל פשוט היה לא מיוחד. אם לא רמת הציפיות שלי שהייתה בשמיים בגלל אותו כוכב כנראה שהייתי יותר סלחנית. ארוחה לשניים כולל דרינקים במסעדה יוקרתית עלתה 122 דולר (מתוך זה בערך 30 דולר על דרינקים).

לפרטים נוספים: מדוסוויט, רחוב ברודווי 149, ברוקלין

אין דבר יותר מקודש מאתגר מאשר לחלוק את חייך עם בן זוגך הנבחר. לקשור את חייך בחייהם ולדעת שתמיד יהיה שם מישהו לצידך לייאש אותך. ואני אמורה לדעת, אוריאל ואני התחתנו פעמיים. אבל מה קורה כשצלע שלישית נכנסת למשוואה? מה קורה כשהזוג…הופך לשלישיה?

אני תומי, ועם זה אני מתמודדת כל יום:

(פוסט אורח נוסף של אוריאל)

***

מי שמכיר אותי יודע שאין הרבה דברים בחיים שאני אוהב. גם מי שלא מכיר אותי יודע שאין הרבה דברים בחיים שאני אוהב. אבל כולם יודעים שאני אוהב לשתות. ייתכן שבגלל סעיף א' לעיל. מי יודע? אותם אנשים שמכירים אותי יודעים שכשמשהו מעניין אותי, לפעמים (תמיד) אני נהיה קצת אובססבי. אז זה לא אמור להפתיע אף אחד שבוקר אנד דקס הוא אחד המקומות האהובים עלי בתבל, כי הוא משלב אלכוהול ולפחות 2 דברים שאני אובססבי לגביהם : טכנולוגיה קולינרית, ודייב ארנולד.

מי זה דייב (דיוויד) ארנולד אתם שואלים (למרות מבט הבוז שאני תוקע בכם על חטא בורותכם)? אני אובססבי ומאוהב בדייב ברמה כזאת, שכשצילמו אותי בחברתו – הפרינססה מסגרה את התמונה ותלתה אותה במטבח.  דייב ארנולד הוא אחד הדמויות הצבעוניות והמעניינות ביותר בתחום הבישול הטכנולוגי (בישול מולקולרי, מודרניסטי, או איך שתרצו לקרוא לזה). דייב ארנולד מורה בישול (לשעבר ראש המגמה לטכנולוגיה מתקדמת ב- French Culinary Institute, בית הספר לבישול הנחשב בארה"ב), ממציא (לדוגמא הוא המציא את ה-Searzall, תוסף ללהביור לחריכה של אוכל) ומגיש תכנית הרדיו Cooking Issues. הוא גם סופר (ספר הקוקטיילים שלו מצוין), ותומך נלהב של לפרק דברים ולהרכיב אותם מחדש (למשל הוא קונה צנטרפוגות משומשות באיביי ומתקן אותם, או במקרה הזה מצלם בתוכם).  דייב מוצא דרכים מאוד מעניינות להכין אוכל, למשל בוידאו הזה הוא מכין נאצ'וס, וכאן הוא מכין קוקטייל עם חנקן נוזלי. אני מרגיש שאני ממש כמוהו, גם אני בונה מכשירים במטבח, וגם אני לא פעם כמעט שרפתי את הבית.

בוקר אנד דקס זה הבר של דייב ארנולד בגב ה-Momofuku Ssam Bar, שם דייב ממציא מני קוקטיילים שבהפקתם משתמשים בצנטרפוגות, חנקן נוזלי, מוט פלדה שמחומם ל-2000 מעלות, ומאיץ חלקיקים כדי להכין את הקוקטיילים את הטובים ביותר בניו יורק. אתם כבר חושבים שזה שידור חוזר של WD-50, אבל לא: בבר הזה הטכנולוגיה היא מאחורי הקלעים ובלתי נראית, וההיפך מגימיק (זאת למרות שאשתו היא אחותו של Wylie Dufresne השף של WD-50. היא לעולם לא תאהב אותו כמוני). כל מה שאתה מקבל זה קוקטייל טעים בכוס, אפילו בלי הסבר על ה- Rotary Evaporator שזיקק תחת וואקום את המיץ בננה. הדבר היחידי שכן אפשר לראות, זה שכל הכוסות מצוננות מראש בחנקן נוזלי לפני שמוזגים לתוך הכוס את הקוקטייל. הבר אגב נקרא על שם שני הבנים של דייב, בוקר ודקס. הם חמודים, אני יודע איפה הם הולכים לבית ספר.

כשנכנסים לבוקר אנד דקס הדבר הראשון שרואים זה צילום ענקי של אדם עם מגן וחרב נלחם בלהבה ענקית של דרקון מכני. מסתבר שזה מפרויקט התואר שני של אומנות מאוניברסיטת קולומביה של דייב. הסיפור הולך שביום הראשון הוא עשה טעות בחישוב הלהבה ונכבה בכוויות דרגה 2 בכל הגוף. בגלל שהיה בעיות בלפתח את הנגטיב, הוא חזר למחרת על אותה הצילום. כן, זה דייב. יום אחד הוא יבין שאנחנו צריכים להיות ביחד.

ועכשיו כמה מהקוקטיילים האהובים עלי בבוקר אנד דקס:

• Banana Justino : מיץ בננות שנהפך להיות צלול בצנטרפוגה, עם רום.
• Corsair – קוקטייל מלוח עם לימון משומר סגנון מרוקאי, שמוגש עם בירה בצד לקישוט
• Thundernut – אין לי מושג מה יש בזה, אבל זה הקוקטייל האהוב על הפרינססה ועל גיא

הייתם חושבים שעם כל הטכנולוגיה הזאת המשקאות יהיו יקרים, אבל דווקא במונחים ניו יורקרים הם במחירים סבירים מאוד: 14$ לקוקטייל. האווירה שם רגועה עם מוזיקה של אנשים מהדור שלי, ושקטה יחסית כך שאפשר לדבר. המקום ממש מרגיש לי כמו בית (ולא רק בגלל שכשהגעתי לבית האמיתי של דייב, הוא לא חיבב את זה במיוחד), ובדיוק כמו בסדרה צ'ירס Everybody knows my name (שזה כנראה אומר שאני אלכוהוליסט). הבעיה היא שהבר נמצא ב-East Village, ואנחנו גרים ב-Upper West Side מה שאומר שלהגיע לשם עבורי זה לא קל – וזה למה שאני לא שם יותר מ-4 פעמים בשבוע.

אם אתם כמוני, ברגע שתהיו שם פעם אחת תתמכרו למקום ולא תוכלו לחכות עד שתחזרו לשם. אני יודע שאני אחזור לשם מיד כאשר דייב יוריד את צו ההרחקה ממני.

***

אז למדתי להתרגל לצלע השלישית במערכת יחסים שלנו וכבר פחות מפריע לי שאוריאל ממלמל את שמו של דייב בשנתו, וגם הקטורת מטקסי הוודו היומיים כבר פחות מפריעה לי.

ובאמת הדרינקים שם טעימים.

בוקר & דקס  – השדרה השנייה מספר 207

דנה הגיעה לבקר בתפוח הגדול, ובין כל שלל עיסוקיה (שכללו ביקור באמפייר סטייט בילדינג ועוד דברים פחות חשובים כמו להתחתן) היא מצאה גם ערב אחד לשבת איתי ועם אוריאל ולעדכן אותנו בקורותיה. אבל היי, תנו לה לספר לכם על זה:

***

לא מזמן חזרתי מטיול של חודש בארצות הברית, שבמהלכו הגעתי לשלוש המסקנות הבאות: א. ארצות הברית מהממת. ב. ארצות הברית ענקית. ג. ארצות הברית גורמת לי לדמם מהחניכיים. כן, מצטערת, אני יודעת שזאת לא הדרך ההולמת ביותר לפתוח בה פוסט שקשור לאוכל – אבל חשוב היה לי להדגיש את העובדה שהאוכל השמן, המתוק והמטוגן-מדי של ארצות הברית לא בדיוק היטיב עם מערכת העיכול המסכנה שלי. לכן, כשסופסוף הגענו לניו יורק, מעוז הקולינריה העולמי, הדבר האחרון שרציתי לראות מול העיניים היה אוכל אמריקאי – וכשתומי הציעה שנלך לאכול יאקי-ניקו (ברביקיו קוריאני), קפצתי על ההצעה בשמחה ובהקלה.

המקום שאליו הלכנו – "גאונורי" (Gaonnuri) – נמצא בקומה ה-39 בבניין משרדים בקוריאה טאון. לפני שאמשיך בתיאור החוויה, הקדמונת קצרה על יאקי-ניקו: ביפנית, משמעות המילה "יאקי" היא צלוי, ו"ניקו" – בשר; כלומר: בשר שצלוי על הגריל. אני התוודעתי לראשונה ליאקי-ניקו כשגרתי ביפן ולימדתי שם אנגלית, כך שהייתי משוכנעת שמדובר במאכל יפני, אבל מתברר שלמעשה קיימת מחלוקת האם מקורו של היאקי-ניקו הוא ביפן או בקוריאה. איך שלא יהיה, הרעיון הוא שמביאים לך לשולחן שלל רכיבים נאים (בשר, עוף, דגים, ירקות), שאותם אתה אמור לצלות בעצמך על גריל שנמצא במרכז השולחן. ביפן נהגנו ללכת למסעדות יאקי-ניקו כשרצינו לחגוג מאורעות גדולים (כמו ימי הולדת), ובדרך כלל היינו לוקחים דיל של "אכול כפי יכולתך ל-90 דקות". כעת הסתקרנתי לגלות כיצד מרגישה חוויית היאקי-ניקו במסעדה יוקרתית בניו יורק.

לפני שהלכנו, תומי ציינה באגביות שקוד הלבוש במקום הוא "דרסי" (dressy), מה שגרם לי לאכול קצת סרטים כי בכל מזוודתי כולה לא היה ולו פריט לבוש פורמלי אחד, למעט שמלת החתונה שלי (אה כן – שבועיים לפני כן התחתנתי בווגאס, עם חקיין אלביס!). בסופו של דבר זרקתי על עצמי זוג מכנסיים שחורים שקניתי במהלך הטיול וטרם הספקתי לקצר, חולצה אפורה ישנה, ונעלי נייקי מזויפות משוק הפנינים בסין (מזל שהמכנסיים היו ארוכים מדי). לדאבוני, השלט הבולט שליד עמדת המארחת אכן הכריז על ה-"Dress Code" הרשמי של המסעדה, ובזמן שהובילו אותנו לשולחן השפלתי עיניים לרצפה והתפללתי שאף מלצר לא ישליך אותי מהמקום. אבל אחרי שהושיבו אותנו, כל המחשבות האלה נעלמו מיד – כי הנוף שנשקף מחלון המסעדה היה פשוט מרהיב-עין, ורק הלך ונעשה מרהיב יותר ככל שהחשיך, ואת מראה הרחובות והבניינים החליף מראה האורות הנוצצים.

הנוף באמת מהמם (צילום: אדם מעוז)

לפתיחה, תומי ואני הזמנו קוקטייל-כוסיות מתוק וטעים שנקרא "גהנום", שבאמת היה דיי מושחת והכיל וודקה, ליצ'י, שאר דברים פירותיים וכמובן יין תוסס. אדם, בעלי (!) החדש (לא, עוד לא התרגלתי למילה הזאת) הזמין בירה קוריאנית (שהייתה, לדבריו, "סבבה"), ואני אמנם לא זוכרת מה אוריאל הזמין, אבל אפשר בבטחה להמר על כך שהיה בזה הרבה אלכוהול. למנות ראשונות הזמנו Japache (אטריות שעועית דקיקות, שהיו מצוינות), Mandoo (דאמפלינגס, שהיו נחמדים אם כי אני לא מחובבי הדאמפלינגס), ומנה כיפית בשם Ku-Jeol-Pan, שבה הונחו על צלחת דפי-קמח דקיקים שסביבם תשעה רכיבים חתוכים דק – שרימפס, פטריות, מלפפונים רגילים, מלפפונים מוחמצים ועוד. הרעיון היה שלוקחים אותם ויוצרים מהם מעין "ראפים" אישיים קטנים. מנה דומה לזאת הכרתי בווייטנאם, ובהחלט היה נחמד להיתקל בה שוב במסעדת יאקי-ניקו (ביפן זה כנראה לא היה קורה).

עשה זאת בעצמך – קוריאן סטייל (צילום: אדם מעוז)

אחרי המנות הראשונות הגיע החלק שלו ציפיתי בכיליון עיניים – הבשרים והירקות. תומי די הופתעה מכך שהיינו אמורים לצלות אותם בעצמנו, כי לדבריה, בפעמים הקודמות שהיא ביקרה שם המלצרים צלו את האוכל עבור הסועדים. מה שתומי אמרה קצת הפתיע אותי, כי עוד לא יצא לי להיתקל ביאקי-ניקו שצולים עבורך (גם לא בקוריאה). מצד שני, אין ספק שמעולם לא אכלתי יאקי-ניקו במקום מפואר כל כך – אז אולי שם זה באמת אחרת לפעמים. איך שלא יהיה, הפעם ציפו מאיתנו כן לצלות את הבשר בעצמנו, מה שתומי ואדם ביצעו בהצלחה מרובה.

ריבס, שורט ריבס, עוד ריבס ו…ריבס!! (צילום: אדם מעוז)

הזמנו קומבינציה אז יצא לנו לטעום ארבעה סוגי בשרים שונים שכללו שורט ריבס, עוד שורט ריבס אבל עם רוטב הבית, ריבס, וריבס איי והיו מצויינים. מהירקות, לעומת זאת, קצת התאכזבנו. ביפן ובקוריאה תמיד פינקו את השולחן במגוון רחב של ירקות, ואילו כאן הירקות גם היו יקרים יחסית, וגם המגוון לא היה מרשים במיוחד: קצת פירה בטטה, צנון כבוש, גילופי בצל ירוק וכמובן קימצ'י (כרוב מוחמץ ומתובל). כמו כן, סיפקו לנו רק סוג אחד של רוטב – בעוד שביפן זכור לי שתמיד הקפידו להביא כמה סוגים של רטבים, שלא "ישעמם בפה". מהבחינות האלה היה ממש חבל, כי אין סיבה שמסעדה טובה "תיפול" במקומות שקל מאוד שלא ליפול בהם.

כיד המלך. או שלא כל כך. (צילום: אדם מעוז).

לקינוח, תומי הזמינה עוגיות מדלן מצוינות, שכולנו התעלקנו לה עליהן. בדרך החוצה, אחרי ששילמנו את החשבון, כבר פסעתי בגו זקוף, מסתכלת למלצרים ישר בעיניים ודורכת בגאווה על שולי המכנסיים.

השורה התחתונה: 300 דולר לארבעה סועדים, כולל טיפ. למרות שהיה טעים ושיצאנו משם שבעים, כולנו הרגשנו שזה היה קצת יקר מדי יחסית לתמורה שקיבלנו – אם כי אין ספק שהנוף המדהים שנשקף מכל נקודה במסעדה מחפה במידה מסוימת על המחיר הגבוה.

לפרטים נוספים: Gaonnuri, ברודווי 1250 (קומה 39) (1250 Broadway Penthouse (39^th Floor))

**

[בחזרה אלי]

אני גם לא עפתי על המסעדה הזאת, למרות שאני זוכרת שבפעמים קודמות שהיינו שם השירות היה יותר מוצלח, המחיר היה יותר זול והאוכל היה יותר מפנק. כנראה שיש סוגים של חוויות (כמו ברביקיו קוריאני) שלא הולמים סביבות יוקרתיות ועדיף ללכת למקומות יותר קטנים ובייתים (שכמובן, הייתי גם בכאלה, רק שבמסגרת העצלנות הרגילה שלי עוד לא כתבתי עליהם).

משהו שהוא דווקא מאוד הולם (שלא לומר משעשע וגאוני) הוא אלבום החתונה של דנה ואדם שהצטלמו בכל מקום בטיול שלהם. הנה, אפשר לראות אותו פה. למי עוד יש תמונות חתונה עם חקיין אלביס?

אז אחותי המהממת הייתה פה השבוע ואחרי לחץ מתון ביותר היא הסכימה לכתוב פוסט. הנה הוא לפניכם.

***

שלום לכולם. אני לירז, אחותה של מנהלת הבלוג (שבעלה אוהבת לקרוא לה הצוררת, אצלנו בבית דווקא קוראים לה הטרוריסטית). התארחתי פה למשך שבוע ולבקשתה אני כותבת פוסט על אחת המסעדות הכי נחמדות שאכלנו בהם, הלו היא באבו.

מה שאתם צריכים לדעת על אחותי זה שהיא (כמו כל בנות המשפחה) בחורה מאוד חיננית. החינניות שלה באה לידי ביטוי בכמויות הרוטב שהיא שפכה על עצמה, ובצורה האלגנטית שבה היא ניסתה לשלות קוביות קרח מכוס המים שלה והחליקה אותם ישר לתוך הצלחת ולחיק של המלצר. גיסי המהמם הוסיף לאווירה בכך שהוא ריכל והעליב את כל היושבים מכל הצדדים שלנו, והוסיף אווירת קלאסה לשולחן על ידי השוואה של אחד הרטבים לשפיך של ערפדים. אבל מה שאתם עוד צריכים לדעת זה שהיא (וגם אוריאל) מבינים באוכל, ומבינים גם באוכל איטלקי. זה חשוב בגלל שא)אם אתם באזור קחו מהם המלצה אבל גם בגלל שב)אם אתם מקטרים במשך מספיק זמן על שלל חוויות ניו יורקריות "אותטניות" שגררו אותכם אליהם (כמו לאכול דים סאם "אותנטי" בצ'יינה טאון וליסוע ברכבת התחתית בשעות העומס) הם מבינים את הרמז ולוקחת אותכם סוף סוף למסעדה איטלקית שווה: באבו.

בשביל להבין את באבו תארו לעצמכם שאתם נכנסים ישר לתוך המסעדה מהסרט "דינר ראש". בר עץ שיושבים עליו לקוחות מתוחכמים, מלצרים אדיבים ויעילים וכמובן ניחוח הפסטות שנישא על כל עבר. בהמלצת המנהלת לקחנו ארוחת טעימות של פסטות, שזה אומר שקיבלנו דוגמיות של חמש מנות פסטה לשולחן וקינוח.

חשוך במסעדות איטלקיות

אהבתי מאוד את התפריט טעימות כי זה איפשר לי להתנסות בסוגים של מנות שבחיים לא הייתי מזמינה בעצמי ושדווקא אהבתי, כמו למשל הפסטה השחורה (שעשויה מדיו של תמונונים) עם תירס (שהיה בחירה מפתיעה אבל טעימה כתוספת לפסטה) או פסטה עם זרעי פרג. דווקא המנות היותר מוכרות (פסטה בולונז ורביולי קטן עם בשר ברוטב עגבניות) היו פחות מעניינות, אבל מי יכול בדיעה צלולה להביע דיעה אחרי שכבר זללת שלוש מנות פסטה וחצי בקבוק יין ומה גם שגיסי המהמם הכין לי פסטת בולונז יומיים לפני כן שהייתה משמעותית הרבה יותר טובה (התחנפתי מספיק אוריאל?).

לקינוחים קיבלנו דווקא שלוש מנות שונות, ככה שיכולנו להתחלק ולטעום מכולם וזה היה טוב כי אני קיבלתי מכל הדברים בעולם עוגת רוזמרין שהייתה "אותנטית". התחלפתי עם אוריאל שקיבל עוגת פיסטוקים. רציתי לטעום גם מהעוגת גבינה שאחותי קיבלה אבל היא דקרה אותי עם מזלג (למרות שכמה תותים כן הצלחתי לגנוב).

לסיכום, הייתה חוויה שווה ביותר והשתכנעתי שניו יורק היא העיר בין המגניבות ביותר בעולם(שנייה כמובן רק לרעננה) ושאני בהחלט אסכים לחזור, על אף חווית הטיסה המפרכת. (כל עוד כמובן משקים אותי בהרבה יין ולוקחים אותי למסעדות איטלקיות מפוארות).

תמונה נדירה של האחיות

***

(שוב אני). רק רציתי לציין שיש גם תפריט רגיל במסעדה ולא רק תפריט טעימות, ושעל אף הסלידה שלי מתפריטי טעימות היה קשה לעמוד בפיתוי של חמש פסטות.

השורה התחתונה: ארוחת טעימות לשלושה אנשים (כולל מס וטיפ ובקבוק יין) עלתה 430 דולר, מה שמציב את המקום בתחום היקר, לפחות אם בוחרים באופצית הטעימות.

לפרטים נוספים: באבו, ווברלי פלייס 110

"אם אדם נעשה עשיר, הוא ירצה לחיות בפאר. אם אדם חי בפאר, הוא ישכח את נימוסיו. אם אדם ישכח את נימוסיו הוא יהיה שנוא בעיני אחרים. אם אדם יהיה שנוא בעיני אחרים הוא יסבול מביש מזל. אם אדם יסבול מביש מזל הוא יאבד את הכל. אם אדם יאבד את הכל הוא יהיה עני. אם אדם יהיה עני הוא יעשה מרושע. אם אדם יהיה מרושע הוא יעשה חמדן. אם אדם יעשה חמדן הוא יבצע פשע. אם אדם מבצע פשע, הרי שהוא זה שהרס את עצמו אחרי הכל."

-מוסר השכלה יפני עתיק שנמצא בכניסה למסעדת סאקאגורה. כמובן, שהעלות של ארוחה כל כך יקרה שאין סיכון שנהיה עשירים. אוריאל מספר על שאר החוויות במסעדה:

***

(במאמר מוסגר: אני כותב את הפוסט הזה בהיותי שיכור. זה כנראה דבר טוב, בהנתן שא) אני כנראה בן אדם חביב יותר בהיותי שיכור ו-ב) זה כנראה מצב הכרחי בשבילי כדי לכתוב משהו)
כשהייתי צעיר חשבתי שנולדתי בתקופה הלא נכונה. הייתי אמור להיות אציל בתקופה הויקטורינית!

Rule Britania! Britania rules the waves!
Britains, never never never shall be slaves!

מה יכול להיות יותר טוב מאשר להיות חלק מאריסטוקרטיה בעלת תרבות עילית, מסורת מפוארת, ועליונות לא ניתנת להכחשה? תרבות, היסטוריה, דיקנס, קולוניות, ברור שזה אני.
אלה שבגרותי הבנתי שאני לא אריסטוקרטיה. למעשה, אני לא חשוב במיוחד. אין לי הרבה שליטה על החיים שלי. עם הבגרות, הנסיון, הנישואים והידע הגיע התובנה שבעצם יש לי נשמה של איכר יפני. ביפן הפאודלית היו 5 מעמדות:

1.  הקיסר והאצולה: הם חיו להם בקיוטו בשלווה ובעושר. היו להם חיים נוחים אבל לא הרבה סמכות, והקיסר נחשב לאל חי בן תמותה
2. מעמד הסמוראים: הם היו השליטים
3. האיכרים : "הניגרים" של כולם. אלה שעשו את העבודה בזמן שהשאר נהנו
4. בעלי מלאכה מובחרים כמו נפחים: כמו איכרים אבל עם כבוד

היה גם מעמד שהיה דומה ל-"Untouchables" בהודו אבל לא מנומס לדבר עליהם. בחיים המודרנים זה כמו טבעונים – אתה רוצה לדמיין שהם לא באמת קיימים, כי רק המחשבה עליהם מעוררת בחילה.

אז ללא ספק החיים שלי הם של איכר יפני: אני מושא לתרבות ומסורת מכובדת ומשכיל, הגייני, ומתורבת בהרבה מהמקביל שלי בסין או באירופה אבל אני חסר זכויות ועמל בפרך במטבח ובנקיונות בשביל הריבון הסמוראי (אשתי) בזמן שאני סוגד לאל האציל (החתולים), מקנא בבעלי המלאכה שמקבלים רספקט (החברים של אשתי), ובז ל-untouchables (טבעונים).

אז אין פלא שאני עושה כל מה שביכולתי להתמיע את עצמי בתרבות יפנית. ופעם בשנה יש לי אירוע מכונן ומרגש (כי אפילו לאיכרים מגיע פעם בשנה קצת כיף) : פסטיבל הסרטים היפני של ה-Japan Society הלא הוא Japan Cuts. שבועיים של סרטים מהשנה האחרונה של יפן. השנה הלכתי ל-10 סרטים שביניהם היה סרט גנגסטרים דמוי קומיקס, סרט דרמה נוגע לב על חיבור של מילון, סרט על סמוראי שמתאהב בחתול, סרט על בחורה שמפתחת פרצוף על איבר המין שלה שמתחיל להעליב אותה וכו'. אתם יודעים, קולנוע יפני מסורתי.

הבעיה היא שכשהולכים לסרטים יפניים, אח"כ יש צורך בלתי נשלט לאכול אוכל יפני. למזלנו יש מספר מסעדות יפניות קרובות מאוד ל-Japan society ובפסטיבל הזה גילינו אחת חדשה שהתאהבתי בה. יש הרבה סגנונות של אוכל יפני בניו יורק (להשכלה הכללית נוספת) והאהוב עלי הוא ה-Izakaya, הגסטרו-פאב היפני. ביפן מקובל ללכת ל-Izakaya אחרי העבודה עם הקולגות לפחות פעמיים בשבוע ולשתות ולאכול לפני שהולכים שיכורים לרכבת הביתה. ובדומה למסעדות האותנטיות ביפן גם המסעדה הזאת נמצאת בתוך בניין משרדים במרתף. נורמלי לגמרי.

זה על בסיס מי שצריך לדעת. כלומר, לא אתם.

כבר מהכניסה לסאקגורה אתה עובר ליפן. החל מהכניסה למרתף, דרך חדר הכניסה שבו יש משל מוסר השכל יפני(זה מההקדמה), השירותים שנמצאים בתוך חבית סאקה ועד פרטי העיצוב הקטנים ביותר, או, במקרים מסוימים, הגדולים ביותר.

כניסה / טרנפורמציה למרחב יפני

זה מהיותר גדולים. קצת מפחיד לאכול מתחת לזה תכל'ס.

מה עוד יש שם? תפריט סאקה שגדול יותר מרוב תפריטי היין שראיתי בחיים שלי, ובו יש גם סוגים נדירים מאוד של סאקה כמו סאקה קינוח ומינים מיוחדים של שיטות ייצור לא מקובלות. כמובן שהסאקה מחולק ראשית לפי איכות, ואז לפי האיזור הגיאוגרפי.. כי הרי ברור שניו יורקרי טיפוסי ישמח ל-Junmai Daiginjo ממחוז ניגאטה אבל לא ייתקרב לכזה ממחוז הוייקדו. נכון? בטח גם אתם קוראים נאמנים מזדעזעים מהרעיון.

ומה עוד יש שם? יש מנות פשוטות שעשויות נהדר כמו הסובה הקרה עם המטבל המרענן, או העוף המטוגן.

יש מנות יותר מתוחכמות כמו ביצה עלומה במרק קר עם קיפוד ים, או לשון בקר עם דאייקון ומיסו. הסמוראית אהבה במיוחד את הקוביות טונה עם בטטת הרים יפני שהיה לה מרקם של נוזל גוף מסוים. אני זוכר לטובה את הברווז, ואת ה-Chuwanmushi מין פודינג ביצה מלוח יפני קלאסי. כל המנות היו מאוד טעימות – אבל היו כמה אלמנטים מאוד לא יפניים כמו שארית מיקרוסקופית של נוצה שהגיעה עם אחד מהחתיכות העוף המטוגנות. בטוקיו השף היה יוצא מהמטבח ומבצע התאבדות טקסית עם כפית קטנה.

זכורה עוד מנה אחת שהיה לה טעם כל כך דגיגי ומלוח עד שחברינו ארז כוכב הרוק אמר שזה מרגיש כמו שהוא טובע במי ים ופתאום נכנס לו משהו טעים לפה. רואים למה הוא כוכב, איזה משורר.

ובכן ללא ספק הייתי צריך להיות איכר יפני. עמל כל השנה בשביל אדון כפוי טובה עויין ונצלן (שגם תוקע מרפקים בלילה במיטה), אבל לפעמים יש תרבות טובה, סאקה טוב, ואוכל טוב.. והשוגון מעלים עין מקצת שמחה לפעמים.

***

השורה התחתונה:היינו שם כמה פעמים. בפעם אחת, ארוחה לזוג עלתה 107 דולר (לפני טיפ) ומתוך זה 43 על הסאקה. (סה"כ 32 לאדם בלי אלכוהול). בפעם שנייה הלכנו עם עוד חבר והחשבון הגיע לבערך 200 דולר – שזה עדיין דיי שווה בשביל כזאת חוויה מיוחדת.

לפרטים נוספים: סאקאגורה, רחוב איסט 43 מספר 211