לפעמים התענוגות הכי גדולים של החיים הם גם הפשוטים ביותר. פרח יפה בפארק, נפיחת חתול עדינה על הלחי, השקט המוחלט שיש בלילה כשאין לך ילדים, והמענג מכולם, צלייה של בשר על האש. ולכן כשגיא חזר לעיר שילבנו שני תענוגות נהדרים במיוחד – בילוי עם גיא וברביקיו קוריאני. גיא הוא איש העולם הגדול ואין לו סבלנות לדברים בנליים. מסעדות סושי (חוץ מנינג'ה) כבר לא מעניינות מספיק בשבילו, אבל ברביקיו קוריאני אין בבית אז הדרמנו עד לקוריאה טאון והלכנו לברביקיו ג'וינט המחתרתי שאוריאל גילה לאחרונה. כל כך מחתרתי, שאין אפילו שלט. צריך פשוט לדעת להיכנס לבניין משרדים ולקחת את המעלית לקומה השנייה ומייד כשיוצאים, לפי הריח כבר אפשר לדעת שמדובר במקום בו צליית בשרים היא אומנות מדרגה ראשונה.

דנה כבר הסבירה פעם על ברביקיו קוריאני, אבל מי שלא זוכר אני ארענן: הגריל מגיע בילט-אין בתוך השולחן, וערמות של בשר נא (ו או ירקות) מגיעות בצד ויושבי השולחן (או המלצר) צולים להם את הבשר למידת טעמם והנאתם. למהדרין, מוגשים גם עלי חסה שמאפשרים לקפל בתוכן בשר עם שלל תוספות ורטבים לכדי ביס אחד של שלמות. זה סוג של אוכל וגם חוויה חברתית, קוריאה-סטייל.

התפריט לא מסובך במיוחד, יש בשר, והרבה ממנו. ההתלבטות היחידה היא אם לקחת בשר בקר או חזיר, אז כמובן שלקחנו את שניהם. בזמן שהגריל הבנוי בשולחן התחמם תהיתי בקול רם שאיך יתכן שברביקיו קוריאני לא פופולרי יותר בישראל. הוא הרי בבסיסו דברים שישראלים מאוד אוהבים: בשר, מנגל וחריף.

כשהגיע הבשר המלצר שלנו התחיל לצלות אותו עבורנו על הגריל לדרגת שלמות, ובזמן שטבלנו אותו בשלל המטבלים שסופקו לנו, גיא, שהוא יזם בנשמתו ומנכ"ל מנוסה השתכנע סופית: הוא עוזב את הסטרט אפ הנוכחי שלו ומקים סטרט אפ חדש שיביא את בשורת הברביקיו הקוריאני לישראל. תוכנה זה פאסה. ברביקיו קוריאני זה העתיד.

תוך כדי לעיסה הוא גם מצא שם. הסטרט החדש ייקרא בישראל "קים שוק איל".

המלצר המשיך לצלות עבורנו את שאר נתחי הבשר וגיא כבר גייס את אוריאל כסמנכ"ל אסטרטגית בקר (אוריאל דרש לגייס בהקדם מישהו בשם קובי כדי שיהיה אפשר להוסיף "קובי ביף" לתפריט) והם התחילו לרקום את התוכנית העסקית: שלב ראשון – ולידציה של השוק, שכוללת מספר נתחי בשר ומנגל בחצר האחורית של גיא. שלב שני – לגייס כסף. שלב שלישי – התפרשות ורטיקלית. כל הרעיון של צליית ברביקיו זה של צליית הוריזונטלית ואילו ב"קים-שוק-איל" החידוש יהיה בצלייה ורטיקלית (אז זה בעצם יהיה שווארמה, תהיתי? אבל המייסדים הטריים הסבירו לי שאני לא מבינה בחדשנות). שלב רביעי – התפרשות לשווקים חדשים כולל יפן (תחת שם מותג הבית שיקרא "קים שוק איל – שווראמת השמש העולה"). שלב חמישי – אקזיט ופרישה.

אין ספק שבשר מעודן ומשובח (והרבה ממנו) משמן את גלגלי המח ותורם ליזמות וחדשנות. בזמן ששילמנו אוריאל וגיא חתמו בינהם את הסכם המייסדים וכבר עשו אקספנס לחשבון. אם אתם מנגליסטים מבריקים שמחפשים לעבוד בסביבה דינמית ואוהבים אתגרים, הם עוד מחפשים לגייס דיירקטור קימצ'י. לפרטים נוספים אפשר לפנות ל jobs@kimshuk.il

השורה התחתונה: טעים ומחתרתי. זה לא אחד מהברביקיו ג'וינט המוכרים וזה גם הקסם שלו. שני מייסדים וחברת כבוד בדירקטוריון אכלו ושתו לשובע ויצאו עם 118 דולר, שזה לא רע.

לפרטים נוספים: עמוד הפייסבוק (רובו בקוריאנית). אבל מה שאתם רוצים לעשות זה ללכת לרחוב ווסט 32, למספר 22 ופשוט להיכנס בביטחון לבניין. זה שם. תסמכו על האף שלכם.

 

 

 

דנה הגיעה לבקר בתפוח הגדול, ובין כל שלל עיסוקיה (שכללו ביקור באמפייר סטייט בילדינג ועוד דברים פחות חשובים כמו להתחתן) היא מצאה גם ערב אחד לשבת איתי ועם אוריאל ולעדכן אותנו בקורותיה. אבל היי, תנו לה לספר לכם על זה:

***

לא מזמן חזרתי מטיול של חודש בארצות הברית, שבמהלכו הגעתי לשלוש המסקנות הבאות: א. ארצות הברית מהממת. ב. ארצות הברית ענקית. ג. ארצות הברית גורמת לי לדמם מהחניכיים. כן, מצטערת, אני יודעת שזאת לא הדרך ההולמת ביותר לפתוח בה פוסט שקשור לאוכל – אבל חשוב היה לי להדגיש את העובדה שהאוכל השמן, המתוק והמטוגן-מדי של ארצות הברית לא בדיוק היטיב עם מערכת העיכול המסכנה שלי. לכן, כשסופסוף הגענו לניו יורק, מעוז הקולינריה העולמי, הדבר האחרון שרציתי לראות מול העיניים היה אוכל אמריקאי – וכשתומי הציעה שנלך לאכול יאקי-ניקו (ברביקיו קוריאני), קפצתי על ההצעה בשמחה ובהקלה.

המקום שאליו הלכנו – "גאונורי" (Gaonnuri) – נמצא בקומה ה-39 בבניין משרדים בקוריאה טאון. לפני שאמשיך בתיאור החוויה, הקדמונת קצרה על יאקי-ניקו: ביפנית, משמעות המילה "יאקי" היא צלוי, ו"ניקו" – בשר; כלומר: בשר שצלוי על הגריל. אני התוודעתי לראשונה ליאקי-ניקו כשגרתי ביפן ולימדתי שם אנגלית, כך שהייתי משוכנעת שמדובר במאכל יפני, אבל מתברר שלמעשה קיימת מחלוקת האם מקורו של היאקי-ניקו הוא ביפן או בקוריאה. איך שלא יהיה, הרעיון הוא שמביאים לך לשולחן שלל רכיבים נאים (בשר, עוף, דגים, ירקות), שאותם אתה אמור לצלות בעצמך על גריל שנמצא במרכז השולחן. ביפן נהגנו ללכת למסעדות יאקי-ניקו כשרצינו לחגוג מאורעות גדולים (כמו ימי הולדת), ובדרך כלל היינו לוקחים דיל של "אכול כפי יכולתך ל-90 דקות". כעת הסתקרנתי לגלות כיצד מרגישה חוויית היאקי-ניקו במסעדה יוקרתית בניו יורק.

לפני שהלכנו, תומי ציינה באגביות שקוד הלבוש במקום הוא "דרסי" (dressy), מה שגרם לי לאכול קצת סרטים כי בכל מזוודתי כולה לא היה ולו פריט לבוש פורמלי אחד, למעט שמלת החתונה שלי (אה כן – שבועיים לפני כן התחתנתי בווגאס, עם חקיין אלביס!). בסופו של דבר זרקתי על עצמי זוג מכנסיים שחורים שקניתי במהלך הטיול וטרם הספקתי לקצר, חולצה אפורה ישנה, ונעלי נייקי מזויפות משוק הפנינים בסין (מזל שהמכנסיים היו ארוכים מדי). לדאבוני, השלט הבולט שליד עמדת המארחת אכן הכריז על ה-"Dress Code" הרשמי של המסעדה, ובזמן שהובילו אותנו לשולחן השפלתי עיניים לרצפה והתפללתי שאף מלצר לא ישליך אותי מהמקום. אבל אחרי שהושיבו אותנו, כל המחשבות האלה נעלמו מיד – כי הנוף שנשקף מחלון המסעדה היה פשוט מרהיב-עין, ורק הלך ונעשה מרהיב יותר ככל שהחשיך, ואת מראה הרחובות והבניינים החליף מראה האורות הנוצצים.

לפתיחה, תומי ואני הזמנו קוקטייל-כוסיות מתוק וטעים שנקרא "גהנום", שבאמת היה דיי מושחת והכיל וודקה, ליצ'י, שאר דברים פירותיים וכמובן יין תוסס. אדם, בעלי (!) החדש (לא, עוד לא התרגלתי למילה הזאת) הזמין בירה קוריאנית (שהייתה, לדבריו, "סבבה"), ואני אמנם לא זוכרת מה אוריאל הזמין, אבל אפשר בבטחה להמר על כך שהיה בזה הרבה אלכוהול. למנות ראשונות הזמנו Japache (אטריות שעועית דקיקות, שהיו מצוינות), Mandoo (דאמפלינגס, שהיו נחמדים אם כי אני לא מחובבי הדאמפלינגס), ומנה כיפית בשם Ku-Jeol-Pan, שבה הונחו על צלחת דפי-קמח דקיקים שסביבם תשעה רכיבים חתוכים דק – שרימפס, פטריות, מלפפונים רגילים, מלפפונים מוחמצים ועוד. הרעיון היה שלוקחים אותם ויוצרים מהם מעין "ראפים" אישיים קטנים. מנה דומה לזאת הכרתי בווייטנאם, ובהחלט היה נחמד להיתקל בה שוב במסעדת יאקי-ניקו (ביפן זה כנראה לא היה קורה).

אחרי המנות הראשונות הגיע החלק שלו ציפיתי בכיליון עיניים – הבשרים והירקות. תומי די הופתעה מכך שהיינו אמורים לצלות אותם בעצמנו, כי לדבריה, בפעמים הקודמות שהיא ביקרה שם המלצרים צלו את האוכל עבור הסועדים. מה שתומי אמרה קצת הפתיע אותי, כי עוד לא יצא לי להיתקל ביאקי-ניקו שצולים עבורך (גם לא בקוריאה). מצד שני, אין ספק שמעולם לא אכלתי יאקי-ניקו במקום מפואר כל כך – אז אולי שם זה באמת אחרת לפעמים. איך שלא יהיה, הפעם ציפו מאיתנו כן לצלות את הבשר בעצמנו, מה שתומי ואדם ביצעו בהצלחה מרובה.

הזמנו קומבינציה אז יצא לנו לטעום ארבעה סוגי בשרים שונים שכללו שורט ריבס, עוד שורט ריבס אבל עם רוטב הבית, ריבס, וריבס איי והיו מצויינים. מהירקות, לעומת זאת, קצת התאכזבנו. ביפן ובקוריאה תמיד פינקו את השולחן במגוון רחב של ירקות, ואילו כאן הירקות גם היו יקרים יחסית, וגם המגוון לא היה מרשים במיוחד: קצת פירה בטטה, צנון כבוש, גילופי בצל ירוק וכמובן קימצ'י (כרוב מוחמץ ומתובל). כמו כן, סיפקו לנו רק סוג אחד של רוטב – בעוד שביפן זכור לי שתמיד הקפידו להביא כמה סוגים של רטבים, שלא "ישעמם בפה". מהבחינות האלה היה ממש חבל, כי אין סיבה שמסעדה טובה "תיפול" במקומות שקל מאוד שלא ליפול בהם.

לקינוח, תומי הזמינה עוגיות מדלן מצוינות, שכולנו התעלקנו לה עליהן. בדרך החוצה, אחרי ששילמנו את החשבון, כבר פסעתי בגו זקוף, מסתכלת למלצרים ישר בעיניים ודורכת בגאווה על שולי המכנסיים.

השורה התחתונה: 300 דולר לארבעה סועדים, כולל טיפ. למרות שהיה טעים ושיצאנו משם שבעים, כולנו הרגשנו שזה היה קצת יקר מדי יחסית לתמורה שקיבלנו – אם כי אין ספק שהנוף המדהים שנשקף מכל נקודה במסעדה מחפה במידה מסוימת על המחיר הגבוה.

לפרטים נוספים: Gaonnuri, ברודווי 1250 (קומה 39) (1250 Broadway Penthouse (39^th Floor))

**

[בחזרה אלי]

אני גם לא עפתי על המסעדה הזאת, למרות שאני זוכרת שבפעמים קודמות שהיינו שם השירות היה יותר מוצלח, המחיר היה יותר זול והאוכל היה יותר מפנק. כנראה שיש סוגים של חוויות (כמו ברביקיו קוריאני) שלא הולמים סביבות יוקרתיות ועדיף ללכת למקומות יותר קטנים ובייתים (שכמובן, הייתי גם בכאלה, רק שבמסגרת העצלנות הרגילה שלי עוד לא כתבתי עליהם).

משהו שהוא דווקא מאוד הולם (שלא לומר משעשע וגאוני) הוא אלבום החתונה של דנה ואדם שהצטלמו בכל מקום בטיול שלהם. הנה, אפשר לראות אותו פה. למי עוד יש תמונות חתונה עם חקיין אלביס?