אוריאל בדרך כלל מעדיף להיות צדקן מאשר להיות צודק וכשמשהו נקרה בדרכו הצדקנית אין כל כך מה לעשות חוץ מלהבליג להתעלם לחלוטין מדעותיו. אז אני מבינה לגבי דברים שברומו של עולם כמו טבעונים ומצביעי קלינטון, אבל באמת שאני לא מבינה מה הבעייה שלו עם בראנץ'. למה להתנגד ועוד בחירוף נפש לארוחה נחמדה עם אופציות טעימות של שלל ביצים ושל דברים מתוקים כמו פנקייקים ולחם מטוגן? ועוד כזאת שבישראל היינו אוכלים להנאתנו כמעט בכל סופ"ש? אבל עם אוריאל כמו עם אוריאל, יש לו מערכת טיעונים עמוקה ורגשית, שלא לומר מניפסט שלם. אז קבלו את ההסבר שלו ללמה בראנץ' היא הארוחה המאוסה ביותר בעולם.

***

במערכת הבחירות האחרונה נהפכתי לתומך נלהב של ברני סנדרס. ולמה לא? אני נאור,  אני ליברלי, אני בעד שיוויון וצדק חברתי. אבל לא בהכל אני שיוויני: אני בעד שיוויון הזדמנויות, לא שיוויון תוצאות. ואם יש מקום אחד שהחברה הפלוטוקרטית האמריקאית כופה עלינו שיוויון זה בראנצ׳. בראנצ׳ על פניו נשמע כמו רעיון טוב. מה רע בלאכול ארוחת בוקר מאוחרת עם אלכוהול? אלכוהול טוב בכל שעות היום, ואם זה מקובל חברתית, אז טוב שבעתיים.

אני אגיד לכם מה לא טוב! בראנצ׳ הוא השיוויון של האפור. המוות של האופי. המשטר הרודני שמוחק כל סגולה או ייחוד ממסעדות העיר הגדולה הזאת. למשך יומיים בשבוע כל המסעדות נהפכות להיות זהות, אותן אגס בנדיקט, אותם פנקייקים, אותם המבורגרים, אותו טוסט אבוקדו. מסעדות טובות ורעות, יקרות וזולות נהפכות להיות זהות, ורק תהלוכות היאפים הנהנתנים והמימוזות משתנות. ואני, נענק תחת עול רוטב ההולנדיז משתווה לשמים לגוון צבע שיציל אותי משממת השעמום כמו אותה פרסומת אלמותית של אפל משנות ה-80).

ולכן אני באמת מתרגש כשאני מוצא מסעדה שבסוף השבוע נותנת תפריט קצת שונה. הייתי צריך לדעת שאפשר יהיה לסמוך על דיוויד צ׳נג לתת גוון של צבע ליומיים האפורים של השבוע. דיוויד לקח את קונספט הבראנצ׳, וקונספט עגלות הדים סאם ושילב אותם יחד למשהו ששני המסורות היו נעלבות ממנו. ואיך שהוא זה יצא בסדר. במסעדת מה פש, עוברים מלצרים עם מנות קטנות שיש להם השראה מ-2 המסורות (כמו לחמניות מאודות עם חביתה יפנית).

כל כך דומה, ואם זאת כל כך מיוחד

בסוף השבוע במסעדה יש תפריט A-la-carte ואותם מנות קטנות המסתובבות עם מלצרים. הרודנית, מתוך הזדהות עם המורשת השמרנית שלה, סרבה לחידושים הפרוגרסיבים של התפריט כי היו לה חדשניים מדי (היום אתה מרשה לאויסטרים להתרועע עם בזיליקום תאילנדי, מחר תרשה להם להתחתן) אבל התרצתה עם המצע הפוליטי של המנות שכיוונו למרכז המתנדנד, כמו סלט של סלק או מאפים של בוקר.

אנחנו לא זקוקים לסלק, אנחנו זקוקים למהפכה!

אני הזמנתי קוקטייל מרטיני עם ramps (בעצם ג׳ין שהושרה בו הבצלצל הנחמד הזה), וברוח הזדהות עם המפלגה הירוקה, גם אכלתי סלט של Sugar snap peas.

תצילו ארנב, אכלו עשב

זה נחמד לבחור מנות קטנות ולהתחלק בהן ממגשים שהמלצרים עוברים בין השולחנות איתם למרות שזה גם יכול להוביל לטעויות כמו למשל להזמין מנה שנראת כמו צ'יפס קריספי ולגלות שזה אוזני חזיר מטוגנות. אבל חוץ מזה, יצא לנו לטעום בערך אחד מכל דבר (ווידאנו עם המלצרית לפני שהזמנו חשבון שלא פספסנו כלום, והיא הייתה קצת מהלם מזה שהצלחתי לזכור כל מנה ומנה שעברה לידנו על אף השכרות המתקדמת שלי. היא לא מבינה שהצדקנות שלי כל כך אינטיסיבית שהיא עוברת את גבולות השכרות).

בדרך הביתה, הפרינססה סיכמה את הבראנץ' באבחנה הפוליטית החדה ביותר של העשור: ״איך בן אדם שיש לו כל כך מעט מה להגיד" היא שאלה בייאוש, "מדבר כל כך הרבה?״.

***

השורה התחתונה: שני קוקטיילים וכמה צלחות קטנות הגיעו ל 95 דולר לזוג אחרי מס ולפני טיפ. לא מאוד יקר, אבל לא מהמסעדות הזולות. סה"כ אופציה נחמדה לבראנץ' לא שגרתי בעיר.

לפרטים נוספים: מה פש רחוב ווסט 56 מספר 15

אני מזדקן. לא קל להודות בכך. לי במיוחד : אני תמיד הייתי הצעיר ביותר בכל מקום שהייתי – העובד הכי צעיר בעבודה, זה עם החברים הכי מבוגרים, וכו׳.  ועכשיו? עכשיו כשהייתי במטבחון גיליתי שיש מתכנת שנולד בשנה שאני כבר ידעתי לתכנת. יש גם עוד סימנים: יש שערות לבנות בשיער, וקווים ליד העיניים. העייפות הכרונית נובעת מתשישות אמיתית ולא היפוכונדריה, ואפילו הדיכאון השתנה: עברו הימים של  מרירות מרדנית ועצב על חוסר הכרה של הזולת, והוחלפה במרירות על חיים שלמים של החלטות כושלות והזדמנויות מפוספסות. האנרגיה שבעבר הופנתה לחזר אחרי בחורות מופנית לחיזור אחרי החתול שמשום מה הפסיק לאהוב אותי והתחיל לאהוב רק את אשתי, וההתרגשות מחוויות חדשות הוחלפה מההתרגשות שסוף השבוע הגיע ואפשר לעשות כביסה.

אז חלק מתהליך הזקנה היא רצון לשמור על הבריאות (עכשיו שהגוף התחיל להתפרק במציאות ולא רק בדמיון), ופקפוק בוודאות העצמית בכל אותם הדברים שתמיד האמנתי בהם. וכששני הדברים האלה נפגשים, אני חושב – אולי כדאי לנסות אוכל צמחוני? (למען הסר ספק, צמחוני – לא טבעוני. מאוד מעציב אותי לראות בעולם שנאה שבאה לביטוי בגזענות או בהומופוביה שהייתה צריכה להיות מתועלת בצורה פרודוקטיבית לשנאה נגד טבעונים).

אז הזמנתי מקום לרודנית הנאורה ולעצמי ל-Dirt Candy. מסעדה שאמורה לייצג את העלית של הבישול הצמחוני. אותו מטבח שצדקנים יראי חסה טוענים שטובים לא פחות ממסעדות אמיתיות. בסדר. בוא נראה.

הערב דווקא התחיל נחמד עם לחם מאוד טעים וחמוצים סבירים. גם מנת הפטריות היתה טובה. עד כאן מלמדים אותי דברים שכבר ידעתי: שאוכל צמחוני טוב בתור מנה ראשונה או תוספת. צמחוניים מתחילים ללכת לאיבוד כשהם מנסים להרכיב מנה עקרית שלא עשויה כולה מפחממות פשוטות (פסטה, אורז, פיצה, וכו׳).

סימן אזהרה הראשון היה שמזגו לי כוס יין לבן מקולקל: היין עבר תסיסה נוספת בבקבוק והיה מוגז (ולא היה אמור להיות מוגז). כשהחזרתי את היין למלצרית היא אמרה שזה רגיל כי הייננים מאמינים ביין ״טבעי״ ולא מוסיפים סולפיטים. אוקיי. קודם כל שמשהו יסביר לי איך יין יכול להיות לא טבעי? שנית, הסיבה שמוסיפים סולפיטים זה בדיוק בשביל שזה לא ייקרה. זה לא אופי של יין, זה פגם. כמו הפגם במח של אנשים ההיפסטרים שמתלהבים מהשטויות האלה. אויבים של איכות.

למנה הבאה דווקא היה הרבה פוטנציאל: פסטת צנון שחור עם רוטב חזרת. אני אוהב את כל הדברים האלה: פסטה, צנון, וחזרת (תאשימו את הגנים הפולנים). ופסטה זה אכן מאכל צמחוני מצוין: לא צריך שום דבר בשרי עם פסטה. אבל לא- הם חייבים היו להתחכם. הפסטה עצמה היתה מצוינת (למרות שכמו בכל פסטה שצובעים עם חומר גלם – לא באמת טועמים אותו), אבל הרוטב היה במרקם של שמנת דלת שומן. לא נדבקה לפסטה. היה צריך לאכול אותה עם כפית. איך אתם לוקחים ג׳אנר צמחוני מוכח והורסים אותו רק לצורך התחכמות?!

המחדל הבא הגיע בצורת ״טאקו כרוב ניצנים״. רק שבמקום טורטייה קלוייה היה חסה. למה?! טורטייה זה בשרי? חסה בנויה להחזיק מני חומרי גלם ביחד ולתת ניגוד ? חסה זה פחממה? המנה היתה נוראית, מין תוספת למנה עקרית שמעולם לא הגיעה, אבל היית צריך להרכיב אותה בעצמך. חברים, אם הייתי רוצה להרכיב מנות בעצמי, הייתי מבשל בבית וגם האוכל (הצמחוני!) היה יוצא יותר מוצלח.

אבל מה שבאמת שבר את רוחי היה קינוח. גלידת סלט ירקות. היה שם גלידת סלרי, ובתוך הגלידה הזאת הוכחה שאין אלוהים שאוהב אותנו, שכן הדבר הזה היה עלבון לבריאה. קינוח אמור להיות מתוק ונוסטלגי. זה היה יותר דומה למשחת שיניים שנאנסה ע״י מגירת ירקות רקובה שלא ניקו כבר חצי שנה.

הבעיה במסעדה הזאת היא לא שהטבחים או השפים לא מיומנים או מוכשרים. זה לא שאין דמיון. הבעיה זה תחושת הנחיתות שיש לצמחונים ממנות אמיתיות, מה שגורם להם להתחכם ולנסות לחקות. בשר מטופו או סאייטן תמיד יהיה דוחה. אל תנסו לעשות גרסא גרועה לבשר, תנסו לעבוד עם מה שעובד בחומרי גלם האלה. אנשים שחושבים שאוכל כזה הוא מדהים, זה אותם אנשים שחושבים שיין מקולקל טוב כי הוא טבעי, שחיסונים הם רעים כי ג׳ני מקרטני אמרה להם את זה, ושחושבים שהיה להם יום רע כי צדק בועל את נגה במזל קשת או משהו. זה הסוג הגרוע ביותר של אופנתיות: זו שמקורה בפופולריות של טרנד מחשבתי, ולא בשום מציאות או איכות אובייקטיבית. וזה מחליא אותי (לא כמו גלידת סלרי, אבל עדיין).

בעזבי את המסעדה, אני מתנחם שיש דברים שדווקא כן משתבחים עם השנים: אהבתי לאשתי, בוז, ושנאה. ולא לשכוח את הדכאון.

***

השורה התחתונה: 173 דולר כולל מס וטיפ (הם מחשבים את הטיפ בחשבון) לזוג זה דיי יקר, במיוחד כשהכל פה צמחוני.

לפרטים נוספים: דירט קנדי, רחוב אלן 86.

***

אוהבים לשמוע את הקיטורים של אוריאל? הנה טרוניות על מסעדת כוכב מישלן בברוקלין.

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בחסות החברה שאני עובדת בה שמטעמי פרטיות לא נחשוף אותה.

גילוי נאות 2: טוב, תכל'ס, באופן כלשהוא, *כל* הפוסטים נכתבים במימון אותה חברה שמשלמת לי משכורת שאיתה אנחנו מממנים את אורח החיים המושחת שלנו, אבל במקרה הזה אפילו עוד יותר כי כל עובד קיבל 150 דולר לארוחת ערב לבחירתו, כמין הטבה של קיץ כזאת לכל העובדים.

אז הדילמה הייתה כמובן לאיפה ללכת. מעולם אוריאל ואני לא הצלחנו להחליט על מסעדה בפחות מ45 דקות דיון, כולל להזמין פיצה הבייתה, כולל כשהיינו בעיירות שהייתה בהן רק מסעדה אחת, כולל באמצע טרקים בלב ורמונט – ובמקרה הזה לקח לנו לא פחות משבועיים. התנאים היו שתהיה מסעדה חדשה שעוד לא היינו בה, כייפית ובגבול כמובן של ארוחה סבירה לזוג במאה חמישים דולר.

מה שעשינו בסוף היה לעבור על כל מסעדות המישלן בעלות כוכב אחת, לסמן את כל אלה שעוד לא היינו בהן ופחות או יותר לעשות אנדנדינו ולבחור אחת. יצא שהיא בברוקלין. להזכירכם, אוריאל שונא את ברוקלין, ואת ווילימסבורג במיוחד. מבחינתי זה רק הוסיף נקודות למקום. מפה תנו לו לספר איך היה.

***

הפרינססה רצתה לכתוב את הפוסט הזה בהשפעת ובמימון השפעות מסחריות זרות. באינטרס היושרה של הבלוג, החלטתי אני לכתוב אותו ע״מ שקהל הקוראים ימשיך לראות בנו מבקרים אובייקטיבים ומקור מהימן לכל התהיות הגסטרונומיות הניו יורקריות שלכם (יהיה זה אסון מבחינתי אם אתם הקוראים לא תקחו את הדעות שלנו על נפיחות חתול ברצינות).

מסיבות לא ברורות הפרינססה מצאה מסעדה בברוקלין שהיא רוצה ללכת אליה. אני לא אוהב את ברוקלין. אני לא מספיק מגניב בשביל ברוקלין, והיא רחוקה. למה לי לסע כל כך הרבה זמן כדי להגיע למקום שאני לא מספיק מגניב בשבילו, אם אני יכול להרגיש את אותו הדבר בלואר איסט סייד או באיסט ווילג' ?! זה רחוק מספיק להגיע לשם! ולא סתם ברוקלין, אלה ווילאםסבורג! אני לא יודע אם הייתם שם, אבל אין שם שוב דבר טוב! חב״דניקים והיפסטרים, שיער פנים אירוני וומגניבות יתר. איכס.

הסתכלתי בתפריט ולא הבנתי מה עניין אותה בו, התפריט נראה בנלי לגמרי. הפרינססה טענה שזה מסעדת כוכב מישלן שלא היינו בה עוד. שאלתי אותה אם היא תאכל את הכוכב אחרי שלא תמצא מה לאכול בתפריט. חוץ מזה יש זילות מטורפת של כוכבי מישלן בניו יורק. כל מני מסעדות בינוניות מקבלות כוכבים פה, שבארץ הגונה כמו צרפת לא ברור אם בכלל היו נכנסות למדריך. כמו בטוקיו, שלכל מסעדה שלישית יש שלושה כוכבים. ״מה שצריך לזכור״ אמרתי לה ״זה שהמבקרים הם גם כן אמריקאים. ואמריקאים לא מבינים באוכל״. אבל  הדעות שלי, כמו בושם על ילד בן 13 מחוצ׳קן שמתחיל עם דוגמנית צמרת, לא מזיזות לאף אחד.

בהגיענו למסעדה (אחרי צעדה של 15 דקות תודות ל-MTA והאג׳נדה שלו להחריב לניו יורקרים את החיים בסופי שבוע), רטנתי שהמסעדה מעוצבת כמו בית קפה בראש פינה. הפרינססה לא התרשמה. התיישבנו והמלצרית הגישה לנו תפריטים ומלמלה משהו. הפרינססה הזמינה קוקטייל, ואני שלא מצאתי שום דבר ברשימת הקוקטיילים שלא נראה מתוק כמו סירופ שיעול הזמנתי כוס יין לבן (Vouvray), שהיה סביר. המלצרית המוכשרת דאגה להפיל את אחד התפריטים מתחת לשולחן ליד, מה שאילץ אותי ללכת לאסוף אותו מתחת לשמלה של סבתא נחמדה שלא העריכה את הג׳סטה.

כשאנחנו מתבוננים בתפריט הגענו לאותה המסקנה שאני הגעתי אליה בבית: אין שום דבר במנות העיקריות שאנחנו רוצים לאכול. ולכן החלטנו לעשות מיני תפריט טעימות ולהזמין רק ראשונות. המלצרית באה ומלמלה משהו על ספשלים. בערך חצי שמענו משהו על טונה, אז בקשנו לנסות. הזמנו אויסטרים, גספצ׳ו, טיירין (דומה לספגטי אבל יותר רך ויותר מרובע), סקלופים ברוטב פול, ואת אותה הטונה מלמעלה. כמו שאתם מבינים, פתיח, 2 מנות קרות, 2 מנות חמות. הפרינססה בקול המלכותי שלה הסבירה שאנחנו רוצים את האויסטרים להתחלה, ואז המנות הקרות, ובסוף המנות החמות. המלצרית מלמלה משהו.

האויסטרים הגיעו, והיו סבירים. אח״כ הגיע לחם שהיה טוב בצורה יוצאת דופן (הפרינססה הטיחה בי במפגיע כי הלחמניות היו טובות מאלה שאני מכין). ואז הגיעו כל המנות קרות וחמות, ביחד. הפרינססה רטנה. המלצרית מלמלה משהו.

במוזיקה פופולרית כולנו מכירים את המושג של One hit wonder : להקה שמפיקה להיט אחד, ולעולם לא חוזרת על ההצלחה. המסעדה הזאת היה אותו הדבר: היה להם מנה אחת מטמטמת, וכל השאר Meh. אבל המנה, הזאת – אך איזה מנה! Tajarin עם כמהין וגבינה. Tajarin זה סוג של טלייטלה מצפון איטליה שלעולם תזכר לי מטיול טעימות יין קסום שהיה לי עם חברים ב-2008, ומהירח דבש שלי. שנים של נסיונות בבצק פסטה לא הצליחו לשחזר את המרקם והטעם וביס אחד החזיר אותי אחורה בזמן. וואו, איזה מנה.

כל השאר היה בנאלי: הטרטר טונה היה זהה לכל טרטר טונה אחר שאי פעם אכלתי, הסקלופים היו משעממים, הגספצ׳ו היה בלתי אכיל. ומבט אחד בתפריט הקינוחים לא הציף שום דבר שנראה אפילו קצת מעניין. אז הזמנו עוד מנת טיירין. בדרך חזרה לסאבווי היתה הופעת רחוב ואנשים רקדו ברחוב. Good grief.

ולסיכום:

1. אם אתם הולכים למסעדה, דלגו על התפריט ופשוט תזמינו 3-4 מנות של הטיירין. ואת הלחם. וזהו.
2. אם אתם מתגעגעים לבתי הקפה של נוף ילדותכם בראש פינה, אחלה אווירה בשבילכם.
3. באמת אין שום סיבה לבקר בוויליאמסבורג, אם כמונו, אתם לא מגניבים.
4. מסעדות כוכב מישלן בברוקלין, לא באמת שוות כוכב מישלן.

אוריאל תוהה למה הביאו אותו לפה

***

השורה התחתונה: אני לא יודעת מה היה יותר טראומטי לאוריאל: לאכול אוכל בינוני, ברוקלין, או שיער הפנים האירוני של המלצרית. בכל מקרה, זה לא שהיה לא טעים, אבל פשוט היה לא מיוחד. אם לא רמת הציפיות שלי שהייתה בשמיים בגלל אותו כוכב כנראה שהייתי יותר סלחנית. ארוחה לשניים כולל דרינקים במסעדה יוקרתית עלתה 122 דולר (מתוך זה בערך 30 דולר על דרינקים).

לפרטים נוספים: מדוסוויט, רחוב ברודווי 149, ברוקלין

אין דבר יותר מקודש מאתגר מאשר לחלוק את חייך עם בן זוגך הנבחר. לקשור את חייך בחייהם ולדעת שתמיד יהיה שם מישהו לצידך לייאש אותך. ואני אמורה לדעת, אוריאל ואני התחתנו פעמיים. אבל מה קורה כשצלע שלישית נכנסת למשוואה? מה קורה כשהזוג…הופך לשלישיה?

אני תומי, ועם זה אני מתמודדת כל יום:

(פוסט אורח נוסף של אוריאל)

***

מי שמכיר אותי יודע שאין הרבה דברים בחיים שאני אוהב. גם מי שלא מכיר אותי יודע שאין הרבה דברים בחיים שאני אוהב. אבל כולם יודעים שאני אוהב לשתות. ייתכן שבגלל סעיף א' לעיל. מי יודע? אותם אנשים שמכירים אותי יודעים שכשמשהו מעניין אותי, לפעמים (תמיד) אני נהיה קצת אובססבי. אז זה לא אמור להפתיע אף אחד שבוקר אנד דקס הוא אחד המקומות האהובים עלי בתבל, כי הוא משלב אלכוהול ולפחות 2 דברים שאני אובססבי לגביהם : טכנולוגיה קולינרית, ודייב ארנולד.

מי זה דייב (דיוויד) ארנולד אתם שואלים (למרות מבט הבוז שאני תוקע בכם על חטא בורותכם)? אני אובססבי ומאוהב בדייב ברמה כזאת, שכשצילמו אותי בחברתו – הפרינססה מסגרה את התמונה ותלתה אותה במטבח.  דייב ארנולד הוא אחד הדמויות הצבעוניות והמעניינות ביותר בתחום הבישול הטכנולוגי (בישול מולקולרי, מודרניסטי, או איך שתרצו לקרוא לזה). דייב ארנולד מורה בישול (לשעבר ראש המגמה לטכנולוגיה מתקדמת ב- French Culinary Institute, בית הספר לבישול הנחשב בארה"ב), ממציא (לדוגמא הוא המציא את ה-Searzall, תוסף ללהביור לחריכה של אוכל) ומגיש תכנית הרדיו Cooking Issues. הוא גם סופר (ספר הקוקטיילים שלו מצוין), ותומך נלהב של לפרק דברים ולהרכיב אותם מחדש (למשל הוא קונה צנטרפוגות משומשות באיביי ומתקן אותם, או במקרה הזה מצלם בתוכם).  דייב מוצא דרכים מאוד מעניינות להכין אוכל, למשל בוידאו הזה הוא מכין נאצ'וס, וכאן הוא מכין קוקטייל עם חנקן נוזלי. אני מרגיש שאני ממש כמוהו, גם אני בונה מכשירים במטבח, וגם אני לא פעם כמעט שרפתי את הבית.

בוקר אנד דקס זה הבר של דייב ארנולד בגב ה-Momofuku Ssam Bar, שם דייב ממציא מני קוקטיילים שבהפקתם משתמשים בצנטרפוגות, חנקן נוזלי, מוט פלדה שמחומם ל-2000 מעלות, ומאיץ חלקיקים כדי להכין את הקוקטיילים את הטובים ביותר בניו יורק. אתם כבר חושבים שזה שידור חוזר של WD-50, אבל לא: בבר הזה הטכנולוגיה היא מאחורי הקלעים ובלתי נראית, וההיפך מגימיק (זאת למרות שאשתו היא אחותו של Wylie Dufresne השף של WD-50. היא לעולם לא תאהב אותו כמוני). כל מה שאתה מקבל זה קוקטייל טעים בכוס, אפילו בלי הסבר על ה- Rotary Evaporator שזיקק תחת וואקום את המיץ בננה. הדבר היחידי שכן אפשר לראות, זה שכל הכוסות מצוננות מראש בחנקן נוזלי לפני שמוזגים לתוך הכוס את הקוקטייל. הבר אגב נקרא על שם שני הבנים של דייב, בוקר ודקס. הם חמודים, אני יודע איפה הם הולכים לבית ספר.

כשנכנסים לבוקר אנד דקס הדבר הראשון שרואים זה צילום ענקי של אדם עם מגן וחרב נלחם בלהבה ענקית של דרקון מכני. מסתבר שזה מפרויקט התואר שני של אומנות מאוניברסיטת קולומביה של דייב. הסיפור הולך שביום הראשון הוא עשה טעות בחישוב הלהבה ונכבה בכוויות דרגה 2 בכל הגוף. בגלל שהיה בעיות בלפתח את הנגטיב, הוא חזר למחרת על אותה הצילום. כן, זה דייב. יום אחד הוא יבין שאנחנו צריכים להיות ביחד.

ועכשיו כמה מהקוקטיילים האהובים עלי בבוקר אנד דקס:

• Banana Justino : מיץ בננות שנהפך להיות צלול בצנטרפוגה, עם רום.
• Corsair – קוקטייל מלוח עם לימון משומר סגנון מרוקאי, שמוגש עם בירה בצד לקישוט
• Thundernut – אין לי מושג מה יש בזה, אבל זה הקוקטייל האהוב על הפרינססה ועל גיא

הייתם חושבים שעם כל הטכנולוגיה הזאת המשקאות יהיו יקרים, אבל דווקא במונחים ניו יורקרים הם במחירים סבירים מאוד: 14$ לקוקטייל. האווירה שם רגועה עם מוזיקה של אנשים מהדור שלי, ושקטה יחסית כך שאפשר לדבר. המקום ממש מרגיש לי כמו בית (ולא רק בגלל שכשהגעתי לבית האמיתי של דייב, הוא לא חיבב את זה במיוחד), ובדיוק כמו בסדרה צ'ירס Everybody knows my name (שזה כנראה אומר שאני אלכוהוליסט). הבעיה היא שהבר נמצא ב-East Village, ואנחנו גרים ב-Upper West Side מה שאומר שלהגיע לשם עבורי זה לא קל – וזה למה שאני לא שם יותר מ-4 פעמים בשבוע.

אם אתם כמוני, ברגע שתהיו שם פעם אחת תתמכרו למקום ולא תוכלו לחכות עד שתחזרו לשם. אני יודע שאני אחזור לשם מיד כאשר דייב יוריד את צו ההרחקה ממני.

***

אז למדתי להתרגל לצלע השלישית במערכת יחסים שלנו וכבר פחות מפריע לי שאוריאל ממלמל את שמו של דייב בשנתו, וגם הקטורת מטקסי הוודו היומיים כבר פחות מפריעה לי.

ובאמת הדרינקים שם טעימים.

בוקר & דקס  – השדרה השנייה מספר 207

"אם אדם נעשה עשיר, הוא ירצה לחיות בפאר. אם אדם חי בפאר, הוא ישכח את נימוסיו. אם אדם ישכח את נימוסיו הוא יהיה שנוא בעיני אחרים. אם אדם יהיה שנוא בעיני אחרים הוא יסבול מביש מזל. אם אדם יסבול מביש מזל הוא יאבד את הכל. אם אדם יאבד את הכל הוא יהיה עני. אם אדם יהיה עני הוא יעשה מרושע. אם אדם יהיה מרושע הוא יעשה חמדן. אם אדם יעשה חמדן הוא יבצע פשע. אם אדם מבצע פשע, הרי שהוא זה שהרס את עצמו אחרי הכל."

-מוסר השכלה יפני עתיק שנמצא בכניסה למסעדת סאקאגורה. כמובן, שהעלות של ארוחה כל כך יקרה שאין סיכון שנהיה עשירים. אוריאל מספר על שאר החוויות במסעדה:

***

(במאמר מוסגר: אני כותב את הפוסט הזה בהיותי שיכור. זה כנראה דבר טוב, בהנתן שא) אני כנראה בן אדם חביב יותר בהיותי שיכור ו-ב) זה כנראה מצב הכרחי בשבילי כדי לכתוב משהו)
כשהייתי צעיר חשבתי שנולדתי בתקופה הלא נכונה. הייתי אמור להיות אציל בתקופה הויקטורינית!

Rule Britania! Britania rules the waves!
Britains, never never never shall be slaves!

מה יכול להיות יותר טוב מאשר להיות חלק מאריסטוקרטיה בעלת תרבות עילית, מסורת מפוארת, ועליונות לא ניתנת להכחשה? תרבות, היסטוריה, דיקנס, קולוניות, ברור שזה אני.
אלה שבגרותי הבנתי שאני לא אריסטוקרטיה. למעשה, אני לא חשוב במיוחד. אין לי הרבה שליטה על החיים שלי. עם הבגרות, הנסיון, הנישואים והידע הגיע התובנה שבעצם יש לי נשמה של איכר יפני. ביפן הפאודלית היו 5 מעמדות:

1.  הקיסר והאצולה: הם חיו להם בקיוטו בשלווה ובעושר. היו להם חיים נוחים אבל לא הרבה סמכות, והקיסר נחשב לאל חי בן תמותה
2. מעמד הסמוראים: הם היו השליטים
3. האיכרים : "הניגרים" של כולם. אלה שעשו את העבודה בזמן שהשאר נהנו
4. בעלי מלאכה מובחרים כמו נפחים: כמו איכרים אבל עם כבוד

היה גם מעמד שהיה דומה ל-"Untouchables" בהודו אבל לא מנומס לדבר עליהם. בחיים המודרנים זה כמו טבעונים – אתה רוצה לדמיין שהם לא באמת קיימים, כי רק המחשבה עליהם מעוררת בחילה.

אז ללא ספק החיים שלי הם של איכר יפני: אני מושא לתרבות ומסורת מכובדת ומשכיל, הגייני, ומתורבת בהרבה מהמקביל שלי בסין או באירופה אבל אני חסר זכויות ועמל בפרך במטבח ובנקיונות בשביל הריבון הסמוראי (אשתי) בזמן שאני סוגד לאל האציל (החתולים), מקנא בבעלי המלאכה שמקבלים רספקט (החברים של אשתי), ובז ל-untouchables (טבעונים).

אז אין פלא שאני עושה כל מה שביכולתי להתמיע את עצמי בתרבות יפנית. ופעם בשנה יש לי אירוע מכונן ומרגש (כי אפילו לאיכרים מגיע פעם בשנה קצת כיף) : פסטיבל הסרטים היפני של ה-Japan Society הלא הוא Japan Cuts. שבועיים של סרטים מהשנה האחרונה של יפן. השנה הלכתי ל-10 סרטים שביניהם היה סרט גנגסטרים דמוי קומיקס, סרט דרמה נוגע לב על חיבור של מילון, סרט על סמוראי שמתאהב בחתול, סרט על בחורה שמפתחת פרצוף על איבר המין שלה שמתחיל להעליב אותה וכו'. אתם יודעים, קולנוע יפני מסורתי.

הבעיה היא שכשהולכים לסרטים יפניים, אח"כ יש צורך בלתי נשלט לאכול אוכל יפני. למזלנו יש מספר מסעדות יפניות קרובות מאוד ל-Japan society ובפסטיבל הזה גילינו אחת חדשה שהתאהבתי בה. יש הרבה סגנונות של אוכל יפני בניו יורק (להשכלה הכללית נוספת) והאהוב עלי הוא ה-Izakaya, הגסטרו-פאב היפני. ביפן מקובל ללכת ל-Izakaya אחרי העבודה עם הקולגות לפחות פעמיים בשבוע ולשתות ולאכול לפני שהולכים שיכורים לרכבת הביתה. ובדומה למסעדות האותנטיות ביפן גם המסעדה הזאת נמצאת בתוך בניין משרדים במרתף. נורמלי לגמרי.

זה על בסיס מי שצריך לדעת. כלומר, לא אתם.

כבר מהכניסה לסאקגורה אתה עובר ליפן. החל מהכניסה למרתף, דרך חדר הכניסה שבו יש משל מוסר השכל יפני(זה מההקדמה), השירותים שנמצאים בתוך חבית סאקה ועד פרטי העיצוב הקטנים ביותר, או, במקרים מסוימים, הגדולים ביותר.

כניסה / טרנפורמציה למרחב יפני

זה מהיותר גדולים. קצת מפחיד לאכול מתחת לזה תכל'ס.

מה עוד יש שם? תפריט סאקה שגדול יותר מרוב תפריטי היין שראיתי בחיים שלי, ובו יש גם סוגים נדירים מאוד של סאקה כמו סאקה קינוח ומינים מיוחדים של שיטות ייצור לא מקובלות. כמובן שהסאקה מחולק ראשית לפי איכות, ואז לפי האיזור הגיאוגרפי.. כי הרי ברור שניו יורקרי טיפוסי ישמח ל-Junmai Daiginjo ממחוז ניגאטה אבל לא ייתקרב לכזה ממחוז הוייקדו. נכון? בטח גם אתם קוראים נאמנים מזדעזעים מהרעיון.

ומה עוד יש שם? יש מנות פשוטות שעשויות נהדר כמו הסובה הקרה עם המטבל המרענן, או העוף המטוגן.

יש מנות יותר מתוחכמות כמו ביצה עלומה במרק קר עם קיפוד ים, או לשון בקר עם דאייקון ומיסו. הסמוראית אהבה במיוחד את הקוביות טונה עם בטטת הרים יפני שהיה לה מרקם של נוזל גוף מסוים. אני זוכר לטובה את הברווז, ואת ה-Chuwanmushi מין פודינג ביצה מלוח יפני קלאסי. כל המנות היו מאוד טעימות – אבל היו כמה אלמנטים מאוד לא יפניים כמו שארית מיקרוסקופית של נוצה שהגיעה עם אחד מהחתיכות העוף המטוגנות. בטוקיו השף היה יוצא מהמטבח ומבצע התאבדות טקסית עם כפית קטנה.

זכורה עוד מנה אחת שהיה לה טעם כל כך דגיגי ומלוח עד שחברינו ארז כוכב הרוק אמר שזה מרגיש כמו שהוא טובע במי ים ופתאום נכנס לו משהו טעים לפה. רואים למה הוא כוכב, איזה משורר.

ובכן ללא ספק הייתי צריך להיות איכר יפני. עמל כל השנה בשביל אדון כפוי טובה עויין ונצלן (שגם תוקע מרפקים בלילה במיטה), אבל לפעמים יש תרבות טובה, סאקה טוב, ואוכל טוב.. והשוגון מעלים עין מקצת שמחה לפעמים.

***

השורה התחתונה:היינו שם כמה פעמים. בפעם אחת, ארוחה לזוג עלתה 107 דולר (לפני טיפ) ומתוך זה 43 על הסאקה. (סה"כ 32 לאדם בלי אלכוהול). בפעם שנייה הלכנו עם עוד חבר והחשבון הגיע לבערך 200 דולר – שזה עדיין דיי שווה בשביל כזאת חוויה מיוחדת.

לפרטים נוספים: סאקאגורה, רחוב איסט 43 מספר 211

בדרך כלל כשאוריאל כותב פוסט זה על מסעדה שלא אהבנו במיוחד, כי זה נותן לו אפשרות בריאה להוציא חלק קטן מהמרירות והתסכול שלו ולכן הופתעתי כשאמר שיכתוב על מסעדת בולי – שדווקא מאוד נהננו ממנה. אז מסתבר שאוריאל מצליח להוציא מרירות ותסכול גם בכתיבה על מקומות שאהבנו.

***

הדבר הכי טוב לגבי ניו-יורק זה שאפשר למצוא כאן כל מה שיכול להתחשק לך מכל העולם. בא לך שורש לוטוס או יוזו מיפן? יש. בא לך פלנטיין מהקאריביים? יש. כמהין מפריגור? יש. אטריות משוכות ביד כמו שעושים בסין? יש. רוצה יין בלאו-פרנקיש מאוסטריה? אז אתה אידיוט בלי שום טעם ביין. אבל יש.

רק דבר אחד קשה להשיג בניו יורק: תרבות. זה לא מפתיע, אמריקאים הם סוג מסוים של קופי אדם אשר מה שמבדיל אותם משימפנזות זה ההתקדמות האבולוציונית של שאר קופי האדם קדימה, ובעוד האמריקאים מתבוססים ברפש שלהם הגנים שלהם מנסים לברוח אחורה בזמן לתקופה שהיו בקטריה, מרוב בושה. ואכן הרבה פעמים אני נתקף בגעגועים עזים לסיביליזציה, לטיולים שהיו לי בין הכרמים, לרחובות הישנים, לארמונות העבר, ולאלגנטיות הקלאסית (אני מדבר כמובן על צרפת ואיטליה, לא על ישראל או ניגריה או מדינת עולם שלישי אחרת).
זה לא שלא אכלנו אוכל צרפתי קלאסי מצוין בניו יורק, למשל במסעדת ג'אן ג'ורג': אבל זה לא היה אותו דבר. הכל היה מודרני וסטרילי, וכל המנריזמות היו אמריקאיות מלוקקות (בניגוד לצרפתיות מלוקקות).

כשאמא של הרודנית באה לבקר אותנו, לא חשבתי שיהיה לי הרבה ארוחות מרגשות. במיטב הזמנים הטעם של הרודנית נוטה לקציצות, שניצל, מרק עוף, פיצה עם צ'יפס ושאר הדוגמאות המונומנטליות לבישול עילי שמקבלים עם חך מתקדם- וכשאמא שלה בסביבה שום דבר לא מעניין אותה חוץ מהאוכל של אמא.

אז דמיינו את הפתעתי הרבה כשנכנסנו למסעדת Bouley לדיל ארוחת הצהריים, והרגשתי כאילו עברתי בדלת למקום אחר- שאטו צרפתי או ארמון פורטוגזי מימי הזוהר. את פנינו ברכו מבטאים צרפתיים כבדים, ובדרך לשולחן עפף אותנו ענן ריח של כמהין. באופן מאוד לא טיפוסי למסעדות בניו יורק לא הייתי היחידי המלובש היטב, וים של ג'קטים ועניבות נפרש לפני. כשישבנו בכורסאות מרופדות, הרגשתי כל כולי כמו אציל מתקופת הרג'נסי באנגליה אשר הולך לסעודה שמבשל אנטוין קארם בכבודו ובעצמו.

אלגנטיות של צפרדעים

הרודנית ואני בדרך כלל לא אוהבים תפריטי טעימות: החוויה של לנווט אותם ארוכה ומייגעת ונמשכת שעות רבות, ויש גבול לכמה זמן אנחנו יכולים להעמיד פנים שיש לנו נושאי שיחה משותפים. אולם בבולי יש פשרה אידיאלית בצהריים – תפריט של חמישה מנות כשיש בחירה בין המנות בכל שלב. מכיוון שהיו שלוש בחירות הרודנית רצתה פשוט להגיד למלצר להביא את כל התפריט. אני גלגלתי את עיני כלפי מעלה ושאלתי את ריבונו של עולם (מפלצת הספגטי המעופפת), במה חטאתי שזה מה שמגיע לי בחיים האלה – וחתולו של תקרה הודיע לי שבחיים הקודמים שלי לא שתיתי מספיק אלכוהול. אחרי שהתחננתי מהרודנית שתתנהג יפה, וביליתי את 20 הדקות המצופות ממני בלהסתכל על תפריט היין – הזמנו את האוכל והיין וההרפתקאה התחילה:

הבקבוק יין שהזמנתי היה בורגון לבן אלגנטי ועדין מ-Mersault בהמלצתו האדירה של הסומליה, שכנראה חשב שאני בור ועם הספר כי התכוון למזוג את היין לכוס סוביניון בלאנק. כמובן שמיד בקשתי שימזוג את היין לכוס בורגון, וחזרה השמחה לעיני (עד כמה שיכולה להיות שמחה בעיני).

מנת הפתיחה מן השף הגיעה שהורכבה משני חלקים: קציפת רובארב עם לובסטר ובצד קראקר מלא כמהין עם קודזו יפני. מנת הפתיח היתה מצוינת, וכמובן היה לה את המרכיב הסודי שקושר יחד את הארוחות הכי טובות: יומרנות פלצנית.

למנה הראשונה אני הזמנתי בליני עם סלמון ודגי סלמון. הבליני לא היה דומה לשום בליני אחר שטעמתי בחיי – היה לו מרקם אוורירי שדמה יותר למרנג של Ille flottante מאשר לבצק וזללתי אותו במרץ רב (באלגנטיות ג'נטלמנית כמובן). הרודנית הזמינה צלוחית עם טונה נאה וקצף (מוטיב חוזר בארוחה), והטונה הייתה מלאת טעם ורכה ונמוכה כמו חמאה. אם הרודנית הקדשת הזמינה מרק שעשוי ממני עשבים (כנראה כדי לפצות על איזה שהוא חטא בחיים הקודמים) שהגיע בצבע ירוק זרחני וכנראה היה גורם לכל עז או פרה להזיל ריר. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

למנה השנייה אני הזמנתי פלאן פורצ'יני שהיה כל כך טעים שהרודנית חיש קל החרימה אותו לחיכה והשאירה אותי עם המנה שלה : שלל פטריות יער עם טונה צרובה ואיך לא? קצף. חותנתי הזמינה מנת ביצה שהיתה מלוחה מדי ולכן נשארה לא אכולה. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

פטריות וקציפות

בשביל המנה העיקרית הזמנתי כוס של Chambolle-Musigny מבורגון, ועמדו למזוג לי אותו לכוס בורדולזית! בהרמת גבה שוב ביקשתי כוס בורגון – והנה דוגמא נצחת שעודנו בארה"ב. אני הזמנתי למנה העיקרית ברווז שלווה בפולנטה עם כמהין שהיתה כה טובה שהבנתי שבעצם מעולם לא אכלתי פולנטה כמו שצריך. הרודנית באופן צפוי הזמינה את המנה הבנאלית ביותר (עוף), ואמא הקדשת הזמינה לחי בקר בבישול ארוך. ללא ספק המנה המנצחת היתה הלחי בקר שהיה לה מרקם חמאתי ובושלה ב-Jus בקר, עם קארי וזרעי כוסברה. את העיקריות ליווה מנות קטנות של פירה תפוחי אדמה שהיה טוב, אם כי לא מתקרב לפירה של ג'ואל רובושון שהשף בולי עבד בעבר במטבחו. למעשה, אין הצדקה לחריגה מהמצוינות.

כשהרודנית דיברה על תיק הצד החדש שלה בצבע ירוק – תיקנתי אותה באומרי שזה גוון טורקיז שהיה פופולרי מאוד במצרים העתיקה. הרודנית החלה להטיל דופי בזהות המינית שלי (ומפאת כבוד לאמא הקדשת לא השבתי לה כי הזהות המינית שלי היא תוצר של האופי המסרס שלה). חותנתי הביטה בי במבט מלא חמלה.

לפחות זה לא הגיע בכוס הלא נכונה

מכיוון שהבחירה האלטרנטיבית היתה מרק קוקוס, וששלושתנו לא אוהבים קוקוס, הזמנו כולנו קינוח תותי עם גלידת אמרטו (שהגיע עם הרבה קצף). ולקינוח השני הזמנתי מאפה אגס אנג'ו מקורמל וחותנתי סופלה שוקולד. הרודנית קיבלה צלחת גבינות דשנה וביקשה כוס קולה זירו, והסומלייה כנראה חשב שהיא בורה ועמת הספר כי הוא הגיש לה את זה בכוס קולה, והיא מייד ובלי להסס ביקשה שיחליף לה את הכוס לכוס בורגון.  אני הטבעתי יגוני בכוס קלבאדוס. הכוס נתנה לי מבט מלא חמלה. חיי אינם חיים.

ללא ספק זו היתה חוויה קולינרית אדירה, בסביבה שהזכירה לי כל כך את היבשת הטובה שאני כה רחוק ממנה. לצערי בכל זאת היא היתה בארה"ב והמלצרים האקוודורים לא הצליחו לפצות על ילדותם ביערות הגשם כדי לתת חוויה מושלמת לגמרי, אולם בשבילי אחרי שנתיים במערב הפרוע הארוחה היתה כמו כוס מים לאדם מוכה שמש במדבר.

***

בוליי היא מסעדה יקרה עד כאב, אבל כמו הרבה מסעדות יוקרתיות אחרות יש לה דיל צהריים משתלם במיוחד: 55 דולר עבור תפריט טעימות של חמש מנות. לא מאוד זול אבל ללא ספק משתלם.

לפרטים נוספים:

בוליי 

השעה כבר אחרי חצות אבל אוריאל הבטיח שיכתוב פוסט על המסעדה הסינית מהיום (הקהל דרש), ככה שהביקורת להלן נכתבה תוך כדי חריקת שיניים ומבטים מלאים פחד, קחו את זה בחשבון כשתקראו את פוסט האורח הבא של אוריאל.

***

״12 זה מאוחר מדי״ – אמרתי והוספתי ״נגיע לשם לקראת 13:00, ויהיה תור נוראי, את לא זוכרת איך זה?״

אני מנסה לשכנע את עצמי שלעמוד בתור זה חלק מהחוויה Circa 2012

״ אולי יהיה שלג ואף אחד לא יבוא״ היא הגיבה, ואני נתתי לה מבט של חוסר אמונה מהול בבוז.

״טוב, מאוחר מדי – כבר קבעתי״ היא הגיבה בעצבנות. ״ואי אפשר לשנות? אי אפשר להפגש לפני כן?״, והפרינססה הניפה את ידה כדי לסמן לי שזמן הטיעונים שלי פסק והוד מעלתה כבר החליטה את דעתה.

הסיפור הזה מתחיל כשנודע לנו שאווה, חברה טובה של ההורים של הפרינססה, באה לניו יורק לתקופה – וכמובן רצינו לארח אותה ולצאת אתה למסעדה. כשהפרינססה שאלה איזה סוג אוכל בא לה, אווה ענתה שהיא מעוניינת באוכל סיני. מאוכל סיני תם החליטה שהולכים לאכול דים סאם, ואיזה מקום יותר מתאים לקחת מבקר לאכול דים סאם מאשר Nom Wah tea parlor הדימסאמייה הראשונה בניו יורק שכבר אוזכרה בזה הבלוג. הבעיה היא שהפרינססה לא מרגישה רעבה לפני שעות הצהריים, ודים סאם זה מאכל למשכימי קום (שרוצים לאכול ב-11, לא 1), במיוחד בסופי שבוע. אחרת כשמגיעים למקומות הפופולריים (The Golden Unicorn,Nom Wah tea-parlor, וכו׳) יש תורים מטורפים (כמו שאפשר לראות בתמונה לעיל). אני ידעתי שזה ייגמר בטרגדיה. אני ידעתי שזה ייגמר ברע. הצדק בער בעצמותיי ובכל מעודי רציתי לצעוק בשערי העיר כנביא זעם ״צריך לבוא יותר מוקדם!״. אבל מה לעשות, הפרינססה כבר הניפה את ידה.

וכך היה, הגענו לסמטה של הדימסאמייה (שהייתה פעם סמטת פשע ידועה שהמאפייה היתה מסדרת שם מארבים), וראינו עשרות אנשים רעבים מתהלכים כמו זומבים מסביב לכניסה מחכים לתורם להכנס ולחוות קצת חום ואוכל וזכרון של מה זה להיות בן אדם (שוכחים את זה מהר מאוד בקור הניו יורקי כשמחכים בתור). כשהודעתי שההמתנה המשוערת היא לפחות 40 דקות (ולאחר שסיננתי ״אמרתי לך״ בצדקנות יתרה, וקיבלתי גילגול עיניים ומבט מלא שנאה) ייאוש כבד עבר על המחנה, והכנופייה הרעבה הקטנה שלנו צעקה אל מרום אלוהי האוכל בשביל ישועה, וזו הישועה אכן הגיעה כשנזכרתי כשקראתי לא מזמן ב-Serious eats על מסעדה לא רחוקה משם שעברנו אותה בדרך שנקראת Shanghai 456. בימים כתיקונן אין סיכוי שהפרינססה היתה מסכימה כי: 1. זו היתה הצעה שלי 2. כי זה משהו חדש ולא עברנו מסע שכנועים מפרך 3. כי זה הצעה שלי ו-4. כי זה לא היה משהו שבמקרה היה גם רעיון שלה בוזמנית. אבל הקור היה כבד, ואווה כבר נראתה חיוורת – אז בלית ברירה היא הסכימה עם מבט סקפטי (עוד באירופה) והפעמנו אל המסעדה.

בכניסה הפרינססה היתה סקפטית ״לא נראה לי שיהיה כאן דים סאם היא סיננה״, ואני דווקא הייתי אופטימי – בכניסה היה קן גדול של פסלי חתולים בסגנון יפני, ופסל קריסטל מהודר של בוק צ׳וי. ואיך באמת אפשר להתווכח עם חתולים ופסל מהודר של בוק צ׳וי?! ויותר מזה, איך אפשר להתווכח עם זה שחם, אין תור, והפרינססה מוכנה לאוכל ביום רגיל אוכל סיני כל כך שומני ומגעיל שההומלסים האניני טעם של ה-UWS לא היו מוכנים להתקרב אליו.

פסל מהודר של חתול

פסל מהודר לא פחות של בוקצ'וי

כשפתחנו את התפריט ישר בישרתי ״את רואה? כן יש כאן דים סאם!״ ובתגובה העיניים של הפרינססה זזו כל כך אחורה אל תוך ראשה שאני די בטוח שהיא יכלה לתצפת אל תוך האמיגדלה של עצמה. וישר הפרינססה הזמינה שלל דים סאמים כמנות פתיחה לפני שנזמין את האוכל האמיתי. ואם כאן היינו מפסיקים, אזי היינו יוצאים מהמסעדה שבעים ומרוצים. אבל לא, מכיוון שתפריט הדים סאם היה די מינימלי – לא האמנו ששלוש המנות שהזמנו (באו מאודה עם ירקות, Soup dumplings ובאו מאודה/מטוגן עם בשר חזיר) באמת יביאו אותנו על סיפוקנו. התפריט עזר לנו בזה שהוא סימן איזה מנות הניו יורק טיימס אהב (ובכך ניתב אותנו הרחק ממנות אותנטיות שהחך המערבי שלנו לא היה מעריך) ואחרי התלבטות בין צלופחים לבין כתף חזיר החלטתי על כתף חזיר (הצלופח לא נראה כמו צלופח יפני ידידותי, ואני לא סומך על סינים לא בטריות ולא בהיגיינה של דברים מהים) ואווה החליטה על ברווז קריספי. לא הייתי בטוח שזה מספיק אוכל אז הזמנתי מנת צד של rice cakes עם שרימפס ועוף. שיהיה. הזכרתי כבר שיכלנו לשבוע רק מהדים סאם?

אז איך היה? ה-soup dumplings התלוו בחומץ אורז שחור והיו מהטובים שאכלתי (וכאות הערכה אני פיזרתי מרק על הרצפה ועל הג׳ינס והפרינססה סימנה טריטוריית מרק על הסוודר ועל הג׳ינס שלה כמו כן). הדים סאם המאודה עם הירקות היה ככה-ככה (בעגה המקצועית של מבקרי המזון היו קוראים לזה ״מעפן״. אבל זה בלוג פופולרי לאנשים פשוטים, וחבל להכניס לכאן מינוחים טכניים), והדים סאם המטוגן עם החזיר היה מצוין כמו שרק משהו שמטוגן יכול להיות. כבר אמרתי שכאן הכל היה יכול להסתיים ?

זה לבד היה יכול להיות מספיק, כבר אמרנו?

החזיר הגיע עם רוטב מתקתק נהדר וכולו היה נימוך ומתפרק, והברווז היה קריספי אך לח וטעים והתלווה לו רוטב עשיר ושחור וטעים – אבל ההפתעה הגדולה היו ה-rice cakes שהיו מן פסטה מוזרה כזאת שעשוייה מאורז והיה לה מרקם וטעם ממש טעימים. היה כאן כמות אוכל שבקלות היתה מאכילה 4-5 אנשים, אז לא ממש סיימנו חלק נכבד ממנו (היינו צריכים להפסיק בדים סאם. משהו היה צריך לחשוב על זה קודם כדי שיוכל היה להגיד ״אמרתי לכם״. לפעמים אין צדק ביקום).

לא היינו בטוחים שהיה מספיק, אז הזמנו עוד כמה מנות ליתר ביטחון

מכיוון שהאוכל היה טעים, ואנחנו באים ממורשת פולנית גאה (ולכן לא רוצים לבייש את הפירמה ליד חברה של ההורים של תם) ולא נאה לזרוק אוכל, לקחתי את שארית האוכל אתנו (אני רוצה להזכיר שבטירונות היה לי פטור ממשאות כבדים מעל חמש קילו – ואני חושב שעם המעיל שלי היה כאן עילה לקבילה). החתולים נפנפו לנו לשלום בלעג על השקית אוכל הגדולה, והפסל המהודר של הבוק צ׳וי נזף בנו על הפרת הדיאטה וחוסר אכילת הירקות. מכיוון שהמשכנו אח״כ למוזיאון, לא באמת יכלנו לקחת אתנו את זה הביתה. ולכן התחלתי לחפש בצ׳יינה טאון הומלסים כדי לתת להם את האוכל. ודווקא שצריך אותם, לא מוצאים אותם. זה לא תמיד נכון? אף פעם אין הומלסים שצריך אותם? (לפעמים אין צדק ביקום) – ולכן הייתי צריך לסחוב את האוכל אתי כברת דרך (תוך נזק בלתי הפיך לגב שלי). לא נספר מה עשינו אתו בסוף (כדי לא לבייש את הפירמה). סה״כ למרות ששום דבר לא התנהל לפי התכנית, היה כיף וטעים. הפרינססה תקעה בי מבט של זעם, כי הרי זה בטח אשמתי.

***

השורה התחתונה: טעים! ונדיר ששנינו מסכימים על זה במסעדה סינית. זה, והעובדה שאין תור ישר הופכים את המקום לפייבוריט החדש. ארוחה לשלושה אנשים (עם אוכל שמספיק לחמישה) עלה 75 דולר – כולל מס וטיפ.

לפרטים נוספים: שנגחאי 456, רחוב מוט 69

החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.

***

במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״,  החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.

ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.

התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.

ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.

ככה ה"מוזיאון" נראה מבחוץ, שזה כבר מעורר חשד

שמונצלך א'

שמונצלך ב'

…וגם דברים שקשורים לדונאטס

החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.

כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.

אם מציירים ציור וצריך לרשום לידו מה ציירתם, כנראה שאתם לא מוכשרים במיוחד :-(

אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.

תכל'ס הטעם מזכיר את דאנקין דונטס, אבל המקום עצמו יותר "אותנטי"

ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).

ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.

***

[בחזרה אלי]

אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון השמונצלך – שדרת מטרופוליטן 370, ברוקלין

אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.

פיטר פן דונטס – שדרת מנהטן 727, ברוקלין

Rite Aid Pharmacy – נמצא ממש ליד פיטר פן דונטס.

היה לנו יום של כיף בניו יורק, ויקיר הבלוג וחביב המערכת(בעלי) התנדב נודב לכתוב על זה פוסט. הנה התוצאה:

***

ניו יורק עיר גדולה. כשאני אומר גדולה, אני מתכוון ענקית. מליוני אנשים, בניינים שמסתירים את השמיים, רעש בלתי פוסק של מוניות מצפצפות וסירנות של אמבולנסים,ריח באוויר של ווניל מהדוכן שמוכר אגוזים מתערבב עם ריח הזבל והביוב של כל השאר. ולפעמים זה יותר מדי… לפעמים אתה רוצה לסגור את העיניים, האזניים ואת האף ולדמיין את עצמך במקום אחר. אז כשהמשרד עולה לך על העצבים, הגיע זמן להסתובב קצת בעיר המדהימה הזאת!

יש אנשים שבשלב הזה הולכים לטבע (איכס, יש שם ג'וקים ויתושים ואין איפה לקנות מאקרונים). יש שהולכים לים (רק זה מה שחסר לי, לראות אשה בת 70 בביקיני ולהתחכך בחול שבבגד ים). יש שעושים ספורט (אף פעם לא הבנתי למה אנשים בהתנדבות עושים דברים כואבים. ויש לי תיאוריה שנשימות כבדות גורמות לטמטום:ראיתם פעם כלב שמסביר על מכניקת קוונטוום? לא? לא חשבתי). ויש כמונו שהולכים להסתובב בעיר ולהנות מדברים שיש רק בניו יורק.

כשהפריננסה שלי לקחה יום חופש, נדרנו שנעשה יום כיף. אז קמנו בבוקר והתחלנו בארוחת בוקר מזינה ב-Alice's Tea Cup. זהו בית תה חמוד בפינה של הבלוק שלנו שכולו ב-theme של עליזה בארץ הפלאות. יש בו מאות סוגי תה וילדות קטנות שמסתובבות עם כנפיים של פרפרים. אנחנו שתינו תה, אכלנו ביצים ואפילו שכנעתי את הפרינססה ש-Scones זה דבר טעים.

משם המשכנו לסיור מודרך חינם ב-Grand Central Terminal. גראנד סנטרל היא תחנת רכבת שנבנתה בתחילת המאה-20 ותוכננה לרומם את הגוף, הדעת והנפש (זה בניגוד ל-Penn Station המודרנית שנבנתה בשנות ה-70 על חורבות התחנה הישנה ותכליתה לשכנע אותך שסיביליזציה היתה טעות). זה בניין יפייפה מתקופה היפה ביותר של הארכיקטורה המודרנית (סגנון ניאו-קלאסי), והיה פעם חלק מהפיתוח של שדרת פארק וחלק משכונה של בנייני מגורים בסגנון Art Deco שנהרסו כדי לבנות גורדי שחקים. בגראנד סנטרל עוברים כל יום לפחות מיליון איש שזה יותר מנמל התעופה JFK ביום העמוס ביותר שלו (ובניגוד ל-JFK לא גורם לך לרצות להתאבד). הסיור מרתק ומעלה כל מני אנקדוטות וסיפורים מעניינים. יש שני מדריכים שלשניהם סיורים שונים לגמרי – מומלץ ללכת פעמיים ולשמוע בנפרד כל מדריך.

ומה זה יום חופש בלי לחגוג במסעדה יקרה בלי שום פרופורציה? לאור ההצלחה האחרונה שלנו בעסקיות צהריים מוזלות במסעדות איטלקיות מהודרות הלכנו ל-Ai Fiori,מסעדת כוכב מישלן בסגנון איטלקי. שהזמנתי מקום במסעדה נאמר לי שלגברים חובה להגיע עם ג'אקט (מילת קוד ללהגיע בחליפה), ולכן אני לבשתי את החליפה שהפרינססה הכי פחות אוהבת. כשהגענו התבאסתי לראות שחצי מהסועדים באו במכנסיים קצרים, סנדלים, ובלי ג'אקט. סתם הלכתי בחום בסיור עם חליפה. קארמה וכל זה. הפרינססה הסבירה את זה בזה שאותו שבוע היה – Restaurant week וכל עמי הארץ (היבוסים והפריזים בעיקר, קצת ארמים גם כן) הולכים למסעדות שבד"כ לא היו מרשים להם להכנס בדלת. מה אני אגיד לכם על Ai Fiori (בצהריים, ייתכן שזה שונה בערב) ? טעים שם. אפילו מאוד טעים. אבל לא וואו. שום מנה לא הפילה אותנו (בניגוד מוחלט לדל פוסטו) אבל ללא ספק זה היה טעים יותר ממסעדה איטלקית רגילה. והעסקית ממש זולה ומשתלמת (החצי בקבוק יין הלבן שהזמנתי עלה יותר מארוחה לבן אדם).

קנה מידה של 1:1

אז מה הבעיה? (כן, ברור שיש בעיה. אני כותב את הפוסט הזה, לא הפרינססה. זוכרים אותי?  אני זה ששונא מסעדות) הבעיה שהמנות קטנות בצורה מגוחכת. כמו תפריט טעימות של 2 מנות ולא 30. אם לא הייתי מתמלא מלחם (אני בד"כ במסעדות לא נוגע בלחם) הייתי ישר הולך לאכול פיצה. אבל במקום זה פוצצתי את עצמי בלחם כי רציתי ללכת הביתה להוריד את החליפה.

ומה הוא חלק הכרחי בכל חופש? הרי ענגנו את הדעת (גראנד סנטרל), ענגו את הגוף(Ai Fiori) – הגיע זמן לענג את הנפש. דרך הגוף. מכיוון שאני הייתי תפוס (אתם חושבים שזה קל ללכת כפוף כל היום? זה לא מכאיב לצוואר כשמסתכלים על החזה של כל בחורה שעוברת ברחוב? לא מכאיבים את הגוף שמתעלפים משתיית יתר של אלכוהול?) והפרינססה היתה משועממת הלכנו למסאג' סיני ליד הבית. למי שלא מכיר מסאג' סיני (Qi Gong Tui-Na) זוהי טכניקת מסאג' מאוד שונה מהמסאג' המערבי או התאילנדי. במערב משתמשים בעיסוי כדי לשחרר שרירים ולתת תחושה של רגיעה ושלווה. השיטה הסינית היא יותר רוחנית – היא מעוניית להוציא מהאדם את דמותו האמיתית. הרי ידוע שהסינים המציאו את האטריות ולכן השיטת עיסוי שלהם בנויה להפוך אדם לאיטריה על ידי לישה, קיפול, ורידוד. בסוף אתה מתייחד עם האמת הפנימית שלך – קרי, אתה נהיה איטריה.

וכך הסתיים לו יום חופש בעיר הגדולה. הפרינססה היתה כל כך בטראומה מהמסאג' שהיא ברחה בחזרה למשרד. רא-מן.

***

השורה התחתונה: היין עלה 48 דולר. עסקית צהריים שכוללת שתי מנות עולה 42 דולר. לא יקר אבל לא ממש משתלם.

לפרטים נוספים:

סיור הליכה בחינם בגרנד סנטרל, כל שישי בשתיים עשרה וחצי בצהריים

איי פיורי – 400 השדרה החמישית

הרבה מהקוראים שואלים אותי איך זה שכל המסעדות שאנחנו הולכים אליהם טעימות. או ליתר דיוק, אם היו לבלוג הזה יותר משני קוראים אני מנחשת שזה מה שהם היו שואלים. בכל מקרה, אנחנו הולכים להרבה מסעדות וכמובן שיש גם נפילות אבל בשביל הפעם בשבועיים שאני מעדכנת את הבלוג אני יותר נהנית לכתוב על מקומות שהיה טעים בהם. אוריאל לעומת זאת אוהב לרטון ולכן היום נפרסם שלל קיטורים שלו על כמה מקומות שלא אהבנו בכלל.

***

כשעלה לראשונה הרעיון לעבור לגור בניו יורק לא התלהבתי. באופן כללי אני לא מתלהב מדברים, אבל מהרעיון הזה סלדתי ממש. המחשבה לגור כל כך רחוק מאיזו שהיא מדינה מתורבתת הדירה שינה מעיני, ראיתי מול עיני חלל מלא ב-hillbillies ורפובליקאים שמתפללים לזומבי יהודי בן אלפיים ובעיקר כל כך רחוק מבורגון או איטליה, או אוכל שלא מטוגן בטיגון עמוק. כמו שאוסקר ווילד סיכם כל כך יפה במאה ה-19 :

"America is the only country that went from barbarism to decadence without civilization in between"

ואז גיליתי משהו נפלא: ניו יורק (מנהטן) לא באמת נמצאת באמריקה (כלומר גיאוגרפית כן, אבל לא באמת) – חנויות היין שופעות בכל טוב שיש בצרפת או באיטליה, יש אוכל מצוין, ואפילו התושבים כאן כמעט מבויתים (הם אפילו בגרסה האמריקאית של "סמולנים", זה חמוד… הם רק קצת פשיסטים). זה כמו תל אביב של אמריקה.

ואם זאת כמו בתל אביב, גם לניו יורק יש חדירה של אמריקה האמיתית. מכיוון שאשתי (שכן מתלהבת) רואה לנכון רק לכתוב פוסטים מפרגנים, ראיתי לנכון לאזן את הסיפור עם כמה מהמסעדות *שלא* נהנינו בהם.

Veritas

לפני שבפועל עברנו לגור בניו יורק, בילינו פה ביחד סופ"ש על מנת להתרשם מהאופציות שלנו. כמובן שכמו חלוצים טובים החוקרים את השממה (התרבותית) פתחנו את מדריך המישלן האדום וחפשנו כוכבים קולינריים שינחו אותנו בחשיכה. כוכב מישלן זה דבר כמעט קדוש המסמל איכות אוניברסלית. חוץ מבצפון אמריקה. שהרי לאמריקאים אין חך (אולי טגנו אותו בטיגון עמוק בילדותם, או הרעילו אותו עם רוטב טבסקו). על מסעדת וריטס על כוכב המישלן שלה נכתב שיש את תפריט היין הגדול ביותר והעשיר ביותר בניו יורק. אכן הניחו על שולחננו ספר עב-כרס שבתוכו מיטב הייצוג של יינות אמריקה (ייצוג מהנה של ביב שופכין עם סירופ פטל) ואינסוף יינות מיצרנים ליגה ד' דרום של ארצות מתורבתות. ואיך האוכל אתם שואלים (לא באמת, ידוע שאין לבלוג הזה קוראים)? הרי בשביל זה נותנים כוכבים… כמו ביסטרו חדש בשדרות רוטשילד בשבוע הרצה. בנאלי, עם שירות גרוע ופלצני ויקר בטירוף. ככה באמת דמיינתי את ארה"ב, ורק מה שהיה חסר זה איש השוקל 500 ק"ג המתנועע על קלנועית כמו שרואים ב People of Walmart.

Blue Fin

למסעדת בלו פין הגענו בעל כורחנו. באופן כללי נכון הוא להמנע ממסעדות בטיים סקוור, המקום התיירותי ביותר בניו יורק – וכפי שאתם יכולים לנחש, רוב התיירות בניו יורק היא תיירות מארה"ב. לכן בלי יוצא מן הכלל האוכל באיזור יקר וגרוע. למסעדת בלו פין השוכנת במלון ה-W  היוקרתי, הגענו עקב ארוחת ערב עסקית והבחירה במסעדה נעשתה ע"י מנהל בכיר שרוב עיסוקו להיות בכיר ולא (חס וחלילה) לנהל. המסעדה עצמה היא בדיוק כמו אותו מנהל – יומרנית, חסרת ערך וחסרת אופי. המסעדה שעיצובה מנסה להזכיר חוף ים, מצליחה בהצלחה יתרה להזכיר את ההרגשה הדביקה והלא נוחה של עור שרוף וחול במקומות לא נעימים. בתפריט יש גם מאכלי ים וגם בשר, כשאף אחד מהם לא עשוי בצורה מוצלחת – ובתפריט היין, איך לא? יינות אמריקאים מככבים. השירות היה חובבני ומלא באדיבות אמריקאית חלולה. כל מה שצריך אחרי ארוחה כאן זה לצאת לרחוב ולהיות מוטרד מינית ע"י אנטישמי בחליפת אלמו שכמותם מציפים את האיזור.

Telepan

בניו יורק מאוד חשובה ההיגיינה. אולי בגלל שאמריקאים הם בהמות והאינסטינקט הראשון שלהם זה להתפלש בצואה, זה במיוחד נכון במסעדות בגלל שהטבחים המקסיקנים רגילים לחיות בביוב עוד מארץ מולדתם ומנסים לייצר את אותו אווירה אתנית אקזוטית בצלחת שלנו. לכן יש בניו יורק ביקורת מאוד נוקשה על הניקיון של המסעדות וחלה חובה לתלות במקום בולט את תוצאות הביקורת על מנת שקהל הצרכנים ידע כמה זנבות עכברושים יש בכל מנה. למסעדת טלפן הלכנו לארוחת בוקר אחרי שקראנו על שף יצירתי שמשתמש רק במצרכים אורגניים טריים ביותר. המסעדה היתה מעוצבת כמו מסעדה פלצנית ויקרה בטירוף, והאוכל היה יצירתי – כלומר בנאלי עם תוספות לא ברורות כמו גבינה לא ברורה בפרנץ' טוסט וקינמון בחביתה. אבל זה לא מה שהפריע לי (זה כן מה שהפריע לאשתי), מה שהפריע לי זה התוספות הבלתי נראות שגרמו לי דיזנטריה של 3 ימים. יש ברצוני לשרוף את המסעדה (הממוקמת מאוד קרוב לביתנו) לצרכים סניטריים נטו.

לפרטים נוספים: (לא שצריך, אלא אם כן אתם מחפשים המלצות לאנשים נפוחים במיוחד)

וריטס

 בלו פין

טלפן