לפעמים התענוגות הכי גדולים של החיים הם גם הפשוטים ביותר. פרח יפה בפארק, נפיחת חתול עדינה על הלחי, השקט המוחלט שיש בלילה כשאין לך ילדים, והמענג מכולם, צלייה של בשר על האש. ולכן כשגיא חזר לעיר שילבנו שני תענוגות נהדרים במיוחד – בילוי עם גיא וברביקיו קוריאני. גיא הוא איש העולם הגדול ואין לו סבלנות לדברים בנליים. מסעדות סושי (חוץ מנינג'ה) כבר לא מעניינות מספיק בשבילו, אבל ברביקיו קוריאני אין בבית אז הדרמנו עד לקוריאה טאון והלכנו לברביקיו ג'וינט המחתרתי שאוריאל גילה לאחרונה. כל כך מחתרתי, שאין אפילו שלט. צריך פשוט לדעת להיכנס לבניין משרדים ולקחת את המעלית לקומה השנייה ומייד כשיוצאים, לפי הריח כבר אפשר לדעת שמדובר במקום בו צליית בשרים היא אומנות מדרגה ראשונה.

דנה כבר הסבירה פעם על ברביקיו קוריאני, אבל מי שלא זוכר אני ארענן: הגריל מגיע בילט-אין בתוך השולחן, וערמות של בשר נא (ו או ירקות) מגיעות בצד ויושבי השולחן (או המלצר) צולים להם את הבשר למידת טעמם והנאתם. למהדרין, מוגשים גם עלי חסה שמאפשרים לקפל בתוכן בשר עם שלל תוספות ורטבים לכדי ביס אחד של שלמות. זה סוג של אוכל וגם חוויה חברתית, קוריאה-סטייל.

התפריט לא מסובך במיוחד, יש בשר, והרבה ממנו. ההתלבטות היחידה היא אם לקחת בשר בקר או חזיר, אז כמובן שלקחנו את שניהם. בזמן שהגריל הבנוי בשולחן התחמם תהיתי בקול רם שאיך יתכן שברביקיו קוריאני לא פופולרי יותר בישראל. הוא הרי בבסיסו דברים שישראלים מאוד אוהבים: בשר, מנגל וחריף.

כשהגיע הבשר המלצר שלנו התחיל לצלות אותו עבורנו על הגריל לדרגת שלמות, ובזמן שטבלנו אותו בשלל המטבלים שסופקו לנו, גיא, שהוא יזם בנשמתו ומנכ"ל מנוסה השתכנע סופית: הוא עוזב את הסטרט אפ הנוכחי שלו ומקים סטרט אפ חדש שיביא את בשורת הברביקיו הקוריאני לישראל. תוכנה זה פאסה. ברביקיו קוריאני זה העתיד.

תוך כדי לעיסה הוא גם מצא שם. הסטרט החדש ייקרא בישראל "קים שוק איל".

המלצר המשיך לצלות עבורנו את שאר נתחי הבשר וגיא כבר גייס את אוריאל כסמנכ"ל אסטרטגית בקר (אוריאל דרש לגייס בהקדם מישהו בשם קובי כדי שיהיה אפשר להוסיף "קובי ביף" לתפריט) והם התחילו לרקום את התוכנית העסקית: שלב ראשון – ולידציה של השוק, שכוללת מספר נתחי בשר ומנגל בחצר האחורית של גיא. שלב שני – לגייס כסף. שלב שלישי – התפרשות ורטיקלית. כל הרעיון של צליית ברביקיו זה של צליית הוריזונטלית ואילו ב"קים-שוק-איל" החידוש יהיה בצלייה ורטיקלית (אז זה בעצם יהיה שווארמה, תהיתי? אבל המייסדים הטריים הסבירו לי שאני לא מבינה בחדשנות). שלב רביעי – התפרשות לשווקים חדשים כולל יפן (תחת שם מותג הבית שיקרא "קים שוק איל – שווראמת השמש העולה"). שלב חמישי – אקזיט ופרישה.

אין ספק שבשר מעודן ומשובח (והרבה ממנו) משמן את גלגלי המח ותורם ליזמות וחדשנות. בזמן ששילמנו אוריאל וגיא חתמו בינהם את הסכם המייסדים וכבר עשו אקספנס לחשבון. אם אתם מנגליסטים מבריקים שמחפשים לעבוד בסביבה דינמית ואוהבים אתגרים, הם עוד מחפשים לגייס דיירקטור קימצ'י. לפרטים נוספים אפשר לפנות ל jobs@kimshuk.il

השורה התחתונה: טעים ומחתרתי. זה לא אחד מהברביקיו ג'וינט המוכרים וזה גם הקסם שלו. שני מייסדים וחברת כבוד בדירקטוריון אכלו ושתו לשובע ויצאו עם 118 דולר, שזה לא רע.

לפרטים נוספים: עמוד הפייסבוק (רובו בקוריאנית). אבל מה שאתם רוצים לעשות זה ללכת לרחוב ווסט 32, למספר 22 ופשוט להיכנס בביטחון לבניין. זה שם. תסמכו על האף שלכם.

הכל התחיל כשאוריאל מצא איזה מסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר שהוא רצה לנסות. אז הוא הציע שנזמין כמה חברים ושנלך למסעדה. לי לא התחשק בכלל בשר, למיירה קצת כאבה הבטן אחרי שהיא זללה מלא ממתקים, זוהר איבד את הארנק שלו וכך יצא  שמצאנו כולנו את עצמנו במסעדה שמתמחה בחלקי פנים של בקר.

וכמן שניתן להבין, על כולנו עברה תקופה קצת קשה ולא היה לי ברור איך חלקי פנים כמו לשון, טחול, לבלב וכליה אמורים בדיוק לעודד אותנו. אני אגב לא הייתי היחידה עם מבט סקפטי. כשמיירה התקרבה למקום והלכה לברר כמה זמן יש לנו לחכות בתור היא העירה על הארומה המסוימת שיש בפנים. זה היה הזמן לגלות שלא רק שאנחנו נמצאים במסעדה שמתמחה בחלקי פנים, אלא גם שהמסעדה היא יפנית אבל בסגנון ברביקיו קוריאני, כלומר הרבה בשר ובעיקר כזה שנצלה על ברביקיו מיוחד שבנוי לתוך השולחן.

אוריאל, שהיה היחיד שלא סבל מדיכאון באותו ערב כבר היה בדרך להזמין לנו מיני מטעמים כגון ריאות מטוגנות, שקי אשכים ובלוטת יתרת המוח אבל חבורת המדוכאים שגם ככה סבלנותם עמדה לפוג הטילה וטו וביקשה מהמלצרית שתבחר בשבילנו ובניגוד לכל הציפיות יצא שהתחלנו עם כמה פורק באנס עסיסיים, טרטר בקר חריף ומיני ספק המבורגרים ספק קבבים שהתחבא בתוכם קצת כבד אווז. ייתכן שכן או לא היה גם כרוב להתחלה.

יתכן שכן ויתכן שלא

אחרי שהמורל טיפה עלה (והסאקה התחיל לחמם את העורקים) הקדשנו את עצמנו לטיפול בשפע חתיכות הבשר המשובחות שנחו אחת אחרי השנייה על הברביקיו השולחני, שכללו גם לשון (יאמי!) קצת בטן של בקר, ועוד כל מיני דברים שאין לנו מושג מה הם. רוב הזמן המלצרית נתנה לנו לצלות בעצמנו את חתיכות הבשר, מה שגרם לכך שעד שאוריאל סיים להתעסק עם הסטופר בטלפון שלו, אני ומיירה אכלנו לו את כל האוכל.

צלייה בפעולה

נתח עסיסי עם ויטמין סי

בזמן שאנחנו אכלנו את הלשון שלנו ראינו בשולחנות לידנו שהם אוכלים דברים הרבה יותר מעניינים, שלימים התברר כנתח צ'אק. שיא הערב היה כשהמלצרית לעיל הביאה סכין באורך חצי מטר על ידית שעשויה מעץ בצורת שועל על מנת לחתוך איתה את חתיכת הצ'אק המפורסמת (שהייתי כל כך טעימה שהזמנו שניים מאלה). בזמן הזה כשלכולנו השתפר מצב הרוח, אוריאל נהייה מדוכא שוב בגלל שלא נתנו לו להזמין נחיר פרה וקצת אוזן.

לא יכולנו שלא לנסות גם את הקינוחים (ובקבוק סאקה נוסף) ולא שאני לא זוכרת מה היה בקינוחים כמו שאני זוכרת את הכפיות שבהן הוגשו הקינוחים! הידית של כל כפית הייתה בעצם בצורה של דמות מצוירת והמלצרית השגיחה בשבע עינים שלא ניקח את הכפיות הבייתה.

אני רוצה כאלה. יש לי יומולדת עוד מעט רמז רמז.

ייתכן שיש למסעדה הזאת איזה קטע עם כלי מטבח מקוריים. בסוף, אחרי כל האיומים הדבר הכי אקזוטי שאכלנו היה לשון, והתלהבתי מכפית.

מצאתי גם ששלושה בקבוקי סאקה משפרים את המצב רוח, גם אם לא התחשק לי בכלל בשר, כאבה לי הבטן או איבדתי את הארנק.

כאן קורה כל הקסם

השורה התחתונה: היה טעים וגם מאוד יקר. יצא סה"כ 460 דולר לפני טיפ, וגם אם לוקחים בחשבון ש 178 דולר מתוך זה היו רק על דרינקים,  יוצא משהו כמו שמונים דולר אחרי טיפ לראש. אבל היה ממש טעים.

לפרטים נוספים: טאקשי,  רחוב הדסון 456

שיר,שהיא חברה שלי מימי האוניברסיטה, היא בדיוק כל מה שאמריקאים הם לא: היא חכמה, משכילה ואוהבת ללמוד. יצא שהיא בילתה מספר שבועות בכנסים בכל המקומות בארה"ב שידועים כבירות אקדמאיות (לאס וגאס, וטקסס) ככה שעד שהיא הגיעה לניו יורק היא הספיקה להשלים את חווית ההטמעות שלה בתרבות המקומית וביקשה שניקח אותה למסעדת ברביקיו (כי איכשהוא בטקסס התפספס לה כי הייתה עסוקה בלהרצות בכנס).

"אוקיי, אני אאתגר אותך" היא אמרה. " דבר שאני מחפשת כבר מלא ולא מוצאת זו שדרת צלעות כזו… לא מה שקוראים לו כאן pork chops, שזה צלע חזיר בתרגום האישי שלי , אלא שדרה של צלעות שצריך לחתוך, ועל כל אחת מהן יש מעט בשר. חושבת שיש לנו סיכוי למצוא כזה?"

אין כמו אתגר קולינרי עבור אוריאל, שכלל לא פחות מארבעים שניות של מחקר באינטרנט עד שמצאנו מספר מקומות פוטנציאלים והשארנו לשיר את זכות הבחירה:

האחד, מקום אותנטי וזול, אבל כזה שאין בו בהכרח מקומות ישיבה והאוכל מוגש בכלים חד פעמיים. השני, היוקרתי, אבל מעונב וגם יקר, וגם זה לא ברביקיו גו'ינט. השלישי, שהיא פשוט מסעדה נחמדה שאפשר לשבת לדבר עם עם חברים שלא ראית הרבה זמן וגם לזלול ברביקיו וגם לא יקר מידי, הלוא היא בלו סמוק.

ההחלטה לא הייתה מסובכת (כלומר, היא כן, אבל דרשתי בתקיפות ששיר תבחר באופציה השלישית ולא היה נעים לה כנראה להתווכח).

אחת הסיבות שרציתי לחזור לבלו סמוק היא העובדה שהייתי שם לפני שנתיים וזה היה כשעוד התגעגעתי לדברים ישראלים כמ קרמבו, שקדי מרק ו"על האש". (היום, אגב, אני כבר לא מתגעגעת בגלל שאת רובם ניתן למצוא בסופר ליד הבית). מה שכן, גיליתי שאין שום קשר בין העל האש שאני אוהבת לברביקיו האמריקאי. הטרמינולוגיה מטעה, אבל הברביקיו פה מתאפיין בבישול אורך ואיטי על חום נמוך, ויש בו נתחי בשר שלא רואים על המנגל ביום העצמאות כמו צלעות ובריסקט – שהם נתחים יותר סיביים ולכן דורשים בישול יותר ארוך מגריל מהיר.

בנוסף, אין להם פה נקניקיות זוגלובק.

אבל זה היה לפני שנתיים. מאז, הטעם הקולינרי שלי התפתח, וכמו שהרגלתי את עצמי לשתות קפה אמריקאי הרגלתי את עצמי גם לברביקיו המקומי אז מאוד רציתי לחזור למקום ההוא ולראות מה דעתי עליו עכשיו. ואכן, כמו שפיתחתי סיבולת ללאס וגאס, היה לי ממש נעים וכיף בבלו סמוק.

לחיי הדוקטורט!

שיר, שרצתה למצות את החוויה אמריקאית הזמינה מנה שכללה דוגמיות משלוש סוגים של צלעות(ביביי ריבס, שורטריס וספייריבס), ואני התפנקתי עם מנה של צלעות בנוסח טקסס, כי הן מגיעות שרופות ופריכות, ובמיוחד, בלי הרוטב ברביקיו המזעזע. אוריאל דבק בעקרונותיו והזמין בריסקט.

אין פה קנה מידה, אבל זה הרבה צלעות והרבה טעים

עכשיו, מילה על בריסקט. בריסקט זה חתיכה שבדרך כלל מגיעה מהחזה של הבקר ובניגוד לחזה עוף שהיא חתיכה רכה וטעימה, אצל בקר היא חתיכה קשוחה ומלאה בשריר. בגלל הסיביות של החתיכה הזאת מה שרצוי לעשות זה לברברק אותה למוות במשך שעות  על גבי שעות בברברוק איטי עד שיוצא ממנה כל המיץ – או ליתר דיוק עד שהיא נעשית מיצית כמו חמאה.

אחרי ההסבר לעיל, החיוך של אוריאל יותר מובן

הם עושים את כל זה לא רע שם בבלו סמוק. יכול להיות שזה לא המקום הכי אותנטי בעולם (בכל זאת, אנחנו לא בטקסס) אבל זאת אופציה נחמדה אם אתם רוצים לשתות בירה, לנשנש צלעות ולפגוש חבירים ותיקים.

בהצלחה בדוקטורט שיר!

השורה התחתונה:  146 דולר לשלושה אנשים, כולל מס. (מתוך זה רק 24 דולר על בירות). לא מאוד זול, אבל המחיר כלל ראשונות, שפע בשר, שלל תוספות וגם עוד קינוח, ככה שעדיין יוצא דיי משתלם.

השורה התחתונה: בלו סמוק , 116 איסט 27

מה זה יום עצמאות בלי זיקוקים? כמובן שהלכנו לראות, וכמובן שהם התחילו חצי שעה יותר מאוחר ממה שהיה כתוב, וכמובן שהיינו צריכים להידחק בין אלפי אנשים אחרים שבאו לראות אותם והם היו נחמדים אבל תכל'ס זיקוקים , כמה כבר אפשר לחדש בעסק הזה אבל היה רגע מסוים, ממש בשיא, שבו הבנתי מה חסר לי בחוויה – זה יום העצמאות, יש על האש, יש דגלים אבל השעה כבר 10 בלילה ולא ריססו אותי בספריי קצף אפילו לא פעם אחת.

אחחח, אמריקה. מעניין שיש מנהגים ומסורות חוצי יבשות ותרבויות, כמו הזכות לצפות בתוכניות ריאליטי והחובה למנגל בחגיגות העצמאות לארצך. למעשה, המנגול פה הוא יותר ברביקיו ופחות נפנוף, אם כי אני לא מדברת מניסיון כי לא הצלחתי לקמבן לעצמי אף הזמנה לברביקיו עצמאות כהלכתו ולכן נאלצנו להתחיל את החגיגות בפיקניק בפארק, ועוד פיקניק חלבי, שומו שמיים. (בהנחה כלשהיא שבירה זה חלבי, לא מבינה בזה).

בכל אופן, את הזיקוקים שמתחילים בתשע אבל בעצם התחילו בתשע וחצי הלכנו לראות מהרציפים של נהר ההדסון. וותיקי מנהטן מספרים שרק שנה שעברה הזיקוקים עברו מהאיסט ריבר להדסון אבל השמועות אומרות שוותיקים היותר וותיקים זוכרים שלפני 9/11 הם תמיד היו על ההדסון, מה שמוכיח שלעולם אין גבול לכמה סנוב מנהטני אתה יכול להיות. בעקבות החסך של הברביקיו מהבוקר החלטנו ללכת לדייזי מייז, מסעדת ברביקיו משפחתית לא רחוקה מהרציפים במיד טאון.

וזאת לגמרי הייתה מסעדה משפחתית, הכי אוכל של אמא (אם לאמא שלך קראו מרי ג'ין ונולדת בממפיס) כלומר הכי צלעות דביקות ומתוקות שנמסות בפה, הכי תוספות מלאות פחמימות ושומן טעימות ביותר והכי תה מתוק של סבתא בצנצנת. סגנון ההגשה במסעדה הוא כמו של קפיטריה שזה אומר שמזמינים את האוכל בדלפק ומקבלים אותו כמה דקות אחרי, ואז אתה נושא את המגש שלך בעצמך לאזור השולחנות, בהנחה שבת הזוג שלך תפסה שני כסאות ולא התביישה כשהילבילית אמריקאית גנבה לה את הכסאות כי היא התעקשה שהיא חיכתה בתור לפניה (למרות שהיא לא).

רק הילבילים שותים מתוך צנצנת. למה אוריאל מחייך?

בשביל קצת פחות מ 50 דולר קיבלנו שתי מנות של ריבס, כאשר כל אחת מהן באה עם שתי תוספות ואוריאל התאמן על המבטא ההילבילי שלו בזמן שהוא שתה מהתה הקר שהוגש כאמור בצנצנת. ניסיתי להיות גיבורה ולחסל את כל המנה שלי (ואז לפתוח כפתור, גם לפי המסורת) אבל פרשתי באמצע ואז גם הבנתי למה יש ערימות של קופסאות ריקות ליד המפיות.

זה נראה כל כך טוב שכמעט התחלתי לרייר על המקלדת עכשיו

זה מסביר את הקופסאות ליד המפיות

משם, כמו שכבר חשפה האקספוזיציה הלכנו לרציפים לצפות בזיקוקים וטוב שהגענו שעתיים מראש כי בדיוק סגרו את הכניסה לשם כשאנחנו הגענו (טכנית, סגרו את הכניסה לרחוב קצת לפני שאנחנו הגענו אבל הזדנבנו אחרי קבוצת אנשים שקיבלו אישור להיכנס למסיבה פרטית). החוויה של לחכות שעתיים בעמידה בחברת עוד כמה אלפים של אמריקאים מזיעים אם כי לא קולניים בשביל לצפות במופע זיקוקים התעלתה רק על ידי החוויה של לנווט את דרכנו בחזרה הבייתה דרך הרחובות העמוסים במליוני אמריקאים שניסו בדיוק כמונו לחזור הבייתה. הזיקוקים אגב, היי דווקא מאוד מרשימים, היו כאלה בצורת סמיילים ובצורת כוכב שביט ולבבות, כל כך מרשימים ששנה הבאה אני אצפה בהם בעיון רב בבית מתוך המזגן שלי.

אחרי יום שלם של מסורות אמריקאיות וזיקוקים חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים, אבל בעיקר לחים ודביקים ומזיעים. כמו יום העצמאות, יש דברים שלעולם לא משתנים.

שורה תחתונה: טעים ונעים לחובבי הצלעות בלבד ולמי שמעוניין בחווית עצמאות אמריקאית

לפרטים נוספים: דייזי מייז, בפינה של רחוב 46 והשדרה ה 11