ארכיון הקטגוריה: לא טעים

למה מסעדות צמחוניות תמיד מעפנות, ועוד פילוסופיות קיומיות

אני מזדקן. לא קל להודות בכך. לי במיוחד : אני תמיד הייתי הצעיר ביותר בכל מקום שהייתי – העובד הכי צעיר בעבודה, זה עם החברים הכי מבוגרים, וכו׳.  ועכשיו? עכשיו כשהייתי במטבחון גיליתי שיש מתכנת שנולד בשנה שאני כבר ידעתי לתכנת. יש גם עוד סימנים: יש שערות לבנות בשיער, וקווים ליד העיניים. העייפות הכרונית נובעת מתשישות אמיתית ולא היפוכונדריה, ואפילו הדיכאון השתנה: עברו הימים של  מרירות מרדנית ועצב על חוסר הכרה של הזולת, והוחלפה במרירות על חיים שלמים של החלטות כושלות והזדמנויות מפוספסות. האנרגיה שבעבר הופנתה לחזר אחרי בחורות מופנית לחיזור אחרי החתול שמשום מה הפסיק לאהוב אותי והתחיל לאהוב רק את אשתי, וההתרגשות מחוויות חדשות הוחלפה מההתרגשות שסוף השבוע הגיע ואפשר לעשות כביסה.

אז חלק מתהליך הזקנה היא רצון לשמור על הבריאות (עכשיו שהגוף התחיל להתפרק במציאות ולא רק בדמיון), ופקפוק בוודאות העצמית בכל אותם הדברים שתמיד האמנתי בהם. וכששני הדברים האלה נפגשים, אני חושב – אולי כדאי לנסות אוכל צמחוני? (למען הסר ספק, צמחוני – לא טבעוני. מאוד מעציב אותי לראות בעולם שנאה שבאה לביטוי בגזענות או בהומופוביה שהייתה צריכה להיות מתועלת בצורה פרודוקטיבית לשנאה נגד טבעונים).

אז הזמנתי מקום לרודנית הנאורה ולעצמי ל-Dirt Candy. מסעדה שאמורה לייצג את העלית של הבישול הצמחוני. אותו מטבח שצדקנים יראי חסה טוענים שטובים לא פחות ממסעדות אמיתיות. בסדר. בוא נראה.

הערב דווקא התחיל נחמד עם לחם מאוד טעים וחמוצים סבירים. גם מנת הפטריות היתה טובה. עד כאן מלמדים אותי דברים שכבר ידעתי: שאוכל צמחוני טוב בתור מנה ראשונה או תוספת. צמחוניים מתחילים ללכת לאיבוד כשהם מנסים להרכיב מנה עקרית שלא עשויה כולה מפחממות פשוטות (פסטה, אורז, פיצה, וכו׳).

IMG_8091

סימן אזהרה הראשון היה שמזגו לי כוס יין לבן מקולקל: היין עבר תסיסה נוספת בבקבוק והיה מוגז (ולא היה אמור להיות מוגז). כשהחזרתי את היין למלצרית היא אמרה שזה רגיל כי הייננים מאמינים ביין ״טבעי״ ולא מוסיפים סולפיטים. אוקיי. קודם כל שמשהו יסביר לי איך יין יכול להיות לא טבעי? שנית, הסיבה שמוסיפים סולפיטים זה בדיוק בשביל שזה לא ייקרה. זה לא אופי של יין, זה פגם. כמו הפגם במח של אנשים ההיפסטרים שמתלהבים מהשטויות האלה. אויבים של איכות.

למנה הבאה דווקא היה הרבה פוטנציאל: פסטת צנון שחור עם רוטב חזרת. אני אוהב את כל הדברים האלה: פסטה, צנון, וחזרת (תאשימו את הגנים הפולנים). ופסטה זה אכן מאכל צמחוני מצוין: לא צריך שום דבר בשרי עם פסטה. אבל לא- הם חייבים היו להתחכם. הפסטה עצמה היתה מצוינת (למרות שכמו בכל פסטה שצובעים עם חומר גלם – לא באמת טועמים אותו), אבל הרוטב היה במרקם של שמנת דלת שומן. לא נדבקה לפסטה. היה צריך לאכול אותה עם כפית. איך אתם לוקחים ג׳אנר צמחוני מוכח והורסים אותו רק לצורך התחכמות?!

IMG_8097

המחדל הבא הגיע בצורת ״טאקו כרוב ניצנים״. רק שבמקום טורטייה קלוייה היה חסה. למה?! טורטייה זה בשרי? חסה בנויה להחזיק מני חומרי גלם ביחד ולתת ניגוד ? חסה זה פחממה? המנה היתה נוראית, מין תוספת למנה עקרית שמעולם לא הגיעה, אבל היית צריך להרכיב אותה בעצמך. חברים, אם הייתי רוצה להרכיב מנות בעצמי, הייתי מבשל בבית וגם האוכל (הצמחוני!) היה יוצא יותר מוצלח.

FullSizeRender 3

אבל מה שבאמת שבר את רוחי היה קינוח. גלידת סלט ירקות. היה שם גלידת סלרי, ובתוך הגלידה הזאת הוכחה שאין אלוהים שאוהב אותנו, שכן הדבר הזה היה עלבון לבריאה. קינוח אמור להיות מתוק ונוסטלגי. זה היה יותר דומה למשחת שיניים שנאנסה ע״י מגירת ירקות רקובה שלא ניקו כבר חצי שנה.

FullSizeRender 2

הבעיה במסעדה הזאת היא לא שהטבחים או השפים לא מיומנים או מוכשרים. זה לא שאין דמיון. הבעיה זה תחושת הנחיתות שיש לצמחונים ממנות אמיתיות, מה שגורם להם להתחכם ולנסות לחקות. בשר מטופו או סאייטן תמיד יהיה דוחה. אל תנסו לעשות גרסא גרועה לבשר, תנסו לעבוד עם מה שעובד בחומרי גלם האלה. אנשים שחושבים שאוכל כזה הוא מדהים, זה אותם אנשים שחושבים שיין מקולקל טוב כי הוא טבעי, שחיסונים הם רעים כי ג׳ני מקרטני אמרה להם את זה, ושחושבים שהיה להם יום רע כי צדק בועל את נגה במזל קשת או משהו. זה הסוג הגרוע ביותר של אופנתיות: זו שמקורה בפופולריות של טרנד מחשבתי, ולא בשום מציאות או איכות אובייקטיבית. וזה מחליא אותי (לא כמו גלידת סלרי, אבל עדיין).

בעזבי את המסעדה, אני מתנחם שיש דברים שדווקא כן משתבחים עם השנים: אהבתי לאשתי, בוז, ושנאה. ולא לשכוח את הדכאון.

***

השורה התחתונה: 173 דולר כולל מס וטיפ (הם מחשבים את הטיפ בחשבון) לזוג זה דיי יקר, במיוחד כשהכל פה צמחוני.

לפרטים נוספים: דירט קנדי, רחוב אלן 86.

***

אוהבים לשמוע את הקיטורים של אוריאל? הנה טרוניות על מסעדת כוכב מישלן בברוקלין.

מדוסוויט, או, איך קרה שאכלנו בחינם במסעדת כוכב מישלן ועדיין לא היה כיף

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בחסות החברה שאני עובדת בה שמטעמי פרטיות לא נחשוף אותה.

גילוי נאות 2: טוב, תכל'ס, באופן כלשהוא, *כל* הפוסטים נכתבים במימון אותה חברה שמשלמת לי משכורת שאיתה אנחנו מממנים את אורח החיים המושחת שלנו, אבל במקרה הזה אפילו עוד יותר כי כל עובד קיבל 150 דולר לארוחת ערב לבחירתו, כמין הטבה של קיץ כזאת לכל העובדים.

אז הדילמה הייתה כמובן לאיפה ללכת. מעולם אוריאל ואני לא הצלחנו להחליט על מסעדה בפחות מ45 דקות דיון, כולל להזמין פיצה הבייתה, כולל כשהיינו בעיירות שהייתה בהן רק מסעדה אחת, כולל באמצע טרקים בלב ורמונט – ובמקרה הזה לקח לנו לא פחות משבועיים. התנאים היו שתהיה מסעדה חדשה שעוד לא היינו בה, כייפית ובגבול כמובן של ארוחה סבירה לזוג במאה חמישים דולר.

מה שעשינו בסוף היה לעבור על כל מסעדות המישלן בעלות כוכב אחת, לסמן את כל אלה שעוד לא היינו בהן ופחות או יותר לעשות אנדנדינו ולבחור אחת. יצא שהיא בברוקלין. להזכירכם, אוריאל שונא את ברוקלין, ואת ווילימסבורג במיוחד. מבחינתי זה רק הוסיף נקודות למקום. מפה תנו לו לספר איך היה.

***

הפרינססה רצתה לכתוב את הפוסט הזה בהשפעת ובמימון השפעות מסחריות זרות. באינטרס היושרה של הבלוג, החלטתי אני לכתוב אותו ע״מ שקהל הקוראים ימשיך לראות בנו מבקרים אובייקטיבים ומקור מהימן לכל התהיות הגסטרונומיות הניו יורקריות שלכם (יהיה זה אסון מבחינתי אם אתם הקוראים לא תקחו את הדעות שלנו על נפיחות חתול ברצינות).

מסיבות לא ברורות הפרינססה מצאה מסעדה בברוקלין שהיא רוצה ללכת אליה. אני לא אוהב את ברוקלין. אני לא מספיק מגניב בשביל ברוקלין, והיא רחוקה. למה לי לסע כל כך הרבה זמן כדי להגיע למקום שאני לא מספיק מגניב בשבילו, אם אני יכול להרגיש את אותו הדבר בלואר איסט סייד או באיסט ווילג' ?! זה רחוק מספיק להגיע לשם! ולא סתם ברוקלין, אלה ווילאםסבורג! אני לא יודע אם הייתם שם, אבל אין שם שוב דבר טוב! חב״דניקים והיפסטרים, שיער פנים אירוני וומגניבות יתר. איכס.

הסתכלתי בתפריט ולא הבנתי מה עניין אותה בו, התפריט נראה בנלי לגמרי. הפרינססה טענה שזה מסעדת כוכב מישלן שלא היינו בה עוד. שאלתי אותה אם היא תאכל את הכוכב אחרי שלא תמצא מה לאכול בתפריט. חוץ מזה יש זילות מטורפת של כוכבי מישלן בניו יורק. כל מני מסעדות בינוניות מקבלות כוכבים פה, שבארץ הגונה כמו צרפת לא ברור אם בכלל היו נכנסות למדריך. כמו בטוקיו, שלכל מסעדה שלישית יש שלושה כוכבים. ״מה שצריך לזכור״ אמרתי לה ״זה שהמבקרים הם גם כן אמריקאים. ואמריקאים לא מבינים באוכל״. אבל  הדעות שלי, כמו בושם על ילד בן 13 מחוצ׳קן שמתחיל עם דוגמנית צמרת, לא מזיזות לאף אחד.

בהגיענו למסעדה (אחרי צעדה של 15 דקות תודות ל-MTA והאג׳נדה שלו להחריב לניו יורקרים את החיים בסופי שבוע), רטנתי שהמסעדה מעוצבת כמו בית קפה בראש פינה. הפרינססה לא התרשמה. התיישבנו והמלצרית הגישה לנו תפריטים ומלמלה משהו. הפרינססה הזמינה קוקטייל, ואני שלא מצאתי שום דבר ברשימת הקוקטיילים שלא נראה מתוק כמו סירופ שיעול הזמנתי כוס יין לבן (Vouvray), שהיה סביר. המלצרית המוכשרת דאגה להפיל את אחד התפריטים מתחת לשולחן ליד, מה שאילץ אותי ללכת לאסוף אותו מתחת לשמלה של סבתא נחמדה שלא העריכה את הג׳סטה.

כשאנחנו מתבוננים בתפריט הגענו לאותה המסקנה שאני הגעתי אליה בבית: אין שום דבר במנות העיקריות שאנחנו רוצים לאכול. ולכן החלטנו לעשות מיני תפריט טעימות ולהזמין רק ראשונות. המלצרית באה ומלמלה משהו על ספשלים. בערך חצי שמענו משהו על טונה, אז בקשנו לנסות. הזמנו אויסטרים, גספצ׳ו, טיירין (דומה לספגטי אבל יותר רך ויותר מרובע), סקלופים ברוטב פול, ואת אותה הטונה מלמעלה. כמו שאתם מבינים, פתיח, 2 מנות קרות, 2 מנות חמות. הפרינססה בקול המלכותי שלה הסבירה שאנחנו רוצים את האויסטרים להתחלה, ואז המנות הקרות, ובסוף המנות החמות. המלצרית מלמלה משהו.

האויסטרים הגיעו, והיו סבירים. אח״כ הגיע לחם שהיה טוב בצורה יוצאת דופן (הפרינססה הטיחה בי במפגיע כי הלחמניות היו טובות מאלה שאני מכין). ואז הגיעו כל המנות קרות וחמות, ביחד. הפרינססה רטנה. המלצרית מלמלה משהו.

FullSizeRender (20)

במוזיקה פופולרית כולנו מכירים את המושג של One hit wonder : להקה שמפיקה להיט אחד, ולעולם לא חוזרת על ההצלחה. המסעדה הזאת היה אותו הדבר: היה להם מנה אחת מטמטמת, וכל השאר Meh. אבל המנה, הזאת – אך איזה מנה! Tajarin עם כמהין וגבינה. Tajarin זה סוג של טלייטלה מצפון איטליה שלעולם תזכר לי מטיול טעימות יין קסום שהיה לי עם חברים ב-2008, ומהירח דבש שלי. שנים של נסיונות בבצק פסטה לא הצליחו לשחזר את המרקם והטעם וביס אחד החזיר אותי אחורה בזמן. וואו, איזה מנה.

כל השאר היה בנאלי: הטרטר טונה היה זהה לכל טרטר טונה אחר שאי פעם אכלתי, הסקלופים היו משעממים, הגספצ׳ו היה בלתי אכיל. ומבט אחד בתפריט הקינוחים לא הציף שום דבר שנראה אפילו קצת מעניין. אז הזמנו עוד מנת טיירין. בדרך חזרה לסאבווי היתה הופעת רחוב ואנשים רקדו ברחוב. Good grief.

Image-1 (4)

ולסיכום:

1. אם אתם הולכים למסעדה, דלגו על התפריט ופשוט תזמינו 3-4 מנות של הטיירין. ואת הלחם. וזהו.
2. אם אתם מתגעגעים לבתי הקפה של נוף ילדותכם בראש פינה, אחלה אווירה בשבילכם.
3. באמת אין שום סיבה לבקר בוויליאמסבורג, אם כמונו, אתם לא מגניבים.
4. מסעדות כוכב מישלן בברוקלין, לא באמת שוות כוכב מישלן.

FullSizeRender (21)

אוריאל תוהה למה הביאו אותו לפה

***

השורה התחתונה: אני לא יודעת מה היה יותר טראומטי לאוריאל: לאכול אוכל בינוני, ברוקלין, או שיער הפנים האירוני של המלצרית. בכל מקרה, זה לא שהיה לא טעים, אבל פשוט היה לא מיוחד. אם לא רמת הציפיות שלי שהייתה בשמיים בגלל אותו כוכב כנראה שהייתי יותר סלחנית. ארוחה לשניים כולל דרינקים במסעדה יוקרתית עלתה 122 דולר (מתוך זה בערך 30 דולר על דרינקים).

לפרטים נוספים: מדוסוויט, רחוב ברודווי 149, ברוקלין

 

[מסעדה] אקווה-ויט Aquavit

הרבה פעמים אני רואה שאלות שקשורות לאוכל של הבית בקבוצות שונות של ישראלים בפייסבוק (ישראלים בניו יורק, ישראלים בניו יורק הקבוצה הרשמית, ישראלים בניו יורק הקבוצה הממש ממש רשמית וכו'). מנהלים דיונים איפה יש חומוסיה טובה (לא לשכוח פיתות טריות), איפה משיגים ג'חנון, פיצוחים וחלווה ומה הפלאפל הטוב ביותר בעיר. תמיד כשאני רואה את הדיונים האלה אני תוהה לעצמי אם זה מנהג ייחודי לנו הישראלים או שיש גם קבוצות איטלקים שמנהלים דיונים נלהבים לגבי איפה הקוטולטה מילנז הטוב בעיר, אם יש נורבגים ששואלים על ג'וטקאקר (ונשלחים לאיזה שכונה עלומה בקווינס) ואם ניהלו הצבעה לגבי איפה המוהינגה הכי טעים בקבוצה "מיינמרים בניו יורק – הקבוצה הרשמית האמתית אלף אחוז".

אז קטונתי מלהביע דיעה בנושאים חשובים וראויים כמו חומוס, אבל לפחות את האוכל הסקנדינבי פיצחתי: יש שם דגים, ושמיר. והוא לא משהו. ולפני שכל הקוראים הסקנדינבים פה יעוטו עלי ויבצעו לינץ', הרשו לי להסביר.

המקום הוא אקווה-וויט, מסעדה מעוטרת בשני כוכבי מישלן שמגדירה את עצמה כ"מטבח נורדי מודרני". נכון לעכשיו, המסעדה הכי טובה בעולם – נומה – נמצאת בדנמרק והסגנון פה הוא דומה: פירוש מודרני לאוכל מסורתי עם דגש על היצע מקומי ושימוש בחומרי גלם אופיינים למקום.

לארוחת ערב הגיעו איתנו גם גיא ודן, שוותיקי הבלוג אולי זוכרים מתקרית נינג'ה המצערת. הבטחתי להם פיצוי על אותו ערב והם הבטיחו שהם יתנהגו יפה, ככה שדן אפילו לבש ז'קט והושמעו רק איזה שתי הערות על צורתה החיצונית של המארחת עד שהתיישבנו.

יש שלוש אופציות בתפריט הערב של אקווה-וויט: שני תפריטי טעימות (אחד עם שמונה מנות ואחד רק עם שש) וגם תפריט פרי-פיקס יותר צנוע של שלוש מנות. פה אולי הייתה הטעות הראשונה של הערב, כי כחלק מהפיצוי הסכמתי ללכת על התפריט טעימות כי גיא ודן לא הולכים הרבה למסעדות פאר (הם רק בקושי הולכים חמש שש פעמים בשנה לסקי) וחוץ מזה עוד קצת הרגשתי רע על ממקודם. הבעייה העיקרית בתפריטי טעימות היא שהם ארוכים. ממש. ובקושי עם אוריאל אני רוצה לשבת ליד שולחן במשך ארבע שעות, לא כל שכן עם עוד שני חתולים, שבינהם יש התאבכות בונה של פיגור שרק מחמירה ככל שהם שותים יותר. אבל כמו שאמרתי הרגשתי רע וגם הם כל הזמן מלמלו "איזה חתול" ככה שזה קצת בלבל אותי.

כמו בכל מסעדה יוקרתית שמכבדת את עצמה הגיעו מספר מנות מקדימות לאוכל כמו קרקר שיפון, קרקר פטריה (עם פטריה מעליו) וכמובן גם הלחם והחמאה המתחייבים, אבל פה התחילה הבעייה השנייה של הערב: חלק מהאוכל הגיע בזמן שעוד עיינו בתפריטים (לוקח לשני פורבינציאלים הרבה זמן להחליט מתוך מגוון אופציות עצום של שלוש אופציות) והאמת שזה דווקא היה יכול להיות נחמד כי אני דיי בטוחה שנשנוש עוזר מאוד בתהליך קבלת ההחלטות אבל מה שקרה בפועל זה שהמלצר בא לקחת את ההזמנות שלנו כשעוד היה לנו אוכל בפה ככה שהיה כזה, אתם יודעים, פחות מוצלח.

FullSizeRender (10)

המנה הראשונה הגיעה עוד לפני היין והאלכוהול, ובסיכון שאני נשמעת פה הפלצנית של היקום (אוי אוי אוי), זה היה סופר מעצבן (טעות #3). חלק מהסיבה שאנחנו משלמים הרבה כסף במסעדה זה עבור החוויה והשירות וטעות כזאתי היא פשוט לא לעניין במסעדה כל כך יוקרתית.  זה כמו שהביאו חומוס אבל בלי פיתות, גיא דייק באבחנה שלו, בזמן שסיפר לנו על מלצר אחר שהוא הכיר בטיול סקי האחרון שהתאהב בו והיה מפנק אותו בגלידה.

המנה הראשונה הייתה כמובן הרינג (זה כמו חמוצים, ציין דן, ודן מבין בחמוצים כי פעם אחת בטיול סקי הוא נפל מהמעלית וכמעט מת וניצל רק בזכות אכילה של חמוצים וחצי גרנולה בר שזוג תיירים גרמנים הפיל בטעות וכדי להתחמם הוא נאלץ לתנות אהבים עם זאב שלג). אני אוהבת דגים. וכמה שפחות מבושלים יותר טוב. אבל במקרה הזה הטעם הדגיגי היה כל כך עז שהיה קשה בכלל להבחין במרקם של הדג והוא השתלט לגמרי על שאר הטעמים היותר עדינים של המנה.

FullSizeRender (12)

זה בסדר, אמר גיא, גם לחמוצים צריך להתרגל. אחרי הפתיחה הלא מרשימה הגיעו עוד מנות שדווקא היו עוד פחות מרשימות. אכלנו דג צ'אר עם פירה אפונה וגם אחרי כן קצת חזרזיר עם פירות יער.  בשלב הזה של הערב גיא ודן העלו הילוך ומלמלו "איזה חתולים" לפחות אחת לדקה. המלצר, מצידו, דווקא הוריד הילוך ובניגוד להזדרזות המרשימה של קצב המנות בתחילת הערב דווקא עכשיו הקצב ירד ככה שגם נשארנו קצת רעבים ובעיקר נאלצנו להמשיך לדבר עם הפלבאים גיא ודן.

FullSizeRender (13)

המנות היו מרהיבות לעין אבל נופלות בטעם. משהו לא טוב בכלל עבר שם, לרמה שחלק מהמנות היו על גבול הבלתי אכילות. מצד אחד, טעמים דומיננטים וחזקים של דגים ובשר, ומצד שני טעמים יותר עדינים שדיי הולכים לאיבוד. אני מדמיינת לעצמי איש עסקים שבדי אוכל חומוס בטעם הראשונה ותוהה אם עבדו עליו והגישו לו יציקת בטון במקום אוכל. אז יכול להיות שהמסעדה פשוט מכוונת לטעמים שלי אישית הם לא מוכרים, ושאולי החך שלי לא מספיק מנוסה כדי להעריך או שאולי זה יותר פשוט כמו שגיא אמר: "אבא יהפוך לך את התחת ".

FullSizeRender (14)

שלוש שעות אל תוך הארוחה הגיעו הקינוחים (לפחות היו קינוחים ברבים, מה שקצת פיצה על כל מה שעבר עלי עד כה) ואפילו קיבלנו נשנוש קטן לקחת הבייתה. אספנו את החתולים שבשלב הזה היו כל כך שיכורים שרק מלמלו "זאתי…זאתי יש עבודה עליה" למארחת, למלצר, לנהג מונית, לשכן שלנו מארק,לפיקסל החתול, לפוקסי החתול וקצת עוד הציקו לאוריאל לפני שהלכו לישון.

פעם הבאה הם הולכים לנינג'ה.

***

השורה התחתונה: 700 דולר לארבעה אנשים (560 על התפריט טעימות והשאר על האלכוהול) הופכים את הארוחה פה לעסק מאוד יקר. יקר ולא מאוד משתלם.

לפרטים נוספים: אקווהוויט, רחוב 55 איסט מספר 65

***

את החידה שפרסמתי השבוע דווקא פתרתם מהר, אבל החידה של שבוע שעבר עוד בלי פיתרון!0

[מסעדה] נינג'ה Ninja

איך בוחרים מסעדות לביקורת. מה שווה שיטת דירוג הכוכבים. את מי כדאי להזמין לבוא איתכם למסעדה. איך שומרים על הדיאטה. איך לזכור על מה רצית לכתוב למרות שגם שתית מלא (ללכת לשירותים, להתקשר לעצמך ולהשאיר לעצמך הודעה במשיבון).

אלה היו רק חלק מהשאלות שפיט וולס, פרנק ברוני וסם סיפטון דיסקסו בינם לבין עצמם במסגרת פאנל פתוח/הרצאה שכינסה את מבקרי המסעדות האייקונים של הניו יורק טיימס לדורותיהם לשיחה בנושא אוכל, כוכבים ומסעדות. מי מכם שהשמות לא מוכרים לו, צריך רק לדעת שהניו יורק טיימס נחשב אחד ממובילי הדיעה המכובדים ביותר בעיר אשר חורץ את גורלן של מסעדות חדשות לכישלון או להצלחה כבר קרוב לששים שנים. (מוביל דיעה שני אך ורק לבלוג המפורסם טעים בניו יורק אשר חורץ את גורלן של מסעדות כבר שלוש שנים ובעל קהל של לא פחות מארבעה אנשים) (היי אמא!)

"הגעתם למסעדה – איך אתם יודעים שזה הולך להיות ערב ארוך ומייגע במיוחד?" הייתה אחת השאלות שעלו לדיון. "ובכן" אמר פיט "אם נינג'ות מגישים לך את האוכל זה בדרך כלל סימן לא טוב".

נינג'ות. אוכל.

אוריאל הסתכל אלי במבט מאשים. אני חייכתי מאוזן לאוזן. אני יודעת בדיוק איפה יש נינג'ות בניו יורק. וסיפור שהיה כך היה.

***

הכל התחיל בעצם באשמתו של אורי שיום אחד סיפר לי שהוא היה במסעדה שהיו בה נינג'ות שהגישו את האוכל. וזה אשמתו כי ברגע שהוא אמר "נינג'ות" הפסקתי להקשיב לשאר הדברים שהוא סיפר ובדמיון שלי כבר ישבתי בטירה מפוארת בזמן שלוחמים סטייל נמר-דרקון נמצאים סביבי, עוצרים את המחול/קרב היפהפיה שלהם רק כדי להגיש לי אוכל מעודן ומשובח, שייתכן שכן או לא כולל סושי שהרגע נחתך בחרב שלהם.

אז לא עברו יומיים ושני קורבנות חברים עמדו איתנו בכניסה למסעדה. קודם היה איתנו גיא שאתם כבר מכירים, וגיא הביא איתו את דן החתול כגיבוי. הסיבה שהיינו צריכים לעמוד בכניסה למסעדה היא שנכנסים אליה בקבוצות, וזה כדי שתוכלו לגשש את דרככם בחושך בגמלוניות בזמן שמלצרים בלבוש נינג'ות עושים אווירה נינג'אית על ידי קריאות "הו!" ו"הו הא!" מסביבכם.

המסעדה דווקא מעוצבת בצורה מעניינת למדי כמו כפר קטן (עם שבילים וגשרים) כשכל קבוצה מקבלת מעין גומחה פרטית משלה. סימן האזהרה הראשון עלה כבר במהלך ההליכה לגומחה שלנו. אין פה יפנים במסעדה. מה שכן יש, זה ה-ר-ב-ה משפחות עם ילדים. אוריאל הסתכל עלי במבט מאשים בזמן שנכנסו לגומחה שלנו, ומייד הזמנתי סאקה כדי לחזק את רוחו ונפשו.

שמענו קריאת "הייייא!!" שבמהלך הערב למדנו לשייך לכניסת המלצר שלנו, שהפעם נפנף בתפריטים. קיימות כמה אפציות לתפריטי ארוחה שכוללים שלוש, ארבע או חמש מנות, וגם להזמין מנות נוספות מהתפריט. מנות עם כוכב שוריקאן מסמנות מנות מיוחדות של המסעדה ככה שאחרי דיון קצר החלטנו להתחלק בשני תפריטי טעימות ובעוד כמה מנות מסביב. ליתר ביטחון הזמנו עוד בקבוק סאקה.

IMG_3921

בואו נדבר רגע על המנות המיוחדות. מה שמיוחד בהן היא קריאת ה"אייייהא!" של המלצר, שמנופף ב-א)מצית ו/או ב)קרח יבש ו/או ג)אורות לייזר. לא שיש משהו רע באש, קרח יבש ולייזר (ההפך) אבל נראה שפה ה"שואו" בא על חשבון הטעם של המנות, שהיו במקרה הטוב בינוניות. למגש סושי וסשימי היה טעם דומה לסושי בשש דולר שמוכן מראש שאני לפעמים קונה בצהריים בדוכן ליד העבודה (כולל החלקים השחורים באבוקדו). הבשר היה מבושל יתר על המידה ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי תפוחי אדמה מטוגנים במסעדה יפנית.

IMG_3930

במהלך הערב השואו הופך יותר ויותר מתיש, כשבשיא אחד המלצרים/נינג'ות נתן לאוריאל חרב. השילוב של אוריאל שיכור, לא מבסוט ועם חרב היה יכול להסתיים בצורה מצערת במיוחד אלמלא גיא וחתולו ראו את הנולד והצילו את שארית בקבוק הסאקה שהיה לנו על השולחן מחמתו של נינג'וריאל.

FullSizeRender (1)

החשבון היה גבוה בצורה לא סבירה ביחד לאיכות המנות שקיבלנו. באיזהשהוא שלב בערב כל תעלול לייזר ואש של המלצר נתקל במבטים על סף הייאוש של ארבעה חתולים שרק קיוו שהערב כבר ייגמר ויהיה אפשר לצאת החוצה וללכת לישון. יש מצב שהמסעדה יותר מתאימה לילדים, אבל אני בכל מקרה למדתי את הלקח שלי. לא הולכים למסעדות בסגנון "חוויה". או שאם כן, לא לוקחים את גיא כדי למנוע הסתלבטות שלו עלי לשארית הימים.

בדרך הבייתה גיא ואוריאל והחתול הסתלבטו עלי על בחירת המסעדה.  התנקשתי בהם בשנתם.

***

השורה התחתונה: יקר ולא משהו. 337 דולר לפני טיפ (מתוך זה 118 על הדרינקים) לארבעה אנשים. יש מצב שהזמנו הרבה יותר מידי אוכל ככה שאני משערת שאפשר לצאת באזור החמישים דולר לראש באופן כללי, רק שהסושי ליד העבודה מוכר סושי בשש דולר, אז תעשו את החשבון שלכם לבד.

לפרטים נוספים: נינג'ה, רחוב הדסון 25.

 

 

 

[מסעדה] פיספוד קפה Peace Food Cafe

בשנה האחרונה אני לאט לאט מתחזקת במעבר לצמחונות. אני ממעיטה באכילת בשר, עברתי לשתות חלב שקדים, אני צופה בהרבה סרטים דוקומנטרים שמהללים את יתרונות הצמחונות והכי חשוב אני כמובן מרגישה עליונות מוסרית על פני כל שאר האנשים סביבי. בגלל זה הרגשתי לגמרי מוכנה למעבר לשלב הבא שכלל התנסות באכילת אוכל טבעוני. זה, והעבודה שג'ואי (שהוא חבר טוב וגם רווק מבוקש) הפליא בתיאוריו על הצ'יזבורגר הכי טוב בעיר, ושכח לציין שהוא כמובן מתכוון לצ'יזבורגר טבעוני לחלוטין.

אז ברוח העליונות המוסרית החדשה שלי שמתי פעמיי לפיס-פוד קפה, שהשם של המקום כבר היה אמור להיות סימן האזהרה הראשון. ושזה לא שלא היו סימני אזהרה נוספים. כמו למשל שכל מי שנכנס למסעדה החזיק בידו שטיח יוגה ו/או נעל סנדלי שורש או שבתפריט המשקאות היו שלל מיצי צנון-בטטה-תפוח, גי'נגר סחוטרי ובירה לא אלכוהולית. אבל התעלמתי מכל סימני האזהרה ובגאווה הזמנתי לעצמי מנת צ'יזבורגר עסיסי.

רק בביס הראשון הבנתי אמת טהורה שאוריאל הבין כבר ממזמן – שהדבר היחידי שיותר גרוע מהיומרנות של טבעונים זה האוכל שלהם.

הצ'יזבורגר הזה לא התיימר אפילו להראות כמו צ'יזבורגר. קיבלתי פוקצ'ה שבמרכזה היו צמיג שטוח ועיסת נייר, כשאת כל העסק הזה ניסו להסוות ללא הצלחה שלל ירקות ורטבים (ונבטוטים).

אז תגידו שזה כריך ירקות עם צמיג, למה לקרוא לזה צ'יזבורגר?

אז תגידו שזה כריך ירקות עם צמיג, למה לקרוא לזה צ'יזבורגר?

זאת אמת ידועה שטיבו של הצ'יזבורגר תלוי כמובן גם בטיב מנת הצ'יפס שמלוה אותו. אז בואו נדבר רגע על הצ'יפס. על אף שלתפוחי אדמה יש יותר כרומוזונים מלבני אדם, זה עדיין ככל הידוע לי צמח ולא חיה. אז למה אי אפשר פשוט לטגן אותם ולהגיש לשולחן מנת צ'יפס נורמלית, ללוות את ה"צ'יזבורגר" ? למה טבעוניים חייבים להטביע כל מנה בני'גוס המעיק שלהם? (ובנבטוטים?). לא היה צ'יפס בתפריט. מה שאכלנו במקום היה צ'יפס חומוס.

חומוס.

צ'יפס חומוס...ונבטוטים.

צ'יפס קקי…ונבטוטים.

 

אחת התיאוריות שלי היא שלטבעוניים נדפק חוש הטעם מעודף צדקנות, אבל אוריאל דווקא חושב שזה בדיוק ההפך – שרק אנשים שחוו בילדותם התעללות  על ידי מלפפון חמוץ גדלו בכלל להיות טבעונים.

יעל התחמקה באלגנטיות מהעסק הזה ונתנה חצי מה"צ'יזבורגר" שלה לליטל, שאכלה אותו עם הרבה חריף וסיכמה את החוויה במשפט:

"זה דווקא לא להקיא מזה".

(כמובן שליטל אוכלת המון חריף ולכן אין לה חוש טעם ממילא).

שגיא לעומת זאת, חשב שהיה טעים. (שגיא, רק שתדעו עושה את הפוסט דוקטורט שלו בחקר המוח ושוהה ימים שלמים במעבדה עם המון כימיקלים).

שתיתי בעצב את מיץ הצנון-בטטה-תפוח שלי וקיוויתי להתנחם בגיזרת הקינוחים. אבל מסתבר שגם סוכר עשוי מחיה,וזה מסביר למה כל הקינוחים היו עשויים מקלקר (וטחינה).

לפחות זה הגיע בלי נבטוטים

לפחות זה הגיע בלי נבטוטים

אני לגמרי מרגישה שעברתי חוויה מתקנת, חשבתי לעצמי בזמן שנשנשתי נקניקיה בלחמניה בדרך חזרה הבייתה. אני אמליץ בחום על המקום לאנשים ששוקלים להפוך להיות טבעוניים, כי רק אוכל טבעוני יכול להוציא לאנשים שטויות מהראש.

השורה התחתונה: לפחות לא היה יקר.  185 דולר (כולל טיפ ומיץ צנון-בטטה-תפוח) לחמישה אנשים מסתכם בפחות מארבעים דולר לראש.

לפרטים נוספים: פיס פוד קפה, רחוב איסט 11 מספר 41.

[מסעדה] קאג'יצו Kajitsu

אני לא חושבת שמישהו יפקפק בעובדה שאוריאל ואני, שנינו פלורליסטים ידועים. בין חברנו יש נסיכים ובני אצולה, אך גם פשוטי עם, ירושלמים (לא עלינו), עתודאים (לא עלינו), שומרי כשרות (לא עלינו) ואפילו מאז שהגענו לניו יורק אנחנו מתהדרים בזוג חברים…צמחוניים! יהוששכר ואשתו (יו"א) הם אנשי רוח ושיחה וגם גרים קרוב ולכן כיף מאוד להיפגש לבראנץ' של שבת וכאלה. אז אחרי שסיימנו לחרוש את מיטב הבראנצ'ים של האפר ווסט סייד (שעליהם עוד יסופר בפעם אחרת) החלטנו שאין מתאים מהערב של סופת המאה כדי לצאת גם לארוחת ערב יחד. שתבינו שזה מה שהתמודדנו איתו:

זה נראה אפילו יותר גרוע מבחוץ

זה נראה אפילו יותר גרוע מבחוץ

מצד שני הסופה הייתה יופי של הזדמנות ללכת לבדוק מסעדה שבימים כתיקונם צריך להזמין בה מקומות בערך שבועיים מראש וככה הגענו לקאג'יצו, שאמורה להיות הגביע הקדוש של הצמחונים בניו יורק – מסעדה שלמה על טהרת אוכל בודהיסטי יפני. אתם יודעים, כזה שמכינים רק ממרכיבים צמחוניים טבעוניים עונתיים מקומיים וגו'. כמעריצי יפן נלהבים אוריאל ואני שמחנו לבדוק את העניין, ועוד יותר שמחנו שיש לנו עוד אנשים להיות איתם במהלך תפריט הטעימות שנמשך בערך שעתיים וחצי שנוכל לשגע גם ואתם ולא רק אחד את השני.

קיימים שני תפריטי טעימות – של 4 מנות (בחמישים דולר) ושל 8 מנות(בשמונים דולר), כאשר לכל אחד מהם יש אפשרות להוסיף טעימות סאקה. החלטנו כולם ללכת על תפריט השמונה מנות (כי אם כבר אז כבר) וכמובן גם על התאמת הסאקה. את המנות אני אניח לתמונות לתאר כי ממילא לא הבנתי מה היו חצי מהמרכיבים.

זה...משהו, עם משהו עם משהו עם משהו בצד של משהו בתוספת...משהו? אבל תודו שיפה.

זה…משהו, עם משהו עם משהו עם משהו בצד של משהו בתוספת…משהו? אבל תודו שיפה.

אני כמעט בטוחה שזה סובה

אני כמעט בטוחה שזה סובה

פה אוריאל ואני לא הסכמנו - הוא טען שזה כוסמת, אני חשבתי שזה פתיתים (מרכיב ידוע בתזונה בודהיסטית יפנית)

פה אוריאל ואני לא הסכמנו – הוא טען שזה כוסמת, אני חשבתי שזה פתיתים (מרכיב ידוע בתזונה בודהיסטית יפנית)

לעולם לא לשכוח להגיד שיש לכם יומולדת בכל פעם שאתם הולכים למסעדה יוקרתית

לעולם לא לשכוח להגיד שיש לכם יומולדת בכל פעם שאתם הולכים למסעדה יוקרתית

אני חייבת לציין שכגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה. היה לי בראש שתהיה לנו חוויה שלפחות קצת מזכירה את הפעם ההיא שאכלנו אוכל בודהיסטי צמחוני ביפן, אבל כנראה שכשעובדים מקסיקנים ולא נזירים מכינים את האוכל זה בהכרח יצא קצת אחרת. אה, כן, ומנוהלים על ידי אמריקאים מה שאומר שכמובן שתהיה עדיפות ליוקרתיות על פני התוכן האמיתי. בקיצור, החברה נעמה לי והאוכל לא קילקל אותה יותר מידי, אבל יו"א מדווחים שיש באזור הרבה אופציות יותר מעניינות וצמחוניות-פרנדלי.

אגב, הבנתי שעוד חודשיים בערך (לקראת סוף מרץ 2013) המסעדה עוברת דירה לאיפהשהוא במיד טאון, אז שווה לבדוק לפני שהולכים לשם.

בשורה התחתונה: נזק של בערך 500 דולר לארבעה אנשים (על אוכל צמחוני! אם כי היה הרבה אלכוהול. אבל עדיין, אוכל צמחוני!). אני לא התלהבתי ופחות הייתי ממליצה.

לפרטים נוספים:  קאגי'צו (רחוב 9 איסט, בין השדרה הראשונה לשדרה A – אבל עובר בקרוב דירה).

[מסעדה] טוטו ראמן Totto Ramen [חנויות] צ'לסי מרקט Chelsea Market

עד שחזרתי משבוע העבודה שביליתי בארופה כבר היה אמצע הסופ"ש ולכן בלי להסס בכלל ישר הלכנו לבדוק את הראמאניה ההיא שראינו בדרך לקזהלולה פעם שעברה ושמנו לב שהיה תור גדול מאוד לפניה (מכאן שהמסקנה המתבקשת שזה כנראה מקום שווה). ראמן כידוע מקל על העיכול ומרומם את הנפש וגם בזמן שחיכינו קרוב לשעה בתור היה לי זמן לחפור לאוריאל על כל פרט ופרט של השבוע המעצבן שעבר עלי, כולל מה בדיוק אכלתי כל יום ואיזה מיני עינויים שונים ומשונים עברתי בכל הטיסות פנים שהיו לי.

בכולופן, קונספט ממש נחמד שצריך לאמץ בכל מסעדה בעולם – אתה מוסיף בעצמך את השם שלך ומספר הסועדים לדף שמודבק בכניסה ומידי פעם כשמתפנה שולחן אחת המלצריות פשוט קוראת לבא בתור לפי מה שרשום בדף, וגם, על הדף כתוב שבחתימה שלך אתה מאשר שאתה לא הולך לשבת על המדרגות של השכנים או לעשות להם רעש. כמה חמוד.

בפנים התפריט ראמאני קלאסי (כלומר יש בו רק ראמן), מלבד שינוי משמעותי שבו הציר בראמן במקום הזה עשוי מעוף ולא מחזיר. אני הזמנתי ראמן מיסו עם תוספת במבוק ופטריות ואוריאל הזמין את הראמן הקלאסי ובהתחלה עשה פרצופים אבל אחרי כמה ביסים המשיך לזלול עד שכמעט התעלף (אם כי יתכן שזה היה מנגנון הגנה שהחל לפעול כתגובה להמשך החפירות שלי שכללו מיני אנקדוטות מהספר ההיסטוריה על הרכבת התחתית בניו יורק שקראתי בטיסה וגם פירוט מדויק של הריהוט כולל עובי השמיכה של החדר במלון).
רשמית טוטו ראמן הפך כרגע להיות הראמאניה המועדפת עלי.  ציר העוף הרבה יותר עדין וככה יותר אפשר להבחין בשאר מרכיבי המנה אבל  גם כי למקום יש הרגשה אותנטית קלאסית (שמתקבלת בכל פעם שאוריאל מפטפט עם המלצרים ביפנית והם עונים לו בחזרה ולא מביטים בו במבט מבולבל). באנו בשביל לאכול  מרק ראמן פשוט ולא מתחכם אבל טעים ביותר, ולא במין אינטרפרטציה אמריקאית חדשנית/פלצנית על מנה שסך הכל מאוד טעימה כמו שהיא.

אוריאל מחייך כי הוא חושב שאני לא אוכל לחפור בזמן שאני אוכלת. איזה תמימות.

כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה

כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה

טוב בכל זאת אנחנו ביפן

יש שני חסרונות במקום שאלמלא הם החוויה הייתה מושלמת: קודם כל, מזומן בלבד. לא יאומן שעוד יש מקומות שלא מקבלים כרטיסי אשראי. לא שהמחירים גבוהים אבל זה העיקרון שמעצבן. והדבר השני, אין משלוחים ואין טייק אווי.  וכשאין טייק אווי זה אומר גם שלא אורזים לך "לקחת" את חצי המנה שתמיד נשארת. בעסה, אני כמעט בטוחה שהייתי רוצה לאכול עוד קצת מהמרק הזה היום בלילה.
בעצם יש שלושה דברים מבעסים אבל האחרון נכון לכל מסעדה אסיתית – אין קינוחים. (עוגת תה ירוק זה לא קינוח) (גם טפיוקה לא נחשב).
אז, אם אין ברירה אז אין ברירה וגם היה צריך לעזור לתהליך העיכול ולכן שמנו פעמנו דאון טאון וטיילנו לצ'לסי מרקט. צ'לסי מרקט היה פעם מאפייה והיום משמש בעיקר כמלכודת תיירים סטייל נחלת בנימין שכולל הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל גם הרבה חנויות קאפקייק ושלל ממתקים. אחרי עוגיפלצת וקפה סוף סוף התאוששתי מספיק כדי לסיים את מרתון החפירות ולהתחיל לנוע בכבדות לכיוון הבית. (סיום מרתון החפירות כלל תיאור מדויק של הקפה שלקחו אותי לשתות וצבע הקשים ומגוון הרעשים שקשורים ללגימת קפה קר) (הקש שלי היה כתום,אגב).
טוב להיות בבית.
יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב

יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב

כבר ביססנו את התיאוריה שאני אוהבת לאכול דברים עם פרצוף

נ.ב.
עכשיו אחרי שכתבתי את הפוסט הזה בא לי את שארית הראמן שלי. אוף.
שורה תחתונה: טעים ולא יקר. חלקנו ראשונה, שני ראמן וקצת סאקה לעידוד המורל ב 40 דולר.
לפרטים נוספים:
טוטו ראמן – רחוב ווסט 52 מספר 366 (בין השדירה השמינית לתשיעית)
צ'לסי מרקט – השדירה התשיעית, בין רחוב 15 ל 16

שלל מסעדות שלא אהבנו בכלל

הרבה מהקוראים שואלים אותי איך זה שכל המסעדות שאנחנו הולכים אליהם טעימות. או ליתר דיוק, אם היו לבלוג הזה יותר משני קוראים אני מנחשת שזה מה שהם היו שואלים. בכל מקרה, אנחנו הולכים להרבה מסעדות וכמובן שיש גם נפילות אבל בשביל הפעם בשבועיים שאני מעדכנת את הבלוג אני יותר נהנית לכתוב על מקומות שהיה טעים בהם. אוריאל לעומת זאת אוהב לרטון ולכן היום נפרסם שלל קיטורים שלו על כמה מקומות שלא אהבנו בכלל.

***

כשעלה לראשונה הרעיון לעבור לגור בניו יורק לא התלהבתי. באופן כללי אני לא מתלהב מדברים, אבל מהרעיון הזה סלדתי ממש. המחשבה לגור כל כך רחוק מאיזו שהיא מדינה מתורבתת הדירה שינה מעיני, ראיתי מול עיני חלל מלא ב-hillbillies ורפובליקאים שמתפללים לזומבי יהודי בן אלפיים ובעיקר כל כך רחוק מבורגון או איטליה, או אוכל שלא מטוגן בטיגון עמוק. כמו שאוסקר ווילד סיכם כל כך יפה במאה ה-19 :

"America is the only country that went from barbarism to decadence without civilization in between"

ואז גיליתי משהו נפלא: ניו יורק (מנהטן) לא באמת נמצאת באמריקה (כלומר גיאוגרפית כן, אבל לא באמת) – חנויות היין שופעות בכל טוב שיש בצרפת או באיטליה, יש אוכל מצוין, ואפילו התושבים כאן כמעט מבויתים (הם אפילו בגרסה האמריקאית של "סמולנים", זה חמוד… הם רק קצת פשיסטים). זה כמו תל אביב של אמריקה.

ואם זאת כמו בתל אביב, גם לניו יורק יש חדירה של אמריקה האמיתית. מכיוון שאשתי (שכן מתלהבת) רואה לנכון רק לכתוב פוסטים מפרגנים, ראיתי לנכון לאזן את הסיפור עם כמה מהמסעדות *שלא* נהנינו בהם.

Veritas

לפני שבפועל עברנו לגור בניו יורק, בילינו פה ביחד סופ"ש על מנת להתרשם מהאופציות שלנו. כמובן שכמו חלוצים טובים החוקרים את השממה (התרבותית) פתחנו את מדריך המישלן האדום וחפשנו כוכבים קולינריים שינחו אותנו בחשיכה. כוכב מישלן זה דבר כמעט קדוש המסמל איכות אוניברסלית. חוץ מבצפון אמריקה. שהרי לאמריקאים אין חך (אולי טגנו אותו בטיגון עמוק בילדותם, או הרעילו אותו עם רוטב טבסקו). על מסעדת וריטס על כוכב המישלן שלה נכתב שיש את תפריט היין הגדול ביותר והעשיר ביותר בניו יורק. אכן הניחו על שולחננו ספר עב-כרס שבתוכו מיטב הייצוג של יינות אמריקה (ייצוג מהנה של ביב שופכין עם סירופ פטל) ואינסוף יינות מיצרנים ליגה ד' דרום של ארצות מתורבתות. ואיך האוכל אתם שואלים (לא באמת, ידוע שאין לבלוג הזה קוראים)? הרי בשביל זה נותנים כוכבים… כמו ביסטרו חדש בשדרות רוטשילד בשבוע הרצה. בנאלי, עם שירות גרוע ופלצני ויקר בטירוף. ככה באמת דמיינתי את ארה"ב, ורק מה שהיה חסר זה איש השוקל 500 ק"ג המתנועע על קלנועית כמו שרואים ב People of Walmart.

Blue Fin

למסעדת בלו פין הגענו בעל כורחנו. באופן כללי נכון הוא להמנע ממסעדות בטיים סקוור, המקום התיירותי ביותר בניו יורק – וכפי שאתם יכולים לנחש, רוב התיירות בניו יורק היא תיירות מארה"ב. לכן בלי יוצא מן הכלל האוכל באיזור יקר וגרוע. למסעדת בלו פין השוכנת במלון ה-W  היוקרתי, הגענו עקב ארוחת ערב עסקית והבחירה במסעדה נעשתה ע"י מנהל בכיר שרוב עיסוקו להיות בכיר ולא (חס וחלילה) לנהל. המסעדה עצמה היא בדיוק כמו אותו מנהל – יומרנית, חסרת ערך וחסרת אופי. המסעדה שעיצובה מנסה להזכיר חוף ים, מצליחה בהצלחה יתרה להזכיר את ההרגשה הדביקה והלא נוחה של עור שרוף וחול במקומות לא נעימים. בתפריט יש גם מאכלי ים וגם בשר, כשאף אחד מהם לא עשוי בצורה מוצלחת – ובתפריט היין, איך לא? יינות אמריקאים מככבים. השירות היה חובבני ומלא באדיבות אמריקאית חלולה. כל מה שצריך אחרי ארוחה כאן זה לצאת לרחוב ולהיות מוטרד מינית ע"י אנטישמי בחליפת אלמו שכמותם מציפים את האיזור.

Telepan

בניו יורק מאוד חשובה ההיגיינה. אולי בגלל שאמריקאים הם בהמות והאינסטינקט הראשון שלהם זה להתפלש בצואה, זה במיוחד נכון במסעדות בגלל שהטבחים המקסיקנים רגילים לחיות בביוב עוד מארץ מולדתם ומנסים לייצר את אותו אווירה אתנית אקזוטית בצלחת שלנו. לכן יש בניו יורק ביקורת מאוד נוקשה על הניקיון של המסעדות וחלה חובה לתלות במקום בולט את תוצאות הביקורת על מנת שקהל הצרכנים ידע כמה זנבות עכברושים יש בכל מנה. למסעדת טלפן הלכנו לארוחת בוקר אחרי שקראנו על שף יצירתי שמשתמש רק במצרכים אורגניים טריים ביותר. המסעדה היתה מעוצבת כמו מסעדה פלצנית ויקרה בטירוף, והאוכל היה יצירתי – כלומר בנאלי עם תוספות לא ברורות כמו גבינה לא ברורה בפרנץ' טוסט וקינמון בחביתה. אבל זה לא מה שהפריע לי (זה כן מה שהפריע לאשתי), מה שהפריע לי זה התוספות הבלתי נראות שגרמו לי דיזנטריה של 3 ימים. יש ברצוני לשרוף את המסעדה (הממוקמת מאוד קרוב לביתנו) לצרכים סניטריים נטו.

לפרטים נוספים: (לא שצריך, אלא אם כן אתם מחפשים המלצות לאנשים נפוחים במיוחד)

וריטס

 בלו פין

טלפן