ארכיון הקטגוריה: מוזיאון

תערוכה על טעמים במוזיאון האוכל והשתייה בניו יורק

אני אוהבת מוזיאונים בערך כמו שהאמריקאים אוהבים סלט. כלומר, אמריקאים דווקא מתים על סלטים. במיוחד על כאלה שיש בהם הרבה בייקון ו/או גבינה ו/או מיונז ו/או דובוני גומי. או עם קצפת למעלה. בקיצור, הבנתם, סלט זה טוב רק אם הוא מוסווה היטב בתוך משהו שלא נראה או מרגיש או יש לו טעם של סלט בכלל. אז ככה אני עם מוזיאונים, מוכנה ללכת לכולם כל עוד אני לא אמורה לצפות בשום ציור שמן מהמאה השש עשרה, או חס וחלילה באוצרת גרומה שמסבירה על החשיבות של האור בתערוכה או למה שתי יצירות אומנות מתכתבות בינהן, וכל עוד אף אחד לא אומר לי שזה מוזיאון, וכל עוד הוא לא מרגיש או מריח או יש לו טעם של מוזיאון. נגיד, המוזיאון הכי טוב שביקרתי בו איי פעם בימי חיי הוא מוזיאון המדע החיפה, ובמיוחד בגלל שיש שם הרבה מכונות מעניינות עם כפתורים שאפשר ללחוץ עליהם.

IMG_7876

אז דווקא למוזיאון האוכל והשתייה החדש שנפתח בברוקלין יש הרבה טעם. שזה למה לא רציתי ללכת. זה, וגם העובדה שהמוזיאון נפתח תחת השגחתו של דייב ארנולד, אהוב ליבו של אוריאל והאויב המושבע שלי. אם יש דבר שנוא עלי בעולם זה לשמוע את הפודקסט של דיוויד הנ"ל, שאוריאל אוהב לנגן ברמקולים בזמן שהוא מבשל. רק הצליל של הקול של דייב עושה לי אלרגיה, שלא לדבר על התוכן של הפודקסט שלו, כמו הפעם שהוא הסביר לאיזה סטודנטית קולג' בת 18 איך להכין פיצות במיקרוגל על ידי חימום של לבנת השחזה מקרביד סיליקון לאלף מאתיים מעלות, ושתיזהר לא לגעת בזה בלי כפפות. (סיפור אמיתי, ושבעקבותו נאלצתי לנהל שיחה מאוד מביכה עם הבעל בית על למה יש לנו חור בצורת לבנת השחזה מקרביד סיליקון בתחתית של המיקרוגל).

IMG_7884

אבל אוריאל עשה המון וויתורים בשבילי, כולל להסכים ליסוע לקובה בקיץ הקרוב, אז הסכמתי לבוא איתו לברוקלין (ועוד לווילימסבורג) כדי לבקר במוזיאון האוכל והשתייה של דייב. מזל אגב שהזמנו כרטיסים מראש, כי היו במוזיאון עוד שני אנשים חוץ מאיתנו, מה שהיה יכול לגרום לנו לחכות בתור לפחות דקה או שתיים, אז באמת מזל שתיכננו והזמנו כרטיסים שבועיים מראש.

התערוכה שמוצגת כרגע במוזיאון נקראת "טעם – ליצור אותו ולזייף אותו" ואפשר ללמוד על טעמים שונים כמו וניל או על מונוסודיום גלוטומט או כל מיני דברים נוספים שלא שמתי לב אליהם כי גיליתי מן מכונה ענקית עם המון כפתורים שכאשר לוחצים על כל אחד מהם יוצא מצינור קטן משב רוח עם ריח מסוים, ואם לוחצים על כמה ביחד אפשר להריח קומבינציות מעניינות כמו פנקייק (מייפל + חמאה) , מנדרינה (קליפת תפוז + ענבים + אצטון) ובננה ירוקה (עלה ירוק +בננה + אלכוהול + כמובן, אצטון). ישבתי בערך שעה ושיחקתי עם המכונה הזאת, בזמן שאוריאל קרא בעיון על תולדות הוניל, ועל איך מיצרים וניל סינטתי.

IMG_7883

אחרי שהתעייפתי מהמכונה הנ"ל, גיליתי שיש גם דגימות של טעמים שונים, אז טעמתי מלח, וניל, טעם אוממי, מונסודיום גלוטומט, וטעם פטרייתי.

IMG_7878

אוריאל ניסה להסביר לי על המבנה הכימי של חלק מהדברים, אבל היממתי אותו בעזרת צינור שהוציא ריח של פופקורן, ושזה ילמד אותו לא לנסות ללמד אותי דברים. המוזיאון לא גדול במיוחד, יש בו רק חדר אחד ואפילו אוריאל סיים לקרוא ולהביט בכל דבר בחצי שעה בערך, אבל במחיר של שלום בית וזוגיות עשר דולר, ביקור במוזיאון האוכל יכול להיות בילוי נחמד לאחר צהריים קריר. לא הייתי נוסעת לשם במיוחד בשביל המוזיאון הזה, אבל אם כבר הלכתם לטייל בווילמסבורג זה אומר שכבר ככה שיקול הדעת שלכם מוטל בספק, אז אפשר לקפוץ לבקר.

לפרטים נוספים: מוזיאון האוכל והשתייה, רחוב באיראד 62 ברוקלין. התערוכה על הטעמים מוצגת עד ה 28 בפברואר, 2016.

***

לקריאה נוספת – עוד על הרומן של אוריאל ודייב ארנולד.

 

יום של כיף בקווינס [מסעדה] נאן שיאנג שיו לונג באו Nan Xiang Xiao Long Bao

(יש שתי הודעות מנהלתיות בסוף הפוסט)

***

אוריאל ואני התחלנו להתכונן לשקיעת התרבות המערבית הבלתי נמנעת, שאת סממניה (כגון עלייה באחוזי האבטלה ויוקר המחייה, פריחתם של אייקוני תרבות כגון הקרדשיאנס, וכמובן העובדה שלא תהיה עוד עונה למד מן) ניתן להרגיש בכל תחום בחיינו. מכיוון שידוע שהאימפריה העולמית הבאה תהיה סינית החלטנו להתחיל להתכונן על ידי אכילת אוכל סיני אותנטי על אף שאין לנו חיבה רבה אליו (בעקבות ביקורים רבים בסין ובהונג קונג וכמובן גם אחרי תקרית המסריחול).

אין מקום כדוגמת פלאשינג קווינס על מנת להדגים את שקיעתה של תרבות המערב. המבנים הדומננטים בקו הרקיע הם עיגול היוניספיר ושרידים חלודים של תהילת עבר, הלא הם מבני התצפית וסוכת העתיד שנבנו עבור היריד העולמי שהתקיים בניו יורק בשנת 1964. היה מספר עצום של מבקרים ביריד (למעלה מ 50 מליון), והוצגו בו מיני חידושים טכנולוגים שערוריתיים כגון מחשב, מדרגות נעות והפרמיירה של המתקן "זה עולם קטן" של דיסני. יריד זה אגב היה האחרון שנערך במדינת ניו יורק וסגירתו לוותה בשערוריות פיננסיות. כיום כל מה שנשאר זה קצת מבנים מחלידים, דגם מוקטן של העיר ניו יורק והרבה אקוודורים שעושים על האש.

photo 1 photo 2

(הדגם הקטן של ניו יורק המכונה גם "חיקוי עלוב של מיני ישראל" עורר בי התרגשות רבה, יתכן שזה בשל חיבתי העזה למפות, לניו יורק, או סתם בשל הנרקיסיסטיות ביכולת שאני מפגינה במציאת שדות תעופה ושלל בניינים על מפה תלת מימדית של העיר ניו יורק. אוריאל התחמק מהסיור כי הוא הצליח לשכנע את אמא שלי שיהיה כיף ללכת לשם, ושהכול כמובן נורא היסטורי ומעניין). (אמא שלי, אגב, דווקא מאוד התרשמה מהיכולת שלי לאתר את כל שדות התעופה בחיקוי העלוב של מיני ישראל).

Image-1 (12)

משם, המשכנו לרחוב מיין בפלאשינג. הסינים אפילו לא מעמידים פנים שהם מנסים ורוב השלטים ברחובות כתובים בסינית. מזל שסיריוס איטס בדרך כלל כוללים את התמונה של חזית המסעדה שהם כותבים עליה. במקרה הזה, שמנו פעמנו לנאן שיאנג שיו לונג באו, שהייתה אמורה להיות מקדש של אוהבי סופ דאמפלינג.

סופ דאמפלינג הם כמו דאמפלינג רגילים, אבל בגלל שיש בהן קצת בשר ג'לטין (דרך נחמדה להגיד רגל קרושה) שנמס תוך כדי תהליך האידוי, מתקיים רושם שיש בתוך הדאמפלינג גם מילוי וגם מרק. כשהייתי סופ דאמפלינגית מתחילה הייתי דוקרת עם המקל את הדאמפלינג, משפריצה מרק לכל עבר (כולל בדרך כלל על החולצה שלי), שופכת אותו לכף ושותה אותו (או את מה שנשאר ממנו). אחרי שהייתי בסינגפור עם ניק, הוא הסביר לי שאפשר גם לשים את הדאמפלינג בשלמותו בתוף הכף, לנגוס בחלק העליון שלו, לשאוב את כל המרק ואחרי כן לאכול בתאבון את מה שנשאר. כשניסיתי את זה לראשונה למדתי שלא משנה מה הטכניקה שבה משתמשים, רצוי לחכות לפחות חמש דקות אחרי שהדאמפלינג הגיעו לשולחן אחרת מסתכנים בשפריץ מרקי לוהט במיוחד (שבסוף, כמובן שמוצא את עצמו על המכנסיים בכל מקרה).

photo 4

וזה קשה, כי מכינים שם את הדאמפלינג במקום ולפי הזמנה מה שאומר שלוקח בדרך כלל לפחות רבע שעה מרגע ההזמנה עד שהם מגיעים לשולחן. בזמן הזה ניתן כמובן להנות משאר האוכל. יוצאת דופן במיוחד הייתה מנת אטריות האודון שנגחאי שהיו עבות ומתובלות במה שהכי מזוהה אצלי כ"טעים" במטבח הסיני. לא צוין בתפריט אגב עם איזה בשר מגיעה המנה הזאת, מה שכמובן אומר שהיא הגיעה עם בשר "מסתורין". במספר הביקורים שלי במקום יצא לי גם לטעום מנת פתיחה של טופו עם ירקות (הירקות היו אגב הקישוטי פטוזיליה על הטופו) ומרק אטריות עם ירקות, שהיה כל כך חסר טעם שכמובן מייד זללתי את כולו בהנאה.

photo 3

בגזרת ההשתפרות, למדנו סוף כל סוף שכלל האצבע הנכון להזמנת כמות מנות במסעדות סיניות הוא כמספר הסועדים (ומקסימום עוד אחת, אם האחת הזאת היא דאמפלינגס) וככה נחסכת מאיתנו צעדת הבושה של ההיגררות עם השאריות בחזרה הבייתה, או מבטי הבוז של המלצריות.(מבטי הבוז של המלצריות יגיעו בכל אופן בלי קשר למה שהזמנתם או כמה אכלתם. אל תשכחו לרגע שהמלצרית שמשרתת אותכם עלולה להיות הבוסית שלכם בסדר העולמי החדש – וגם היא יודעת את זה).

photo 5

בגזרת העוד יותר השתפרות עברנו למקום אחר עבור הקינוחים. אני בהחלט מחכה לרגע שבו הסינים ישתלטו על העולם (אוריאל כבר התחיל ללמוד סינית ובינתיים יודע את המילים הכי שימושיות בשפה) ("מלצר" ו-"יין אורז"), לעבודת פרך של שמונה עשרה שעות (סוף סוף לא אהיה היחידה במשרד בשבע בערב), ואדום זה צבע שנורא מחמיא לי – אבל באמת שאני לא מחכה לעולם שיש בו רק קינוחים סיניים.

אלא אם כן הסינים יישמו את השיטה שקיימת בקווינס, קרי, מיקור חוץ של גזרת הקינוחים למאפיות קוריאניות בסגנון צרפתי, שם ניתן לרייר על פני כל שורת הקינוחים הארוכה, לבחור בעצמך מאיזה מאפה פריך לקבל צרבת ולסיום גם לשתות באבל-תי, או סתם מיץ תפוח אדמה.

photo (49)

photo (48)

אוף, וכמה שהכל זול. הדאמפלינגיה עולה בממוצע בין 10 ל 15 דולר לאדם (תלוי כמה מתחזרים וכמה עוד מנות מזמינים מתעדים לקחת הבייתה), ולא משנה שהקינוחים עולים בערך אותו דבר – זה לגמרי שווה את זה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון קווינס

נאן שיאנג שיו לונג באו

פראנץ' באגט (רשת) – הסניף הספציפי נמצא בפלאשינג

***

הודעה מנהלתית חשובה:

אני מחפשת ארבעה מתנדבים לבוא איתי לסיבוב טעימות של דוכנים סינים אותנטיים בפוד קורט של הקניון בקווינס ביום שבת ה 14 ביוני. המתנדבים צריכים להיות אמיצים, אוכלי-כל, מוכנים לקום מוקדם בבוקר וליסוע לקווינס והכי חשוב – לשים את חייהם בכפיי, להישבע לי אמונים ולהבטיח לציית לכל פקודותיי.

הודעה מנהלתית שנייה:

יש כבר כמה שבועות חידה שאף אחד לא פתר בעמוד הפייסבוק של הבלוג. נו, יאללה.

 

[מוזיאון] האינטרפיד – מוזיאון הים, האוויר והחלל

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אישה פשוטה עם חלומות פשוטים. מה כבר רציתי? לטוס בכדור פורח,  לראות נושאת מטוסים, לבקר ביפן ולהיות בחלל. (להיות בחלל אגב זה במקום ביקור בסין, שלפי אוריאל יש סיכוי יותר גבוה שהוא יצטרף אלי). אז שניים מתוך ארבעה זה גם בסדר, אבל שלושה מתוך ארבעה זה אפילו יותר טוב ולכן שמנו פעמינו בשבת חורפית אל עבר האינטרפיד – נושאת מטוסים אמיתית שחונה במערב העיר. במבט ראשון האמת דיי התאכזבתי כי הסירה (אוריאל נוזף בי כשאני אומרת שזאת סירה) נראית יותר קטנה ממה שדמיינתי, אבל כשעולים על הסיפון העליון ורואים את גורדי השחקים של ניו יורק מגובה העיניים מתחילים לתפוס כמה הדבר הזה עצום בגודלו. בסיפון העליון יש שלל מטוסים שאפשר לראות (כולל הבלקבירד – המטוס המהיר ביותר בעולם) וכולל מטוסים קטנים וחמודים עם כנפיים מתקפלות לאחסון יעיל סטייל איקאה.

בגובה גורדי השחקים

בגובה גורדי השחקים

לקחנו את הסיור המודרך שאמנם דיי יקר (42 דולר, אבל כולל את הכניסה למוזיאון שהיא לבד עולה 22 דולר)  אבל היה שווה כל רגע. הסיור המודרך נמשך שעה וחצי ובמהלכו לא רק שיש הסברים מאלפים ומעוררי מחשבה על חיי היומיום בסירה ועל האופן הטכני שבו מטוסים ממריאים ונוחתים אל/מהסירה  אלא גם מאפשר לעשות מלא דברים שאסורים למבקרים רגילים כמו למשל לעלות במעלית שבה העלו את המטוסים מהמחסן לסיפון העליון ולגשת למטוסים בתצוגה מקרוב כולל ממש לשבת בתוך מסוק היואי (עוד כיף, לראות את שאר המבקרים מקנאים).

תכלס, דיי מרשים

בסיפונים התחתונים ישנם אולמות תצוגה שמשחזרים את האופן שבו החיילים והקצינים עבדו, אכלו וישנו ובמגדל הבקרה אפשר לראות את אולמות הניווט וההיגוי. ליד האינטרפיד עוגנת צוללת קטנה ואם מחכים בסבלנות בתור אפשר גם להיכנס אליה ולהבין כמה מרווחת בעצם הנושאת מטוסים – שם לפחות לא צריך לישון ליד טילי הטורפדו. עוד בתצוגה – מטוס הקונקורד שהוא מטוס הנושאים המהיר ביותר בעולם. אמא, שעובדת באל על ציינה שכבר אין טיסות מסחריות שלו.

גם מי שלא חובב מושבע של מטוסים והיסטוריה (כמו בעלי היקר שחווה רגרסיה פסיכולוגית לגיל 14 וקיפץ בהתלהבות במרבית הסיור וטרח לציין את שמות כל המטוסים והמסוקים שראינו ונפעם בהתרגשות ובחרדת קודש כשהתקרבנו אליהם) לדעתי מאוד יהנה מהטיול – אנחנו בילינו שם חצי יום וזה עוד כשהיו רוחות כל כך חזקות שהביאו שלג כל הדרך מקנדה. ואיך אפשר עוד לשדרג את המקום הקסום הזה אתם שואלים? בהמשך השנה אמורה להצטרף לשם מעבורת חלל אמיתית – האנטרפרייז. הכנפיים שלה, אגב, כנראה לא מהסוג המתקפל.

חמודי!

שורה תחתונה: שווה ביותר

לפרטים נוספים: האינטרפיד – מוזיאון הים האוויר והחלל , בשדרה ה 12 ורחוב 46 בערך (הולכים מערבה עד שמגיעים)

[מוזיאון] מאורציו קטלן בגוגנהיים

איך מצאתי את עצמי במוזיאון, ולא פחות מכך – בגוגנהיים? זה היה שילוב של שני דברים אהובים עלי במיוחד: פרסומת ברכבת התחתית והמבט המיוסר על פניו של אוריאל שחזר יום לפני כן משבוע וחצי של טיול חובק עולם בענייני עבודה.

הגוגנהיים בשלג

התלבטתי אם לכתוב משהו על התערוכה של מאורציו קטלן כי סה"כ אני לא מבקרת אומנות, שלא לומר בעלת פוביה קלה ממוזיאונים אבל האיטלקי המשוגע הזה כזה משוגע שאני לא יכולה להתאפק. למה משוגע? כי הוא לקח את כל יצירות האומנות שלו מהעשרים שנה האחרונות ותלה את כולן כמו מובייל מהתקרה של הגוגנהיים ולקישוט הוסיף עוד מאה פוחלצים של יונים. ככה משוגע:

מובייל משוגע של איטלקי משוגע

וגם, יש לו יצירה של חמור שמעליו כלב שמעליו חתול שמעליו תרנוגלת. ככה משוגע:

חמורכלבחתולתרנגולת

הנה איך כל העסק נראה מלמטה, ככה משוגע (עם חמור!)

קטלן מלמטה

וגם, כי הוא החליט שזהו, הוא פורש מעולם האומנות. איזה סטייל.

שורה תחתונה: שווה

לקריאה נוספת: ככה בנו את כל העניין הזה. מאורציו קטלן בגוגנהיים – התערוכה נסגרה שבוע שעבר