רבים מכם כבר יודעים את האמת עלי – שמאחורי כל האנינות המדומה, הדבר שאני הכי אוהבת לאכול בעולם זה שניצל ופתיתים. באמת, אני עושה רושם של בחורה מתוחכמת וקוסמופוליטית, אבל עמוק עמוק בפנים תנו לי עוגת ביסקוויטים ואני מאושרת. עוד משהו שאתם לא יודעים עלי, זה כמה אני אוהבת חתולים. אבל אני רק סתם אוהבת חתולים. ומה שאתם לא יודעים על אוריאל, זה שהוא קרייזי קט ליידי. לגמרי.

בחיי, זה לא עוד פוסט שבו אני עושה לאוריאל רצח אופי בלי סיבה. (לכל רצח אופי יש סיבה). אוריאל לגמרי אוהב להקיף את עצמו בחתולים (אמייתיםו/או/וגם וירטואלים) ומקפיד להאכיל את החתולים (הפרטיים שלנו) לפחות 11 פעמים ביום, להקדיש ארבע שעות בבמוצע לסירוקם, ולשלוח לי במהלך היום לפחות עוד 6 תמונות של כל חתול. מערכת היחסים של אוריאל עם פיקסל היא כל כך אמיצה ואינטימית, שלפעמים אני ממש מקנאה באחווה הגברית שלהם. בעצם לא לפעמים. תמיד. כל פעם שפיקסל דורך לי על הראש במטרה להגיע להתכרבל עם אוריאל, וכל פעם שפוקסי מקשקש בזנב בכשאוריאל נכנס הבייתה ומתמתח עליו בפינוק (ומתעלם ממני לחלוטין) אני צריכה להזכיר לעצמי שגם לי יש ערך. אפילו אם אין לי זנב ואני לא חברה באיגוד הגברים המסורסים של הבית.

ובצדק, חתולים הם אחלה. נגיד, הרבה יותר מגורי של בני אדם. חתולים הם חמודים, פרוותיים, ויש להם אוזניים משולשות. איזה תענוג!

אז כל זה מסביר, כמה הייתי שמחה שמאירה גילתה לי שיש בית קפה לחתולים חדש שנפתח בעיר, ועוד בית קפה יפני! זותומרת, הקפה הוא לאנשים, ובבית קפה יש גם חתולים. זה דווקא לא קונספט חדשני במיוחד – בטוקיו מזה הרבה שנים קיימים בתי קפה חתוליים שכאלה, כדי לתת מענה לאנשים שאוהבים חיות אבל לא יכולים להרשות לעצמם לגדל אחת בבית. פלוס יפנים הם משוגעים, כבר דיברנו על זה.

אז השארתי את אוריאל להשגיח על החתולים של הבית ויצאתי לבגוד ללטף חתולים אחרים. בניגוד למה שאני מכירה בטוקיו, הכניסה לקפה עולה כסף , וזה עוד לפני שהקפה מגיע. אבל מה לא עושים כדי לטפח את תדמית הקרייזי קט ליידי ללטף חתולים חמודים.

הבעייה העיקרית שביחד עם החתולים (החמודים, כבר ציינת?) היו עוד שפע בחורות משוגעות אחרות, ככה שיצא שביליתי חצי שעה בלעקם את הפרצוף ללטף חתולים, אחרי שהזמנו תה הלכתי להציק לעוד חתולים ללטף עוד חתולים. החתולים היו מאוד חמודים. הלקוחות האחרות קצת פחות. בניגוד ליפן, שם גם הלקוחות הם חמודים בדיוק כמו החתולים (וחתולים יפניים הם אקסטרא חמודים) פה הלקוחות הם אמריקאיות מבוגרות, קולניות ומעצבנות. ויש הרבה מהן. הן עסוקות בלצחקק בקול רם ובלרדוף אחרי חתולים. לא הייתי בטוחה על מי מכולם אני הכי מרחמת: עליהן, או על החתולים. כנראה שעל עצמי, בעיקר. או בעצם על מאירה, שאולצה להיגרר איתי.

סך הכל החוויה הייתה מוזרה. זה הרגיש לי קצת כמו לבגוד בילדים הפרוותים האישיים שלי. הם תמיד מתעלמים ממני, אבל הפעם כשחזרתי הבייתה הרגשתי שהם אקסטרא מתעלמים ממני הפעם. אני מניחה שאם אתם נקלעים לסיטואציה שבה אתם חייבים להסניף ללטף חתול באופן מיידי, ושמאיזהשהיא סיבה החתול האישי שלכם לא איתכם, אז זה יכול להיות תחליף כלשהוא. מצד שני, אלא אם כן אתם מגיעים מוקדם בבוקר או בשעות שהקפה ריק, התכוננו נפשית להתמודד עם סט של קרייזי קט ליידיס בנוסף לחתולים. מצד שלישי, אם אתם קוראים את הבלוג הזה, ואוהבים חתולים, ונמצאים בניו יורק, אני בטח כבר מכירה אותכם. אז אתם מוזמנים לבוא לבקר. התה עלי.

***

השורה התחתונה: עולה בערך 15 דולר רק כדי להיכנס, אבל לא מוכרחים לקנות הרבה תה. אצלי יותר זול, כבר דיברנו על זה.

לפרטים נוספים: קונקו, רחוב קלינטון מספר 26.

 

החורף הגיע למחוזותינו ואיתו עלייה בכמות האומללות של אוריאל, במיוחד לאור העובדה שהוא לקה בצינון קל. מכיוון שכולכם תקועים בבית בשלג החלטתי להראות לכם שיכול להיות יותר גרוע, עם פוסט אורח חדש של אוריאל.

***

במחזה ריצ׳ארד השלישי של שייקספיר עומד ריצ׳ארד הגיבן ואומר ״Now is the winter of our discontent״,  החורף של חוסר המרוצות – כלומר סוף עידן הלא מרוצים. נחמד לו. [ספויילר אלרט] בגלל זה הורגים את המניאק בסוף המחזה. כאן בניו יורק זה לא עובד ככה : כאן חורף זה בשביל אומללות, ואין מומחה באומללות כמוני. חינוך פולני, מרירות כועסת ושכיחה, ומזל אסטרולוגי ״נעכס״ הפכו אותי לאנין טעם בכל מה שקשור בסבל. וכאן עם השלג והקור, עם האוויר היבש שהורג את האור ואת האף, ההסקה שהופכת את הבית לסאונה, הבוץ והעצים נטולי העלים? זה העונה של העם שלי.

ולכן שהפרינססה העירה אותי משנת הישרים שלי ביום שבת קר ואפור, ידעתי שאת היום אבלה בקיטורים, טרוניות, וסבל. אך הפרינססה עם האנרגיה הסאדיסטית שלה, ראתה לנכון גם את הפינה הקטנה והעצמאית שעוד נותרה לי להרוס.

התחלנו את היום שלנו במסע ל-New York Reliquary museum שנמצא 15 דקות הליכה מהתחנה הקרובה לו של הסאבוואי (כי זה בברוקלין), מה שהייתי בטוח שיעשה לי כוויות קור וסוף סוף אולי יקטעו לי בוהן, אבל לא- השמש יצאה ונהיה נעים.

ה-Reliquary museum זה מוזיאון הפיצ׳עפקס והשמונצלך של ניו יורק. כל פעם יש שם תערוכות על נושאים בהיסטוריה של ניו יורק שמודגמים באמצעות מזכרות שאנשים עם טעם פעם זרקו לזבל. התערוכה שאנחנו ראינו היתה על הקלאסיקה של הבישול האמריקאי – ה-donut (הסופגניה הזאת שהעם השמן והמטומטם הזה אוכל כל הזמן). למדנו על ההסטוריה של הסופגניה במלחמות העולם כאוכל לעידוד החיילים, למדנו על התיעוש והמעבר מהכנה ביד למכונות, ועד לרשתות כגון Dunkin Donuts. כמו כן ראינו פוסטרים על איך ליידי אמורה לאכול את הסופגניה – והשיא: איך להרזות עם דיאטת 6 דונטים ליום. זה שבר את רוחי לגמרי (ולא לפעם האחרונה באותו יום) אחרי שחצי שנה אני מנסה להרזות ע״י אכילת סיבים תזונתיים (סוודר בצלחת) ושלל ירקות חסרי טעם. זהו, הייתי צריך הפוגה- צריך אוכל.

החלטנו ללכת למסעדה לבראנצ׳ בשם Egg שנמצאת רק עשרים דקות הליכה בכפור. וכשהגענו ראינו שיש תור ויש 14 קבוצות לפנינו. חדר ההמתנה לא היה מחומם והיה בו טמפרטורה נעימה של 12- מעלות צלסיוס (אם אתה בכלל מסוגל למצוא צלסיוס איפה שהוא). כבר התכוננתי להיפותרמיה הממשת ובאה, ואל המדרון הנעים אל עבר המוות והנה המארחת קוראת לנו כי כל ה-14 קבוצות לפנינו קפאו למוות או ברחו והשאירו אותנו הבאים בתור.

כיאה לברוקלין, זאת היתה מסעדה היפסטרית. במחוג נרשמה חריגה של לפחות 2 סטיות תקן מהמאגניבות הממוצעת במסעדה. חלק מהמאגניבות של המסעדה היתה בזה שמספקים מפה חד פעמית לשולחן וצבעי פנדה, כדי שההיפסטרים יוכלו לבטא את הנפש העדינה והאומנותית שלהם בזמן שהם מחכים שהמנות שלהם יגיעו. הפרינססה ישר עתה על הצבעים וציירה ציור שלי אוכל פואה גרה (הילדה מאוד מוכשרת ואנחנו לא מבינים למה לא לוקחים אותה לכיתת מחוננים). המסעדה כמוכן היתה בסימן הדיאטה שלי, ולכן תם אכלה לחם בריוש ממולא בגבינה ובביצה, ואני אכלתי עגבניה מטוגנת ו-ham biscuit with grits. האוכל היה בהשראת דרום ארצות הברית וז'אנר ה-comfort food (או במינוח הטכני cardiomyopathy ). כיאה לאוכל שאמור לחמם ולספק, הוא היה שומני פחממתי ובעל תחושה של בית (ושל ניחוח סטאטינים שנקח בעתיד) והתפוצצנו לגמרי.

אחרי שהעלנו קילו נטו בשומן רווי והכנו את דרכינו להשתלבות מלאה בחברה האמריקאית דרך סכרת, החלטנו לחגוג את לימודינו על תרבות הדונאטים ע״י אכילת דונאטים. המליצו לנו על חנות דונאטים שהשתמרה בדרכה משנות ה-50 שנוסדה, ושם ישבנו ואכלנו דונאט בטעם red velvet שהיה יבש ודוחה ועוד דונאט שגם הוא היה מזעזע. עד כאן הכל בהתאם לציפיות.

ואז בא השיא של היום… מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדר. יודע שבשבילי בית מרקחת זה כמו בית כנסת וחדר הרופא הוא קודש הקודשים. שמענו שליד המקום של הדונאטים יש בית מרקחת שנבנה על חורבות מועדון דיסקו ישן, ושלא שינו את המבנה. ואכן כך הדבר! ממסדרון כניסה צר לחלל ענק שפעם רקדו בו והסניפו קוקאין, ועדיין מעטר אותו כדורי דיסקו למעלה. סוף סוף אני נכנס למקדש האקמול שבאמת נראה כמו מקדש! לא רק זה, אלה שכדורי הדיסקו עודדו אותי לפצוח בסגנון הריקוד הייחודי לי – 50% דיסקו, 50% ריקודי עם ו-100% גורם לפרינססה לרצות למות. זה היתה חוויה טובה, ונראה לי כזאת שקירבה ביננו (או שקרבה את הפרינססה לקבר. לא ממש מצליח להבין את ההבדל ברוב המקרים).

 

ועכשיו כשאני כותב את מילים אלה יורד שלג בחוץ, ובניו יורק סופה. אין טמפרטורה נוחה בשום מקום: בבית חם ומבהיל, ובחוץ קפוא. האוכל שהכנתי לארוחת ערב מקפץ לי במעיים כמו להקת מריאצ׳י של תיקנים אשר מנגנים על מחבת לוהט תוך כדי הדלקה וכיבוי של האור (מי מלך של מטאפורות, מי?), והראש שלי דואב מהחפירות של הפרינססה על הסאבווי או שחור ופתור או משהו בסגנון ואני חושב לעצמי: כיף לסבול בניו יורק.

***

[בחזרה אלי]

אם זה קצת נחמה, גם אני סבלתי מאוד מהעריכה של הפוסט הזה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון השמונצלך – שדרת מטרופוליטן 370, ברוקלין

אג – רחוב צפון 5 מספר 135, ברוקלין (עובר החודש בלוק הצידה -בדקו את הכתובת החדשה באתר). סה"כ החשבון היה 35 דולר (כולל מיסים, לא הזמנו אלכוהול) לשתי ארוחות בוקר לשני אנשים, ככה שאפילו לא יצא יקר במיוחד.

פיטר פן דונטס – שדרת מנהטן 727, ברוקלין

Rite Aid Pharmacy – נמצא ממש ליד פיטר פן דונטס.

פיקניקים זה דבר נהדר בגלל שהם כוללים שני דברים שאני מאוד אוהבת: אוכל ורביצה. (אוריאל מוסיף וגם אלכוהול). מה יותר נחמד מלקחת סלסלת גבינות ובאגט לפארק ירוק ולבלות קצת זמן איכות עם הבנזוג שכולל בעיקר קריאה בספר והתעלמות מהבנזוג? אה, צריך *להכין* דברים לפיקניק אתם אומרים. אז ככה, פה נכנס מוריי'ס לתמונה.

קודם כל זאת חנות גבינות בחסד ומהמפורסמות שבעיר. מהצד השני של דלפק הגבינות הארוך נמצאים גבינאים מוסמכים שישמחו לעזור לכם למצוא את גבינות חלומותיכם וגם יפנקו בכמה טעימות כדי להיות בטוחים שזאת שבחרתם היא האחת (או החמש-שש).

יש להם גם קורסים לענייני גבינה והנחמד שבהם נקרא Cheese 101 שבמהלכו שותים הרבה יין ואוכלים הרבה גבינות וגם לומדים (קצת) על גבינות (אבל ממש קצת). נכון שאם מטיילים בעיר אז לא בהכרח קורס גבינות זה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלכם אבל אם זה כבר הביקור ה 21 או ש(טפו טפו טפו לא עלינו) אתם אפילו גרים בעיר, זאת חוויה ממש כייפית לנסות.  עוד משהו שאני אוהבת זה התיאורים היצירתיים שיש להם לפעמים לגבינות ("חשבתם שזה הדבר הכי מסריח שהרחתם בחיים? חשבו שוב, זה אפילו יותר מסריח"!").

מתחת לחנות ישנן מערות יישון גבינות, וגם לשם אפשר להגיע עם סיור מודרך בתיאום מראש(בתשלום). גם בסיור הזה – נחשו מה? – אוכלים הרבה גבינות. אוריאל ואני היינו בסיור הזה לפני כמה שבועות ובעוד שאני הייתי צריכה להתאפק לא לגעת בכל הגבינות אוריאל היה צריך להתאפק לא לפלרטט עם כל הבחורות.

בקיצור, אם אתם באזור אז כנסו וקחו לכם כמה סוגי גבינות להנאתכם ולמהדרין ניתן להוסיף גם נקניקים. באגטים משובחים ניתן למצוא ליד הקופה וכדאי לוודא שבחרתם גם כמה בירות ללגום. לכו מספר מטרים עד לוושיגנטון סקוור פארק והתחילו בתהליך הפקנוק במרץ. תפסו פינה להשתזף בה (אפשר להביא שמיכה מהבית), נשנשו גבינות, קראו ספר והתעלמו מבעלכם. ההנאה מובטחת!

לפרטים נוספים: מוריי'ס, רחוב בליקר 254

נ.ב. – יש דוכן של מורייד בגרנד סנטרל, ליד הכניסה של רחוב לקסינגטון. אם אתם באזור אפשר למצוא גם שם גבינות טעימות אם כי אופציות הפיקנוק באזור פחות מוצלחות.

קאסאלולה זה בר גבינות ויין שאוריאל מאוד אוהב. לא שזה מפתיע שאוריאל אוהב בר גבינות ויין וכל מי שקורא את הבלוג ומכיר אותו (היי ג'סי!) (וליאור!) (ואבי!) יודע לספר על אהבתו ליין, אהבה שגובלת באובססיביות עת הוא מקרב את כוס היין לאפו, מרחרח ומכריז בחושניות "ליין הזה יש טעם ברור של בורגון, זפת ושושנים" בעוד כשאני מרחרחת כל מה שעולה לי באף הוא ריח של סמור רקוב ומיצי ביוב. חשבתי שנפטרנו מכל העסק הזה כשעברנו לניו יורק ולא הסכמתי שנקנה מקרר יין (בטענה שאין מי שישתה את זה ממילא, למורת רוחו והאלכוהוליזם של אוריאל) אבל מסתבר שהוא יכול למצוא לעצמו חברים חדשים להתפלצן איתם, כמו הבת דודה הלסבית והמפגרת שלו.

אוריאל כבר כמה פעמים ניסה לשכנע אותי ללכת איתו לקאסאלולה ואני סירבתי בכל תוקף בגלל ש-א)מי שהמליץ לו על המקום זה הבת דודה המפגרת והלסבית שלו שהרעיון שלה לגבי משהו טעים זה פסטה שבושלה יותר מידי ברוטב קטשופ ו-ב)זה בר גבינות ויין, למען השם. אבל מקרה שהיה כך היה והיינו באזור טיים סקוור לפני כמה שבועות, עם משהו כמו שעה וחצי להרוג לפני ההופעה שתכננו ללכת אליה כשאוריאל העלה בפעם המליון את הרעיון. באותו רגע, בהצטרפות נדירה של גורמי שמיים הסכמתי ללכת כי יש למקום הזה שתי תכונות מאוד רלוונטיות שהיוו את מרבית הקריטריונים להסכמה שלי שהם א)זה היה קרוב ו-ב)יש שם מזגן.

אני חייבת לציין שנכנסתי למקום נחושה בדעתי לא להנות ולקטר לאוריאל שהיה יקר אבל אחרי שכיבדו אותי בפופקורן בכניסה קצת יצאה לי הרוח מהמפרשים. לא הבנתי כלום מהתפריט ולכן תיארתי לברמנית את דרישותיי מהיין ("שיהיה לבן וקר ולא חמוץ מידי") ומהגבינה ("אני אוהבת גבינות רכות כאלה אבל לא עיזים ולא לבנות ולא חריפות מידי ובלי עובש") ולכן היא נתנה לי לטעום לא פחות משלוש סוגים שונים של יין עד שמצאתי אחד שערב לחיכי והפתיעה אותנו  במגש הגבינות הבא:

מה שנחמד במקום הזה, שזה בר גבינות ויין ולא פלצני, מהסוג שמגיש פופקורן ליד הגבינה ומהסוג שנעים לשבת ליד הבר ולנשנש קצת לפני הופעה. אפשר גם לקחת כריך או משהו  אבל נהנתי כל כך שנשנשנו עוד מגש גבינות קטן, ועוד איזה כוס יין, או שתיים. מילה על הברמנית – יש לאמריקאים מן סוג של חיוך מזויף ששמור במיוחד לנותני שירות. השפתיים נמתחות מאוזן לאוזן תוך כדי מלמול משפטים כמו "אנחנו כ ל  כ ך  שמחים שבאת לפה!" בזמן שדיי ברור שמה שהם רוצים לעשות הוא לירוק לך באוכל, לעשות לך פיפי על הראש ושתעשה להם שק קמח במעלה חמש קומות של מדרגות של הבניין המאוד טרנדי באיסט ויליג' שבו הם גרים תוך כדי שהם מכים אותך בשוט וצועקים דיו. אז גם הברמנית פה הייתה כזאת, אבל הצליחה קצת יותר להסוות את התיעוב הסדנדרטי אל זוג תיירים מיוזעים (אוריאל אהב אותה כי היא צחקה מהבדיחות שלו) ובאמת קלעה לטעם שלי בגבינות על אף הבעיתיות שלי ולכן מגיע לה שאפו על זה. הייתי כותבת פה אפילו את שמה אם הייתי זוכרת אותו (אוריאל זוכר שהיא הייתה בלונדינית).

מצד אחד קאסאלולה קרוב מספיק לטיים סקוור כדי להספיק איזה ארוחת קדם-תיאטרון קטנה (המקום פתוח כבר מחמש) אבל רחוק מספיק כדי להתאורר קצת מנחילי התיירים ושלל המסעדות היקרות והגרועות שיש באזור. בתור אחת שרק לא מזמן גילתה את אהבתה לגבינות ועדיין יש לה דחף להתחבא מתחת לשולחן עם זנב סמור בכל פעם שהמילה "קממבר" נאמרת לידה קשה לי עוד עם הקונספט של "בר גבינות ויין" אבל יש מצב שמהיום אני אראה קצת פחות התנגדות למקומות כאלה (כל עוד כמובן, הבת דודה המפגרת והלסבית של אוריאל לא מצטרפת אלינו).

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. 56 דולר לנשנושי גבינות וקצת יין (מתוך זה 24 על היין) להרטיב קצת את הגרון.

לפרטים נוספים: קאסאלולה, רחוב 52 ווסט 401