פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

יורד גשם בחוץ והטמפרטורות כבר ירדו ל 15 מעלות, מה שהופך את הכתיבה של הפוסט הזה לנוסטלגית במיוחד.

חצי האי רוקאווי (או הרוקוויס לקיצור) מפורסם בשני דברים: החוף, והשיר שנכתב בשנות השבעים על ידי הרמונס על החוף. מה שהיה פעם יעד תיירותי נחשק הפך להיות קהילת מעמד ביניים מנומנמת, אבל החוף (וזה מה שחשוב) עדיין שם.

איך מגיעים לשם?

בסאבווי, וזה מטעה מאוד כי הדרך עדיין לוקחת משהו כמו שעתיים. זה כמו לנסוע מתל אביב לטבריה בשביל כמה שעות על המים. מה גם שקו A   המושמץ מתפצל פעמיים לקראת הקצה המזרחי שלו ככה ששימו לב שעליתם על הרכבת הנכונה. לנו היה מזל מיוחד והרכבת שלנו עצרה לגמרי בתחנת ג'ייאףקיי, ככה שהיה לנו העונג ליסוע בשלוש רכבות (כולן A) עד לים. מצד שני, החלק האחרון של הנסיעה נמצא כולו על מים ככה שזה כיף, או מפחיד (או בכל זאת כיף לראות אנשים אחרים מפחדים). הנסיעה לגמרי הייתה שווה את זה גם בגלל שזאת פעם ראשונה שאני רואה שהנהג של הרכבת עוצר אותה באמצע הדרך, פותח את הדלתות ידנית ומעלה טרמפיסט! אכן, ניסים ונפלאות קורים שם בחלקים המזרחיים של העיר.

מה עושים שם?

ובכן, מה חשבתם שעושים במקום שנקרא, מילולית, "מקום של חול"? החוף פה יפה יותר מבקוני איילנד ויש גם הרבה יותר ממנו, למרות שהמים עדיין קרים באותה מידה. יש גם משהו נורא סוריאליסטי בלראות מטוס טס מטר מעל הראש בזמן שמשתזפים בים.  החוף נקי, נעים ויש אפילו תאי שירותים ומקלחות נוחים להפליא. אוף, אם זה רק לא היה כל כך רחוק, או אם רק אילו היה פה ממש קיץ בניו יורק.

היה לנו בתכנון לבקר גם בבריזי פוינט שאמור להיות פארק יפה, אבל וויתרנו אחרי שגוגל מפס טען שאין לשם תחבורה ציבורית ושייקח שעתיים וחצי הליכה ברגל. (במקום זה שיחקנו עוד סיבוב של רמי).

אוכל?

תלוי לאיזה חוף אתם הולכים, יש שפע של דוכנים ושלל מאכלי חוף פופולרים. אנחנו היינו בחוף 86 ככה שהאופציה הקרובה הייתה בורגר ג'וינט נפלא שנקרא ריפר'ס. קרני השמש שהשתקפו בבירה שלי וחיממו את עורפי ואת נפשי בזמן שלעסתי המבורגר נוטף שומן (ואבוקדו) היוו התחלה מצוינת ליום מושלם על החוף. שמעתי שליד חוף 97 יש יותר אופציות, אבל הקהל שם יותר גדול, בהתאמה.

ואיזה מגניב זה שיש מספרים חופים, הא? מסודר פה! כמו שצריך!

שווה?

תלוי. מצד אחד החוף נעים, ומצד שני הנסיעה ארוכה. מצד שלישי, זה לא שיש מלא אופציות אחרות ליום כיף בים. שווה לבקר לפחות פעם אחת, במיוחד עם זוג חברים טובים, ובמיוחד אם קורעים להם את הצורה ברמי.

***

פרוייקט האיים יגיע לסופו בסופ"ש הקרוב בו אני אסיים לכתוב על שני האיים שנשארו. יש הצעות לפרוייקט הבא?

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

האם לקראת סוף פרייקט האיים אני מתחילה לחתוך פינות ולצאת במבצעי שני איים במחיר של אחד?

אולי, אבל לא במקרה פה. במקור זה באמת היה שני איים שונים אבל חיברו בינהם בשנות השישים. אז עכשיו יש לאי שני שמות (או ליתר דיוק, יש שם לצד הצפוני שלו ושם אחר לצד הדרומי שלו). אבל זה בסדר, כי זה מזכיר לנו שפעם היה פה בית משוגעים.

איך מגיעים לשם?

האי ממש קרוב לעיר, ונמצא ליד הקצה הצפון מזרחי של מנהטן. או שלוקחים אוטו ונוסעים דרך גשר הטרייבורו (זה שאתם תמיד נוסעים מעליו בדרך לשדה התעופה לה גוורדיה) – מדובר על נסיעה של מספר דקות ממנהטן, או שאוזרים אומץ והולכים ברגל בגשר הולכי הרגל שמחבר את האי עם רחוב איסט 103 (לאזור אומץ, כי השכונה לא הכי נחמדה בעולם). לעבור את הגשר לוקח בין 15 ל 20 דקות הליכה – תלוי כמה מהר אתם הולכים וכמה ציוד פיקניק אתם סוחבים.

מבט על האי מגשר הולכי הרגל במנהטן

מה עושים שם?

ובכן, זה תלוי. אם אתם הומלסים אתם כנראה נמצאים שם באחד מבין כמה מקלטים להומלסים. אם אתם פסיכיאטרים, ייתכן שבאתם לשם לעבוד במוסד הפסיכאטרי. אם אתם היספנים, כנראה שבאתם לשם לשחק במגרשי הכדורגל ולהעמיד את כל משפתכם וטפכם וסבתותכם וכלבכם בצל ולעוף על מנגל איכותי.

אם אתם בעלי או אחד מכמה החברים שלי נשמות אומללות, אתם מוצאים את עצמכם על שפת המים עושים מנגל ישראלי מסורתי כהלכתו (כי אין ממש עוד משהו לעשות באי, וממש אבל ממש היה לי חשק לנקניקיה). בניו יורק, ברוב הפארקים אסור לעשות על האש ו-ווררדס/רנדלס איילנד הוא אחד המקומות הבודדים שכן מותר. אז גם אנחנו עפנו.

אוכל?

פיקניק, כבר אמרנו? אז אוריאל הכין לנו נקניקיות (שאכלנו בזמן שמיקי קרע אותי בשש בש), המבורגרים, שיפודי עוף ואננס מצופים בבייקון ולקינוח כמה סטייקים מדיפים ניחוחות שום. מנגל ישראלי כהלכתו, כבר אמרנו. חוץ מזה יש גם אוטו גלידה גזלן.

זכרונות מיער קדימה

שווה?

תלוי. נחמד לשבת על קו החוף ועוד יותר נחמד למנגל. אבל ההגעה דיי מסובכת ואין מלא מה לעשות שם באי. נראה לי שאם ממש מתחשק לכם פתאום למנגל אז זאת נקודה נאה, אבל לא שווה ללכת לאי בשביל שום סיבה אחרת.

***

בפעם הבאה עוד אי שהוא בעצם חצי אי. חותכת פינות, כבר אמרנו.

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

×–×” כבר לא ממש אי, אבל ×”×™×™ – יש פה חוף!

איך מגיעים לשם?

ההגעה דיי קלה, בערך 50 דקות ב N או ב Q מתחנת טיימס סקוור עד לתחנת קוני איילנד, ומשם מרחק הליכה של שתי דקות לחוף. באופן אירוני קוני איילנד איבד את האפיל האקזוטי שלו כשהתפתחות התחבורה איפשרה למשפחות להגיע לחופים יותר רחוקים (ויפים). תחבורה, ומזגנים, כי מי רוצה בכלל לצאת החוצה כשיש מזגן בבית.

קוני איילנד אגב, היה בעברו אי שלם אבל הפך להיות חצי אי אחרי שמילאו באדמה חלק מהתעלה/ביצה שחיברה אותו לברוקלין. ככל שמתקדם הקיץ, ההגדרה שלי לאי הולכת ונעשת יותר ויותר ליברלית.

מה עושים שם?

קודם כל החוף,

רצועה רחבה של חול חמים ונעים, עם ממש רק קצת שברי זכוכיות ומזרקים. באופן מאוד טכני שתיית אלכוהול אסורה בציבור בניו יורק, וזה לא שאני מציעה לכם להפר את החוק או משהו, כמו שאני מציעה פשוט לשים את הדרינקים שלכם בתרמוס.

ואחרי כן, הלונה פארק,

כמעט הלונה פארק המקורי שעל שמו נקראים הלונה פארקים האחרים. כמעט בגלל שהלונה פארק המקורי (שנקרא כך בגלל המתקן המפורסם שדימה טיסה לירח) נשרף ונסגר ב 1944, אבל לונה פארק חדש נפתח ממש קרוב לאיפה שהוא היה פעם ב2010 ונושא גם הוא את השם "לונה פארק". אחד המתקנים המפורסמים ביותר (ששיך טכנית לפארק שעשועים בשם אחר אבל נמצא ממש אחד בתוך השני ממילא) הוא הגלגל ענק ששולט על קו הרקיע באזור שנבנה ב 1920 והמאפיין העיקרי שלו הוא שחלק מהקרונות אינם מחוברים למסגרת החיצונית אלא מחליקים לאיטם בין המסגרת החיצונית למסגרת הפנימית כשהגלגל זז.

אוכל?

שלל מזנוני מזון מהיר כשהמפורסם שהם הוא ניית'נס, דוכן נקניקיות שהפך להיות אימפרייה. ניית'נס המקורי נפגע במהלך סופת סנדי לפני כמה שנים אבל מאז שופץ וגם היום אפשר להנות מנקניקיות אובר-מבושלות עם מעט טעם. נייתנ'ס מארח מידי שנה ביום העצמאות האמריקאי תחרות אכילת נקנקיות שבה בודקים כמה נקניקיות דוחות אמריקאים דוחים מסוגלים לבלוס בעשר דקות. (השיא אגב עומד על 69 נקניקיות, שזה קצת אירוטי).

שווה?

הייתי אומרת שכן, כי בכל זאת, חוף ונקניקיה וזה. למרות שבדרך כלל אכן יותר נעים במזגן בבית

***

בסופ"ש הבא מתוכנן אי שרבים מבינכם חלפו על פניו, בלי אפילו לדעת שהוא שם. אה, כן, ויש על האש.

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

זה לא שאין מה לעשות בסטטן איילנד, זה שאין סיבה לעשות את זה.

איך מגיעים לשם?

כמו הרבה איים אחרים באזור נדרשת צורה כלשהי של תחבורה ימית ובמקרה הזה – מעבורת. מהנסיעה הקצרה לסטטן איילנד נשקף נוף יפה של פסל החירות ולכן תיירים רבים אוהבים לעלות על המעבורת ולחזור חזרה למנהטן מייד איך שהם מגיעים לצד השני. (הנסיעה עצמה אגב, חינם, מה שעוד יותר מסביר את התיירים). הקבוצה העליזה שאספתי הייתה עליזה כמו שרק אנשים שישנו שלוש שעות בלילה והם בהאנג אובר (או חלקם עדיין חצי שיכורים) יכולים להיות. הנעמתי את זמנם במעבורת בשאלות טריוויה מרתקות כמו מה המרחק שעושה המעבורת בכל נסיעה (5 מייל), כמה נוסעים במעבורת בכל יום חול (60 אלף) וגם הצגתי בפניהם את האתגר היומי: לצלם כמה שיותר תמונות של שלטים שכתוב עליהם "סטטן איילנד".

מה עושים שם? אוכל?

יש לסטטן איילנד אופי פרברי וכפרי מקסים, אם מקסים שווה בעינכם לבתים מתפוררים עם שורה של מכוניות מעלות חלודה בחצר,או לקבוצת שיכונים מוזנחים. ובכל זאת התאמצתי וסחבתי את הקבוצה העליזה לגנים הבוטניים שנמצאים ב  Snug Harbor. שם למדתי בפעם הראשונה לאותו יום, שבסטטן איילנד דברים אינם באמת כמו שהם נראים.

קחו את הגנים הבוטניים לדוגמה. אני חובבת טבע עירוני והספקתי כבר לבקר בגנים הבוטניים של ברוקלין וגם באלה בברונקס. פה, המתחם היה נטוש ברובו כמו שרק פרבר אמריקאי נטול תחבורה ציבורית יכול להיות נטוש, ורק שומר צעיר בכניסה לגן הסיני הודיע לנו שהכניסה לגינה עולה חמש דולר. הגן הסיני היה יפיפיה עם בריכת דגי קוי וצלילים קסומים של מנגינת חליל (וזה נכתב בלי טיפה של ציניות).

הבעייה התחילה כשמיצינו והחלטנו להגיע ליעד השני. פה גיליתי פעם נוספת שדברים לא רק אינם כפי שהם נראים בסטטן איילנד, אלא שהדברים גם אינם כפי שהם כתובים באינטרנט. האוטובוס שהיה אמור להוביל אותנו לדרכנו התגלה כלא פעיל בסופי שבוע, ותחנת המוניות שמצאנו שלחה מוניות רפאים לעברנו. הקבוצה העליזה התמקמה על הדשא והייתה עליזה כמו שרק אנשים שתופסים שנ"ץ על הדשא באמצע היום יכולים להיות.

כעבור שעתיים, מונית, קאט, הגענו לריצ'מונד.

ריצ'מונד היא החלק היפה יותר של האי וגולת הכותרת של המחוז היא עיירה ציורית והיסטורית, בה יש בתים שמייצגים את חיי המתיישבים באזור בסביבות המאה ה-17, שכולם או נבנו במאה ה-21 או הועברו לשם ממקום אחר לגמרי. בית הקפה שבו תיכננתי שנאכל צהריים היה סגור, והקופאית של המוזיאון בישרה לי שהוא מופעל על ידי ארגון מתנדבות, ושהמתנדבות לא מאוד אוהבות לפחות את הבית קפה, לא בשבת, ולא בכלל.

החבורה העליזה הלכה רבע שעה על צידי הכביש (בפרברים כידוע, אין מדרכות) עד להגעתנו למתחם מסעדות. האופציות שלנו היו דוכן בייגלס, דוכן פיצה, מכון כושר או מסעדה איטלקית. חלק ניכר מתושבי האי הם ממוצא איטלקי, מה שהכריע את הכף לטובת המסעדה האיטלקית.

קאט, מסעדה איטלקית, שנות השמונים.

סבתא'לה חוגגת יומולדת שמונים עם בני משפחתה. מרק המיניסטרונה הגיע מקופסה של מנה חמה. אוריאל בוחר ואנחנו מחסלים בקבוק יין ראשון. פסטת האלפרדו שלנו מתגלה כנזלת ברוטב שמנת עמידה. מיירה בוחרת ואנחנו מחסלים בקבוק יין שני. המלצרית מגישה לנו גלידה עם קצפת וסירופ שוקולד.

הלומי קרב התנדנדנו חזרה לעיירה ההיסטורית. אלן, בחורה צעירה ליוותה אותנו במסענו דרך העבר וההבנה האוניברסלית שחיי מתיישבים הם תמיד ותמיד היו מאוד קשים. במיוחד אם המתיישבים בוחרים להתיישב באזור ביצה. במיוחד אם הם התיישבו באזור סטטן איילנד.

כל זה אגב, רלוונטי גם למתיישבים הנוכחיים.

שווה?

יש סיבה שמליוני תיירים נוסעים במעבורת ומייד מסתובבים וחוזרים למנהטן. בדרך חזרה סיכמתי את הנקודות. מיירה ניצחה עם 16 תמונות של שלטים, ועדי הגיעה למקום שני עם 12 תמונות.  כפרס, הן הצטלמו עם סבתא'לה.

איך הן הצלטמו כפרס עם סבתא'לה אם ספרתי את הנקודות רק בדרך חזרה והסבתא הייתה במסעדה האיטלקית בצהריים? כפי שכבר ציינתי, בסטטן איילנד, דברים אינם כפי שהם נראים.

***

שבוע הבא חוזרים לגוברנרס איילנד! (או כמו שאחד הקוראים העיר (בגועליות), גאברנרז איילנד). על האי הכי יפה וכייפי בעיר ראוי לכתוב פעמיים.

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

רייקרס איילנד מתפקד כבית המעצר של העיר ניו יורק.  בכל רגע נתון נמצאים שם יותר מ 12 אלף עצירים, בהם רוצחים מסוכנים, אנסים, ובעלים שקובעים תוכניות בלי להודיע לנשים שלהם.

איך מגיעים לשם?

ובכן, זה בית מעצר, כן? אז קל מאוד להיכנס לשם, אם כי יותר מסובך לצאת. אסירים שמתשחררים מהמקום בדרך כלל מקללים את האי בצאתם החוצה ונשבעים לא לחזור לעולם אבל הסטטיסטיקה לא עובדת לטובתם – יותר מחצי מהם יחזרו למעצר תוך שלוש שנים או פחות. אם בכל זאת אתם רוצים לבקר, אוטובוס מספר Q100 או Q101 יביא אותכם עד לשם. אנחנו הלכנו ברגל מתחנת הסאבווי של אסטוריה (בערך חצי שעה הליכה) עד לכניסה לגשר.

מה עושים שם?

זה תלוי. אתה או מרצה מאסר, מבקר חברים או מבקר לקוחות. במגרש החנייה של האי הייתה תערובת מוזרה של מכוניות ישנות ומוזנחות ומרצדסים חדשים ומבריקים. התקרבתי לגדר כדי לצלם תמונות אבל לא הייתי זריזה מספיק ואחד השומרים צעק עלי לזוז משם. למרות שבדיעבד כנראה ראיתי את האי עשרות פעמים (הוא צמוד לשדה התעופה לה גוורדיה), משום מה לצלם תמונות מהגשר נראה להם חשוד. בתור אורחת ולא אזרחית של המדינה הזאת, העדפתי לציית להוראות.

מדכא מאוד לחשוב על אי שלם שכולו בית מעצר אחד גדול, ומדכא עוד יותר לחשוב על אומה שלמה שכמעט אחוז אחד מהאכלוסיה שלה נמצא כרגע בבית כלא. רייקרס איילנד הוא רק בית מעצר, ככה שלא מרצים בו תקופות מאסר ארוכות (נמצאים בו רק עצירים שלא יכולים לממן ערבות ואסירים שמרצים תקופות קצרות של פחות משנה) אבל הוא ידוע כאחד מעשרת בתי הכלא האלימים והמסוכנים ביותר בארה"ב.

אתם לא רוצים לבקר שם, ממש לא.

אוכל?

לא, ממש לא.

שווה?

לא, ממש לא. מדכא.

***

בשבוע הבא אני חוזרת לתוכנית המקורית ליסוע לסטטן איילנד. כעונש לבעלים לא ממושמעים, אנחנו גם נלך לעיירה ההיסטורית ריצ'מונד וגם לשחק מיני גולף.

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

קשה לתאר מה יש בגוברנרס איילנד שהופך אותו להיות כזה אי מופלא, אבל אני אנסה בכל זאת.

איך מגיעים לשם?
גוברנרס איילנד נמצא רק 730 מטר דרומית למנהטן, ואפשר לראות אותו בקלות כשעולים על המעבורת להגיע לשם. למעשה, הוא כל כך קרוב שלוקח יותר זמן לעלות על המעבורת ולרדת ממנה מאשר לוקחת הנסיעה עצמה. החל מהשנה הנסיעה במעבורת עולה 2 דולר לבן אדם,אבל אם לוקחים את אחת משלוש המעבורות הראשונות בסופשי שבוע (בעשר, אחת-עשרה או אחת עשרה וחצי) הנסיעה היא חינם.
כדי להגיע למעבורת צריך ליסוע עד הקצה הכי דרומי של מנהטן (לתחנת סאות' פרי עם קו 1, או וייטהול עם קו R), לא להיכנס לאולם המעבורת לסטטן איילנד אלא ללכת קצת שמאלה משמה.

מה עושים שם?
כשאני מנסה להסביר לאנשים מה יש בגוברנרס איילנד אני מתחילה בלתאר להם שכל האי כולו הוא פארק ושאין כניסה לכלי רכב. ושבסופי שבוע יש שם לפעמים הופעות או הצגות/מצגות. ושאפשר לשכור אופניים ולהקיף את האי, ויש גם אוכל טעים.

אבל אז אנשים מביטים בי במבט שואל ותוהים למה לטרוח להגיע עד לשם וכל הבאלאגן אם סנטרל פארק יותר קרוב, וחוץ מזה, מה כל כך מיוחד בפארק.

אז תנו לי לנסח מחדש. מה שיש בגוברנרס איילנד זה חופש.

חופש לשכב עם שמיכה על הדשא ולהביט בעננים, או בקו הרקיע היפייפה של מנהטן.

חופש ומרחב לשחק פריזבי בלי ליפול על גדודי אנשים בדרך.

חופש לשכב על ערסל מבודד ולבהות בשמיים.

חופש ליסוע באופניים בלי שמוניות מנסות להרוג אותך, וכל מיני טירות עתיקות ומקומות מעניינים לחקור.

חופש.

אוכל?
אז זהו, שכן. אפשר לקנות סל פיקניק קטן עם כריכים, נשנושים וממתקים להנעים את השריצה בדשא. אפשר לאכול דונגס, שזה וואפל בלגי עם מליון תוספות. אפשר גם לנסות את הטוסט גבינה האלוהי של סנואודיי שמגיע מטוגן במייפל משני הצדדים שלו. למעשה, יש לפחות עשרים פוד טראקס איכותיים שאפשר לבחור מהם. (וכמובן, אפשר גם לעשות כמו זוהר ולהביא ענבים מהבית).

שווה?
אם לא היה ברור עד כה, שווה ביותר. עשו לעצמכם ולנפש שלכם טובה, בטלו עכשיו את התוכניות שלכם לסופ"ש הקרוב ולכו לגוברנרס איילנד לטעום קצת אוויר.

וחופש.

***

פרוייקט האיים יוקפא לשבועיים שבהם אני אהיה בחו"ל (אל תדאגו, אני נוסעת לעבוד ולא להנות). נשוב באמצע יולי עם אי שכיכב בסרט אייקוני משנות השמונים.

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

אחרי הנסיעה הארוכה והמייגעת שבוע שעבר, החלטתי השבוע ללכת לאי סולידי, רגוע ושקט – הלא הוא רוזוולט איילנד.

איך מגיעים לשם?

ובכן, ההגעה לאי היא הדבר הכי מרגש שיש בו בגלל שמגיעים ב…רכבל! הרכבל ("טראם" בניב מקומי) נבנה בשנת 1976 כאמצעי תחבורה זמני לאי רק עד שתסתיים בניית קו הסבווי שמגיע לשם (מה שלא קרה כמובן עד 13 שנים אחרי כן). וכמו כל דבר זמני שהופך להיות קבוע הרכבל הפופולרי פשוט נשאר ואפילו שופץ לא מזמן. כשבאתי בפעם הראשונה תכננתי חצי שעה לקניית כרטיסים ועמידה בתור סטייל החרמון עד שגיליתי שכחלק ממערך התחבורה הרשמי של העיר הכניסה לרכבל היא פשוט באמצעות המטרו קארד (אותו אחד שמשתמשים בו לסאבווי ולאוטובוסים). הנסיעה ברכבל נמשכת בערך 2-3 ובדרך אפשר לראות נופים יפים של מזרח מנהטן ורוזוולט איילנד.

מה עושים שם?

כבר ציינתי שמגיעים לאי על ידי רכבל? כי חוץ מזה, אין יותר מידי מה לעשות.  אם הולכים דרומה מהרכבל עוברים דרך שדרה עצים חביבה (ורואים את גשר קווינס מלמטה) ובקצה הדרומי ביותר יש פארק קטן. הפארק דווקא חמוד כי יש בו גם גבעות עם פרחים, גם שרידים של מבנה ישן וציורי שהיה פעם בית חולים וגם ברווזים קטנים. ההליכה לפארק לוקחת בערך עשר דקות.

אם זמנכם בידכם קחו אוטובוס (חינם) לקצה הצפוני ביותר של האי בו תוכלו לראות גם מגדלור קטן וגם מלא מקומיים עושים פיקניקים. לא הייתי ממליצה ללכת ברגל בגלל שא)זה רחוק וב)כל מה שיש באמצע זה מבני מגורים משעממים ומכוערים ומרכז מסחרי קטן ומשעמם גם כן.

הדבר הכי מרגש בחלק הצפוני של האי (אם מסתכלים לכיוון מנהטן) זה שלושה פסלים קטנים של האומן האהוב עלי טום אוטרנס (אותו אחד מהפסלים הקטנים בסאבווי) שנקראים "הנישואים בין כסף לנדלן".

אוכל?

אז זהו, שלא. הבחירות מצומצמות ונעות בין סטארבאקס, מסעדת בר & גריל ג'נרית ומסעדה סינית. מה שבאמת עדיף זה לקחת את הרכבל בחזרה למנהטן ולאכול משהו יותר סביר. ואם כבר חזרתם למנהטן ואתם כבר בצד המזרחי של האי אל תשכחו לבקר בבר הממתקים של דילן, חנות קסומה ומופלאה על הפינה של השדרה השלישית ורחוב איסט 60. כבר כשנכנסים יש ריח נהדר ומתוק באוויר, ואפשר לשאוף אותו במהלך השיטוט שלכם בשלוש קומות שכל כולן מוקדשות לשוקולדים וממתקים. ההרגשה שלי בכל פעם שאני מבקרת בחנות היא שנכנסתי למפעל הממתקים של ווילי וונקה.

שווה?

הנסיעה ברכבל קצרה אבל מעניינת ושווה. ואם כבר הגעתם, אפשר להסתובב קצת כדי להרגיש תחושת מיצוי אבל אני הייתי מוותרת על הטיול הארוך בצד הצפוני של האי ומתמקדת בפארק בקצה הדרומי (גם הנוף יותר מעניין).

***

בשבוע הבא אני הולכת לבקר (בפעם הראשונה מיני רבות אני מקווה) את האי האהוב עלי ביותר בניו יורק.

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

בחרתי להשיק את פרוייקט האיים שלי עם אי מעניין ואקזוטי במיוחד: סיטי איילנד, שממוקם בצפון הברונקס.

סיטי איילנד יושב במאה ה-17 על ידי מתיישבים הולנדים ואחרי מכן נמכר לאנגלים. שם האי במקור היה new city island כי איזה בחור בשם בנג'מין פאלמר החליט קיווה להקים התיישבות מסחרית מתחרה למנהטן (בבירור הצלחה מסחררת) והקהילה שבה עסקה בעיקר בדיג וספנות. למרות שהאי צורף רשמית לעיר ניו יורק בסוף המאה ה-19, נשמר אופיה הימאי של הקהילה המקומית שמאופיין עד היום בשלל מסעדות פירות ים בינונית, שלטים בצורת דגים ותיבות דואר עם עיטורי דולפינים.

 איך מגיעים לשם?

ההגעה לסיטי איילנד היא דיי קלה:  לוקחים את קו הסאבווי מספר שש לכיוון הברונקס עד התחנה האחרונה, מחליפים לאוטובוס קו 29 לנסיעה קצרה והופ – אתם שם. ממנהטן לקח לנו בערך שעה וחצי להגיע.

 מה עושים שם?

אין חופי רחצה ציבוריים בסיטי איילנד (יש אגב מספר לא מבוטל של חופי רחצה פרטיים של התושבים), אבל נחמד להסתובב בשדרה הראשית, להתרשם מחנויות העתיקות (ומהתושבים העתיקים) ובכלל להרגיש קצת אווירה של עיר ציורית קטנה.כל האזור הוא בערך בגודל של בול, אז אפשר לשוטט בנחת גם ברחובות הקטנים יותר ולהתרשם מהיכטות והסירות ששטות באזור. אמור להיות אפילו מוזיאון ימאות, אבל שעות הפתיחה שלו שערוריות אפילו יותר משל משרד ממשלתי ממוצע, אז ויתרנו.

לא צחקתי לגבי אובססית הדגים פה

 אוכל?

יש שפע של מסעדות פירות ים בינונית להחריד. בצד הדרומי ביותר של האי יש שתי מסעדות עם חצר רחבה שממנה ניתן להשקיף על המים (ג'וניס ריף ו-טוניס פיר) , אם אתם מוכנים לסבול את הקהל שמגיע לשם, חוסר במיזוג וערימות של אוכל מטוגן. צפונית יותר מצאנו חנות גלידה נחמדה שהייתה לה גלידת פונץ' בננה שהזכירה טעמי ילדות נשכחים והעלתה את המורל בזמן שחיכינו לאוטובוס בחזרה ליבשת.

אוריאל לא מבסוט. להגנתו, הוא היה לא מבסוט במשך רוב היום (או לפחות עד שהגיע הדקירי תות שלו)

 שווה?

לא ממש. אם כבר משקיעים שעה וחצי נסיעה אפשר לשכור רכב ולהגיע לעיירות ציוריות יותר מעניינות בצפון ניו יורק וקונטייקט. הטיול עצמו היה נחמד, אבל טיפה רחוק והאופציות הקולינריות היו על גבול המזעזעות ממש.

***

בשבוע הבא אי סולידי וקרוב.