אחחח, החורף בניו יורק. תקופה קסומה של גרביים רטובות, מדרגות סאבווי חלקלקות וחום ביתי מחניק. בזמן שפיקסל ואני מטפחים את פרוות החורף שלנו, אוריאל מטפח את דיכאון החורף שלו (בעל גוון וטעם שונים לגמרי מדיכאון הקיץ שלו. בדיכאון החורף הוא שוכב על הספה עם מפזר חום ולא מוכן לזוז, ובקיץ הוא שוכב על הספה עם מזגן ולא מוכן לזוז). כפי הידוע לכולם, חורף זה גם התקופה של סיילס קיקאוף בחברות ההיי-טק השונות. אני ביליתי את השבוע בטקסס ואוריאל, שרגיל לעבוד מהבית ולא לראות אף אחד (שלא לדבר על להתקלח) במשך שבועות רבים, בילה את השבוע במחיצת הקולגות שלו, מה שגרם לו לזעזוע נפשי עמוק וכך יצא שהגעתי הבייתה רק כדי למצוא גבר רצוץ ורוחו שבורה (שוכב על הספה עם החתול ולא מוכן לזוז, שזה שונה ל ח ל ו ט י ן מבדרך כלל) אז הצעתי שנלך לאיזה מסעדה צרפתית לחגוג את היומולדת שלי, כי לא חגגנו אותו כבר ממזמן.

פרוות החורף שלי

"לא חגגנו את היומולדת שלך מאז היומולדת שלך, למעשה" אמר אוריאל. כלל ידוע (ובהמיות ישראלית טיפוסית) היא שבבואכם למסעדת יוקרה, עליכם להעמיד פנים שלמישהי מחברי הסועדים יש יומולדת, מה שיזכה אותכם בדרך כלל בשלל פינוקים כגון קינוחים, שולחן מועדף, ברכת יומולדת שמח מהמארח וכמובן גם מבטים קצת פחות מתנשאים מהמלצרים. הבעייה עם השיטה הזאת היא לזכור מתי יש לכם יומולדת באיזו מסעדה, או במקרה שלנו, ללכת לחגוג יומולדת חדש במסעדה צרפתית חדשה שכידוע, מאורעות משמחים חוגגים במסעדות צרפתיות.

המסעדה השבוע הייתה אקסטרא צרפתית ונקראת בשם הכי צרפתי שאפשר לדמיין: לֻה קוּ קוּ. יש אנשים שלראות קצת שמש עוזר להם עם דיכאון החורף אבל מה שמעניין במסעדות צרפתיות זה לצפות ברוחו של אוריאל מתעודדת למראה תפריט יינות משובח ובנפשו עולזת למראה שפע של מאכלים צרפתיים קלאסיים בתפריט. גם נפשי שלי עלזה כשגיליתי שיש תפריט צהריים פרה-פיקס שמאפשר לבחור מנה ראשונה ועיקרית בדיל חביב של 48$ לראש כי אם יש דבר אחד שמכניס אותי לדיכאון הוא לראות תפריט טעימות של שבע עשרה מנות או מלצרים צרפתיים יומרניים, אבל גם אחד מתוך שניים זה טוב.

אחרי כמה שלוקים מהקוקטייל לחזק את הגוף ואת ואת הנפש הרגשנו שיש לנו מספיק כוחות מחודשים כדי להמשיך להתחזק עם התפריט. למנה ראשונה אני בחרתי מרק עדשים שהיה כל כך סמיך שכמעט נשברה לי הכף, ואוריאל אכל סביצ'ה סקלופים שליטף את נשמתו והשרה בו רוח של תקווה. אל המנות העיקריות הגענו כבר כמעט צוהלים כיאה וכיאות ליום הולדת ה 35 ורבע שלי. אני נהנתי ממנה נהדרת של דג בתוספת צ'יפס שהולם בני מלוכה, בזמן שאוריאל נשנש תבשיל ארנב בחלב אמו בתוספת ירקות שורש. חלק לא קטן מהמנות הוגשו בסירי נחושת מסורתיים מה שגרם לאוריאל להתגעגע ליבשת האם שלו, ולי לתהות איך שומרים עליהם כל כך נקיים ואם יש מישהו במטבח שכל תפקידו הוא לנקות סירי נחושת.

קינחנו באספרסו ובתה בזמן שאוריאל התפייט איך קירות האבן של המסעדה מזכירים לו מנזר שהפך ליקב שהוא ביקר בו פעם בבורגון בצרפת בזמן שאני נזכרתי שעוד לא ראיתי את הפרק האחרון של האח הגדול. בסיום הארוחה הגיע הזמן לשלם את החבון ולחזור לעולם הקר והמנוכר שבחוץ. יצאנו חזרה לקור הניו יורקרי והמציאות האפורה הכתה בנו ביחד עם הרוח הקרה, ונב עוז רוחנו עד לסאבווי בגבורה.

השורה התחתונה: למרות שדיל הצהריים המשתלם כולל שתי מנות ב 48$, אם מוסיפים על זה מנות צד, דרינקים וכו' החשבון בכל זאת מגיע לקרוב ל180 דולר (שזה הרבה מאוד) אבל כנראה עדיין פחות ממה שהמסעדה הייתה עולה לנו בשעות הערב.

לפרטים נוספים: לה קוקו, רחוב לאפאייט מספר 138

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת למאונטיין בירד, הצרפתית המדוברת מבית היוצר של השפים הידועים לבית טג'ימה (שהם גם שפים וגם בעל ואשה) לא בגלל שהוא גזען, אלא בגלל שאם הוא היה רוצה לאכול עוף מטוגן שמבושל על ידי פרימיטיבים בסוף העולם הוא כבר היה הולך לקנטקי פרייד צ'יקן. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שנוסעים לצד המזרחי של העיר כדי לבקר בהפנינג של שבוע יפן בגרנד סנטרל. אוריאל מלמל משהו לגבי זה שהוא לא גיהץ את היוקאטה שלו ויאלץ לבוא בלבוש לא מכובד.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

מאונטיין בירד היא צרפתית מדוברת שזכתה לאינספור ביקורות מהללות ומתמחה באותה ציפור צנועה שכולנו מכירים, אבל הטייק פה הוא שהם מכינים את הציפור מכף רגל ועל ראש (או ליתר דיוק מכרבולת ועד כף הרגל) במיטב הטרנד הסביבתי והירוק החדש שטוען שיש לנצל את כל חלקי החיה למאכל ולא לבזבז אותה רק על חלקים "פופולרים" כמו חזה או פולקע. הטייק הנוסף הוא שהמסעדה נסגרה בגלל קשיי נדל"ן ורק לאחרונה נפתחה מחדש בגלגולה הנוכחי. ואיזה גלגול מצוין זה.

אוריאל קצת חשד כי הוא לא לא ראה את תקרת הכוכבים הירוקה המפורסמת של גרנד סנטרל, אבל ראה שישבו לידנו בשולחן חמישיית יפנים ומייד נרגע. כבר כשנכנסים לחלל הצר והארוך מרגישים תחושה עמוקה של שלווה ושל מקום חמים ו cozy במיוחד. מן נינוחות של בית כזאת, שמזמינה אותך להישען בסיפוק על השולחן ולדעת שהערב יהיה הצלחה וחוויה נהדרת, וזה עוד בלי להסתכל על התפריט.

אחרי שמסתכלים על התפריט, עדיף להסתכל מחדש רק על הצד הימני שלו (משמאל כל מיני מנות של ירקות ועוד דברים שהם לא עוף, וזה לא ההתמחות של המקום, או כמו שאוריאל הסביר, לא הולכים לקנטקי פרייד צ'יקן ומזמינים סלט). אז בצד ימין של התפריט שלל מנות משלל חלקי עוף, כולן מעניינות וכולן מרגשות. כמו זאת למשל:

זה נקרא שלל דגימות של חלקי עוף ומכיל כרבולת מטוגנת (רכה ונימוחה באופן מפתיע), מוס כבד (טעים שהגיע ביחד עם קעקוע זמני של זוג יענים), עוד משהו בצקי וטעים וכנף מצופה בכמהין. וזאת דוגמה מצוינת למה אפשר לעשות עם מקצועיות מרשימה ויצירתיות – להשתמש בכל חלק של החיה, מתוך כבוד לסביבה ולחיה עצמה ושיהיה גם מעניין וגם אסתטי וגם בעיקר – טעים.

גזרת המנות העיקריות מעניינת אף היא ואוריאל לקח את עוף היום שהיה עוף גיני שהוגש ביחד עם פירה ורוטב כבד אווז ועוד שלל ירקות. מנה מנחמת ובו זמנית מאוד מרשימה בביצוע המדויק שלה. אני לא הצלחתי להתאפק ולקחתי…שניצל. כזה של אמא. וכמובן שהשניצל של אמא שלי יותר טוב, אבל זה הזכיר לי לרגע את החום והטעמים של הבית (שזה לא בדיוק מה שאתה מצפה למצוא במסעדה צרפתית, אבל עדיין משמח).

האכזבה היחידה שהייתה לנו קרתה כשאוריאל הזמין כוס יין והוא הוגש לנו מקולקל (באמת מקולקל, הברמנית רחרחה ועיקמה את האף שלה והתנצלה עמוקות) וגם כשפתחו בקבוק חדש הוא לא היה משהו. וגם האינטרנט שלהם נפל באמצע הערב ככה שמנות הקינוח התעכבו וגם לא היה ניתן לשלם באשראי. וגם הברמנית (שהתנצלה בינתיים על הקינוח) שכחה להביא לנו תה. שמתי לב שצפונית מרחוב 110 רמת השירות המסעדות נשארת מקצועית וחברותית, אבל הופכת להיות ברגעי משבר הרבה יותר מקרטעת.

אבל זה באמת לא היה נורא ולא הרס לנו את הערב הנפלא שבוא יכלנו להיאנח בסיפוק, לשלב ידיים, להביט אחד בעינו של השנייה ולרגל כהוגן על כל האנשים האחרים במסעדה. לפעמים צריך ימים כאלה שקר בחוץ ונעים וחמים בפנים.

אוריאל בכל זאת לא התאפק והלך לדבר עם הברמנית על נושא היין, ומפה לשם יש לו כרבולת, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: בסוף חזר האשראי אבל ירד היין והקינוח כפיצוי, כך יצא ששילמנו 100 דולר לארוחה זוגית כולל מס וטיפ. כנראה היה צריך לעלות קצת יותר אבל יחסית לצרפתיות מתחת לרחוב 110, המחירים זולים יחסית לכזה סוג של מקום.

לפרטים נוספים: מאונטיין בירד, רחוב איסט 110 מספר 251

יש כאלה שאוהבים את ניו יורק וכאלה שלא, אבל מה שבטוח, תמיד מובטחות לכם חוויות מעניינות. חלקן אולי יהיו פחות טובות (כמו למשל שבאתם להתארח אצל חברים אבל החברים הלכו לישון מוקדם ולא שמעו כשדפקתם בדלת ובסוף אחרי שהשכנים צעקו עליכם שאתם עושים רעש והייתם צריכים ללכת לחפש חדר במלון באמצע הלילה) (סליחה גיא!) (או למשל שהמיזוג בבית של חברים שלכם התקלקל ולקחו אותכם לקולנוע כדי להתאושש שם במזגן אבל גם בקולנוע המזגן היה מקולקל) (באמת מצטערים גיא, לא ידענו!) (או שנסעתם לווילג' והחבר שלכם שיחק באייפון ולא שם לב שהגעתם לתחנה וירד בזריזות מהרכבת שנייה לפני שהדלתות נסגרו ואתם לא הספקתם לרדת גם) (באמת מצטערים גיא!) (או שלקחו אותך לנינג'ה) (הפקנו לקחים גיא, מבטיחים!) אבל חלקן דווקא יהיו מאוד טובות. כמו הפעם ההיא שהייתם בפארק וראיתם את הפריחה של הדובדבן, או מופע אומנות מפתיע באמצע הרחוב או ללכת למסעדה צרפתית יקרה ויוקרתית על חשבון החברים שלך שממש מצטערים, נורא, על זה שהם נעלו אותך מחוץ לבית.

גם דירטי פרנץ' עצמה היא חוויה, ואם הייתי צריכה לתאר אותה בקצרה הייתי אף מציינת את מולאן רוז'. כמו מולאן רוז', המקום תאוותני ודקדנטי, מענג וחזירי. כבר כשנכנסים אפשר לחוש בהילה המודרנית והשמנונית של המקום, החל משולחנות העץ הכבדים, וכלה בתרנגולים הפלסטיק הוורודים זוהרים שמעטרים את הקירות. כמו בבית בושת מאוד איכותי, מציגים לך את המאכלים שלך בשמם, למשל, כשהמאדאם המלצרית הביאה את קערת האוייסטרים שנוכל להתרשם מהן אישית ולבחור את האויסטר הספציפי שלנו (ספויילר: כל האויסטרים נראים אותו דבר, ולבחור צדפה לפי המראה שלה זה כמו ללכת למסעדה בעיר לפי המלצה של טריפ אדוויסור).

הניחוח במקום הוא צרפתי בסגנון ים תיכוני, שלא לומר צפון אפריקאי, שלא לומר תקראו לזה פרומז' בלאנק כמה שאתם רוצים, זה עדיין לבנה, שלא לומר נו אז אתם יודעים להשתמש בזעתר. אבל אוי, כמה שזה טעים. שמנוני לעיתים, אבל טעים. כמו פיסת הלחם הכי מענגת שאיי פעם תאכלו, כמו שרק לחם טרי ורך ונימוח יכול להיות.

האוכל עצמו הוא גם דקדנטי, כמו שרק סטייק שעולה מאתיים דולר יכול להיות. אבל מענג ברמות כל החושים, למרות שאחרי שאוכלים אותו מרגישים קצת תחושה של ריקנות (מטאפורית כמובן, הסטייק עצמו הספיק לשלושה אנשים). או בפעם אחרת שהזמנו עוף לשניים וקיבלנו אותו בתוך תרנגול זכוכית זהוב. כל מה שאכלנו פה היה סופר מדויק, סופר איכותי, סופר מענג וסופר מייאש, כמו שרק ארוחה של עשרת אלפים קלוריות יכולה להיות.

אנחנו שולחים התנצלות אחרונה לגיא, שהזמין קוקטייל זוגי והבטחנו שנתחלק, אבל בסוף שתינו משהו אחר וגיא היה צריך לשתות את הכל בעצמו. נפצה אותך בפעם הבאה, מבטיחים!

השורה התחתונה: יקר עד אימה. אבל מותר מידי פעם להתפנק. המחיר לשלושה אנשים היה 400 דולר לפני טיפ(מתוך זה סטייק ב 188 דולר, ודרינקים ב 83 דולר). יקר, כבר אמרנו?

לפרטים נוספים: דירטי פרנץ', רחוב לאדלו 180

בדרך כלל כשאוריאל כותב פוסט זה על מסעדה שלא אהבנו במיוחד, כי זה נותן לו אפשרות בריאה להוציא חלק קטן מהמרירות והתסכול שלו ולכן הופתעתי כשאמר שיכתוב על מסעדת בולי – שדווקא מאוד נהננו ממנה. אז מסתבר שאוריאל מצליח להוציא מרירות ותסכול גם בכתיבה על מקומות שאהבנו.

***

הדבר הכי טוב לגבי ניו-יורק זה שאפשר למצוא כאן כל מה שיכול להתחשק לך מכל העולם. בא לך שורש לוטוס או יוזו מיפן? יש. בא לך פלנטיין מהקאריביים? יש. כמהין מפריגור? יש. אטריות משוכות ביד כמו שעושים בסין? יש. רוצה יין בלאו-פרנקיש מאוסטריה? אז אתה אידיוט בלי שום טעם ביין. אבל יש.

רק דבר אחד קשה להשיג בניו יורק: תרבות. זה לא מפתיע, אמריקאים הם סוג מסוים של קופי אדם אשר מה שמבדיל אותם משימפנזות זה ההתקדמות האבולוציונית של שאר קופי האדם קדימה, ובעוד האמריקאים מתבוססים ברפש שלהם הגנים שלהם מנסים לברוח אחורה בזמן לתקופה שהיו בקטריה, מרוב בושה. ואכן הרבה פעמים אני נתקף בגעגועים עזים לסיביליזציה, לטיולים שהיו לי בין הכרמים, לרחובות הישנים, לארמונות העבר, ולאלגנטיות הקלאסית (אני מדבר כמובן על צרפת ואיטליה, לא על ישראל או ניגריה או מדינת עולם שלישי אחרת).
זה לא שלא אכלנו אוכל צרפתי קלאסי מצוין בניו יורק, למשל במסעדת ג'אן ג'ורג': אבל זה לא היה אותו דבר. הכל היה מודרני וסטרילי, וכל המנריזמות היו אמריקאיות מלוקקות (בניגוד לצרפתיות מלוקקות).

כשאמא של הרודנית באה לבקר אותנו, לא חשבתי שיהיה לי הרבה ארוחות מרגשות. במיטב הזמנים הטעם של הרודנית נוטה לקציצות, שניצל, מרק עוף, פיצה עם צ'יפס ושאר הדוגמאות המונומנטליות לבישול עילי שמקבלים עם חך מתקדם- וכשאמא שלה בסביבה שום דבר לא מעניין אותה חוץ מהאוכל של אמא.

אז דמיינו את הפתעתי הרבה כשנכנסנו למסעדת Bouley לדיל ארוחת הצהריים, והרגשתי כאילו עברתי בדלת למקום אחר- שאטו צרפתי או ארמון פורטוגזי מימי הזוהר. את פנינו ברכו מבטאים צרפתיים כבדים, ובדרך לשולחן עפף אותנו ענן ריח של כמהין. באופן מאוד לא טיפוסי למסעדות בניו יורק לא הייתי היחידי המלובש היטב, וים של ג'קטים ועניבות נפרש לפני. כשישבנו בכורסאות מרופדות, הרגשתי כל כולי כמו אציל מתקופת הרג'נסי באנגליה אשר הולך לסעודה שמבשל אנטוין קארם בכבודו ובעצמו.

אלגנטיות של צפרדעים

הרודנית ואני בדרך כלל לא אוהבים תפריטי טעימות: החוויה של לנווט אותם ארוכה ומייגעת ונמשכת שעות רבות, ויש גבול לכמה זמן אנחנו יכולים להעמיד פנים שיש לנו נושאי שיחה משותפים. אולם בבולי יש פשרה אידיאלית בצהריים – תפריט של חמישה מנות כשיש בחירה בין המנות בכל שלב. מכיוון שהיו שלוש בחירות הרודנית רצתה פשוט להגיד למלצר להביא את כל התפריט. אני גלגלתי את עיני כלפי מעלה ושאלתי את ריבונו של עולם (מפלצת הספגטי המעופפת), במה חטאתי שזה מה שמגיע לי בחיים האלה – וחתולו של תקרה הודיע לי שבחיים הקודמים שלי לא שתיתי מספיק אלכוהול. אחרי שהתחננתי מהרודנית שתתנהג יפה, וביליתי את 20 הדקות המצופות ממני בלהסתכל על תפריט היין – הזמנו את האוכל והיין וההרפתקאה התחילה:

הבקבוק יין שהזמנתי היה בורגון לבן אלגנטי ועדין מ-Mersault בהמלצתו האדירה של הסומליה, שכנראה חשב שאני בור ועם הספר כי התכוון למזוג את היין לכוס סוביניון בלאנק. כמובן שמיד בקשתי שימזוג את היין לכוס בורגון, וחזרה השמחה לעיני (עד כמה שיכולה להיות שמחה בעיני).

מנת הפתיחה מן השף הגיעה שהורכבה משני חלקים: קציפת רובארב עם לובסטר ובצד קראקר מלא כמהין עם קודזו יפני. מנת הפתיח היתה מצוינת, וכמובן היה לה את המרכיב הסודי שקושר יחד את הארוחות הכי טובות: יומרנות פלצנית.

למנה הראשונה אני הזמנתי בליני עם סלמון ודגי סלמון. הבליני לא היה דומה לשום בליני אחר שטעמתי בחיי – היה לו מרקם אוורירי שדמה יותר למרנג של Ille flottante מאשר לבצק וזללתי אותו במרץ רב (באלגנטיות ג'נטלמנית כמובן). הרודנית הזמינה צלוחית עם טונה נאה וקצף (מוטיב חוזר בארוחה), והטונה הייתה מלאת טעם ורכה ונמוכה כמו חמאה. אם הרודנית הקדשת הזמינה מרק שעשוי ממני עשבים (כנראה כדי לפצות על איזה שהוא חטא בחיים הקודמים) שהגיע בצבע ירוק זרחני וכנראה היה גורם לכל עז או פרה להזיל ריר. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

למנה השנייה אני הזמנתי פלאן פורצ'יני שהיה כל כך טעים שהרודנית חיש קל החרימה אותו לחיכה והשאירה אותי עם המנה שלה : שלל פטריות יער עם טונה צרובה ואיך לא? קצף. חותנתי הזמינה מנת ביצה שהיתה מלוחה מדי ולכן נשארה לא אכולה. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

פטריות וקציפות

בשביל המנה העיקרית הזמנתי כוס של Chambolle-Musigny מבורגון, ועמדו למזוג לי אותו לכוס בורדולזית! בהרמת גבה שוב ביקשתי כוס בורגון – והנה דוגמא נצחת שעודנו בארה"ב. אני הזמנתי למנה העיקרית ברווז שלווה בפולנטה עם כמהין שהיתה כה טובה שהבנתי שבעצם מעולם לא אכלתי פולנטה כמו שצריך. הרודנית באופן צפוי הזמינה את המנה הבנאלית ביותר (עוף), ואמא הקדשת הזמינה לחי בקר בבישול ארוך. ללא ספק המנה המנצחת היתה הלחי בקר שהיה לה מרקם חמאתי ובושלה ב-Jus בקר, עם קארי וזרעי כוסברה. את העיקריות ליווה מנות קטנות של פירה תפוחי אדמה שהיה טוב, אם כי לא מתקרב לפירה של ג'ואל רובושון שהשף בולי עבד בעבר במטבחו. למעשה, אין הצדקה לחריגה מהמצוינות.

כשהרודנית דיברה על תיק הצד החדש שלה בצבע ירוק – תיקנתי אותה באומרי שזה גוון טורקיז שהיה פופולרי מאוד במצרים העתיקה. הרודנית החלה להטיל דופי בזהות המינית שלי (ומפאת כבוד לאמא הקדשת לא השבתי לה כי הזהות המינית שלי היא תוצר של האופי המסרס שלה). חותנתי הביטה בי במבט מלא חמלה.

לפחות זה לא הגיע בכוס הלא נכונה

מכיוון שהבחירה האלטרנטיבית היתה מרק קוקוס, וששלושתנו לא אוהבים קוקוס, הזמנו כולנו קינוח תותי עם גלידת אמרטו (שהגיע עם הרבה קצף). ולקינוח השני הזמנתי מאפה אגס אנג'ו מקורמל וחותנתי סופלה שוקולד. הרודנית קיבלה צלחת גבינות דשנה וביקשה כוס קולה זירו, והסומלייה כנראה חשב שהיא בורה ועמת הספר כי הוא הגיש לה את זה בכוס קולה, והיא מייד ובלי להסס ביקשה שיחליף לה את הכוס לכוס בורגון.  אני הטבעתי יגוני בכוס קלבאדוס. הכוס נתנה לי מבט מלא חמלה. חיי אינם חיים.

ללא ספק זו היתה חוויה קולינרית אדירה, בסביבה שהזכירה לי כל כך את היבשת הטובה שאני כה רחוק ממנה. לצערי בכל זאת היא היתה בארה"ב והמלצרים האקוודורים לא הצליחו לפצות על ילדותם ביערות הגשם כדי לתת חוויה מושלמת לגמרי, אולם בשבילי אחרי שנתיים במערב הפרוע הארוחה היתה כמו כוס מים לאדם מוכה שמש במדבר.

***

בוליי היא מסעדה יקרה עד כאב, אבל כמו הרבה מסעדות יוקרתיות אחרות יש לה דיל צהריים משתלם במיוחד: 55 דולר עבור תפריט טעימות של חמש מנות. לא מאוד זול אבל ללא ספק משתלם.

לפרטים נוספים:

בוליי 

כידוע לכם השבוע צוין יום ההודיה האמריקאי, חג שבו האמריקאים חוגגים את השתלטות הקפיטליזם ותרבות צריכה הבלתי מרוסנת בעולם ומודים על היכולת שלהם להמיט שואה על תרנגולי הודו ו/או אינדיאנים.

גם אני מודה על הרבה דברים, הראשון שבהם הוא שאחרי אינסוף נסיונות שירה וארז סוף סוף פינו את הלו"ז העמוס שלהם לערב אחד ככה שיכולנו להיפגש איתם.

אני גם מודה על שבוע מוצלח ביותר של דיאטה(אוריאל הוריד קילו, אני עליתי רק אחד) ועל שלל מוצלח ביותר במגוון הסיילים של בלאק פרידיי (אני קיבלתי תיק ונעליים, אוריאל מצא בגדים ומקבוק אייר חדש). בין הבגדים שאוריאל קנה גם לא פחות משלוש וארייציות על חולצת צווארון גולף שחורה, מה שגרם לשלל צחוקים ושיגועים במיטב מסורת שנות השבעים שהסתיימה ברצון שלו לאכול פונדו. (כפי שנאמר, המסתלבט בדמעה ברינה יאכל פונדו).

פונדו, לאלו מכן שאינם מכירים את המאכל הוא מיצג ארכיאולוגי משנות השבעים שבו השוויצרים השתלטו על העולם בדיאטה האופנתית שלהם של לטבול לחם בגבינה מותכת. (זה דיאטטי כי זה גם אוכל וגם ספורט). במובן היותר רחב של המילה אפשר לטבול גם ירקות בתוך הגבינה ואפשר גם לטבול גם פירות בשוקולד מותך וכמובן שהיינו חייבים לנסות את כל האופציות.

אני מודעת לעובדה שבתל אביב אנשים עוד הלכו לים אתמול(ותודה על כל התמונות שאתם מפרסמים בפייסבוק) אבל פה הטמפרטורות כבר מתחת לאפס בממוצע ויציאה מהבית היא תהליך מורכב שכולל לבישת ארבע שכבות לפחות שלוקח חצי שעה לערך, אבל איך שהגענו לחזיר הבורגני השכבות ירדו בהינף כובע ומעטה קסום של חמימות פשט בנו עוד לפני שהפונדו הראשון הגיע לשולחן (כן הגיעו סיידר התפוחים עם חמאת הוניל של אוריאל והסנגרייה שלי אבל אני לא בטוחה אם זה קשור).

המקום עצמו חמוד וצ'ארמינג כמו אחרון בתי הקפה בפאריז וכולל שולחנות מסוגננים עם ספות וכסאות בסגנון ורסאי, מה שנתן למקום אווירה ספק של מסעדה ספק של בורדל (לא שיש משהו רע עם זה). התפריט עצמו ידידותי וכולל אופציות מגוונות גם לאוכלי הפונדו וגם למי שמעוניין לשמור על העורקים שלו במצב תקין למחצה.

שירה וארז הם צוות לעניין גם בגלל שהם תמיד זורמים עם כל הצעה מוזרה שלנו לארוחות ערב (זוכרים שהם אלה שהסכימו ליסוע איתנו עד לקווינס בשביל אוכל טאיוואני?) וגם בגלל שהם מזכירים לנו שגם בגילנו המתקדם אפשר להיות לא גריאטרים ולעשות אפילו דברים שגובלים (השם ישמור) בלעשות כיף.

בכל מקרה, התחלקנו בצלחת אנטי פסטי שכללה שלל ירקות בצורות שונות ובטוסטי כרובית ופרושוטו קטנים שעזרו לנו להתאושש מהציאה המסובכת מהבית אבל זה היה רק טיזר לשתי מנות פונדו שהזמנו שכללו פונדו גבינה ופטריות ופונדו בצל צרפתי. לכל כל פונדו הגיעה מגש עמוד לעייפה בלחמים, תפוחי אדמה, אספרגוסים ושאר ירקות ופירות.

הסתכלנו סביבנו. שתי צלחות פונדו גדושות לעייפה. התחמשנו במזלג קטן, הנהנו אחד לשני ויצאנו לקרב. כמו שכבר ציינתי פונדו זה גם אוכל וגם ספורט שדורש קורדינציה ומערב תפיסה של לחם או ירק במזלג קטן, איגוף של היד של ארז, טבילה עמוקה בגבינה תוך פיתול שורש כף היד למיקסום שטח פני הגבינה על פני הלחם וצליפה מהירה של הזרוע על מנת להעביר את כל העסק לתוך הפה עם מינימום של טפטופים על השולחן (ועל היד של ארז).

שימו לב לצווארון הגולף האופנתי והזקן האופנתי לא פחות של אוריאל

בסיום המערכה הראשונה נותרו שני קערות פונדו ושתי מגשים ריקים ברובם ככה שחשנו מוכנים לצאת למערכה הקובעת הלא היא גיזרת הקינוחים. לא הצלחנו להחליט בין פונדו שוקולד מריר עם בייליס לפונדו שוקולד חלב עם גרנד מרנייר אבל המלצרית החיננית פתרה לנו את הבעייה על ידי הגשה של קערית אחת שמגישה את שני סוגי השוקולדים מופרדים על ידי פרוסת עוגה.

שלמות מבנית וקולינרית

אני מוכרחה להודות שהייתי סקפטית לגבי כל עניין הפונדו אבל מגיע להם כבוד, ולו רק על חוזקת הקונסטרוקציה שהלכה שם עם העוגה ושני סוגי השוקולדים, אבל אפילו סקפטית כמוני מוכרחה גם להודות שהיה טעים ביותר. אני לא חושבת שצריך גאונות כדי להגיש קערה שמכילה גבינה מומסת, אבל את מה שהם עושים את עושים מצוין.

אני מודה על זה שאני גרה בניו יורק. חג הודייה שמח!

אוריאל מבקש למסור שהוא גם מודה על אלכוהול

בשורה התחתונה: 180 דולר לארבעה אנשים מסווג את המסעדה הזאת בתחום הבינוני-יקר, אבל צריך לזכור שהיינו מודים במיוחד. ייתכן גם שארבעה אנשים מסוגלים לשבוע בפחות משלושה פונדואים.

לפרטים נוספים: בורזואה פיג – 111 רחוב איסט 7.

גם אם אתם יודעים מה זה מיז-אנ-פלס, באיזה ימים לא לאכול דגים נאים במסעדת ואיזה אוכל אסור לעולם להזמין במסעדות* הקריאה ב Kitchen Confidential (סודות מחיי המטבח) של אנתוני בורדיין עדיין מעניינת בגלל שהיא מספקת הצצה לתוך העולם התחתון של עסקי המסעדנות. לפי בורדיין, מאחורי כל מטבח מצליח עומד צוות שיכור וחרמן של פיראטים ושף עשוי ללא חת שבאה לידי ביטוי בעיקר ביכולת שלו לצעוק, לקלל , להשתכר ולעשן.

(*הכנה מקדימה של מנות לקראת הסרוויס, ראשון-שני, רוטב הוליינדז ומולים).

יכול להיות (וסביר להניח) שהרבה השתנה במשך 13 השנים מאז נכתב הספר כמו למשל הערת השוליים לגבי "האוכל המעניין שמתפתח עכשיו בספרד אצל ההוא שם מאל בולי" או הגיחוך שמעלה המחשבה שתפקידם של הבאס בויס פעם כללה ריקון מאפרות. ובכל זאת, לעכבר הייטק כמוני שהכי קרוב שהוא רואה מטבח זה כשאוריאל מבקש ממני להוציא כלים מהמדיח, הקריאה מרתקת.  הספר כתוב במתכונת של ארבעה פרקים (ראשונה, עיקרית, קינוח ו"'קפה וסיגריה") כאשר בכל אחד מהחלקים אתוני (טוני, בשבילכם) מעלה זכרונות מימיו כטבח, מספר את סיפורו האישי– באופן כנה ביותר – בעיקר סדרה ארוכה של כשלונות, מעלה אנקדוטות, מספר על מיני חברים והשגעונות הספציפים שלהם, על המעמדות שנוצרים מאחורי הקלעים של מסעדות, נותן טעימה מ"יום בחייו של שף" ורומז על אישים מפורסמים מתחום הקולינריה הניו יורקרי.

זה שאני אומרת שהקריאה מעניינת והסופר כנה, אל תטעו לחשוב שטוני אינו טיפוס נאלח לחלוטין. הוא אוהב לחשוב על עצמו כעל פיראט אבל מקריאה בספר הוא מתגלה כשחצן, מגלומן, נרקומן, עצבני ובעיקר לא מישהו שהייתי מעוניינת שישב לידי בטיסה ארוכה. או קצרה. או בכלל.

ארוזים היטב בכל התיעוב החדש לדמות הזאת שמנו פעמנו אל "לאז האלס", שאמנם טוני כבר לא השף בפועל שם אבל עדיין בין החבר'ה האחראיים. הייתי שם כבר כמה פעמים בעבר לארוחות צהריים ואני אף פעם לא זכרתי שהתרשמתי מאוד ככה שהפוסט שעמדתי לכתוב על האוכל הבינוני של השף הנאלח כבר כמעט כתב את עצמו עוד בדרך.

תארו לכם מה הייתה גדולה ההפתעה שלי כשהסטייק-צ'יפס-סלט של אוריאל הגיעה לשולחן והוא הכריז שהוא מצוין(גם הסטייק וגם הצ'יפס), או כשמצאתי את עצמי מלקקת את הקערה של המולים ברוטב פורטוגז(יין לבן, עגבניות וצ'וריסו) למורת רוחם של הזוג בדייט שישבו לידי. עיון יותר מעמיק בתפריט היינות הותיר רושם מצוין וכלל מבחר נאה של יינות צרפתיים במחירים נוחים. לקינוח אכלנו קרפ סוזט וצלחת מקרונים, שניהם היו מצוינים.

יכול להיות שאיפשהוא בתוך כל הקללות, העישון, הסמים והדיכאון, טוני הצליח לעשות משהו עם המקום הזה. בספר לא בדיוק ברור איך משף עצלן ומדוכא הוא קיבל את האופציה בכלל להרים כזה מטבח, אבל ניחא – טוני אוהב לתאר דברים באופן רומנטי ובהגזמה. למשל, ש"לאז האלס" היא בדיוק "ביסטרו קטן מהסוג שתמצאו בפאריז", אבל אפשר לתת לו את ההנאה שבספק, בגלל שאם שותים מספיק יין, מצמצים ממש חזק ומתעלמים מהזוג המעצבן בשולחן  לידכם, אפשר לכמה רגעים, אולי, להרגיש קצת רוח צרפתית שורה עליכם. זאת אגב הסיבה שאין תמונות בפוסט – האווירה במקום כל כך צרפתית(קרי: אפלולית) שרק בקושי אפשר לקרוא את התפריט,  שלא לדבר על לצלם.

כשיצאנו מהמקום גם אוריאל וגם אני הסכמנו שאנחנו רוצים לחזור, אם כי למען ההגינות, השם של המקום כמעט אף פעם לא עולה במוחנו כשבא לנו על איזה ביסטרו צרפתי. אני חושבת שאם כבר, אז לכו ל"לאז האלס" בשעות הערב ולא בצהריים, מתי שהאווירה האפלולית הולמת יותר את השעה, ומתי שכמה כוסות יין עוזרות להפיג את המתח של היום.

ספר ההמשך ל Kitchen Confidential נקרא  medium raw ויכול להיות שהוא ישפוך קצת יותר אור על ההיסטוריה של המקום. בינתיים,טוני, שא ברכה.

השורה התחתונה: 148 דולר לזוג(מתוך זה 48 על השתיה). יש דיל מצוין גם בשעות הערב של סטייק-צ'יפס-סלט ב21 דולר.

לפרטים נוספים: לאז האלס, 411 שדרת פארק

(שיעור קצר על מתמטיקה והיסטוריה ובסופו מעליבים אמריקאים).

עד כמה שאני זוכרת משיעורי מתמטיקה כדי להוכיח את הקשר "אם ורק אם" נדרש להוכיח שאם A  אז B  ואם B  אז A. בוא ננסה:

• אם יש יומולדת אז הולכים למסעדה צרפתית:  אם יש יומולדת הרי שראוי לחגוג. אם ראוי לחגוג אז ראוי לאכול. אם ראוי לאכול וראוי לחגוג רצוי שיהיה מספק באופן מיוחד. אם מספק באופן מיוחד הרי שמדובר ברוטב צרפתי. אם מדובר ברוטב צרפתי משמע אנחנו במסעדה צרפתית ולכן אם יש יומולדת הלכנו למסעדה צרפתית. מש"ל.
• אם הולכים למסעדה צרפתית אז יש יומולדת: אם הולכים למסעדה צרפתית משמע אנחנו לא בדיאטה ו/או יש ארוע חשוב מספיק על מנת לחגוג את כל הקלוריות של אוכל צרפתי, משמע יש חגיגה מיוחדת, כלומר יש יומולדת ולכן אם הולכים למסעדה צרפתית אז יש יומולדת. מש"ל.

הרבה חושבים שהאמריקאים ניצחו בעצמם את הבריטים במלחמת העצמאות. זה ממש לא נכון. הצרפתים ניצחו את הבריטים במלחמת העצמאות ובראשם הגנרל המרקיז דה לה פאייט. הוא נחשב גיבור לאומי בארצות הברית למרות שמאוחר יותר הוא הוצא להורג על ידי המלך הצרפתי על מעילה. באופן דומה רבים חושבים שהאמריקאים יודעים לבשל. זה ממש לא נכון. הצרפתים יודעים לבשל ולכן המסעדות הטובות ביותר בארצות הברית הן כמובן צרפתיות.

(בקיצור למיירה היה יומולדת (מזל טוב מיירה!) והלכנו לחגוג במסעדה צרפתית שנקראת לה פאייט).

מה שאתם צריכים לדעת לגבי הצרפתים זה שהם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך רטבים. זה בא לידי ביטוי בכך שכל הרטבים שלהם טעימים נורא ומשמינים נורא וכל זה בזמן שהצרפתים דקיקים כמו באגטים. צרפתים גם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך זלזול בכך שהם מכינים צ'יפס שעולה בפריכותו עשרות מונים על כל צ'יפס אמריקאי אחר. לסיום, הם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך אמנות שמוגשת בכל צלחת שמגיעה לשולחן:

אם ההתפייטות שלי עד כה היה סמלית מידי אני אנסח את דעתי על המסעדה בצורה יותר ישירה: הולי שיט! כמה שזה היה טעים ואני רוצה לראות מישהו מעז לשאול אותי איך יש יותר מנות ממספר הסועדים.

תכלס, צריך מעט מאוד דברים כדי לעשות אותי מאושרת: רק תנו לי שלוש-ארבע-חמש שעות בספא עם מסאג' קוריאני, שלושה קוקטילים של וודקה סאואר, שש-שבע מנות מדהימות (לא לשכוח את הרטבים ואת הצ'יפס) במסעדה צרפתית מצוינת, שניים שלושה בקבוקי יין, חברה משובחת וטיול לילה לסנט מארקס פלייס לאכול כמה קינוחים יפנים. אני בחורה פשוטה, אני אומרת לכם. הדבר היחידי שצריך לזכור אחרי מסעדות צרפתיות: אם אוכלים, לא הולכים. קחו מונית הבייתה.

השורה התחתונה: 215 לשלושה גרגרנים -לא כולל אלכוהול ויין.

לפרטים נוספים: לה פאייט,  רחוב לה פאייט 380.

אוריאל ואני הלכנו להרוס לחגוג שבוע מוצלח של דיאטה במסעדה צרפתית שכבר הרבה זמן רצינו ללכת אליה (לפחות מאז יום שישי שבוע שעבר אחרי צהריים כשאמרתי לאוריאל שבא לי דג ופירה ושממזמן לא היינו בביסטרו צרפתי חמוד ושנמאס כבר מכל הסושי והזה בזמן שהוא שם מעיל ונעליים ותוך כדי בדק המלצות למסעדות צרפתיות מהבחור המצוין הזה והזמין לנו מקום כשכבר היינו במעלית).

יש שתי הנחות שיהיו תמיד נכונות ברמה גלובלית:

1. אי אפשר ליפול עם דג ופירה במסעדה צרפתית.

2. החיים נראים הרבה יותר טוב אחרי כוס יין.

כוס היין המוזכרת לעיל היא למעשה קיר רויאל

מה שנחמד במקום הזה (מלבד האוכל) זה האווירה הנעימה, והגסות רוח המקסימה הצרפתית ששורה על המקום ("כן, אני מבין שהייתה לכם הזמנה. אבל הגברת שם שילמה לפני 20 דקות Merde והיא עוד לא קמה merde ומה נראה לכם שאני אקים אותה? Merde!). האווירה החשוכה גם רומנטית מאוד ועוזרת להיכנס למצב רוח רומנטי גם אם אתם עם בני זוגכם כבר חמש שנים וקצת לפני שהגעתם למקום ניהלתם דיון של רבע שעה על תנועות המעיים שלו.

מה שעוד יותר נחמד במקום הזה, זה שיש בו תפריט צרפתי קלאסי ולא מתפלצן. דג עם פירה, רגלי צפרדע, קצת שבלולים, איזה מרק או שניים וכמה אופציות לאווז,ברווז,טלה,סטייק, צ'יפס  וכו'.

מה שממש נחמד במקום זה כמה שהמנות הגיעו בצורה מפתיעה. נגיד השבלולים הוסוו כגרגירי חומוס בקערה קטנה עם עוד שלל ירקות ומן רוטב טעים, ונגיד רגלי הצפרדע הגיעו עם כמה פטריות ועוד מגוון ירקות והיו קראנצ'יות ועם רוטב טעים. (רוטב טעים זה עוד טרנד של הערב המוצלח הזה).

מה שהיה הכי נחמד במקום הזה הוא כמה שהאוכל היה טעים אם הייתי צרפתייה הייתי עולה לפחות עוד איזה 20 קילו holly fuck כמה שזה היה טעים אוריאל הגדיר את המקום כביסטרו הצרפתי הכי טעים עד כה בניו יורק מילולית ליקקתי את הצלחת מכמה שהיה לי טעים ואוריאל סיים את כל המנות שלו עד הסוף ובקושי הספקתי לצלם וכבר נגמר הטארט טאטן שלו.

מזל שהספקתי לצלם.

זה השבלולים בהסוואה

רגלי צפרדע, מישהו?

דג והפירה השלישי הכי טעים ביקום

עכשיו בוא נדבר על נושא מאוד רציני – פירה. לא רק שתפוחי אדמה הם אחד הדברים האהובים עלי בעולם על מגוון צורותיהם, ולא רק שהם מרכיב חשוב בתזונה מאוזנת(שכוללת צ'יפס, פירה ותפוחי אדמה בתנור) אלא שפירה שמוכן כהלכה יכול לגרום לי לתחושות רומנטיות ביותר שאוריאל אפילו לא יכול להתחיל לחלום עליהם. והפירה הזה נכנס היישר למקום השלישי ברשימה, שזה כבוד.

היה בצד גם איזה אורז ליד המנה של התבשיל כבש שאוריאל טוען שהיה ממש טעים אבל בוא לא נסיח את דעתנו מהעניין החשוב של דג ופירה.

דג ופירה.מממ. ודי לחכימא ברמיזא.

השורה התחתונה:  136 דולר לארוחה צרפתית זוגית (שתי ראשונות, שתי עיקריות ושני קינוחים) כולל מס וטיפ. לא כולל כמה דרינקים על הבר להעלאת המורל.

לפרטים נוספים: ל'פילוסוף, רחוב בונד 55

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

סימון, חברה שלנו מהולנד, מתארחת אצלנו השבוע. כלומר, אני חושבת שהיא מתארחת אצלנו כי יש סימנים קטנים שמסגירים נוכחות של עוד מישהו בבית כמו מזוודה בסלון ועוד מברשת שיניים במקלחת למרות שלמעשה זכיתי לראות אותה רק ביום שהיא הגיעה, מספרת איך הטיסה שלה התעכבה בשעתיים אבל בסוף המריאה בזמן שהיא בדיוק יצאה לעשן סיגריה וחברה שלה שעובדת בשדה תעופה השיגה לה מקום על טיסה אחת אבל לנמל תעופה אחר בניו יורק ולכן היא הגיעה בלי המטען שלה (אחרי ששבוע שעבר נגנב לה התיק צד שלה ביחד עם האייפד והבחור שהיא יצאה איתו באותו זמן הרגיש כל כך נבוך שהוא קנה לה אייפד חדש). היא גם שמרה לנו על החתול בזמן שאנחנו הינו מחוץ לעיר לכמה ימים והחתול עדיין שמנמן ומלוטף, ככה שזאת עדות נוספת לכך שהיא באמת פה.

ביום שלישי בערב אוריאל ואני צפינו בטלויזיה וזכינו להיות עדים לסימון חוזרת מעט מבוסמת הבייתה אחרי שהיא הייתה בארוע  התרמה למען בעלי חיים ופגשה את יו ג'קמן (ודיווחה שביחס לארוע התרמה נוצץ המשקאות היו ממש לא משהו) והציעה שנצא ביחד לארוחת ערב ואחרי כן אולי נלך לפגוש גם כמה חברים שלה בפאב לחגוג את הלילה האחרון שלה בניו יורק (היא הגיעה לניו יורק בשביל חתונה של חברים שנערכה מוקדם יותר השבוע, שהייתה מאוד נחמדה וכייפית למרות שהחתן גילה במהלך החתונה שסימון היא גם האקסית של הכלה ולא רק אקסית שלו).

בגלל שהיינו בדיי הרבה מסעדות אסייתיות לאחרונה החלטנו הפעם ללכת למסעדה צרפתית. משיקולי עלות תועלת החלטנו לנסות את המסעדה במכון הצרפתי לקולינריה. במכון הזה, שבו מתחנכים שפי העתיד של העולם יש גם מסעדה שמופעלת על ידי הסטודנטים (בהשגחת המסטרים שלהם) שמציעה תפריט קבוע של 4 מנות(פתיחה, דג, בשר וקינוח) במחיר הידידותי של 47 דולר. המסעדה נקראת, כמה חמוד, "הבית ספר". למרות שהמקום מתופעל על ידי תלמידים, הם כנראה עושים שם משהו לגמרי בסדר במכון הצרפתי הזה כי קיבלנו ארוחה טעימה ביותר שמורכבת ממנות קלאסיות שהוכנו בצורה מדויקת מאוד. החל מהמרק קרם תירס שלי ופסטת האפונה ופטריות של אוריאל, דרך הלובסטר  של סימון ודג ששחה ברוטב פירה תרד היישר אל הקינוחים שכללו אלסקה אפויה, גבינות מסריחות, פאי שוקולד וצלחת עוגיות.

בשלב הזה של הערב הייתי יותר מידי שתויה לשים לב שהכוסות יין מסתירות בדיוק את האוכל שרציתי לצלם

בשביל להיות לגמרי פיירים וגם בשביל לתת ביקורת בונה לסטודנטים, הערנו להם שהלובסטר של סימון היה טיפ טיפונת יותר מידי מבושל, ושהיין בורגון שלנו לא הוגש בכוסות בורגון אלא בכוסות סוביניון, אבל תכלס מי חוץ מאוריאל היה שם לדברים האלה. השירות היה מאוד קשוב וידידותי, דבר לא לגמרי מובן מאליו במסעדה צרפתית מפונפנת.

כשיצאנו מהמקום קיבלנו במתנה בגט לקחת איתנו הבייתה. הבגט התגלה כשובר קרח לא רע בכלל ועזר לפצוח בשיחה עם החברים של סימון שפגשנו בפאב ליד, שכללו עיתונאית מפרו, רוזן אוסטרי, שלושה בריטים שיכורים אך טובי לב וגרמני אחד ששכב פעם בהודו עם אישתו לשעבר של מישהו שיצא פעם עם מרלין מונרו.

אחרי שעה ועוד שני משקאות השארנו את סימון בפאב, ניערנו מעלינו את אבק הכוכבים וחזרנו הבייתה שיכורים ועליזים, ובעיקר שמחים לחזור להימרח בנוחות על הספה עם נעלי בית, לראות טלויזיה ולחכות לסימון שתחזור באמצע הלילה לספר שהיא שקיבלה הצעת נישואים מהברמן ויכול להיות ששבוע הבא היא תיסע לבקר אותו ואת משפחתו בקנדה.  הייתי עצובה שהיא עזבה אבל היא הבטיחה לבוא לבקר שוב בקרוב. עד אז, אוריאל ואני נישאר בניו יורק, מהרהרים בשבריריותם של החיים ומחכים לפעם הבאה שסימון תנופף בכנפיה ותביא איתה שוב את האביב לניו יורק.

קינוחים, ברבים, זאת תמיד דרך טובה מאוד להבטיח את ההתרשמות שלי מכל מסעדה

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. אגב, מביקורות באינטרנט למדנו שנפלנו כנראה על ערב מוצלח ויש ימים שהאוכל פחות מרשים (כנראה תלוי במורים ובתלמידים של אותו יום). סה"כ החשבון יצא 350 דולר (מתוך זה 154 על שלושה בקבוקי יין), סכום לא מאוד גבוה עבור ארוחה צרפתית מפנקת של ארבעה מנות. מומלץ מאוד גם להזמין מקום מראש כי יש רק סרוויס אחד בכל ערב (בכל זאת, התלמידים צריכים להגיע הבייתה וללכת לישון מוקדם לעוד יום מפרך של עבודה במטבח).

L’ecole – בבית הספר הצרפתי לקולינריה, רחוב ברודווי 462

מכירים את זה שסופ"ש וקמתם בבוקר וכולכם רוצים להתפנק באיזה ארוחת בוקר נחמדה ויורד גשם בחוץ וקר ואתם חושבים כבר לוותר כי בעלכם החנה את עצמו ואת החתול על הספה והוא לא מוכן לקום ולהכין ארוחת בוקר בעצמו והוא בכלל מן דובי לא לא כזה שלא בא לו שוב ללכת לצ'יינה טאון ולאכול דים סאם והוא מקטר על זה שאתם גרים באפר ווסט סייד שזה הרעננה של מנהטן ושאין שום דבר טעים לאכול באזור ושבסוף אתם מתפשרים על הצרפתייה שראיתם בדרך לחנות משקפיים שלא נראת משהו ושגם כתוב שתמיד יש בה תור אבל דווקא הגעתם מוקדם ולא היה תור ולא הצלחתם להחליט מה להזמין כי הכל בתפריט נראה כל כך שווה והאוכל כל כך טעים והקפה כל כך טוב וגם שלא רק שאתם שותים שתי כוסות קפה אלא אתם חוזרים גם למחרת בערב לנסות את התפריט ערב עם עוד חבר מהעבודה כי כל כך נהנתם?

אם לא יצא לכם להכיר, אז נראה לי שכדאי.

לא רק יפה אלא גם טעים

לא יקר, בראנץ' בוקר לשני דובי לא לא ששתו שתי כוסות קפה, תה וקוקטייל בוקר ואכלו בהנאה (אחרי התלבטויות רבות) קרוק מאדאם ופולנטה פרמזן וקינחו בצלחת עוגיות עלתה 66 דולר. (מתוך זה 27 על האלכוהול) ארוחת ערב לשלושה כולל מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים עלתה 133 דולר (מתוך זה 32 על אלכוהול. החבר שלנו יותר פילוסוף ופחות אלכוהוליסט).

צלחת עוגיות תשמח לבב דובי לא לא

שורה תחתונה: טעים

לפרטים נוספים: Nice Matin ברחוב 79 ווסט 209, על הפינה של שדרת אמסטרדם