כבר מגיל צעיר ידעתי שמה שאני רוצה להיות כשאגדל זה דיקטטורית. עשיתי צעד ראשון בכיוון לפני כמה שנים כשהתחתנתי מה שאיפשר לי לתרגל את כישורי המנהיגות-ללא-חת על צבא של איש אחד(ושני חתולים) ולכן חשתי מוכנה לגמרי לעלות שלב ולפקח (באופן זמני) על קבוצה של ארבעה אנשים נוספים, שהסכימו לחרף נפשם לבוא איתי לטעום אוכל אסייאתי בקווינס, ועוד ברחבת האוכל של קניון חשוד במיוחד.
הסיבה שרציתי ללכת לשם היא כדי להרגיש קרובה יותר (ולו מבחינה רוחנית-קולינרית) למורי ורבי, הלו הוא קים ג'ונג איל. מכיוון שאין לי עדיין ויזה לבקר בצפון קוריאה, ביקור בקניון אסייאתי בקווינס שיש בו אך ורק דוכנים אסייאתים (שלא לדבר על אך ורק תפריטים בשפות זרות ברובם) הוא קרוב מספיק.
הקבוצה שלנו נפגשה בבוקר יום ראשון בטיימס סקוור, ואחרי שלושה הקשבים ומסדר קצר לקחנו את רכבת הסאבווי מספר שבע לכיוון קווינס. בדרך תידרכתי את נתיניי חבריי לגבי המטרה הראשונה שלנו: תפיסת שולחן ואחזקתו.
לאחר שהמשימה הראשונה התבצעה בהצלחה (ואחרי שמנעתי מיותר משני אנשים ללכת בו זמנית לשירותים כדי שבכל רגע נתון נישאר לפחות ארבעה אנשים להגן את השולחן) חילקתי לכולם את דפי העבודה שעליהם האומללים הצוות התבקש למלא חוות דעת על כל אחת מהמנות שהזמנו. אחד אחד נשלחו הקורבנות נציגים לבחור מנה ולהביאה לשולחן.

מכיוון שאני מנהלת דיקטטורה נאורה אני שמחה לחלוק איתכם את דעת הקהל על כל אחת מהמנות שאכלנו.

 

אז מה אכלנו?

דאמפלינג מדוכן #25 (5 דולר לשמונה חתיכות)

• "נחמד, קצת מימי, לא מלהיב, יותר טעים עם סויה. מגיע עם כרוב שילך טוב עם פלאפל"(ארז)
• "לא רק שטעים, גם מרגיש טרי מאוד, הבצל הירוק גם מוסיף. למה זה special fish? " (שירה)
• "קצת חסר טעם" (אהד)
• "תצילו אותי" (אוריאל)

 

כדורי תמנון ברוטב טריאקי מדוכן #26 (5 דולר לשש חתיכות)

• "לא מוצלח, יותר מידי רטבים ומיונז" (אהד)
• "אמריקאי, נראה טוב אבל יותר מידי מלא במיונז" (ארז)
• "לא טעים ולא קריספי" (אני)
• "תיבול היתר מנסה לפצות על חוסר הטעם, דיסוננס חזק בין המראה לבין התחושה" (שירה)
• "אני כנראה נענש על חטאים מהגלגול הקודם שלי. הייתי משהו ממש רע, כמו סוחר עבדים או אולי אפילו איש דת" (אוריאל)

 

טארו קייקס מדוכן #27 (3.5 דולר ל12 חתיכות)

• "מלא שום וקמחי" (שירה)
• "מטוגן עמוק, תפו"א שכזה, לא משהו" (ארז)
• "העוגות מעולות, הרוטב יותר. שום!!" (מיקי)
• "קמחי" (אני)
• "אני זונח את כל התקוות בכניסה למקום הזה" (אוריאל)

 

תה Honey Green עם בזיליקום ותה ליצ'י מדוכן בלתי ידוע (3 / 4 דולר)

נרשמה התלהבות.

• "התחושה הראשונה היא "התה הזה קר, צריך לחמם אותו שוב" אבל כשמתגברים על המחסום, איזה כיף! אפילו שלא כל שלוק הצליח למשוך זרעי בזיליקום הארומה הייתה עשירה. זה תה קר בטעם משודרג. התה ליצ'י ממש אבל ממש מרגיש כמו מיץ בטעם ליצ'י" (שירה)
• "התה בזיקליקום מעולה, התה ליצ'י נחמד" (מיקי)
• "טעים בצורה מפתיעה" (אני)
• "למה גם בתה יש ירקות" (אוריאל)

 

תבשיל (?) ירקות ופטריות מדוכן#3 – 16 דולר (וחמש דולר פיקדון על הכלי שמקבלים בחזרה)

• "יש לזה טעם לוואי סיני מגעיל" (אני)
• "נחמד אבל לא מלהיב" (ארז)
• "נראה ממש טוב והירקות במרקם נעים" (מיקי)
• הכל כל כך אבל ממש טעים, הרוטב החמצמץ והמרענן ממש עושה הכל" (שירה, אופטימית כתמיד)
• "מעולה" (אהד, מנומס כרגיל)
• "כואבת לי הבטן" (אוריאל)

 

Hand pulled noodles מדוכן #11 (6 דולר)

• "צורת ההכנה מדהימה, הנודלס מוצלח, הבשר נחמד אבל יותר מידי קינמון" (אהד)
• "מאוד טעים, אטריות מעולות ותיבול משובח. היה קינמון במשהו סציפי במרק אבל בעדינות ולא הרס לי. יש איזה תבלין מזרחי – בהרט? חוויאג'?" (ארז בדרך המשי).
• "האם אני מרגישה אניס בפנים? אוי. חבל. גם אם זה כמון זה הורס לי. הבשר עסיסי! אני מרגישה שאם לא היה מפריע לי הטעם הייתי מוצאת את המנה הזאת מוצלחת" (שירה, אם רק לא היה מפריע לה הטעם).
• "האטריות ממש ארוכות" (אני)
• "צר עולמי כעולם הבחור-שעומד-שם-ומכין-את-האטריות" (אוריאל)

 

Soup Dumplings דוכן #2 (חמש דולר לשש חתיכות + 5 דולר פיקדון)

• "נוםנוםנוםנום" (מיקי, מאבד יכולת וורבלית בשלב הזה)
• "בסדר אבל שומני" (אני, מאבדת סבלנות)
• "טעים אבל פחות מהזה שהיה בבמסעדה ההיא. נו, את יודעת, צייני אבל שאכלתי במקצועיות ושירה אכלה בחינניות" (ארז. המסעדה ההיא היא זאת)
• "איזה כיף!!" (שירה)

תבשיל (?) פירות ים מוקפץ  דוכן #16- 25דולר

• "חריף לי!" (אני)
• "חריף לי, אני עולה באש!" (שירה)
• "חריף אבל טעים" (מיקי)
• "טעים מאוד וחריף" (ארז)
• "אפילו הנפש השחורה שלי פחות חריפה מזה" (אוריאל)

היו לי עוד תכנונים לאכול צפרדעים ושאר מזיקים אבל מנהיג קשוב יודע מתי נתיניו סבלו נהנו מספיק. חזרנו הבייתה עיפים אך שבעים ומרוצים. כשהגעתי הבייתה החזקתי בידי את תמונתו של המנהיג הדגול ולחשתי לו שעוד אשוב.

השורה התחתונה: יצא סה"כ 72 דולר לששה אנשים הרפתקנים (12 דולר לראש, לא רע!) אבל עלול לצאת יותר יקר בטווח הרחוק עם עלות נוספת של טיפולים פסיכולוגים עמוקים לאוריאל. היה כיף ומאוד חוויתי, אבל לא נראה לי שאני חוזרת לשם בזמן הקרוב.

זה הקניון, אם יתחשק לכם לבקר – ממש ביציאה של תחנת 7 ברחוב מיין בפלאשינג.

 

(יש שתי הודעות מנהלתיות בסוף הפוסט)

***

אוריאל ואני התחלנו להתכונן לשקיעת התרבות המערבית הבלתי נמנעת, שאת סממניה (כגון עלייה באחוזי האבטלה ויוקר המחייה, פריחתם של אייקוני תרבות כגון הקרדשיאנס, וכמובן העובדה שלא תהיה עוד עונה למד מן) ניתן להרגיש בכל תחום בחיינו. מכיוון שידוע שהאימפריה העולמית הבאה תהיה סינית החלטנו להתחיל להתכונן על ידי אכילת אוכל סיני אותנטי על אף שאין לנו חיבה רבה אליו (בעקבות ביקורים רבים בסין ובהונג קונג וכמובן גם אחרי תקרית המסריחול).

אין מקום כדוגמת פלאשינג קווינס על מנת להדגים את שקיעתה של תרבות המערב. המבנים הדומננטים בקו הרקיע הם עיגול היוניספיר ושרידים חלודים של תהילת עבר, הלא הם מבני התצפית וסוכת העתיד שנבנו עבור היריד העולמי שהתקיים בניו יורק בשנת 1964. היה מספר עצום של מבקרים ביריד (למעלה מ 50 מליון), והוצגו בו מיני חידושים טכנולוגים שערוריתיים כגון מחשב, מדרגות נעות והפרמיירה של המתקן "זה עולם קטן" של דיסני. יריד זה אגב היה האחרון שנערך במדינת ניו יורק וסגירתו לוותה בשערוריות פיננסיות. כיום כל מה שנשאר זה קצת מבנים מחלידים, דגם מוקטן של העיר ניו יורק והרבה אקוודורים שעושים על האש.

(הדגם הקטן של ניו יורק המכונה גם "חיקוי עלוב של מיני ישראל" עורר בי התרגשות רבה, יתכן שזה בשל חיבתי העזה למפות, לניו יורק, או סתם בשל הנרקיסיסטיות ביכולת שאני מפגינה במציאת שדות תעופה ושלל בניינים על מפה תלת מימדית של העיר ניו יורק. אוריאל התחמק מהסיור כי הוא הצליח לשכנע את אמא שלי שיהיה כיף ללכת לשם, ושהכול כמובן נורא היסטורי ומעניין). (אמא שלי, אגב, דווקא מאוד התרשמה מהיכולת שלי לאתר את כל שדות התעופה בחיקוי העלוב של מיני ישראל).

משם, המשכנו לרחוב מיין בפלאשינג. הסינים אפילו לא מעמידים פנים שהם מנסים ורוב השלטים ברחובות כתובים בסינית. מזל שסיריוס איטס בדרך כלל כוללים את התמונה של חזית המסעדה שהם כותבים עליה. במקרה הזה, שמנו פעמנו לנאן שיאנג שיו לונג באו, שהייתה אמורה להיות מקדש של אוהבי סופ דאמפלינג.

סופ דאמפלינג הם כמו דאמפלינג רגילים, אבל בגלל שיש בהן קצת בשר ג'לטין (דרך נחמדה להגיד רגל קרושה) שנמס תוך כדי תהליך האידוי, מתקיים רושם שיש בתוך הדאמפלינג גם מילוי וגם מרק. כשהייתי סופ דאמפלינגית מתחילה הייתי דוקרת עם המקל את הדאמפלינג, משפריצה מרק לכל עבר (כולל בדרך כלל על החולצה שלי), שופכת אותו לכף ושותה אותו (או את מה שנשאר ממנו). אחרי שהייתי בסינגפור עם ניק, הוא הסביר לי שאפשר גם לשים את הדאמפלינג בשלמותו בתוף הכף, לנגוס בחלק העליון שלו, לשאוב את כל המרק ואחרי כן לאכול בתאבון את מה שנשאר. כשניסיתי את זה לראשונה למדתי שלא משנה מה הטכניקה שבה משתמשים, רצוי לחכות לפחות חמש דקות אחרי שהדאמפלינג הגיעו לשולחן אחרת מסתכנים בשפריץ מרקי לוהט במיוחד (שבסוף, כמובן שמוצא את עצמו על המכנסיים בכל מקרה).

וזה קשה, כי מכינים שם את הדאמפלינג במקום ולפי הזמנה מה שאומר שלוקח בדרך כלל לפחות רבע שעה מרגע ההזמנה עד שהם מגיעים לשולחן. בזמן הזה ניתן כמובן להנות משאר האוכל. יוצאת דופן במיוחד הייתה מנת אטריות האודון שנגחאי שהיו עבות ומתובלות במה שהכי מזוהה אצלי כ"טעים" במטבח הסיני. לא צוין בתפריט אגב עם איזה בשר מגיעה המנה הזאת, מה שכמובן אומר שהיא הגיעה עם בשר "מסתורין". במספר הביקורים שלי במקום יצא לי גם לטעום מנת פתיחה של טופו עם ירקות (הירקות היו אגב הקישוטי פטוזיליה על הטופו) ומרק אטריות עם ירקות, שהיה כל כך חסר טעם שכמובן מייד זללתי את כולו בהנאה.

בגזרת ההשתפרות, למדנו סוף כל סוף שכלל האצבע הנכון להזמנת כמות מנות במסעדות סיניות הוא כמספר הסועדים (ומקסימום עוד אחת, אם האחת הזאת היא דאמפלינגס) וככה נחסכת מאיתנו צעדת הבושה של ההיגררות עם השאריות בחזרה הבייתה, או מבטי הבוז של המלצריות.(מבטי הבוז של המלצריות יגיעו בכל אופן בלי קשר למה שהזמנתם או כמה אכלתם. אל תשכחו לרגע שהמלצרית שמשרתת אותכם עלולה להיות הבוסית שלכם בסדר העולמי החדש – וגם היא יודעת את זה).

בגזרת העוד יותר השתפרות עברנו למקום אחר עבור הקינוחים. אני בהחלט מחכה לרגע שבו הסינים ישתלטו על העולם (אוריאל כבר התחיל ללמוד סינית ובינתיים יודע את המילים הכי שימושיות בשפה) ("מלצר" ו-"יין אורז"), לעבודת פרך של שמונה עשרה שעות (סוף סוף לא אהיה היחידה במשרד בשבע בערב), ואדום זה צבע שנורא מחמיא לי – אבל באמת שאני לא מחכה לעולם שיש בו רק קינוחים סיניים.

אלא אם כן הסינים יישמו את השיטה שקיימת בקווינס, קרי, מיקור חוץ של גזרת הקינוחים למאפיות קוריאניות בסגנון צרפתי, שם ניתן לרייר על פני כל שורת הקינוחים הארוכה, לבחור בעצמך מאיזה מאפה פריך לקבל צרבת ולסיום גם לשתות באבל-תי, או סתם מיץ תפוח אדמה.

אוף, וכמה שהכל זול. הדאמפלינגיה עולה בממוצע בין 10 ל 15 דולר לאדם (תלוי כמה מתחזרים וכמה עוד מנות מזמינים מתעדים לקחת הבייתה), ולא משנה שהקינוחים עולים בערך אותו דבר – זה לגמרי שווה את זה.

לפרטים נוספים:

מוזיאון קווינס

נאן שיאנג שיו לונג באו

פראנץ' באגט (רשת) – הסניף הספציפי נמצא בפלאשינג

***

הודעה מנהלתית חשובה:

אני מחפשת ארבעה מתנדבים לבוא איתי לסיבוב טעימות של דוכנים סינים אותנטיים בפוד קורט של הקניון בקווינס ביום שבת ה 14 ביוני. המתנדבים צריכים להיות אמיצים, אוכלי-כל, מוכנים לקום מוקדם בבוקר וליסוע לקווינס והכי חשוב – לשים את חייהם בכפיי, להישבע לי אמונים ולהבטיח לציית לכל פקודותיי.

הודעה מנהלתית שנייה:

יש כבר כמה שבועות חידה שאף אחד לא פתר בעמוד הפייסבוק של הבלוג. נו, יאללה.

 

כשדמיינתי לעצמי את פלאשינג, קווינס היה לי בראש בחורות יהודיות כהות שיער שעובדות בסלון כלות ושנזרקו משם על ידי החבר שלהן בסצנה מרסקת. ביום שבת האחרון גיליתי שאין יותר בחורות יהודיות בפלאשינג, קווינס ומה שכן יש זה סינים, והרבה.

הרבה כל כך, שבחמש תחנות האחרונות בסאבווי היו ברכבת רק סינים. הרבה כל כך, שבקושי השמות של הרחובות כתובים באנגלית. הרבה כל כך, שזה בדיוק כמו צ'יינה טאון של מנהטן, רק בלי תיירים ועם הרבה סינים שמסתכלים עליך במבט מוזר ותוהים מה בדיוק אתם עושים שם.

מצאתי את עצמי בפלאשינג, קווינס כי ראיתי בפעם המליון את הסרט אוכל שתייה גבר אשה, וכי נורא רציתי אוכל טיוואני, וכי הקדשתי לא פחות מחמש דקות למחקר מעמיק בגוגל שגילה לי שהמסעדה הטאיוואנית האוטתנטית ביותר נקראת גו שיין ונמצאת בפלאשינג קווינס. למדתי גם שזאת אחת המסעדות היחידות שמגישות את המעדן הטיוואני "טופו מסריח" אז לקחתי את אוריאל ועוד ארבעה קורבנות חברים ולקחנו את קו 7 של הסאבווי באומץ לתוך מעמקי סין.

ואיך היה הטופו המסריח אתם שואלים? ובכן, יש סיבה שקוראים לו טופו מסריח (באנגלית – Stinky Tufo, ואני לא צוחקת עליכם). הסיבה לכך היא שברגע שהוא הגיע לשולחן כולנו הסתכלנו מסביב בנסיון למצוא את דליפת הביוב החמורה שקרתה כנראה באותו זמן,ולחלופין תהינו אם הייתה במקרה התקפה ביולוגית באזור. הטופו המריח (להלן – המסריחול) דווקא נראה תמים מרחוק. סה"כ מדובר בטופו מותסס ומטוגן עם רוטב בצד. מקרוב לעומת זאת, מבינים שכשאומרים"ריחות וטעמים של בית" מתכוונים כנראה ל"ריחות וטעמים של קקי" (ובאמת שאני לא מגזימה).  בשביל להיות פיירית, כנראה שפשוט אין לי את חוש הטעם המתאים או הנוסטלגיה לדבר הזה, כי כל לקוח אחר במסעדה הזמין את המנה הזאת (אפשר לדעת לפי שובל הריח שהיא משאירה). אנחנו את שלנו ביקשנו שייקחו חזרה למטבח אחרי חמש דקות.

מלבד המסריחול היו בתפריט עוד שלל מנות מעניינות כמו מעיים ודם ברווזים ברוטב חריף, עוגת דם ברווז, בקר ברוטב חום ומשהו עם שם הקוד "כבד חריף בסגנון טיוואני" אבל אנחנו העדפנו לדבוק במנות קצת פחות שנויות במחלוקת (אפשר להבין אחרי תקרית המסריחול) והזמנו דיל שכלל מרק + שתי מנות בעשרים דולר. כלומר, כל אחד הזמין מרק ושתי מנות (היינו ששה אנשים) ורק אחרי שהמנות הראשונות התחילו להגיע הבנו שהזמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו אמורים מכיוון שבדומה למסעדות סיניות, כל מנה מגיעה בגודל של סיני שלם בערך ומיועדת לחלוק עם שאר יושבי השולחן. לזכותה של המלצרית יאמר שהיא ניסתה לצחקק עלינו מאחורי הגב ולא ישר לפרצוף שלנו, ושהיא עבדה קשה מאוד למצוא מקום לכל המנות על השולחן.

בין המנות הטעימות ביותר שאכלנו היו ברווז בעישון תה (שהוגדר כהצלחה המסחררת ביותר של הערב), בקר עם שעועית, סלט מעניין של נבטים וכרישה, מרק חמוץ חריף חריף וירקות מוקפצים ברוטב חום. הנפילות של הערב כללו עוד כמה ואריציות של המסריחול, מנה של כרוב ברוטב ג'לי שאף אחד לא היה מספיק אמיץ לטעום,  מרק גינג'ר עם קניידלך דגים, ובמיוחד מאכזבת הייתה מנת "עוף שלושת הכוסות", שהייתה אמורה להיות מנה קלאסית שנקראת על שם שלושת כוסות הרוטב שכוללות כוס סויה, כוס יין אורז וכוס שמן שומשום ודווקא הייתה מאוד מבטיחה, רק שכל הרוטב הזה הצטמצם לכדי כמה כפות סמיכות ודביקות של משהו ספק שחור ספק חום ובהחלט בלתי מזוהה.

שבעים ומתפוצצים ואוחזי הרבה שקיות טייק אווי ועדיין קצת מסוחררים מהסריחול יצאנו כעבור שעתיים והתחלנו את הדרך הארוכה הבייתה. בדקתי עם הקורבנות שעוד היו במצב צבירה שאיפשר להם לדבר מה הייתה ההתרשמות שלהם והגענו למסקנה שזאת כנראה אכן המסעדה הטאוואנית הכי אוטתנית בניו יורק, וגם שאם לא נולדתם בטאיוואן אין לכם שום סיבה להגיע לשם.

השורה התחתונה: יצאנו עם חשבון של 126 דולר לששה אנשים (וכאמור, הזדמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו צריכים ככה שהיה אמור לצאת זול אפילו עוד יותר).

לפרטים נוספים: למסעדה אין אתר אבל היא נקרא Gu Shine וגם לפעמים Ku Shiang והיא נמצאת בשדה ה 38 בקווינס. פשוט תעקבו אחרי הריח…