אני לא מתביישת להגיד שאני מתה על מחזות זמר. בסה"כ אני אישה ואין שום דבר מביך בלהודות בזה. למעשה, רק השבוע כשאוריאל היה בחו"ל עלה במוחי הרעיון המבריק ללכת לראות הצגה לבד בלי שהוא יתלווה אלי ויקטר במהלך כל הערב ובלי שאני  אצטרך לתקוע בו מרפקים כדי להפסיק את הנחירות שלו כשהוא נרדם. שמחה וטובת לב קמתי ביום ראשון בבוקר (בצהריים, גם פה לא השתפרתי בקטע של הלקום מוקדם בבוקר) והלכתי לראות איזה כרטיסים מוזלים יש היום בדוכן הטיקטס. שיקאגו זה סרט שמאוד אהבתי וראיתי כבר מלא פעמים והכי כיף זה לראות מחזמר שאתה כבר מכיר את השירים שלו ועוד קיבלתי מקום מצוין, כמעט על הבמה עצמה אז בכלל תענוג.

אני לא יכולה להגיד שלא נהנתי, כן נהנתי. נהנתי לאכול נקניקיה לפני הכניס לאולם, נהנתי מזה שהייתי יכולה לראות את השיער  בבית שחי של השחקנים, נהנתי לזמזם בלב את השירים ונהנתי שאני לא צריכה לסבול את הקיטורים של אוריאל.

פחות נהנתי מכל השאר, למרות שקנה המידה היחידי שיש לי הוא הסרט. את רוב הבמה תופסת קופסה גדולה בה יושבת התזמורת (התזמורת, של כ 10 נגנים בערך נמצאת על הבמה עצמה) מה שמשאיר לשחקנים רק פס צר בקדמת הבמה. לא הייתה להקת שחקנים גדולה וגם אותם תלבושות (סקסיות, אבל בכל זאת) ליוו את השחקנים מההתחלה עד  לסיום.

אולי יש דקויות בהפקה שחמקו מבינתי אבל כשאני הולכת לראות מחזמר בברודווי אני רוצה לראות שואו גדול ונוצץ, אני רוצה שזה יהיה יותר קסום מהסרט- לא פחות. פה הייתה הרגשה ממש של צמצום ומינימליזם שלא כל כך תאם את הציפיות שלי אז בסך הכל לא הייתי ממליצה על המחזמר הספציפי הזה לחברים.

בדרך החוצה קניתי פרצל, גם ממנו נהנתי.

שורה תחתונה: ככה ככה

לקריאה נוספת: שיקאגו המחזמר בתאטרון האמבסדור בניו יורק

לכל עונה יש את הקסם שלה, ולחורף בניו יורק יש את פסטיבל התאטרון השנתי "מתחת לרדאר". איך היה נראה ינואר ללא הפסטיבל?  משעמם, אפור קר ורטוב. אבל כשיש את הפסטיבל איך תרצו להיות בכל מקום אחר?

המילים הפיוטיות שייכות לא לי אלא לאוסקר אוטיס, המנהל האמנותי של פסטיבל התאטרון השנתי Under The Radar. קראתי אותן בעלון שחולק בכניסה להצגה בזמן שחיכיתי שתתחיל כשהבנתי שההצגה שקראתי עליה בטיים אאוט ונראתה מעניינת היא חלק בעצם ממסורת שהחלה כבר בשנת 2005 ומטרתה לחשוף לקהל את "הדבר הבא" בתאטרונות העולמיים. במסגרת הפסטיבל השנה מוצגות לא פחות מ16 הצגות מרחבי העולם, כולל יפן, ברזיל, פולין וטורקיה (אבל לא ישראל). בין ההצגות ניתן למצוא למשל את lick but don’t swallow המתאר את חוויותיה של מלאכית המגיעה מגן עדן ומוצאת את עצמה בגוף של שחקנית פורנו וגם את Chimera שבו ג'ניפר מגלה שהיא בעצם התאומה של עצמה.

ההצגה שאנחנו ראינו נקראת Hot Pepper, Air Conditioner and the Farewell Speech של הבמאי היפני טושיקי אוקדה וכמובן כמו שניתן לצפות מכל דבר יפני היא הייתה פסיכית לגמרי. שיחתם העמוקה של העובדים הזמניים בתאגיד יפני לגבי הדרך הנאותה לבחור מקום למסיבת הפרידה מקולגה שלהם התעלתה רק על ידי נאום הפרידה של הקולדה העוזבת עצמה שכלל סיפור מרגש על הדרך שבה בטעות היא דרכה על חרק בדרכה החוצה מהבית ליומה האחרון בעבודה.

 העובדה שהשחקנים מדברים ביפנית, יחד עם המוזיקה המלווה את ההצגה ותנועותיהם החינניות / OCDידיות של השחקנים העצימה את ההרגשה שאני צופה בבלט ולא בהצגת תאטרון. זאת בהחלט הייתה חוויה מאוד מיוחדת ובמיוחד מעניין אותי לגלות למה חבורת היפנים שישבה לידי פרצה בצחוק בחלקים מסוימים שלא נראה היה שסופרה בהן בדיחה…

אחרי ההצגה רצינו להמשיך עם ההרגשה היפנית ולכן צעדנו למסעדת aburiya kinnosuke שתוארה במדריך המישלן כמסעדה בעל אופי של איזקאיה (בר יפני שמגיש גם אוכל). המסדרון החשוך בכניסה כבר נתן לנו הרגשה טובה לגבי המקום שהמשיכה בתפריט הסאקה הרחב ובתפריט האוכל הרחב אף יותר.

חלקנו מגש סשימי לבחירת השף שהיה מצוין, המשכנו בסטייק וואגיו שהוגש על גוש מלח ענק וקינחנו בהוט פוט של אורז עם פטריות שחומם מעל להבת נר במשך ארבעים דקות. זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד אבל כל מנה הזכירה טעמים נשכחים מיפן והיפנים השיכורים שישבו מסביבנו גרמו לנו לכמה רגעים להאמין שאנחנו יושבים לארוחת ערב בטוקיו ולא בניו יורק. בטוח נחזור כדי לטעום עוד מנות מהתפריט העשיר ולנסות סוגי סאקה נוספים. החשבון הסתכם ב 260 דולר (מתוכם 122 דולר על שני בקבוקי סאקה). מחיר לא זול לשלם עבור 3 מנות שחלקנו בין שנינו, אבל בהחלט יותר זול מכרטיס טיסה לטוקיו…

שורה תחתונה: טעים.

לקריאה נוספת:

פסטיבל התאטרון Under The Radar

Aburiya Kinnosuke, 213 East 45h street (בין השדירה השנייה לשדירה השלישית)