מאז שהגעתי לניו יורק פיתחתי לעצמי הרגל מדאיג של עמידה בתור. מייד כשאני מזהה תור אני עטה עליו כמוצאת שלל רב ונעמדת בו מתוך מחשבה (מוצדקת רוב הזמן) שיהיה משהו שווה ביותר בקצה שלו. רוב המקומות הניו יורקים המעניינים (ואני חושבת שהזכרתי את זה כבר מספר פעמים) מזוהים עם תורים ארוכים במיוחד כי על איכות – מחכים. לדוגמה, אוריאל סיפר לי השבוע שבאחד הערבים הוא ראה תור ארוך משתרך לצד המבורגריה מקומית, וכוונתו לא הייתה לספר לי על קוריוז אמריקאי כזה או אחר אלא כמובן ליידע אותי שכנראה יש שם המבורגר טעים ושכדאי שנלך לבדוק אותו בהזדמנות. בסה"כ גיליתי שהמקומיים יודעים למה הם מחכים ולכן, כמו שהתוודתי בתחילת הפוסט, צברתי מיילים רבים של עמידה בתורים.
הבחורה על הספסל הביאה לעצמה צידה לתור
התור שבו עמדנו היום שייך למאפייה מקומית בשם לאוויין, שאופה מיני דברים אבל בעיקר עוגיות. ובעיקר עוגיות שמכינים על ידי השלכה של גוש בצק אל תוך תבנית ואפייה שלו עד שהוא נעשה נעים ורך מבפנים וקראנצ'י וטעים מבחוץ. הסאונד אפקטס המתאימים לתאר את החוויה הזאת היו כנראה "שלאכט!" , שזה הקול שעושה הבצק כשמטיחים אותו אל התבנית. בשל התחלופה המרובה של לקוחות העוגיות מגיעות ישר מהתבנית אל תוך הפיות של הלקוחות כשהן עדיין חמימות ומלאות עונג עצום של מתיקות.
שלאכט!
לפעמים החיים לא הוגנים
לאחרונה גיליתי שיש בתוך החנות מצלמת רשת שמצלמת ומעלה לאתר כל עשר שניות תמונות של הלקוחות מהחנות. הייתי מצפה שבמקום תמונות של אנשים אוכלים ונהנים מעוגיות יהיה גם עדכון לגבי מצב התור שנוטה להתארך לאורך חצי בלוק, אבל כנראה שאני עוד בדרגת תוראית מתחילה ויש דברים כשנראה שאני אבין רק כשאהיה תוראית מתקדמת. בשלב המתקדם ביותר ניתן לזהות איפה עומדים בתור כדי לחכות בתור, יש לי עוד למה לצפות. דרך אגב, כמה עוד מאפיות אתם מכירים שיש להם ערך בויקיפדיה?
שורה תחתונה: טעים
לפרטים נוספים: לאווין , בפינה של 74 ואמסטרדם