עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

סימון, חברה שלנו מהולנד, מתארחת אצלנו השבוע. כלומר, אני חושבת שהיא מתארחת אצלנו כי יש סימנים קטנים שמסגירים נוכחות של עוד מישהו בבית כמו מזוודה בסלון ועוד מברשת שיניים במקלחת למרות שלמעשה זכיתי לראות אותה רק ביום שהיא הגיעה, מספרת איך הטיסה שלה התעכבה בשעתיים אבל בסוף המריאה בזמן שהיא בדיוק יצאה לעשן סיגריה וחברה שלה שעובדת בשדה תעופה השיגה לה מקום על טיסה אחת אבל לנמל תעופה אחר בניו יורק ולכן היא הגיעה בלי המטען שלה (אחרי ששבוע שעבר נגנב לה התיק צד שלה ביחד עם האייפד והבחור שהיא יצאה איתו באותו זמן הרגיש כל כך נבוך שהוא קנה לה אייפד חדש). היא גם שמרה לנו על החתול בזמן שאנחנו הינו מחוץ לעיר לכמה ימים והחתול עדיין שמנמן ומלוטף, ככה שזאת עדות נוספת לכך שהיא באמת פה.

ביום שלישי בערב אוריאל ואני צפינו בטלויזיה וזכינו להיות עדים לסימון חוזרת מעט מבוסמת הבייתה אחרי שהיא הייתה בארוע  התרמה למען בעלי חיים ופגשה את יו ג'קמן (ודיווחה שביחס לארוע התרמה נוצץ המשקאות היו ממש לא משהו) והציעה שנצא ביחד לארוחת ערב ואחרי כן אולי נלך לפגוש גם כמה חברים שלה בפאב לחגוג את הלילה האחרון שלה בניו יורק (היא הגיעה לניו יורק בשביל חתונה של חברים שנערכה מוקדם יותר השבוע, שהייתה מאוד נחמדה וכייפית למרות שהחתן גילה במהלך החתונה שסימון היא גם האקסית של הכלה ולא רק אקסית שלו).

בגלל שהיינו בדיי הרבה מסעדות אסייתיות לאחרונה החלטנו הפעם ללכת למסעדה צרפתית. משיקולי עלות תועלת החלטנו לנסות את המסעדה במכון הצרפתי לקולינריה. במכון הזה, שבו מתחנכים שפי העתיד של העולם יש גם מסעדה שמופעלת על ידי הסטודנטים (בהשגחת המסטרים שלהם) שמציעה תפריט קבוע של 4 מנות(פתיחה, דג, בשר וקינוח) במחיר הידידותי של 47 דולר. המסעדה נקראת, כמה חמוד, "הבית ספר". למרות שהמקום מתופעל על ידי תלמידים, הם כנראה עושים שם משהו לגמרי בסדר במכון הצרפתי הזה כי קיבלנו ארוחה טעימה ביותר שמורכבת ממנות קלאסיות שהוכנו בצורה מדויקת מאוד. החל מהמרק קרם תירס שלי ופסטת האפונה ופטריות של אוריאל, דרך הלובסטר  של סימון ודג ששחה ברוטב פירה תרד היישר אל הקינוחים שכללו אלסקה אפויה, גבינות מסריחות, פאי שוקולד וצלחת עוגיות.

בשלב הזה של הערב הייתי יותר מידי שתויה לשים לב שהכוסות יין מסתירות בדיוק את האוכל שרציתי לצלם

בשביל להיות לגמרי פיירים וגם בשביל לתת ביקורת בונה לסטודנטים, הערנו להם שהלובסטר של סימון היה טיפ טיפונת יותר מידי מבושל, ושהיין בורגון שלנו לא הוגש בכוסות בורגון אלא בכוסות סוביניון, אבל תכלס מי חוץ מאוריאל היה שם לדברים האלה. השירות היה מאוד קשוב וידידותי, דבר לא לגמרי מובן מאליו במסעדה צרפתית מפונפנת.

כשיצאנו מהמקום קיבלנו במתנה בגט לקחת איתנו הבייתה. הבגט התגלה כשובר קרח לא רע בכלל ועזר לפצוח בשיחה עם החברים של סימון שפגשנו בפאב ליד, שכללו עיתונאית מפרו, רוזן אוסטרי, שלושה בריטים שיכורים אך טובי לב וגרמני אחד ששכב פעם בהודו עם אישתו לשעבר של מישהו שיצא פעם עם מרלין מונרו.

אחרי שעה ועוד שני משקאות השארנו את סימון בפאב, ניערנו מעלינו את אבק הכוכבים וחזרנו הבייתה שיכורים ועליזים, ובעיקר שמחים לחזור להימרח בנוחות על הספה עם נעלי בית, לראות טלויזיה ולחכות לסימון שתחזור באמצע הלילה לספר שהיא שקיבלה הצעת נישואים מהברמן ויכול להיות ששבוע הבא היא תיסע לבקר אותו ואת משפחתו בקנדה.  הייתי עצובה שהיא עזבה אבל היא הבטיחה לבוא לבקר שוב בקרוב. עד אז, אוריאל ואני נישאר בניו יורק, מהרהרים בשבריריותם של החיים ומחכים לפעם הבאה שסימון תנופף בכנפיה ותביא איתה שוב את האביב לניו יורק.

קינוחים, ברבים, זאת תמיד דרך טובה מאוד להבטיח את ההתרשמות שלי מכל מסעדה

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. אגב, מביקורות באינטרנט למדנו שנפלנו כנראה על ערב מוצלח ויש ימים שהאוכל פחות מרשים (כנראה תלוי במורים ובתלמידים של אותו יום). סה"כ החשבון יצא 350 דולר (מתוך זה 154 על שלושה בקבוקי יין), סכום לא מאוד גבוה עבור ארוחה צרפתית מפנקת של ארבעה מנות. מומלץ מאוד גם להזמין מקום מראש כי יש רק סרוויס אחד בכל ערב (בכל זאת, התלמידים צריכים להגיע הבייתה וללכת לישון מוקדם לעוד יום מפרך של עבודה במטבח).

L’ecole – בבית הספר הצרפתי לקולינריה, רחוב ברודווי 462