יותר ממה שאני בעייתית באוכל ויותר ממה שאוריאל מבין ביין אני הכי סנובית פסטות וזה בעיקר בגלל שאוריאל יודע לבשל פסטות כמו מאמה איטלקיה. הוא מכין את הבצק בשעות הצהריים ונותן לו לנוח, ואז פותח אותו לדפי פסטה לפני שעושים מהם ספגטי, פטוצ'יני או פסטה פנה וזורקים למים לשלושים שניות. ברוטב הפטריות שלו יש לא פחות מעשרה סוגי פטריות לפחות, ואני חושבת שהוא מוכר את תומתו עבור פורצ'יני טריים שמידי פעם מוצאים את דרכם לרוטב. בבולונז של אוריאל גם אייל שני יקנא.

אז עכשיו אתם מבינים כמה זה מדכא ללכת למסעדה ולשלם כסף עבור פסטה שהיא "נחמדה" כשיש לי שף פרטי בבית. זה גורם לכך שבאופן אירוני למרות שאנחנו מאוד אוהבים אוכל איטלקי, אנחנו ממעטים ללכת למסעדות איטלקיות.  ועם זאת, אמא באה לביקור ורצינו להשוויץ אז לקחנו אותה לדל פוסטו, האיטלקית של מריו באטאלי לעסקית צהריים שווה ביותר שכוללת שלוש מנות נטו (ראשונה, פסטה או בשרית לעיקרית וקינוח)  או חמש ברוטו (כולל משעשע חך וקינוחי הבית) וכל זאת בארבעים דולר (39 ליתר דיוק) בלבד.

יש משהו מאוד טרגי בבישול עילי איטלקי. בסך הכל רוב המנות הקלאסיות פשוטות לחלוטין ותלויות בעיקר באיכות חומרי הגלם ככה שאו שאתה מבשל מנות קלאסיות – ואז גם אם המנות שלך נהדרות הן עדיין מאוד פשוטות ולא מרגשות – או שאתה מבשל באופן יצירתי – ואז יוצא שהמטבח שלך הוא לא ממש איטלקי. דרך האמצע היא הקשה ביותר – לעשות מנות איטלקיות פשוטות שהן גם נהדרות וגם יצירתיות. וזה מאוד מאוד מאוד קשה. אבל מריו הצליח.

ניקח לדוגמה את סלט הירקות שהגיע להתחלה. המראה שלו היה מתעתע כי הוא היה נראה כמו , ובכן, סלט ירקות, אבל במבט יותר קרוב היו בו בערך שלושים וחמישה סוגי ירקות, כל אחד מונח ככה שתוכל לקבל בכל ביס שפע של טעמים, עם כמה קוביות גבינה קטנות שהתחבאו למטה. אמא, שהיא חובבת סלטים מנוסה ביותר, חיבבה במיוחד את הסלט הקטן הזה. חיבבה כל כך שלא הספקתי בכלל לצלם אותו.  לאוריאל היה טרטר בקר כמהין ככה, בקטנה,  והוא קצת יותר ממושמע מאמא ככה שאת המנה שלו כן הספקתי לצלם.

בדרך כלל עיצוב של מסעדות פחות מעניין אותי אבל במקרה הזה שווה להזכיר אותו: דמיינו לכן אולם נשפים רחב ידים עם גרם מדרגות שיש, פסנתרן שמנגן מנגינות קלילות להסדרת העיכול, גדוד מלצרים עומדים בהיכון וקרירות מענגת. היה כל כך כיף שאפילו חבורת האמריקאים השיכורים שישבו לידנו לא הצליחו להפריע לנו.

אוי, והעיקריות. אני מתענגת רק מהמחשבה עליהם. רביולי פורצ'יני ברוטב קוניאק (וחמאה), פפרדלה ברוטב כמהין (וחמאה) וראגו טלה (גם עם חמאה, אני חושבת).

תכלס אחרי ארוחה כזאת אפשר להישען על הכסא ולהאנח בסיפוק אם לא היו מגיעים הקינוחים הקטנים והחמודים ואחרי כן הקינוחים הגדולים והחמודים. יש משהו לשפים, שעל הכבוד שלהם להגיש פרה-קינוחים. במקרה הזה היו  בומבליני קטנים(ע"ע מיני ספגניות), ביס של טרפלס, ודובדבנים שיובשו ואז הושרו ברוטב…דובדבנים.  הקינוחים הגדולים היו קצת פחות מרגשים אבל לא פחות טעימים.

עסקית הצהריים הזאת היא דיל משתלם במיוחד בגלל שארבעים דולר זה הכי מעט שאיי פעם שילמתי על נסיעה לאיטליה. תודה רבה לך מריו, עשית לי ולאמא את היום.

שורה תחתונה: אם הסב טקסט לא היה מספיק ברור שווה לקחת יום חופש בשביל המסעדה הזאת. 39 דולר לצהריים? זה מצחיק אם זה לא היה כזה טרגדיה שאני לא יכולה ללכת לשם כל יום.

לפרטים נוספים: דל פוסטו, השדרה העשירית 85