נתחיל בחדשות מרעישות: הצטרפו בחודשיים האחרונים לא פחות מארבעה קוראים חדשים לבלוג! שלום לכל הקוראים מאל על! מי שקורא בבלוג ולא שם לב, יש עמוד פייסבוק לבלוג שבו מתפרסמים פוסטים בתדירות קצת יותר גבוהה מאשר פה(לא שזה מאתגר).

כהכנה ללייבור דיי הבא עלינו לטובה, החלטתי לכתוב פוסט שני בסדרת הפוסטים המפורסמת שנקראת "ביקורות אומנות לאנשים שלא מבינים באומנות על ידי אנשים שלא מבינים באומנות" הבה ונתחיל.

James Turrell: Aten Reign בגוגנהיים

כבר ציינתי פעם שעברה שבגוגנהיים אין תערוכות קבועות אלא רק מתחלפות אבל הפעם אין אפילו תערוכות מתחלפות ברבים: יש יצירת אומנות אחת שמוצגת שם. מה שג'יימס טורל עשה היה לכסות את כל החלל הפנימי של הרוטנדה בגוגנהיים בסדינים ועל ידי כך ליצור משטח אליפסי (תחשבו על צורה של הבפנים של נייר טואלט) ועל כל זה מוקרן אור שמשנה את הצבע שלו מאדום לסגול לכחול לירוק ויכול להיות שלעוד כמה צבעים אבל ננקע לי הצוואר.
כלומר, יש פה כנראה אמירה חזקה של הקשר שבין צבע, אור וחלל אבל לדעתי הייתה פה אמירה חזקה על תורים ארוכים, צווארים תפוסים ומקרה קלאסי של "אז תסבירו לי למה זה אומנות". כלומר, נחמד לקראות את כל הצבעים, ונחמד עוד יותר אם מגיעים למוזיאון מבושמים קלות. אפילו נחמד להסתכל על כל שאר האמריקאים המוקסמים שעומדים מסביבך, אבל בחייכם, הגזמתם.
בעיקרון אסור לצלם אבל כנראה אני היחידה שהקשיבה, הנה דוגמה לאיך שזה נראה:

(אין צורך בהכרח לראות עד הסוף, לא באמת קורה משהו). בשביל להיות לגמרי פיירים, יש עוד חצי יצירה שמוצגת בקומה החמישית (עם תור שמתחיל בקומה השנייה) אבל היא כוללת שני מסכים אפורים בחדר חשוך. כן, קראתם נכון: שני מסכים אפורים בחדר חשוך. סורי, אולי אני לא מחונכת מספיק אבל להסתכל על דבק מתייבש אני יכולה גם בבית.

ג'יימס טורל בגוגנהיים – עד ה 25 בספטמבר 2013

Soundings: A Contemporary Score במומה

כבר ציינתי פעם שהמומה הוא המוזיאון האהוב עלי ביותר בעולם? כי איפה עוד תמצאו משחקי וידיאו (כולל סימ סיטי 2000, הוריי!) מקבלים את מקומם הראוי במוזיאון? רק בגלריית העיצוב של המומה. אבל חוץ מזה, יש להם תערוכות צילום מהממות. אבל חוץ מזה, הלכנו לתערוכה חדשה שמוקדשת לצלילים(קולות). איך זה לראות קולות במוזיאון? זה כמו ללכת ליד קיר שלם שעל ששה מטרים מותקנים רמקולים שמשמיעים מכל אחד טון אחד ספציפי, וביחד יוצרים קקפוניה של רעש לבן. זה כמו לראות מיקרופון מחובר לג'ולה שמסתובבת וככה בעצם אפשר לשמוע את הג'ולה, אמממ, מסתובבת? זה כמו לראות מים ותנודות של מים שנוצרים מפעימות סאונד דרך מוטות שנמצאים במים. זה…מעניין.

הייתם ילדים טובים אז הנה תמונה של סימסיטי 2000 במוזיאון:

אני לגמרי מסכימה שזאת אומנות

תערוכת הצלילים במומה – עד ה 3 לנובמבר 2013

A Different Kind of Order: The ICP Triennial

אני מתה על ה ICP כי תמיד יש שם רק תערוכות של צילום שאני אוהבת במיוחד. רוב הזמן הן מדכאות מאוד אבל ספציפית עכשיו התערוכה מדכאת ביותר משום שזאת תערוכה של תמונות קונטפורריות, כלומר עכשוויות, כלומר מהשנים האחרונות, כלומר כל מה שיש בהם אכן קורה בימים אלו בעולם שלנו ככה שהאמון באנושות קצת מתערער.
מדהים במיוחד הוא הסרט תמונות על אנשים בתאילנד ובאפריקה שאחרי שיטפון ממשיכים בחייהם, כשגובה פני המים מגיעה לבערך גובה החזה, בממוצע. בהיעדר תשתיות חירום לא ממש נשאר להם הרבה מה לעשות חוץ מאשר להסתגל כנראה. קולאז' של ניו יורק שמורכב מתמונות של ניו יורק. המחשה מחדש של פטישים פרטיים שצולמו ביו טיוב על דברים שהם לא ממש פטישים (כמו למשל ניפוח בלון).  תיאור של חלונות ודלתות בשני בניינים בדרום אפריקה אחרי האפרטהייד. צילום של תמונות חדשותיות שלא נכנסו למהדורת החדשות בגלל שהיו גרפיות מידי על אייפד. לא כיף במובן המסורתי של המילה אבל תמיד חזק ותמיד מעניין.

תמונות קונטפורריות ב ICP – עד ה 22 לספטמבר