אז חזרתי מחופשת החורף והבראתי מהשפעת ובאתי לאחל לכולם שנה אזרחית טובה והרבה אוכל טעים גם ב 2014. אני שמחה להתחיל את הפרסום הראשון לשנה החדשה עם פוסט אורח מאת אורי שהוא חבר יקר, איש טוב, וסנוב אוכל למופת.

***

במקור הייתה לנו הזמנה לארוחת ערב בבאבו אבל נאלצנו להחליף אותה בדקה התשעים בגלל הלו"ז של תום ובגלל שגם אני וגם אוריאל מעדיפים את חברתה על פני אוכל (אחד מאיתנו כנראה יותר מהשני) הסכמנו לשינוי, מצער ככל שיהיה.

גילוי נאות: באבו היא אחת המסעדות  הכי אהובות עלי בניו יורק ככה שקחו את זה בחשבון ושימו לב שאתם קוראים ביקורת מסעדה שנכתבת על מסעדה שהיא לא באבו.

גילוי נאות 2: אני פודי, צמחוני (רוב הזמן) ובגדול כל קלישאה של בחור גבוה וגרום תהיה נכונה לגבי. זה אומר שאני אוכל רק ביסים קטנים ממנות בשריות ונסמך יותר על דיעותיהם של חברי הקרניבורים לארוחה.

 ועכשיו לחווית הארוחה עצמה. כנהוג בהרבה מסעדות בניו יורק קידם את פנינו מארח הומואיסטי למדי (לא שיש משהו רע בזה) שבתורו העביר אותנו לידיו הבטוחות של מלצר לא פחות הומואיסטי (לא שיש משהו רע בזה). בגדול השירות היה מוצלח אם כי כמעט על גבול הדאגני מידי. לגבי העיצוב: קצת קשה לשפוט עיצוב של מסעדה שמקור האור היחידי שלה הוא הנר הדקורטיבי שהיה על השולחן. מצד שני, זה אומר שהמקום כנראה יותר ממתאים לדייט ראשון אם אתה בחור ממש מכוער, אבל קצת פחות לאנשים שאשכרה אוהבים לראות את האוכל לפני שהם אוכלים אותו.

מסיבה לא ברורה דווקא חדר השירותים היה מואר בעשרות נרות ואיפשר לראות את העיצוב המעט גותי תעשייתי שניתן להניח ששלט גם בשאר המסעדה. בכל מקרה חדר השירותים היה נחמד מאוד.

התחלנו את הערב עם מספר מתאבנים כאשר הראשון שבהם היה 6 צדפות טריות שעמדו בשני קריטריונים מאוד חשובים: היה להם טעם של מי ים, ואף אחד לא מת כתוצאה מהאכילה שלהם. המתאבן השני היה כדור אורז ריזוטו עם מוצרלה בטיגון עמוק שהוגשה עם רוטב מרינרה. בגדול טעים אבל לא ממש מרגש.

הכוכבת הראשונה של הערב הייתה המנה שאוריאל הזמין: מח עצם עם כיסוי של שבלולים ברוטב שום והחיזוק לזה היה ההתנהגות החייתית של אוריאל שהצליח ביד אחד לזלול את השבלולים וביד השנייה להחזיק את העצם הריקה ולנופף בה באופן מאיים למדי לכל אחד משני הסועדים שהאחרים שניסה בטעות להתקרב כדי לטעום אותה קצת תוך כדי ספק נהימות ספק קולות תענוג ומלמול "טעים טעים אוריאל לאכול טעים".

 אני אתן לאוריאל את ההנאה שבספק ואניח שההתנהגות הזאת נבעה ממנה יוצאת דופן במיוחד ולא מתוך דחף פראי להרוג מישהו, או גרוע מזה –סתם חוסר נימוס לשמו.

 שתייה מרעננת הגיעה בצורה של יין לאוריאל וקוקטלים לי ולתום. אחרי שעלבתי בתום על הקוקטייל תותים הסופר נשי שהיא הזמינה, עברתי להזמין קוקטייל שיותר מתאים לגברים שהכיל תפוזים. (גברים אמיתים לא מערבבים תותים ואלכוהול). גם אני וגם תום אהבנו את המשקה של עצמנו ולכלכנו על המשקה של האחר, בהתאמה.

 מחוזקים באלכוהול עברנו למנות העיקריות. המנה שתיאורה היה "ספגטי ופולפטי עם כדורי הבשר של דורה" התגלתה כפסטה עם עגבניות סטנדרטית למדי בצירוף שני כדורי בשר גדולים, שייתכן והיו שייכים בזמן זה או אחר לגברת בשם דורה. לא טעמתי בעצמי אבל ניתן לי להבין שהמנה טעימה למדי. המנה עצמה הייתה מספיק גדולה והראשונות היו מספיק טעימות כדי שתום תאכל בדיוק חצי ממנה.

 אני בחרתי "אנג'ל הייר עם שרימפס, סקלופס, קלמרי עם שום ובזיליקום". ושוב, מנה נאה עם חלקים נדיבים של פירות ים שלא עמדה בתחרות מול המנה העיקרית שאוריאל הזמין שהייתה הכוכבת של הערב: "טרופי עם חמאת כמהין,פרושוטו, אפונה ופרמז'ן". מנה מדהימה באמת. הטרופי התגלה להיות רצועות פסטה שטוחות ועבות שהיוו מצע מצוין לרוטב החמאה העשיר ולפרושוטו המעושן עם הרעננות של האפונים. זה בדיוק מה שאוכל איטלקי אמור להיות: חגיגה פשוטה של טעמים שכל אחד מהם מדהים וכולם ביחד פשוט טעימים.

 לא הצלחנו להגיע לקינוחים אז עשינו קיצור דרך ישר לחשבון שהגיע בערך ל 50 דולר לבן אדם (לפני טיפ)  – ככה שהמסעדה נמצאת בטווח המחירים הבינוני-גבוה לניו יורק.

השורה התחתונה היא שקריספו היא מסעדה נחמדה שנמצאת בעיר שיש בה הרבה מסעדות מדהימות. מלבד שתי המנות הכוכבות שאוריאל הזמין שאר האוכל היה נחמד אבל לא עוצר נשימה.

המסקנה שהגעתי אליה הייתה פשוטה: או שתלכו למסעדה נחמדה ותנו לאוריאל להזמין לכם את המנות, או אם אתם לא מעריצים של אוריאל, קחו את עצמכם ואת הכסף שלכם ולכו לאחת המסעדות שהן מדהימות. (אני,אגב, מעריץ גדול של אוריאל אבל אפילו אני מודה שהוא סוג של טעם נרכש).

 בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לתום שהזמינה אותי לכתוב פוסט בבלוג שלה ואני מקווה שעמדתי בסטנדרטים הגבוהים ביותר שהיא מציבה בבלוג שלה (סימון לחנופה).

במובן מסוים, החוויה הניו יורקרית מתמצה בארוחת הערב הזאת במובן הבא: גם אם בישלו לך ארוחה נהדרת על ידי שף סופר מוכשר במחיר סביר, עדיין אפשר למצוא על מה להתלונן.

 שלכם,

אורי

***

(בחזרה אלי) רציתי להוסיף הרהור כפירה אחרון: זה נכון שאם אתה יוצא למסעדה אחת בשנה בניו יורק אז כדאי ללכת כבר על המסעדה הכי טובה שיש באזור, אבל אי אפשר ללכת כל הזמן רק למסעדות מדהימות. (מילולית, אי אפשר, להזמין שם מקום זה סיוט וגם לא תמיד בא על ארוחה מהממת של שלוש שעות וחשבון של שלוש ספרות לבן אדם). מהבחינה הזאת, קריספו היא דווקא מסעדה טעימה ונחמדה וכדאי ללכת אם אתם באזור. אולי חלק מהמנות סתם לא מקוריות (ועדיין טעימות) אבל חלק היו ממש הברקה. לגמרי נחזור לשם פעם הבאה שנהיה באזור ויתחשק לנו אוכל איטלקי.

לפרטים נוספים: קריספו, 240 ווסט רחוב 14