שיר,שהיא חברה שלי מימי האוניברסיטה, היא בדיוק כל מה שאמריקאים הם לא: היא חכמה, משכילה ואוהבת ללמוד. יצא שהיא בילתה מספר שבועות בכנסים בכל המקומות בארה"ב שידועים כבירות אקדמאיות (לאס וגאס, וטקסס) ככה שעד שהיא הגיעה לניו יורק היא הספיקה להשלים את חווית ההטמעות שלה בתרבות המקומית וביקשה שניקח אותה למסעדת ברביקיו (כי איכשהוא בטקסס התפספס לה כי הייתה עסוקה בלהרצות בכנס).

"אוקיי, אני אאתגר אותך" היא אמרה. " דבר שאני מחפשת כבר מלא ולא מוצאת זו שדרת צלעות כזו… לא מה שקוראים לו כאן pork chops, שזה צלע חזיר בתרגום האישי שלי , אלא שדרה של צלעות שצריך לחתוך, ועל כל אחת מהן יש מעט בשר. חושבת שיש לנו סיכוי למצוא כזה?"

אין כמו אתגר קולינרי עבור אוריאל, שכלל לא פחות מארבעים שניות של מחקר באינטרנט עד שמצאנו מספר מקומות פוטנציאלים והשארנו לשיר את זכות הבחירה:

האחד, מקום אותנטי וזול, אבל כזה שאין בו בהכרח מקומות ישיבה והאוכל מוגש בכלים חד פעמיים. השני, היוקרתי, אבל מעונב וגם יקר, וגם זה לא ברביקיו גו'ינט. השלישי, שהיא פשוט מסעדה נחמדה שאפשר לשבת לדבר עם עם חברים שלא ראית הרבה זמן וגם לזלול ברביקיו וגם לא יקר מידי, הלוא היא בלו סמוק.

ההחלטה לא הייתה מסובכת (כלומר, היא כן, אבל דרשתי בתקיפות ששיר תבחר באופציה השלישית ולא היה נעים לה כנראה להתווכח).

אחת הסיבות שרציתי לחזור לבלו סמוק היא העובדה שהייתי שם לפני שנתיים וזה היה כשעוד התגעגעתי לדברים ישראלים כמ קרמבו, שקדי מרק ו"על האש". (היום, אגב, אני כבר לא מתגעגעת בגלל שאת רובם ניתן למצוא בסופר ליד הבית). מה שכן, גיליתי שאין שום קשר בין העל האש שאני אוהבת לברביקיו האמריקאי. הטרמינולוגיה מטעה, אבל הברביקיו פה מתאפיין בבישול אורך ואיטי על חום נמוך, ויש בו נתחי בשר שלא רואים על המנגל ביום העצמאות כמו צלעות ובריסקט – שהם נתחים יותר סיביים ולכן דורשים בישול יותר ארוך מגריל מהיר.

בנוסף, אין להם פה נקניקיות זוגלובק.

אבל זה היה לפני שנתיים. מאז, הטעם הקולינרי שלי התפתח, וכמו שהרגלתי את עצמי לשתות קפה אמריקאי הרגלתי את עצמי גם לברביקיו המקומי אז מאוד רציתי לחזור למקום ההוא ולראות מה דעתי עליו עכשיו. ואכן, כמו שפיתחתי סיבולת ללאס וגאס, היה לי ממש נעים וכיף בבלו סמוק.

לחיי הדוקטורט!

שיר, שרצתה למצות את החוויה אמריקאית הזמינה מנה שכללה דוגמיות משלוש סוגים של צלעות(ביביי ריבס, שורטריס וספייריבס), ואני התפנקתי עם מנה של צלעות בנוסח טקסס, כי הן מגיעות שרופות ופריכות, ובמיוחד, בלי הרוטב ברביקיו המזעזע. אוריאל דבק בעקרונותיו והזמין בריסקט.

אין פה קנה מידה, אבל זה הרבה צלעות והרבה טעים

עכשיו, מילה על בריסקט. בריסקט זה חתיכה שבדרך כלל מגיעה מהחזה של הבקר ובניגוד לחזה עוף שהיא חתיכה רכה וטעימה, אצל בקר היא חתיכה קשוחה ומלאה בשריר. בגלל הסיביות של החתיכה הזאת מה שרצוי לעשות זה לברברק אותה למוות במשך שעות  על גבי שעות בברברוק איטי עד שיוצא ממנה כל המיץ – או ליתר דיוק עד שהיא נעשית מיצית כמו חמאה.

אחרי ההסבר לעיל, החיוך של אוריאל יותר מובן

הם עושים את כל זה לא רע שם בבלו סמוק. יכול להיות שזה לא המקום הכי אותנטי בעולם (בכל זאת, אנחנו לא בטקסס) אבל זאת אופציה נחמדה אם אתם רוצים לשתות בירה, לנשנש צלעות ולפגוש חבירים ותיקים.

בהצלחה בדוקטורט שיר!

השורה התחתונה:  146 דולר לשלושה אנשים, כולל מס. (מתוך זה רק 24 דולר על בירות). לא מאוד זול, אבל המחיר כלל ראשונות, שפע בשר, שלל תוספות וגם עוד קינוח, ככה שעדיין יוצא דיי משתלם.

השורה התחתונה: בלו סמוק , 116 איסט 27