על פניו ללכת למשחק בייסבול נשמע כמו משהו מעניין וחוויתי לעשות ובגדול רעיון טוב להעברת ערב פנוי בניו יורק. על פניו. המציאות היא שזה אחד המשחקים היותר משמימים ביקום וזאת כקומבינציה של מגרש מאוד גדול, כדור מאוד קטן, שחקנים מאוד שמנים וזמן משחק ארוך ומתיש במיוחד (ארבע שעות – פלוס מינוס). אני יודעת מניסיון יד ראשונה אחרי שבטעות הסכמתי ללכת למשחק בייסבול עם חברה מהעבודה עוד לפני שעברתי לגור פה – אבל אם אתם לא מאמינים לי, קראו את העדות קורעת הלב של יעל שביקרה פה חודש שעבר.
***
שלום לכולם,
נתבקשתי לכתוב רשומת אורח בבלוג מעורר התיאבון "טעים בניו יורק". קוראים לי יעל. את אוריאל אני מכירה מאז שהיה קוטר בן 15. כמה טוב אם ככה, שכאשר הגעתי לניו יורק ונתקעתי בלי מקום מגורים, יכולתי להתארח אצל אוריאל, קוטר בן 35 בקירוב ואצל זוגתו תומי, בלוגרית שווה וחכמה, נדיבה ורחבת אופקים שבלי להתבלבל לימדה אותי בכמה ימים לא רק כיצד יש לפנות אל האמריקים בצורה שבה ישימו לב אליי (אסקיוז מי), אלא גם את קיצור תולדות בנין האהוב העליה (הגראנד סנטרל) ואת מיקומו של ראמן שהוא טוב שזה למות (9$ בלבד חברים בטארקוואה ראמן).

הקיצר, אם לא הבנתם עד כה אני ממש אוהבת את העיר. אוהבת כל כך שאני מוכנה אפילו לשקול לעשות תואר שני כדי לעבור לחיות בה (אם כי כנראה זה יהיה בתנאים של עכברוש בדירה שגודלה ככל הנראה לא יהיה גדול יותר מקופסת נעליים ממוצעת). כן, עד כדי כך היה הביקור הזה מפנק. מפנק עד מאוד, לא כולל ערב אחד ארוך ומייגע וזה אפילו לא היה הערב שבו יצאתי לשתות עם אוריאל. אני מדברת כמובן על ההזמנה של הדודה שלי להצטרף אליה לחוויה ניו יורקרית משובחת, הלא היא משחק בייסבול של היאנקיס.

גילוי נאות: אוריאל הזהיר אותי שבייסבול זה משעמם פצצות, אבל לא יכולתי להתאפק ממה שהיה נראה על פניו כמו חוויה ממש נהדרת. משחק בייסבול בניו יורק, ועוד של היאנקיס!!

אז הגעתי למשחק ממש מתרגשת ובהרבה מצב רוח טוב ומוכנה לעשות קצת "גוד טיים". אבל עוד לפני המשחק, בוא נדבר רגע על האוכל (שזאת כנראה הסיבה האמיתית שאמריקאים מתאספים לטקס הקדום והפרימיטיבי הזה ולא נשארים תקועים על הספות שלהם). כמה אוכל אלוהים! נקניקיות ועוף ובורגרים וצ'יפס ובירות וקולה וסוכריות, וזה היה עוד לפני שהמשחק התחיל. (אחרי שהמשחק התחיל נשארו בעיקר העוד בירות) (לפחות עד השעה שמונה, ואז הבירות מפסיקות ורק כל השאר נשאר). ואני חשבתי לתומי שחגים יהודיים הם תירוץ לאורגיה של אוכל. מי שלא ראה שמחת משחק ביססבול לא ראה שמחת ניו יורקרים מעולם.

אז אמריקאים ונקניקיות והמנון והכל, אבל שום דבר לא יכול להסתיר את העובדה המצערת הבאה: אין מה לראות. השחקנים גם לבושים וגם, איך לומר…שמנים. לא בדיוק תאווה לעיניים.

אבל נמשיך…נשבעת שבמשך שלוש שעות לא קרה שם דבר וחצי דבר. הם עומדים על המגרש ועושים עצמם משחקים (יעני חובטים). בחיי שרציתי לכתוב משהו על המשחק ועל ההתרגשות אבל אפילו כשהייתי ירושלמית קטנה והיינו מחכים לאוטובוס היינו עובדים אחד על השני: "הנה אוטובוס!!!" היינו צועקים "לא בא!" היינו מאכזבים את החבר שסובב מבטו. ובכן, חברים, כך היה במשחק של הינקיס. התנחמתי במסך הענק שמראה את צופי המשחק. איזה יופי זה! אבל ראבאק זה כל מה שיש לכם להציע? שאלתי את עצמי בשעה עשר בלילה, השעה הרשמית שבה המשחק היה אמור להסתיים. אבל אמור יש רק בלו"ז של הסאבווי, התוצאה היא 0-0 והסיוט משחק ממשיך.

התפללתי שדודתי תכריז על שעת אפס ותיקח אותי משם. להגנתה זה אכן קרה. כעבור שעה וחצי. אני קיבלתי פטור והתחלתי חזרה את הדרך הבייתה. בדרך שלחתי לה מתוך נימוס סמס שאומר שנורא נהנתי מהחוויה המשמימה הזאת והיה ממש נפלא בצורה משעממת להחריד. היא ענתה לי שלוש שעות אחרי כן, (שתיים בלילה) כשהמשחק סוף סוף נגמר. 2-0. מי ניצח? למי אכפת.

למחרת בערב הלכתי עם אוריאל לשתות. הקרינו משחק של הינקיס. אוריאל אמר: תראי הינקיס! מעניין לי תתחת אמרתי אני והמשכתי לשתות. הבירה הייתה בהחלט מספקת פי אלף מהאוננות שנקראת משחק של הינקיס.

ובצורה מזוכיסטית משהו, בכל זאת הייתה זאת חוויה של ממש.