אחת מתופעות הלוואי המוכרות ביותר לתושבי העיר ניו יורק היא הזלזול בכל אזור מטרופוליטני מחוץ לגבולות ניו יורק. אחרי כמה שנים פה אני יכולה להתחיל להבין את זה. אחרי הכל, אחרי שאתה גר בפאקינג עיר הכי מדהימה עלי אדמות, מקומות אחרים נראים קצת חוורים. שיקאגו למשל (נחמד בשיקאגו, באמת עיר נחמדה, אבל היא לא ניו יורק) או סאן פרנסיסקו (אין לי שום דבר נגד סאן פרנסיסקו, אבל היא גם לא ניו יורק), שלא לדבר על ערים מדרגה שתיים כמו לונדון וברלין.

בקיצור, בשלוש וחצי שנים שיש לי את הבלוג  מעולם לא כתבתי על שום דבר מחוץ לניו יורק.  כל המסעדות, הטיולים, הזיקוקים, האיים – כולם ניו יורקרים. והנה אני מתיישבת לכתוב פוסט על ורמונט אז אני מרגישה שהעניין זקוק לקצת הסבר. מה שקרה זה שנורא נהנתי בטיול שלנו לורמונט וכנראה ליטפתי יותר מידי פרות כי בזמן שכתבתי את הפוסט הקודם יצאתי בהכרזה שהשבוע אני אכתוב על וורמונט בלי לחשוב על להרוס טרק רקורד מפואר של שלוש וחצי שנים, אבל אז נזכרתי שלעזאזל עם הכל, זה הבלוג שלי ואני אכתוב על מה שאני רוצה. אז הנה, קבלו את הפוסט של הסופשבוע הממש נחמד ומאוד יפה ומרובה פרות וגם טעים בוורמונט.

תמיד דימיינתי את וורמנוט כמו ארץ פלא כזאת מהאגדות, עם יערות מרשימים וירוקים ועם מלא טבע ונוף, מנוקדת בחוות עם פרות חייכניות , גבינות ומלאה בחוואים ידידותיים וחכמים. כשהגעתי לשם בפועל גיליתי שהמצב הוא בדיוק כמו שדמיינתי אותו. היערות אדירים ומרשימים וירוקים, יש מלא טבע ונוף נקי, וורמונט מנוקדת בחוות קטנות ומקסימות עם פרות ותרנגולות פוטוגניות להחריד והחוואים לא רק ידידותיים וחכמים אלא גם אצילים, חברותיים ושמחים תמיד להמליץ על מסלולי טיולים וסודות של מקומיים באזור.

את הדרך צפונה ביום הראשון עשינו על כביש 7, שמתחיל בקונטיקט וממשיך במסצ’וסטס לפני שהוא מגיע לוורמנוט. הכביש צר ופתלתל והנסיעה בו משמעותית ארוכה יותר מאשר לקחת את הכביש המהיר, אבל רציתי את תחילת הטיול לעשות דווקא בכביש קטן, צר ומפותל אבל כזה שגם עובר דרך מלא עיירות קטנות בדרך ועם נופים מקסימים. אז מה אם לקח לנו שבע שעות לעבור דרך של שלוש מאות קילומטרים.

במנצ’סטר, בתחנה הראשונה שלנו פגשנו את ניל. ניל מנהל את הצימר שלו כבר קרוב לשלושים שנים וכבר קרוב לשלושים שינה ששנתו נודדת בלילות. הוא פותח את החלון של חדר השינה שלו גם בלילה כדי לוודא שאף אורח לא מסתבך או מאחר או מחפש עזרה. בגלל זה בבוקר הוא לא אוהב שמדברים איתו לפני שמונה. אוהב להתקלח בנחת ככה ולשתות קפה לפני שהוא נכנס למשרד. ניל הראה לנו בגאווה את תנור הלבנים שהוא בנה ביחד עם חותנו במשך סופש אחד לפני כמה שנים. זה בעצם תנור מרשים ונורא קינאתי כשניל סיפר שבקיץ כל סופש הוא אופה מגוון מטעמים לבני משפחתו. אוריאל התחיל לדבר כבר על איך יבנה תנור לבנים על אדן החלון של הדירה שלנו בניו יורק ואיפה נשים את בלוני הגז, או עדיף אם נמצא כור כרעיני (קטן) לחמם את התנור. #הבדליםביןניויורקלוורמונט

בבוקר (אחרי שמונה) ניל הציע שנלך לבקר בחוות טיילור כדי להצטייד במטעמים לקראת המשך הטיול. הגענו לחווה בסביבות תשע רק כדי למצוא סביבנו…אף אחד. היו הרבה פרות שרעו בשלווה בכר הדשא, יש כמה תרנגולות ותרנגולי הודו אבל אף חוואי לא נראה באזור. הסתובבנו בחווה ותהינו אם הגענו מוקדם מידי. אחרי הכל, היית מצפה שחוואים יהיו כבר ערים בתשע בבוקר. פתאום שמענו מכונית מתקרבת ונעצרת בחריקת בלמים ממש לידנו. בחורה צעירה צעקה לעברנו “אוי לא! הפרות בחוץ! אם אתם צריכים עזרה חכו רגע אני תיכף חוזרת!”. מסתבר שהפרות השובבות השתובבו להן על כר הדשא של השכנים והבחורה הצעירה מיהרה לכנס אותן חזרה הרחק מהכביש. כשהיא חזרה היא סיפרה לנו שהחווה ריקה כי אמא שלה כרגע בשוק האיכרים מוכרת פשטידות והיא חזרה רק כדי להאכיל את הפרות ולהוציא גם את הסוסים. הצטיידנו בגבינת גאודה וכיכר לחם והמשכנו לשוק האיכרים כדי למסור דש לאמא ולקנות פשטידה. בדרך לאוטו התקיפה אותנו להקת חזרזירים קטנים ומתוקים להפליא, או לפחות היו מתוקים עד שאחד מהם ניסה לנשנש לאוריאל את הנעל. בניו יורק הדבר היחידי שהיה מנסה לנשנש לאוריאל את הנעל זה עכברוש (אם כי גם הם חמודים נורא).

בחזרה לשוק איכרים. ספק שוק איכרים, ספק מפגש קהילתי. כל איכר והגבינות או הירקות שלו, וגם כמה דוכני אומנות מקומיים ונקניקים (גם מקומיים). הצטיידנו בעוד גבינות ולחמים ותופינים כשעלתה במוחנו השאלה שקשורה לאיך נחתוך את השלל.

התייעצנו עם אחת המארגנות שחככה בשאלה ונזכרה שהחנות יד שנייה המקומית פתוחה היום. וזה באמת אירוע מרגש כי היא כמעט אף פעם לא פתוחה. ההוראות היו כאלה: “סעו בחזרה לצומת איזה מייל אחד. בטוח לא יותר משתיים וזה יהיה בצד ימין. ליד הכנסייה, בטוח לא תפספסו את הכנסייה” ובאמת שעות הפתיחה של החנות אזוטריות ביותר, שניות רק למגוון החפצים שאפשר למצוא שם. בגדים, כובעים, תחתונים (יד שניה?), כלי בית, מסגרות לתמונות ועוד ועוד ועוד. אוריאל איתר שני סכינים וקנה אותם במחיר המבצע של 25 סנט (לשניהם). בניו יורק 25 סנט לא יקנו לך אפילו מסטיק. אפילו קבצנים יסתכלו עליך בזלזול.

המשכנו לעיירה פרו ולאגם גריפין לטיול קצר. בדרך פגשנו איש זקן עם כלב שהצביע על אחד הפרחים וציין שזה יחסית מוקדם לעונה שהם פורחים. הוא גם סיפר שהסיבה שחלקים נרחבים מהכבישים בעיירות הקטנות הן יותר דרכי עפר מאשר כביש זה בכוונה כדי לגרום לנהגים ליסוע יותר לאט. וגם לסוסים יותר קל. הטיול עצמו היה רגוע ויחסית מאוד מישורי ובמיוחד חוץ מהאיש הזקן עם הכלב לא ראינו אף אחד במשך שעתיים וחצי. עשינו פיקניק עם גבינות ותופינים על שפת הנהר וחיפשנו בונים אבל כל מה שראינו היה תולעת קטנה שהתחפרה באדמה כשהגענו. גם בניו יורק יש אגם בסנטרל פארק, אבל כמו הרבה דברים אחרים, אם רוצים לתפוס נקודת פיקניק משובחת לידו, כדאי להגיע לשם כבר לפנות בוקר.

משם המשכנו ליעד השני שלנו, וודסטוק. לא לבלבל עם וודסטוק, ניו יורק המיתולוגית של 1969, אנחנו מדברים פה על וודסטוק, וורמונט, עיירה שנראת כאילו יצאה המרגע מהסדרה “גילמור גירלס”. רחוב ראשי קטן וחנות, מלא בחנויות עתיקות ובתי קפה חביבים שם ניגנו את מיטב אופרות הרוק של שנות התשעים. אחרי שהתחזקנו בקפה הלכנו לצימר שלנו לאותו לילה ופגשנו את טרי ואת ברי ואת החתול טילי. טרי אירחה אותנו בבית היפה והעתיק שלה שמקושט בסוס קרוסלה שאמא שלה האומנית בנתה. טרי ליוותה אותנו לחדר שלנו שהיה מרוהט בסגנון בית קטן בערבה וכששאלתי לגבי המפתחות היא הסבירה שלא צריך. טרי גם הזמינה אותנו לטייל בחווה, טיול של שעת בין ערביים. ראינו את גינת הירק הקטנה שהיא מטפחת, תרנגולות חומות, את השדה הפורח ואת האסם החדש שהם בנו לאחסן את מלאי הקש של שנה הבאה.

לקראת הערב נסענו לחווה אחרת שנקראת קלאודלנד כדי לאכול ארוחת ערב. בקלאודלנד יש מסעדת “מהחווה לשולחן” במובן המילולי ביותר האפשרי. המסעדה ממוקמת בתוך החווה ומשתמשת רק במוצרים מקומיים שלהם או של החוות באזור. בתפריט, מלבד האוכל, רשומים גם כל המוצרים שבהם השתמשו ומאיזה חווה הם הגיעו. החוויה של האכילה בקלאוד לנד היא נורא מיוחדת והייתה אחת האהובות עלינו ביותר. התפריט הוא יותר לנוי בגלל שיש רק מנה ראשונה אחת, עיקרית אחת וקינוח אחד, והכל מבוסס על מה שכרגע בעונה וגדל בחווה. מהמרפסת היפה של המסעדה אפשר להשקיף על האחו הירוק ולראות את ארוחת הערב של מחר פרות האנגוס רועות בשדה. מצד אחד, הרבה אנשים שדיברתי איתם אמרו שזה קונספט דיי מחריד. מצד שני, רוב הפעמים שאתם רואים בשר על הצלחת אתם לא באמת חושבים על המקור שלו, ופה לפחות יש הזדמנות לראות בעצמכם את התנאים שבהם הפרה גדלה. הייתי יכולה להמשיך להיכנס לנושאים שקשורים למוסריות אבל זה יהיה (אולי) בפעם אחרת. המנות פה היו טעימות בצורה בלתי רגילה, וגם פחדתי ללטף סוסים בזמן שאוריאל ליטף את הסוסים בחצר. בניו יורק, הדבר היחידי שאפשר ללטף ליד מסעדות זה הומלסים, ואני לא חושבת שהם אוהבים שנוגעים בהם.

בבוקר, קיבלתי בצימר צלחת מלאה בכל טוב וטורי הסבירה: הירקות, מהגינה שלהם, והנקניקיה היא מהחווה של השכנים. אוריאל התחבר עם טילי החתולה והם שניהם פתחו בסשן מזמוזים הדדי עז ביותר. ברי הציע שנלך לבקר בחוות בילינגס שהיא לא רק חווה אלא גם מוזיאון לטכנולוגיות משק היסטוריות וגם הציע כמה מסלולי טיול באזור. אוריאל נפרד לשלום (בקושי) מטילי והמשכנו בדרכנו.

חוות בילינגס היא חווה מתפקדת, אבל בעיקר גם מרכז מבקרים למשפחות שאפשר לקבל בה גם הסברים על תהליכי ייצור של חמאה וגבינות, ולראות פעילויות שונות שקשורות לחיות המשק כמו איך עושים פן לפרה (אני לא מגזימה). החלק המוזיאוני של המקום דיי נרחב אבל היה גם דיי נטוש, לא בלתי צפוי לאור העובדה שבחדר ליד אפשר לדגום גבינות מלפחות 12 יצרנים מקומיים, וכך עשינו.

בשיחה עם סבא'לה בחווה, החלטנו לטייל בהר תום (ברגע ששמעתי שזה השם של ההר לא ממש הייתה שום אופציה סבירה אחרת). המסלול כולו בעלייה אבל היא דיי מתונה (מלבד החלק האחרון שהוא מאוד סלעי ותלול – אבל יש חבלים לעזרה בהתקדמות) והנוף מהפסגה לגמרי שווה את זה. הנוף, וההישג של להצטלם על פסגת ההר עם הטג ליין "תום על פסגת הר תום". פרייסלס! בניו יורק, עוד לא קראו לאף הר על שמי

עייפים ומזיעים החלטנו לבקר עוד חווה אחת בדרך לעצירת הלילה הבאה. חוות שוגרבוש מיוחדת כי הם מייצרים מייפל וכשזה לא עונת חליבת המייפל אפשר להיכנס לחדר העבודה שלהם וללמוד על תהליך ייצור המייפל. (זה נשמע משעמם ברמות? כי דווקא היה סופר מעניין). תהליך החליבה של העצים הוא סופר דקדקני, ומתבצע רק בימים שבהם יש איזון של טמפרטורות מאוד קרות בלילה וחמימות (יחסית) ביום. גם סוף סוף למדנו מה ההבדלים בין רמות הדירוג השונות של המייפל: בהיר, אמבר, כהה, כהה מאוד (ההבדלים הם מזמנים שונים בעונה, הצבעים הבהירים מגיעים בתחילת העונה והכהה יותר לקראת הסוף). לכהה מאוד קראו פעם "סוג ב", אבל הפסיקו לקרוא לו ככה מטעמי שיווק. גם בחווה הזאת אפשר לטעום הרבה גבינות וגם הרבה מייפל (מכל הסוגים) והצטיידנו בסטוק לקחת הבייתה. 

לקראת הערב התחלנו ליסוע לצ'סטר, אבל רק הנחנו את הדברים ויצאנו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא סולו פארם & טייבל. כמעט וויתרנו על הנסיעה כי כבר היינו דיי מחוקים אבל אני שמחה שלא וויתרנו. סולו היא המסעדה היחידה שזכתה בפרס בירד היוקרתי למסעדות בוורמונט, וגם שם, איך לא, יש תפריט שמתבסס כולו על מוצרים עונתיים ומקומיים.

בחזרה בצסט'ר, בבוקר אכלנו פירות (מהסביבה) ו-וואפל עם פרג ורוטב סירופ מקומי שג’ן הכינה. בוב מאוד גאה בצימר שלו וסיפר לנו שהוא וג’ן הלכו לסדנה לניהול צימרים ושהם דווקא רצו לפתוח אחד בברלינגטון, קרוב יותר לאיפה שהבת שלו גרה אבל בסדנה אמרו שהמקום האידיאלי לצימר הוא דווקא בקרבה לאתרי תיירות (כמו אתרי סקי) בשילוב עיר שאין בה בכלל מלונות (כמו צ’סטר). בוב היה פעם עורך דין אבל החליט לעשות הסבת קריירה אחרי שאשתו איבדה את המקום עבודה שלה. וככה, במקום להנות מגיל הפרישה שלהם ולהיות קרובים לנכדים, הם משלימים הכנסה בניהול צימר. הבית אגב, נבנה ב 1782 מה שאומר שהוא נבנה לפני שעוד וורמונט הייתה חלק מארצות הברית. והפנקייקים היו באמת טעימים, אם כי גם בניו יורק יש פנקייקים טעימים.

בדרך דרומה (הפעם נסענו על כביש 91) עוד הספקנו לעבור בעיירה קטנה וחמודה אחרונה שנקראת בראטלבורו. יום שני גם היה יום הזיכרון האמריקאי, ויש הרבה שאומרים שזה סתם תירוץ לאמריקאים לעשות ברביקיו ושופינג. אבל במקרה הזה עברנו ליד בית הקברות המקומי וראינו הרבה אנשים משתתפים בטקס זיכרון, מה שהיה עצוב ומרגש. בעיר עצמה יש מוזיאון אומנות קטן ושלל בתי קפה וחנויות עתיקות להסתובב בהן.

בדרך חזרה הבייתה דיברנו על כל הדברים שלמדנו בכמה ימים האחרונים. מצד אחד, וורמונט היא מדינה משכילה וחילונית, עם אחוזי מובטלות נמוכים וגם הומוגנית להפליא – מסתבר שמעט מאוד מהגרים מוצאים את עצמם בחווה. מצד שני, מכל האנשים דיברנו איתם ומכל מה שראיתי, האנשים פה לא עשירים, ממש לא. וקשה לגמור את החודש. מצד אחד, למדתי הרבה על חוואות אורגנית ומה המשמעות האמיתית של “מהחווה לשולחן”. למדתי שאפשר וראוי להתייחס לחיות בכבוד. מצד שני, זללתי לא מעט בשר וגבינה. מצד אחד, החופשה הזאת, מעבר להיות כיייפית וטעימה הייתה גם מספקת מבחינה נפשית ורוחנית. מצד שני, היא הייתה גם קצת עצובה.

כל כך הרבה יופי, כל כך הרבה רגש, וכל זה בארבעה ימים. אני מקווה עכשיו שההחלטה הרגעית לכתוב על דברים מחוץ לניו יורק קצת יותר מובנת עכשיו. בהמשך, הערכתי את ההוצאות הכספיות ולינקקתי לכל המקומות שהוזכרו בפוסט. אם יש לכם עוד שאלות על הטיול – נשמח לשמוע בתגובות. לסיום, הנה השלל שחזרנו איתו הבייתה:

השורה התחתונה:

השכרת רכב לארבעה ימים: 186 דולר

לינה: 175 דולר (ממצ'סטר), 185 דולר (וודסטוק), 169 דולר (צ'סטר)

גבינות ופירות בשוק האיכרים: 15 דולר

שני סכינים: 25 סנט

ארוחות ערב: קלאודלנד פארם: 142 דולר , סולו פארם & טייבל: 188 דולר

כניסה לזוג למוזיאון בברטלבורו: 16 דולר

כניסה לזוג לחוות בילינגס: 28 דולר

שלל לקחת הבייתה מחוות טיילור: 63 דולר

שלל לקחת הבייתה מחוות שוגרבוש: 52 דולר

אגרות כבישים: 26 דולר

דלק: סביב החמישים דולר

סה"כ: בערך 1300 דולר כולל הכל לזוג לארבעה ימים (ו25 סנט על הזוג סכינים).

לפרטים נוספים:

מנצ’סטר: צימר

לונדונדרי: חוות טיילור, שוק איכרים, חנות יד שנייה (אין אתר אינטרנט, אבל היא ממש ליד הכנסייה)

וודסטוק: צימר, חוות בילינגס (עם המוזיאון), חוות שוגרבוש (עם המייפל), מסלולי טיולים בהר תום (אנחנו עשינו את הראשון ברשימה), חוות קלאודלנד(ארוחת ערב)

דרום לונדונדרי: סולו פארם& טייבל

צ'סטר: צימר

ברטלבורו: מוזיאון