אוריאל טוען שקשה לרצות אותי. שזה מוזר, כי אני תמיד ראיתי את עצמי כבן אדם חביב ונוח לבריות, עם בקשה אחת לא בלתי סבירה ליקום: שהכל יעשה בדיוק לפי הרצונות שלי והטעמים שלי ושיהיה בדיוק כמו שתכננתי אותו. לא בלתי סביר, כבר אמרתי. ניקח מסעדות למשל. הדרישות שלי לא בשמיים. סך הכל ביקשתי מסעדה שתהיה יפה ותרגיש יוקרתית אבל לא פלצנית, שיהיה להם תפריט יין נאה (בשביל שאוריאל לא יקטר) ותפריט קוקטיילים נחמד בשבילי, שהמלצרים יהיו חברותיים אבל לא יותר מידי, שיהיה אוכל מעניין וטעים, שיהיה אפשר לבחור מנות מהתפריט כמו בן אדם מהוגן ולא להתייאש במשך ארבע שעות עם תפריט טעימות, וגם שהמחיר לא יהיה יקר מידי. אני באמת לא מבינה למה אוריאל אומר שקשה לרצות אותי. דווקא יש מקום כזה, והוא נקרא באטארד.

כבר הייתי שם כמה פעמים, עם חברים ועם משפחה (והייתי באה גם עם קולגות אם הקולגות שלי לא היו מעפנים לאללה) ויש קונצנזוס מלא שהמקום מוצלח. התפריט מורכב מארבעה חלקים: ראשונות, ביניים, עיקריות וקינוחים ואתם יכולים להזמין שתי מנות, שלוש מנות או ארבע מנות. כל כך פשוט וכל כך נח. אתם ממש רעבים? לכו על ארבע מנות. רעבים בצורה בינונית? תזמינו שלוש (ואז יהיה לכם ראשונה, עיקרית וקינוח, או פתיח, ראשונה ועיקרית) או אם אתם לא ממש רעבים תזמינו רק שתי מנות (ותנשנשו אחרי כן לאוריאל את האוכל שלו).

יוקרתי אבל לא פלצני אומר שהשירות יהיה ברמה הגבוהה ביותר אבל לא מנג'ס. עוד דרך טובה לזהות מסעדה יוקרתית היא עגלת גבינות. ראיתם אחת כזאתי? מזל טוב, אתם במסעדה יוקרתית! אבל פה זה לא מנג'ס, כלומר, לא יביטו עליכם בבוז אם תבחרו לסיים את הארוחה עם גבינה אחת, חמש או בכלל בלי גבינה (אבל אם זה המצב תגידו לי בבקשה כדי שאני אדע להפסיק להיות חברה שלכם) (אבל המסעדה לא תשפוט אותכם).

האוכל יצירתי אבל לא מתיימר. התפריט משתנה הרבה בגלל שיש דגש על עונתיות אבל בכל זאת הנה דוגמה קיצית: גספצ'ו לבן. גספצ'ו בדרך כלל עשוי מעגבניות ולכן הוא אדום אבל הוא הוא היה עשוי דווקא מתמציות שקדים וממלפפונים, וקושט בעוד ירקות עדינים שבעונה. זה יצירתי, ומנה קלילה וטעימה ומתאימה מאוד לקיץ, אבל אף נודניק לא הסביר לי עשר דקות על "הקונספט" שלה, והסיבה היחידה שאני יודעת מה היו המרכיבים זה כי שאלתי.

עוד דוגמה? פסטרמת תמנון. כמו נקניקי פטה כפריים צרפתיים אבל עם תמנון באמצע, וזה טעים, ממש. ויצירתי. בלי להעיק – כי אפשר להבין מה זה ואף נודניק לא הסביר לי במשך עשר דקות איך השף ממליץ לאכול את זה. מתחילים להבין למה אני מתכוונת?

העיקריות לא פחות מצוינות, ועוד לא פגשתי מישהו שלא בילה דקות ארוכות בניסיון להחליט אם ללכת על הפסטה הטרייה, הברווז, העוף או הדג. אין הרבה אופציות אבל איכשהוא כולן נראות סופר אטרקטיביות ותמיד קשה לי להחליט. מזל שאפשר תמיד לנשנש גם לאוריאל את האוכל.

באטארד הייתה לגמרי הופכת להיות אופציה מובילה בכל פעם שבאים אורחים לעיר אלמלא בעייה אחת קטנה: ממש, אבל ממש קשה להשיג שם מקום וכדאי להזמין לפחות שבועיים מראש (או חודש אם מדובר על הסופ"ש). אפשר מידי פעם למצוא שולחן לשעה חמש או עשר בלילה בהתראה של יום, אבל לא הייתי ממליצה לקחת את הסיכון. אנחנו עדיין לוקחים לשם אורחים, אבל רק כאלה שהצליחו להודיע על הביקור שלהם מספיק זמן מראש (וקולגות לא מעפנים).

השורה התחתונה: ב 69 דולר לשלוש מנות (מה שבדרך כלל מגיע לאזור המאה לאדם כולל שתייה וזה) אי אפשר להגיד שזה מקום זול, אבל הוא לא יקר בצורה מחפירה והתמורה בהחלט משתלמת.

לפרטים נוספים: באטארד, 239 ווסט ברודווי.