יש רגעים שהמציאות פוגעת לך בפרצוף. למשל, כשתמיד חשבת על עצמך כבן אדם שמח, רגוע ושלו, עם סבלנות וקור רוח שמשתווים רק לוטרינר בשעה שהוא גוזר צפורניים של חתול מרדן. אז תארו לכם כמה הופתעתי כשתמי (היי תמי!), שהיא בן אדם נפלא וקולגה אהובה, בישרה לי שזה ממש לא המצב

כלומר, היא הסכימה עם החלק הראשון, ולא ממש עקבה אחרי התאוריה של גזירת צפורניים לחתולים, אבל הודיעה לי שלפחות בעבודה, כל החלק האמצעי לא בדיוק נכון. כלומר, ידעתי שבבית אני תמיד עצבנית ורגזנית ושהייעוד שלי בחיים מסתכם בלעשות לאוריאל את החיים ממש קשים (אני לא מרשה לא לבנות מעשנה בבית וגם לא תנור פיצה בחדר עבודה), אבל תמיד חשבתי שבעבודה אני מצליחה להסתיר את זה. אז מסתבר שלא. כמו שבבית אני מתנהגת כמו חמוס עצבני שעובר גמילה מקוקאין ויש לו סבלנות של עכבר על אסיד *, כך גם בעבודה, אני חמוס עצבני, נשכן ומרוגז, אבל לפחות כזה שבסוף משיג בדרך כלל את מה שהוא רוצה. (את העובדה שאני גם קונטרול פריק תמי גילתה לי כבר שנה שעברה).

אבל גם לחמוס רגזן כמוני יש ימים קשים, כשהבוס עולה לך על העצבים, הלקוחות מייאשים לך את הנשמה ובכלליות אתה מצטער על היום שלמדת לקרוא ולכתוב בו, ואתה יושב ומהרהר ביתרונות של קריירה אלטרנטיבית של ייעוץ לגבי הלבנות הון. בימים כאלה, יש רק דבר אחד לעשות, לקחת את רונן וללכת לאי קסום של שלווה ורוגע.

הסיבה שצריך לקחת את רונן היא קודם כל ששיחות עם רונן מרגיעות אותי (כל עוד אנחנו לא מדברים על טחינה), וגם כי אני תמיד שוכחת מה השם של המקום, וגם איפה הוא נמצא, וגם כל פרט מזהה אחר חוץ מתחושת השלווה הקסמה שתמיד שורה עלי בהגיעי לשם. קודם כל, כל הקירות לבנים, צבע לבן חמים כזה עם עץ, כזה שמזכיר לך שהעולם לא נוצר ממנורות פלורסנט, קירות אפורים ושולחן בצבע בז'.

התפריט הוא יפני חצי מסורתי. החצי שכן קשור לאומוסובי, כדורי אורז שמוגשים במקום, בליווי חמוצים יפנים ומרק מיסו. החצי שלא, קשור לצורה שבה מכינים את האומוסובי. שתבינו, כדור אורז אמור להיות ממולא בדברים יפנים כמו מיסו, שומשום, עלי דובדבן, צלפוחים ומארו החתול. אבל פה, המילויים עכשווים ועדכניים כמו פטריות-קישוא, בקר, בטטות, וגם, כמובן, צלופח.

הדיל צהריים כולל בתוכו שני כדורים כאלה לבחירה, מרק מיסו (מתוך ארבעה מרקים לבחירה), חמוצים ותוספת כלשהיא – היום הייתה במיה.  כל העסק מוגש באסתטיות במגש, וכל מה שנשאר לעשות הוא לנשנש בתאבון ולדון במסעדות נוספות שוות עם רונן.

בדרך חזרה למשרד, הרגשת השלווה מחזיקה מעמד בערך חמש דקות או עד שאני פותחת את המחשב, מה שבא קודם, ואני הופכת חזרה לדביבון על ספידים*.

מזל שתמיד אפשר לחזור לבית הקפה הקסום גם מחר (אם רונן נמצא במשרד).

***

השורה התחתונה: עשרה וחצי דולרים לתפריט צהריים, וכן, זה מאוד ממלא.

לפרטים נוספים: הלכתי להטריד בפעם המליון את רונן, שמוסר שהמקום נקרא האנאמיזוקי קפה, ונמצא ברחוב ווסט 29 מספר 143.

* מי ששם לב לכל המטאפורות סמים בפוסט ותוהה מאיפה הן הגיעו, יכול להתחיל לראות את הסדרה המצוינת נארקוס שעלתה לא מזמן בנטפליקס.