[מסעדה] פארם Parm

הדיל עם מיירה ועדי הוא כזה: לי מותר לגרור אותן למקומות מרוחקים ושכוחי אל ולשכונות הזויות בברוקלין, ולהן מותר להתקשר אלי בכל שעה משעות היום ולבקש המלצות מאוד ספיציפיות למסעדות ("אני צריכה מקום באפר ווסט סייד שמתחיל באות גימל ויש בו יותר מעשר מנות צמחוניות אבל לא יותר מעשרים ועם אור חלש. כי הוא רגיש לאור", או, "את מכירה מסעדה שמרגישה יקרה אבל היא זולה ושהמלצריות לובשות חצאיות קאן קאן?" וכו' וכו').  אבל מיירה תמיד מבטיחה שהיא תכתוב לי פוסט אורח לבלוג ואף פעם לא מקיימת, ולכן הפעם כשהן היו זקוקות להמלצה על מסעדה שגם תהיה באפר ווסט סייד וגם איטלקית וגם תוך חמש דקות כי תיכף ארוחה מפסקת, סחטתי אותה להבטיח לכתוב פוסט אורח, והנה הוא לפניכם:

***

"טוב, אז עושים אצלי כיפור?" סמס לא קשור מעדי באמצע החיים. " המממ…" מה כיפור עכשיו, מתי זה בכלל ומה עכשיו יום וחצי באפר ווסט סייד…אבל במחשבה שניה, מסורת וזה- ואם כבר להתקע איפשהו בכיפור, אז לפחות באפר ווסט, הרי ממילא אין שם כלום… " את יודעת מה- יאללה, זורם". "יאי" היא צהלה- " נרכיב פאזל של מלא חלקים! אני כבר הולכת לקנות!"
יום כיפור, פאזל…. נו מיילא, חשבתי לי ביידיש, עכשיו לקחת חופש, לתכנן ארוחה מפסקת וזה, מזל שגם ככה לא אמורים לאכול המון ישר לפני צום, בטח נתארגן על איזה משהו קטן בבית, אולי חביתה. אז זהו- מסתבר שהעקרון המנחה שעדי סחבה מבית הוריה הוא לאכול והרבה, אם אפשר בעיקר פחמימות וכמה שיותר- כי הרי עכשיו לא נאכל כלום 25 שעות תמימות! הו לא! ( בינינו, עברתי לפחות עשר דיאטות שונות ומשונות שהיו יותר קשות מזה).
אז ישבתי והסברתי לחברתי היקרה שאין מצב שאני טוחנת את הנשמה לפני כיפור, זה לא בריא ומכניס את הגוף לפאניקה וכו, וכו, וכו… באיזשהו שלב הפסקתי להקשיב לעצמי ואמרתי,יאללה- נזרום.
טוב, אז ארוחה מפסקת, כן? עד בוקר יום הצום עדי עוד התלבטה אם לבשל או לצאת לאכול בחוץ- בסוף היא החליטה לבשל. אז כמובן שיצאנו לאכול בחוץ.
אפר ווסט סייד, כבר אמרנו? אז היות ולי אין מושג במה קורה בשכונת המשפחות שכוחת האל הזאת מחד, אך עדיין יש לי סטנדרטים לא נמוכים מדי לגבי כל מה שקשור לאוכל מאידך ( בכל זאת, כיתתתי את רגלי וכרטיס המטרו שלי הרחק ממקום הצייד הטבעי שלי- השכונה ההו-כה-מגניבה-  לואר איסט סייד…)- הטלתי על עדי את המשימה המאתגרת למצוא לנו מסעדה הולמת להכין את נפשותינו לייסורי הצום.
מכיוון שלמרות הפצרותיה של עדי לא הסכמתי בשום פנים ואופן ללכת למסעדה איטלקית רנדומלית שמציעה רק פיצה ופסטה (נו כבר! לא אוכלים פחמימות לפני צום).
החלטנו, לאחר דיונים מתישים והרבה בגלל שעדי שלפה את מילות הקסם " יש איזה מקום שתומי המליצה עליו.."  ללכת למסעדה איטלקית לא-רנדומלית שבכלל על פי ילפ מכינה בעיקר סנדוויצ'ים. סנדוויצ'ים?! תומי?! ?הרמתי גבה והטלתי ספק. אבל נו, מיילא, מה זה משנה, הרי ממילא אני רק אוכל סלט. אולי גם איזה מרק.. משהו קל, כן? (אגב, בטח קשה להבחין, אבל אני דווקא לא פולנייה)
אז קבענו בפארם. כמובן שלמרות שאיחרתי בכמה דקות, הגעתי לפני עדי וכבר הספקתי להזמין לי כוס רוזה איטלקי על הבר ( אה, גם לא ממש מומלץ לשתות אלכוהול לפני צום, אגב). באופן מרשים ומאוד לא צפוי, עדי הגיעה עשר דקות אחרי, עוד לפני שסיימתי את כוס היין שלי. טוב, בכל זאת, איחור רגיל של עדי היה משאיר אותנו בלי אוכל בכלל…
מהשניה שהתיישבנו עדי לא הפסיקה לומר שחייבים להזמין את העוף בלימון. איף, צמד המילים הזה ממש מזכיר לי עוף מכובס ועוד כל מיני מאכלים לא מעוררי תאבון. אבל אז נשלף צמד מילות הקסם " אבל תומי המליצה! היא אמרה שחייבים!" טוב, נו.. אז עוף בלימון. אבל נחלוק, כדי לא לאכול הרבה. ונזמין גם סלט. וזהו.
אבל רגע, מה עם ראשונות…? אז קרפציו לא היה להם, למרות שדווקא ביקשתי יפה, אבל לחם שום כן.
עדי רצתה גם פסטה, כי חייבים פסטה.  אני הזמנתי גם דג ( שלם!). כי אם כבר, אז שיהיה גם משהו קל…
ככה יצא שהזמנו מנה מייצגת (או שתיים) של כל סקשיין בתפריט.
קודם הגיע לחם לא קשור, ולא חם. די מבאס. מיד אח"כ הגיע לחם השום (חביב ביותר) עם הסלט הקצוץ (זניח, לא מלהיב) ובכל זאת כבר שיפר את המצב כמו שרק קצת אוכל יכול. תוך כדי התקשקשות ונישנוני לחם וסלט קלטנו שעברו דקות ארוכות ארוכות וטרם הגיע העוף המדובר, עם כביסת הלימון. המלצר, שחש במצוקתינו, מיהר להסיח את דעתינו בריפיל על חשבון הבית של כוסות היין שלנו. טריק זול ושקוף שכמובן עבד עלינו כמו קסם.
לבסוף הגיע העוף. והפסטה. והדג.
ובכן, פה עלי להתנצל וקבל עם ועולם להודות באמת: חטאתי, טעיתי, פשעתי, הטלתי דופי…  ביס אחד מהעוף שהגיע שוחה בכביסת הלימון בתוספת כל מיני עלעלים ושומים ושעועים למיניהם, התפוצץ ונמס לי בפה בו זמנית. ואוו. מבט חטוף על הפרצוף של עדי הבהיר לי שגם היא חווה ריגושים שמזכירים סוג אחר של ספרות ובאופן כללי נראה שלמלצר נהייה קצת לא נעים מכל האינטימיות הזאת שנוצרה פתאום בינינו לעוף.
IMG_3952
טעימה מהפסטה ( ריגטוני ברוטב עגבניות) לא הרשימה אותי במיוחד, אך גרמה לעדי לפרוץ בצווחות "הו! הרי זה אל-דנטה מושלם!" היות ולעדי יש משפחה באיטליה, הנחתי שהיא יודעת על מה היא מדברת והנהנתי בהתלהבות. ואז טעמתי שוב- כן, מידת העשייה של הפסטה היתה די מדוייקת. כל השאר עדיין לא היה מלהיב במיוחד.
עברנו לדג- שהגיע פשוט אברים ופרוס לרווחה על הצלחת מכוסה ברוטב עשבים ירקרק. היה טעים.
IMG_3953
העוף והלימון זכה ליחס מועדף בעליל כששתינו חוזרות אליו אחרי כל נגיסה כדי להשוות טעמים ולהתמוגג מחדש.
בשלב הזה אני די בטוחה שאיבדתי את הכרתי הקולינרית. זכרון מעומעם מעלה בי פלאשבקים של קינוח (קי-ליים פאי, שהיה די מדהים. המקון הזה ממש טוב בלהבין לימונים) והבטן שלי התנפחה למימדים הריוניים.
אחרי ששילמנו בשמחה את תמורת המפסקת בזוזים, הגיע הזמן באמת להפסיק לאכול ולדדות הביתה. או להתגלגל. שתינו אוחזות בכרסינו המתעגלת, מתנשפות במעברי חצייה ומתלוננות על מר גורלינו (וכמובן שבין לבין אני חוזרת על "אמרתי לך שלא אמורים לאכול הרבה!") ומדי פעם מפסיקות, מביטות אחת על השניה באושר ונאנחות " אבל אח.. העוף.. העוף…."
מאתיים וקצת דולר, על פחות או יותר כל מה שהיה מעניין בתפריט פלוס שתי כוסות יין (ושתיים חינם).
יאללה, לכו תאכלו עוף. כי אם כבר לענות נפשותיכם, לפחות שמחו קצת את הבטן. אה, ותמיד תמיד תקשיבו לתום. אולי חוץ ממתי שהיא לא הגיונית.
חג כיפור שמח
***
שוב אני. רציתי להגיד שאני דווקא תמיד הגיונית, וסחיטה רגשית היא אופן פעולה סביר והגיוני כשמדובר בחברה שתמיד אומרת שתכתוב פוסט אבל לא עושה את זה, ושתמיד כדאי להקשיב לי.
לפרטים נוספים: פארם, שדרת קולומבוס מספר 325.

תגובה אחת “[מסעדה] פארם Parm

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים