רבים מכם כבר יודעים את האמת עלי – שמאחורי כל האנינות המדומה, הדבר שאני הכי אוהבת לאכול בעולם זה שניצל ופתיתים. באמת, אני עושה רושם של בחורה מתוחכמת וקוסמופוליטית, אבל עמוק עמוק בפנים תנו לי עוגת ביסקוויטים ואני מאושרת. עוד משהו שאתם לא יודעים עלי, זה כמה אני אוהבת חתולים. אבל אני רק סתם אוהבת חתולים. ומה שאתם לא יודעים על אוריאל, זה שהוא קרייזי קט ליידי. לגמרי.

ערב טיפוסי בביתנו

בחיי, זה לא עוד פוסט שבו אני עושה לאוריאל רצח אופי בלי סיבה. (לכל רצח אופי יש סיבה). אוריאל לגמרי אוהב להקיף את עצמו בחתולים (אמייתיםו/או/וגם וירטואלים) ומקפיד להאכיל את החתולים (הפרטיים שלנו) לפחות 11 פעמים ביום, להקדיש ארבע שעות בבמוצע לסירוקם, ולשלוח לי במהלך היום לפחות עוד 6 תמונות של כל חתול. מערכת היחסים של אוריאל עם פיקסל היא כל כך אמיצה ואינטימית, שלפעמים אני ממש מקנאה באחווה הגברית שלהם. בעצם לא לפעמים. תמיד. כל פעם שפיקסל דורך לי על הראש במטרה להגיע להתכרבל עם אוריאל, וכל פעם שפוקסי מקשקש בזנב בכשאוריאל נכנס הבייתה ומתמתח עליו בפינוק (ומתעלם ממני לחלוטין) אני צריכה להזכיר לעצמי שגם לי יש ערך. אפילו אם אין לי זנב ואני לא חברה באיגוד הגברים המסורסים של הבית.

ובצדק, חתולים הם אחלה. נגיד, הרבה יותר מגורי של בני אדם. חתולים הם חמודים, פרוותיים, ויש להם אוזניים משולשות. איזה תענוג!

אז כל זה מסביר, כמה הייתי שמחה שמאירה גילתה לי שיש בית קפה לחתולים חדש שנפתח בעיר, ועוד בית קפה יפני! זותומרת, הקפה הוא לאנשים, ובבית קפה יש גם חתולים. זה דווקא לא קונספט חדשני במיוחד – בטוקיו מזה הרבה שנים קיימים בתי קפה חתוליים שכאלה, כדי לתת מענה לאנשים שאוהבים חיות אבל לא יכולים להרשות לעצמם לגדל אחת בבית. פלוס יפנים הם משוגעים, כבר דיברנו על זה.

אז השארתי את אוריאל להשגיח על החתולים של הבית ויצאתי לבגוד ללטף חתולים אחרים. בניגוד למה שאני מכירה בטוקיו, הכניסה לקפה עולה כסף , וזה עוד לפני שהקפה מגיע. אבל מה לא עושים כדי לטפח את תדמית הקרייזי קט ליידי ללטף חתולים חמודים.

הבעייה העיקרית שביחד עם החתולים (החמודים, כבר ציינת?) היו עוד שפע בחורות משוגעות אחרות, ככה שיצא שביליתי חצי שעה בלעקם את הפרצוף ללטף חתולים, אחרי שהזמנו תה הלכתי להציק לעוד חתולים ללטף עוד חתולים. החתולים היו מאוד חמודים. הלקוחות האחרות קצת פחות. בניגוד ליפן, שם גם הלקוחות הם חמודים בדיוק כמו החתולים (וחתולים יפניים הם אקסטרא חמודים) פה הלקוחות הם אמריקאיות מבוגרות, קולניות ומעצבנות. ויש הרבה מהן. הן עסוקות בלצחקק בקול רם ובלרדוף אחרי חתולים. לא הייתי בטוחה על מי מכולם אני הכי מרחמת: עליהן, או על החתולים. כנראה שעל עצמי, בעיקר. או בעצם על מאירה, שאולצה להיגרר איתי.

סך הכל החוויה הייתה מוזרה. זה הרגיש לי קצת כמו לבגוד בילדים הפרוותים האישיים שלי. הם תמיד מתעלמים ממני, אבל הפעם כשחזרתי הבייתה הרגשתי שהם אקסטרא מתעלמים ממני הפעם. אני מניחה שאם אתם נקלעים לסיטואציה שבה אתם חייבים להסניף ללטף חתול באופן מיידי, ושמאיזהשהיא סיבה החתול האישי שלכם לא איתכם, אז זה יכול להיות תחליף כלשהוא. מצד שני, אלא אם כן אתם מגיעים מוקדם בבוקר או בשעות שהקפה ריק, התכוננו נפשית להתמודד עם סט של קרייזי קט ליידיס בנוסף לחתולים. מצד שלישי, אם אתם קוראים את הבלוג הזה, ואוהבים חתולים, ונמצאים בניו יורק, אני בטח כבר מכירה אותכם. אז אתם מוזמנים לבוא לבקר. התה עלי.

***

השורה התחתונה: עולה בערך 15 דולר רק כדי להיכנס, אבל לא מוכרחים לקנות הרבה תה. אצלי יותר זול, כבר דיברנו על זה.

לפרטים נוספים: קונקו, רחוב קלינטון מספר 26.