נתקפתי בפרץ עז של נוסטגליה בזמן שהסתכלתי שוב באלבום התמונות של הטיול האחרון שלנו למקסיקו. אלו היו שבועיים נהדרים של אוכל חריף וססגוני, תרבויות עתיקות, מוניות מפוקפקות, בקשות מנומסות ל"תרומות" שלוו במחסומי דרכים פחות מנומסים, ים משגע וכמובן גם שפע של קלקולי קיבה. לא פלא שהתחשק לי אוכל מקסיקני לארוחת ערב. שמחה וצוהלת בישרתי לאוריאל שחשקה נפשי באוכל מקסיקני ולהפתעתי הרבה נתקלתי בהתנגדות חריפה.

"אני שונא אוכל מקסיקני" אוריאל אמר בנחרצות. "ובכלל, כל המסעדות המקסיקניות בניו יורק הם רק חיקוי עלוב בסגנון טקס-מקס, וטקסס כל כך גרועה, שאם הייתי הבעלים של טקסס וגם של הגהנום, הייתי מעדיף להשכיר את טקסס ולגור בגהנום. לסיכום" , הוא אמר, "למה שתרצי ללכת לאכול במסעדה שענף היצוא העיקרי של המדינה שלה זה דיזנטריה?".

בגלל שלא הצלחתי לשכנע את אוריאל ללכת למסעדה מקסיקנית, נקטתי בטקטיקה השנייה המועדפת עלי: הפעלת כח ברוטלי. אוריאל התפשר והציב בפני אתגר: אם אני אמצא מסעדה שהשם שלה מתחיל באות א', שנמצאת באיסט ווילג', שקיבלה לפחות ציון של שמונה שמונה בבלוג האהוב האינפטואיישן ושיש שם תמונה של חתול על הקיר, הוא יהיה מוכן ללכת.

אתגר בלתי אפשרי. או שלא?

התפריט באמפלון קוצי'נה מחולק לכמה קטגוריות: ראשונות קטנות (חמות או קרות), שלל טאקוס, חלק של מנות עיקריות גדולות יותר, וחלק ארוך מאוד של מרגריטות וקוקטיילים. ליבו של אוריאל נכמר למראה רשימת האלכוהול הארוכה מכיוון שחלקים גדולים ממנה היו עם טאקילה או מזכל, שהוא לא אוהב בכלל. וזה מאוד מצער לראות תפריט אלכוהול ולא לאהוב אותו.

בגלל שזאת הייתה פעם ראשונה שלנו שם, התמקדנו באופצית ה"סוג של טעימות" שמאפשרת לך לקחת מנת פתיח, עיקרית וקינוח וגם להתחלק בגוואקאמולה לכל השולחן וזה היה רעיון מצוין כי הגוואקאמולה היה אקסטרא טעים, עם אבוקדו טרי, תבלון מצוין (פיסטוקים קלויים בגוואקאמולה? נשמע מוזר אבל זה היה קראנצ'י ומעניין), טונות של כוסברה ומידי פעם חתיכות קטנות של פלפלים חריפים להחריד, מה שהפך עבורי את כל החוויה לסוג של רולטה רוסית. אבל עדיין שווה את זה.

בגזרת הראשונות נרשמו עוד הצלחות מסחררות, עם אורז מטוגן עם שבלולים, אטריות עם צ'וריסו ירוק אבל הכוכב היה מנה של טאמאלה פטריות. טאמאלה זה סוג של בלינצ'ס מקסיקני ומאכל סבתות ידוע. הבפנוכו של הטאמאלה גמיש ואפשר שיהיה בו עוף או בשר או ירקות או כל שילוב אחר של המוזכר לעיל רק שפה הוא הוגש כשהבפנוכו היה כבר בחוץ, והיה לו סוג של מרקם קרמי ומוסי ובכלל לא נראה כמו משהו ששום סבתא הייתה מכינה.

וזה דווקא בסדר, כי הרבה פעמים ובמיוחד באוכל ממטבחים יותר מסורתיים מפחדים לפעמים לחדש ולגוון. זה לא שאני חסידה גדולה של גיוון וחידוש אבל אוריאל מזכיר שאחד החגים הלאומיים הגדולים ביותר במקסיקו הוא צינ'קו דה מאיה, חג לזכר קלקולי קיבה שתקפו את הצבא הצרפתי במלחמת מקסיקו צרפת, אז במקרה הזה חידוש (שלא לומר סניטריה) זה לא בהכרח דבר רע.

הטאקוס היו…ובכן, טאקוס. צויינו לטובה טאקו זנב השור וטאקו העז. לאכול טאקו זה תמיד נחמד אבל אף פעם לא ממש מרגש.  אז הזמנו עוד מנה של גוואקאמולה, בשביל הכיף.

יצאתי מהמסעדה מלאה, שבעה, מרוצה ובעיקר סופר גאה בעצמי כי אוריאל הסכים לצרף את המקום לרשימה המסעדות שהוא מוכן ללכת אליהם מידי פעם, ואפילו לדגום את שתי המסעדות אחיות של אותם בעלים. מצד שני, הוא התנה את ההסכמה, נראה איך הבטן תהיה מחר בבוקר.

***

השורה התחתונה:  ארוחת "סוד של טעימות" עולה רק 38 דולר, אבל אחרי דרינקים ועוד כמה דברים בצד החשבון לשלושה אנשים הגיע (לפני טיפ) ל 182 דולר. לא מאוד זול, אבל מאוד טעים.

לפרטין נוספים: אמפלון קוצ'ינה, השדרה הראשונה מספר 105