אחד הסימנים שהפכת להיות ניו יורקרי אמיתי הוא כשאתה מתחיל להתלונן על הסאבווי (במקום, אתם יודעים, להעריך תחבורה ציבורית יעילה וזולה שעובדת 24 שעות ביממה וזה). אני כבר הספקתי לאהוב את הסאבווי, לשנוא, ולחזור לאהוב אחרי שלמדתי עוד על הסודות הכמוסים שלה, והנה החמישה הראשונים לפניכם (חמשת הנוספים יתפרסמו בשבוע הבא).

סוד ראשון: התחנה הסודית הכי מפורסמת בניו יורק (ואיך אפשר לראות אותה)

תחנת City Hall מפורסמת בכך שהייתה התחנה הראשונה שממנה יצאה הנסיעה הראשונה במערכת הרכבת התחתית של ניו יורק. מסופר כי הרכבת הראשונה יצאה לדרך  באוקטובר 1904 בדיוק בשעה 2:35 אחה"צ, והכיוס הראשון נרשם פחות משעה לאחר מכן. התחנה מיוחדת מפני שהיא נבנתה בארכיטקטורה בסגנון רומנסק, שלוותה באבני מוזיאקה יפות,  קשתות, גרם מדרגות מלכותי ומנורות יוקרה שהשתלשלו מהתקרה (בניגוד לתחנות יותר מודרניות שנבנו בארכיטקטורה בסגנון מכוער ושיוו לתחנות מראה של בית כלא). חלק מהסיבות שבניית התחנה לוותה בכל כך הרבה תשומת לב הייתה כדי למשוך אנשים להשתמש במערכת הסבווי החדשה.

התחנה היפה נסגרה ב 1945 מכיוון שעברו להשתמש ברכבות ארוכות יותר, והמבנה המעוגל של התחנה הקשה על הרכבות להעלות ולהוריד נוסעים. מה גם, שתחנת גשר ברוקלין נבנתה בסמוך אליה ובגלל שהמעבר לקווים אחרים היה יותר נוח מהתחנה האחרת, חלה ממילא ירידה בכמות הנוסעים שהשתמשו בתחנת סיטי הול – אז כבר היה יותר נוח לסגור אותה במקום להרחיב אותה.

ניתן היום להגיע לתחנה אם ורק אם אתם חברים ב Transit Museum , בעלות של 65 דולר לשנה (לזוג) ולהצטרף לסיור המודרך שמאורגן מספר פעמים בשנה (והכרטיסים נגמרים כמעט תמיד תוך שעות ספורות). אלטרנטיבית, אפשר ליסוע על קו מספר 6 לכיוון דרום ולהישאר בתוך הרכבת אחרי שיורדים הנוסעים בתחנה האחרונה. כל הרכבות בקו מספר שש משתמשות בפסים הישנים של תחנת city hall כדי להסתובב ולהתחיל את המסלול מחדש לכיוון צפון, ואם תישארו ברכבת ותצמידו את העיניים לחלונות בצד ימין של הקרון תוכלו לראות לכמה רגעים את התחנה האלגנטית הישנה.

סוד שני:  מי מצביע לכיוון התקרה, ולמה (אחרי ששמים לב לזה, אי אפשר לא לשים לב)

בכל תחנה ובכל רציף אם תעמדו בערך באמצע הרציף תוכלו לראות מחובר לתקרה שלט שחור/לבן, בדומה לשלטים מחזירי אור שיש בכבישים. השלט שם כדי לסמן את אמצע המסילה כדי שהקונדקטור (שנמצא במרכז הרכבת) יוכל לוודא שהרכבת אכן נעצרה בדיוק באמצע הרציף.

זה השלט המפוספס שהתכוונתי אליו, באדיבות תחנת הבית שלי

הרציפים בניו יורק כל כך קטנים שמספיק שהרכבת נעצרה כמה מטרים לא באמצע והנוסעים בתחילת הרכבת או בסופה לא יוכלו לרדת לרציף. כל זה טוב ויפה אבל מה שיותר מגניב זה שהקונדקטורים מחויבים להצביע עם היד על השלט, כדי לאשר שהם אכן ראו אותו למטרות בטיחות. עשו ניסוי: פעם הבאה שאתם מחכים לרכבת, מצאו את שלט הזברה וחכו לראות את ההצבעה המפורסמת. הקונדקטורים חייבים להצביע עליו בכל עצירה בכל תחנה בכל קו (ורובם מנסים נואשות להעמיד פנים שהם לא עושים את זה).

כפי שאמרתי, ברגע שמתחילים לשים לב אי אפשר לא לשים לב יותר. והנה כמה שלקחו את זה לשלב הבא:

סוד שלישי: גם לרכבת יש אופנת וינטג'

שבוע האופנה של הרכבת מגיע לקראת חג המולד, שבהם קווים מסוימים בסופי שבוע מדגמנים את אופנת הוינטג' של הרכבת, כלומר, בחלק מהקווים נוסעת רכבת שמורכבת מקרונות משנות ה 20, שנות השלושים ושנות הארבעים של המאה העשרים. אפשר ממש ליסוע ברכבת  החגיגית ולעבור בין כל הקרונות ההיסטורים. מה שעוד יותר כיף זה שהקרונות שומרו במצב מצוין, כולל הפרסומות והשלטים של אותה תקופה. לא נדיר לראות נוסעים מחכים במיוחד לרכבות האלה בתקופת החגים ומוחאים כפיים כשהיא מגיעה לתחנה. (כלומר, אני).

קבלו אותה!

אם חשקה נפשכם בנסיעת רכבת וינטג' עקבו אחרי הודעות ה MTA לקראת חודש דצמבר (הרכבת נוסעת בדרך כלל בימי ראשון).

סוד רביעי: מי שמביט בי מבחוץ לא יודע מי אני

איי שם בברוקלין מסתתר בניין רגיל למראה מבחוץ, אבל הוא בעצם מסווה כניסה לתחנת שירות של הרכבת. הכניסה עוצבה כבניין רגיל למראה על מנת לא להפחיד את התושבים. כשהעניין נחשף ב 2010 נציגי הממשל טענו שהפרסום עלול לפגוע בביטחון הרכבת, אבל אפילו עד היום עוד ניתן לראות את הבניין בגוגל מפס ללא כל חשש:

צילום מסך מגוגל מפס

סוד חמישי: מה הקשר בין סאבווי לפיצה?

האמת שהקשר הוא פשוט מאוד: מאז פתיחת הסאבווי בתחילת המאה העשרים ועד היום (למעלה ממאה שנים), מחיר נסיעה בודדת ברכבת היה תמיד דומה למחיר הממוצע של משולש פיצה בעיר. כשאחד עלה, השני גם עלה ולהפך. התופעה ידוע גם כעיקרון הפיצה ואפילו הוקדש לה ערך משלה בוויקיפדיה ונוצר מודל אשר מסוגל לחזות בצורה דיי מדויקת עליה במחירי הנסיעה ברכבת התחתית.

לא צחקתי בעניין הזה

עד כאן להיום עם סודות הרכבת התחתית. בשבוע הבא נמשיך עוד חמישה סודות נוספים ובין היתר נלמד מה מוזר במפה של הסאבווי, מה השם של הקו החדש שנבנה בשדרה השנייה ובאיזה מסדרון מפורסמים שלטים שקוראים לנוסעים לחזור הבייתה במקום ללכת לעבודה.

לחלק ב' של הפוסט.

הזכירו לי השבוע (באלימות) (מתונה) שלפני כמה חודשים פירסמתי שלכבוד יום ההולדת אני הולכת לאחד מהמסעדות האהובות עלי ביותר בניו יורק, ושמעולם לא כתבתי איך היה. הבטחות צריך להראות במראה עיניים ולא במשמע אוזניים מאשר אף פעם לא, וחוץ מזה, זה עדיין מקום שאני אוהבת במיוחד. בפעם האחרונה שהלכתי לשם היה לי יומולדת 32 וממרומי גילי הגעתי למסקנה מאוד חשובה:

אני לא בן אדם מגניב.

בחיי, ממש לא. הדבר הכי מסעיר שעשיתי השנה היה להחליף את התה קמומיל של השעה תשע בערב בתה קמומיל וניל (וגם זה היה רק לתקופה מוגבלת). אפילו מיילים אני מבקשת שישלחו לי בשני העתקים ובדרך כלל אני מסודרת, מיושבת בדעתי ומיושנת בדעותיי.

ביוטי אנד אסקס לעומת זאת, זה מקום אולטרא מגניב. גם הסגנון, גם האוכל, בדרך כלל אפשר להתחכך שם בסלבריטאים אמיתיים וכמובן שיש צורך להזמין מקום שבועות מראש.

השאלה המתבקשת כמובן היא מה יש לי לחפש במקום כזה והתשובה היא כמובן: אוכל טעים. כל כך טעים, שאני מוכנה להתגבר על האיבה שלי ממקומות מגניבים, לאזור כוחות, לוותר על התה של שעה תשע ולהתנייד עד ללואר איסט סייד.

עבור היומולדת הצטיידתי במיירה, הבחורה הכי מגניבה שאני מכירה בניו יורק ושמנו פעמנו אל עבר המקום. קל לפספס כי מבחוץ זה נראה כמו חנות שמונצאלך, וצריך להיכנס פנימה ולעבור בדלת האחורית עד שמתגלה המסעדה (הדיי גדולה, שמתפרשת על שתי קומות). אפשר ורצוי להתחיל בבר כי איפה עוד אפשר למצוא קוקטילים נהדרים כמו ארל ד'ה פרל (וודקה, תה ארל גרי, לימון ומנטה) או שיקוי יופי (ג'ין, מלפפון, תות ויין מבעבע). (ואם הקוקטילים נראים לכם נשיים מידי, אז דעו שיש גם מבחר עצום של קוקטלים על בסיס וויסקי). (וגם הרבה וויסקי).

יצא שהגענו ביום שישי כמה שהתחלנו עם כמה שוטים של וודקה כדי להתאפס על הסופ"ש ואחרי כן עברנו לקוקטלים. אחרי שהרגענו את הגוף והנפש התפננו להסתכל בתפריט. יש כל כך הרבה דברים שהיה קשה להחליט מה לבחור, מזל שהמנות מתוכננות לחלוקה ומגיעות קטנות והפריטים במנה מגיעים במספר זוגי, למשל ארבע או שש. (מיירה מדווחת שכשמגיעים שלושה אנשים, המנות יוצאות בכפולות של שלוש – למשל, שש).

המנה האהובה עלי שם ביותר נקראת דאמפלינג עגבניות, שזה דאנפלינג סיני, אבל עם גבינה ובייקון ששוחה במרק עגבניות, אבל כמעט כל מה שטעמתי שם היה יצירתי וטעים.

מזל שכל כך חשוך שלא שמים לב שהזמנו שש עשרה מנות

מזל שלמיירה יש אייפון 5, כל כך חשוך שבקושי ראיתי את האף שלה

למשל, טרטר בקר שלווה דווקא בצ'יפס דקים וקראנצ'ים וגפרורי בייקון (מממ…בייקון), וגם גירסה חדשה לפרצל ניו יורקי שבו מוגשות חתיכות בשר ובצל מטוגן על לחם פרצל. (אם התיאור של המנות נשמע לא מרתק זה אני ולא הם). הצי'פס חתוכים עבה ומוזלף עליהם קצת חומץ. שזה נשמע מוזר אבל נותן לצ'יפס מן חדות ומאזן את השומניות. כמעט כל גירסה של מנה מוכרת קיבלה פה טוויסט מעניין, שלא לומר – מגניב.

אפילו ההליכה לשירותים נעשת חוויתית, ויש אפילו סיבה טובה ללכת בזוגות בגלל שבשירותים של הנשים מוגשת שמפניה. בחינם. הכי כיף לשבת על הספות הנוחות ולדסקס את ענייני השעה תוך כדי לגימת שמפניה. או שתיים.

(לא בדקתי אבל דווח לי שבשירותים של הגברים לא מוגש כלום. בעסה לכם).

בגירסת הקינוחים היו כמובן קינוחים ברבים, אבל בשלב הזה של הערב כבר הייתי שיכורה מידי כדי לרשום בצייתנות מה היה שם. נדמה לי שקאפקייקס, ונדמה לי שהם היו בטעם וויסקי.

המשאלה שלי היא לבוא לפה שוב

הלומות אלכוהול ואוכל המשכתי עם מיירה לסיבוב ברים בשכונה (כפי שציינתי, היא מגניבה ומכירה את כל המקומות השווים) כוללל בר שנקרא "שני ביט" ויש בו הרבה בירה אבל בעיקר הרבה מכונות ארקייד ישנות (למי מאיתנו שמתגעגע למשחקי פינבול ודונקי קונג) וחשוב במיוחד לא לשכוח את התעודת זיהוי (או רשיון נהיגה) כי מסתבר שגם אם את חוגגת כבר יומולדת 32 עדיין יבקשו ממך להציג תעודה בכניסה לכל מקום ותאלצי להתחכך עם הבחור בכניסה כדי שייתנו לך להיכנס ולבקש ממיירה שתקנה לך דרינקים.

עייפות ומרוצת חזרנו הבייתה להתחיל את תהליך ההתאוששות מההנג אובר. מזל שימי הולדת מגיעים רק פעמיים בשנה.

בשורה התחתונה: יקר, אבל שווה.  ארוחה לזוג (בחורות) עלתה 280 דולר, אבל זה מתאזן עם השמפניות בשירותים.

לפרטים נוספים:

ביוטי אנד אסקס – רחוב אסקס 146

טו ביט – רחוב אסקס 153

מי שעקב אחרי הפייסבוק בסופ"ש האחרון היה יכול לראות שאוריאל ואני היינו בשלל מקומות ואכלנו שלל דברים אבל החוויה הכי מעניינת הסופ"ש הייתה דווקא במוזיאון, ככה שהגענו לפינה נוספת (הרביעית כבר) של הביקורות האהובות על אומנות על ידי אנשים שלא מבינים באומנות עבור אנשים שלא מבינים באומנות (אוריאל דווקא כן מבין).

הפעם ראיתי שתי תערוכות במוזיאון ברוקלין לאומנות שלמרות שהוא קצת מרוחק ממרכז העיר, ההגעה אליו בסאבווי היא דיי קלה כי שני קווי האקספרס האדומים(קו 2 וקו 3) מגיעים ממש עד לפתח המוזיאון. נוח במיוחד לסופ"ש גשומים במיוחד. בדרך כלל זה לא מוזיאון שאני מחבבת במיוחד כי הוא עכשווי מידי בשבילי אבל בשביל שתי התערוכות האלה שווה לעשות את הטיול. שתיהן נסגרות בקרוב אז כדאי גם להזדרז.

מלחמה/צילום: תמונות של קונפליקטים במלחמות והתוצאות שלהן

זאת תערוכת צילומים של מגוון מלחמות ממתי שיש מצלמות (בערך לפני 150 שנה). הסדר של התמונות בתערוכה הוא לא לפי צלם או תאריך, אלא לפי "שלבים" של מלחמות (גיוס, טירונות, תנועת הכוחות, לחימה, חילוץ פצועים, חקירת שבויים, קבורה ואבל וכו'). הסידור המיוחד של התערוכה ממש עוזר להראות איך כל המלחמות הן אותו דבר, ואיך התוצאות הן אף פעם לא חיוביות, לאף אחד. חלק מהצילומים הם מאוד גרפיים, כולל אפילו תמונות שנאסרו לפרסום בעיתונות בגלל החשד שהן יזעזעו מידי אזרחים. ההתחלה של התערוכה מאוד מעניינת וככל שממשיכים התמונות והנושאים הופכים להיות קשים יותר ויותר והמועקה בלב מתגברת. את החלק של "חקירת שבויים" עשיתי חצי בעיניים עצומות ואת כל החלק האחרון של "אזרחים" ניסיתי לעבור בהליכה ממש מהירה.

אני גם ככה במיוחד אוהבת תערוכות צילום אבל זאתי הייתה מרגשת וחזקה במיוחד גם בגלל מה שיש בקנקן אבל גם בגלל הקנקן עצמו. זה חשוב נורא ללכת לתערוכות כאלה כדי לאתגר את התפיסות שלך כבן אדם, כי ממש, אבל ממש לא נהנים בתערוכה הזאת. בשבילי, שאפילו הלחימה בשר הטבעות דיכאה אותי מאוד, ברור לי לחלוטין עכשיו מה דעתי בעניין (מלחמה זה רע, אין יוצאים מהכלל). אני לא חושבת שיש מישהו שיכול לצאת עם דיעה אחרת מהתערוכה הזאת.

אני רוצה להזהיר מראש שזאת ממש לא תערוכה לילדים, אפילו בקושי תערוכה למבוגרים. חלק מהתמונות מאוד גרפיות ומאוד קשות. אבל מומלץ מאוד.

מלחמה/צילום – עד השני בפברואר 2014

עולם האופנה של ז'אן פול גוטייה

אחרי הביעוס והדיכאון של התערוכה הראשונה עליתי לקומה החמישית לתערוכה המיוחדת שנושאה הוא ז'אן פול גוטייה והשפעתו על עולם האופנה. כמה שהתערוכה הראשונה מדכאת התערוכה הזאת מרוממת את הגוף והנפש ומחזירה קצת את האמון בבני אדם. זפ"ג הוא פורץ דרך בגלל שהוא מראה דרך העיצוב שלו שכולנו שונים ויש מקום לאינבודיאליזם של כל אחד מאיתנו, כזה שיכול לבוא לידי ביטוי גם באופנה.

זה לא רק בגדים. זה יותר שואו. זה יותר, "הנה, ככה אנשים היו יכולים להתלבש. ולמה לא בעצם? ומה זה אומר שלא? ולמה נשים לא יכולות ללבוש בגדים שנראים יותר כמו בגדים של גברים? ולמה שגברים לא ילבשו מחוכים? ומה זה אומר עלינו כחברה שתלבושות כאלה נראות לי מוזרות?"

למה שבעצם לא ישלבו קביים כחלק מההצהרה האופנתית? מימין למעלה: סקצ'ים עבור תלבושות למסע הופעות של מדונה

ויש גם את מדונה, וגם את לינדה אבנג'ליסטה וגם את קייט מוס וגם ציצים עם שפיצים. הייתי רוצה להגיד לכל אחד שכדאי ללכת גם לתערוכה הזאת אבל אני מסייגת את הקביעה בזה שמי שבא רצוי שיהיה לו איזשהיא זיקה או לפחות עניין קלוש בבגדים או אופנה. (נגיד, מישהו שבמינימום מוכן לצפות בזווית העין בפרוג'קט ראנווי בזמן שהוא עושה משהו אחר).

מימין, שתי תלבושות מקולקציות "דוס שיק". בכובע של התלבושת השמאלית יש תג שעליו כתוב (בעברית) ז'אן פול גוטיק. משמאל, לא יודעת אבל זה פסיכי. פסיכי!

בפעמים הבאים שיוצגו אתגרי "אבנ גארד" בפרוג'קט ראנווי, גם אני אוכל לנחור בבוז אל מול הנסיונות הקלושים של המעצבים לעשות בגדים כאלה ביום אחד, אחרי מה שראיתי פה. ואני לגמרי רוצה את השמלה השחורה מהתמונה למעלה. זפ"ג – יש לך מעריצה חדשה נוספת.

ז'אן פול גוטייה – עד ה 23 לפברואר 2014

אני חושבת שזה כלל דיי ידוע שאם יש הרבה מקומיים במסעדה אז כדאי להיכנס אליה, במיוחד אם המקומיים והתפריט מאותו אזור. כלומר במסעדות איטלקיות שיש בהן איטלקים יהיה אוכל טעים, כנ"ל גם במסעדות יפניות שיש בהן יפנים וכו' (הכלל לא תקף למסעדות סיניות אגב, שבהן היחס הוא ישיר והפוך – ככל שיש יותר מקומיים, האוכל יהיה יותר דוחה). בכל מקרה, אתמול בערב חשבנו שהצלחנו כי נכנסנו למסעדה יפנית שהיו בה אך ורק יפנים. המארח של המסעדה נראה קצת פחות שמח והושיב אותנו בפינה הכי נסתרת לעין משאר הסועדים והיה צריך להשגיח כל הזמן שאוריאל לא יתגנב לשולחנות של היפנים השיכורים ושנתנהג יפה כדי לא לבייש את בעלי הבית ולגרום להם לבצע התאבדות יפנית טקסית עם מזלג קטן.

כמו שוודאי רבים מכם יודעים הייתה השבוע סופה חזקה בניו יורק ומזג האוויר קר אבל בגל החום העז של חמש המעלות שהיה אתמול העזנו לצאת מהבית. הסיבה שיצאנו מהבית אגב נקראת סוקיאקי, שנדמה לי שכבר הזכרתי פעם: זה ערימה של נתחי בשר וירקות, שמוגשת לשולחן ומתבשלת בתוך ציר סויה ועוד מיני דברים טובים. סוקיאקי זה מצוין בגלל שזה גם אוכל וגם שעשוע, בגלל שאפשר לבשל בעצמך בשולחן את הדברים לפי קצב הרעב שלך וגם מספק בדרך כלל לאוריאל תעסוקה במקום הטרדת מלצריות.

כראשונות הזמנו סשימי (שהיה טוב מאוד אבל לא מיוחד) וסלט אטריות סובה, שהסיבה היחידה שאני מזכירה אותו היא כי אוריאל טוען שזה הסובה הכי טעים שהוא אכל מעולם. כידוע לכולכם וודאי עוד מימי בית הספר היסודי, אטריות סובה עשויות מכוסמת ולכן יש להן בדרך כלל טעם דוחה נרכש. אני רכשתי בצהלה את הטעם בטיול האחרון ביפן אבל אוריאל נשבע שהוא לא יכניס ולו עוד סובה אחת לפיו. עד אתמול, כלומר. הסובה היו צ'ואי מאוד וטובלו בסלט ביחד עם עוד ירקות ורוטב חמצמץ והיוו מנת פתיח מצוינת.

הסוקיאקי היה בדיוק מה שייחלנו לו – פרוסות בשר מצוינות ברוטב מעולה. ביחד עם הסוקיאקי הגיעה לנו גם סבתא יפנית אורגינלית שגם בישלה וגם השגיחה שנאכל יפה. אני אכלתי יפה כמו ליידי יפנית באיטיות ועם כיסוי הפה, ואוריאל , במסורת יפנית ידועה קצת פחות זלל את כל האוכל כמו מלגזה. (מי שלא ראה את אוריאל אוכל סוקיאקי לא מבין את הטרגדיה שבפיטום אווזים).

זה הלפני. הקוביה הקטנה שעל הבשר היא קוביית שומן קטנה ומשמשת לשימון קערת הבישול. ג'וי!

זה האחרי. רציתי לצלם גם את סבתא אבל פחדתי ממנה.

השם של המסעדה נקרא, כמה מקורי, ניפון. זה מקורי כמו לפתוח מסעדה צרפתית ולקרוא לה פאריז, אבל סלחנו להם כי כשעזבנו את המסעדה, הבנו בדיעבד שנקלענו למקום טרנדי ומפורסם של סלבריטאים. הנה, תשפטו בעצמכם:

סלבריטאים!!

 השורה התחתונה: החשבון יצא 115 דולר (לא כולל טיפ, מתוך זה 20 דולר על דרינקים). מנת סוקיאקי לשניים וסבתא יפנית אחת עולות 60 דולר, שזה דיל מצוין.

לפרטים נוספים: ניפון, 155 רחוב איסט 52

אז חזרתי מחופשת החורף והבראתי מהשפעת ובאתי לאחל לכולם שנה אזרחית טובה והרבה אוכל טעים גם ב 2014. אני שמחה להתחיל את הפרסום הראשון לשנה החדשה עם פוסט אורח מאת אורי שהוא חבר יקר, איש טוב, וסנוב אוכל למופת.

***

במקור הייתה לנו הזמנה לארוחת ערב בבאבו אבל נאלצנו להחליף אותה בדקה התשעים בגלל הלו"ז של תום ובגלל שגם אני וגם אוריאל מעדיפים את חברתה על פני אוכל (אחד מאיתנו כנראה יותר מהשני) הסכמנו לשינוי, מצער ככל שיהיה.

גילוי נאות: באבו היא אחת המסעדות  הכי אהובות עלי בניו יורק ככה שקחו את זה בחשבון ושימו לב שאתם קוראים ביקורת מסעדה שנכתבת על מסעדה שהיא לא באבו.

גילוי נאות 2: אני פודי, צמחוני (רוב הזמן) ובגדול כל קלישאה של בחור גבוה וגרום תהיה נכונה לגבי. זה אומר שאני אוכל רק ביסים קטנים ממנות בשריות ונסמך יותר על דיעותיהם של חברי הקרניבורים לארוחה.

 ועכשיו לחווית הארוחה עצמה. כנהוג בהרבה מסעדות בניו יורק קידם את פנינו מארח הומואיסטי למדי (לא שיש משהו רע בזה) שבתורו העביר אותנו לידיו הבטוחות של מלצר לא פחות הומואיסטי (לא שיש משהו רע בזה). בגדול השירות היה מוצלח אם כי כמעט על גבול הדאגני מידי. לגבי העיצוב: קצת קשה לשפוט עיצוב של מסעדה שמקור האור היחידי שלה הוא הנר הדקורטיבי שהיה על השולחן. מצד שני, זה אומר שהמקום כנראה יותר ממתאים לדייט ראשון אם אתה בחור ממש מכוער, אבל קצת פחות לאנשים שאשכרה אוהבים לראות את האוכל לפני שהם אוכלים אותו.

הוא לא הגזים לגבי כמות האור במקום

מסיבה לא ברורה דווקא חדר השירותים היה מואר בעשרות נרות ואיפשר לראות את העיצוב המעט גותי תעשייתי שניתן להניח ששלט גם בשאר המסעדה. בכל מקרה חדר השירותים היה נחמד מאוד.

התחלנו את הערב עם מספר מתאבנים כאשר הראשון שבהם היה 6 צדפות טריות שעמדו בשני קריטריונים מאוד חשובים: היה להם טעם של מי ים, ואף אחד לא מת כתוצאה מהאכילה שלהם. המתאבן השני היה כדור אורז ריזוטו עם מוצרלה בטיגון עמוק שהוגשה עם רוטב מרינרה. בגדול טעים אבל לא ממש מרגש.

הכוכבת הראשונה של הערב הייתה המנה שאוריאל הזמין: מח עצם עם כיסוי של שבלולים ברוטב שום והחיזוק לזה היה ההתנהגות החייתית של אוריאל שהצליח ביד אחד לזלול את השבלולים וביד השנייה להחזיק את העצם הריקה ולנופף בה באופן מאיים למדי לכל אחד משני הסועדים שהאחרים שניסה בטעות להתקרב כדי לטעום אותה קצת תוך כדי ספק נהימות ספק קולות תענוג ומלמול "טעים טעים אוריאל לאכול טעים".

 אני אתן לאוריאל את ההנאה שבספק ואניח שההתנהגות הזאת נבעה ממנה יוצאת דופן במיוחד ולא מתוך דחף פראי להרוג מישהו, או גרוע מזה –סתם חוסר נימוס לשמו.

 שתייה מרעננת הגיעה בצורה של יין לאוריאל וקוקטלים לי ולתום. אחרי שעלבתי בתום על הקוקטייל תותים הסופר נשי שהיא הזמינה, עברתי להזמין קוקטייל שיותר מתאים לגברים שהכיל תפוזים. (גברים אמיתים לא מערבבים תותים ואלכוהול). גם אני וגם תום אהבנו את המשקה של עצמנו ולכלכנו על המשקה של האחר, בהתאמה.

 מחוזקים באלכוהול עברנו למנות העיקריות. המנה שתיאורה היה "ספגטי ופולפטי עם כדורי הבשר של דורה" התגלתה כפסטה עם עגבניות סטנדרטית למדי בצירוף שני כדורי בשר גדולים, שייתכן והיו שייכים בזמן זה או אחר לגברת בשם דורה. לא טעמתי בעצמי אבל ניתן לי להבין שהמנה טעימה למדי. המנה עצמה הייתה מספיק גדולה והראשונות היו מספיק טעימות כדי שתום תאכל בדיוק חצי ממנה.

 אני בחרתי "אנג'ל הייר עם שרימפס, סקלופס, קלמרי עם שום ובזיליקום". ושוב, מנה נאה עם חלקים נדיבים של פירות ים שלא עמדה בתחרות מול המנה העיקרית שאוריאל הזמין שהייתה הכוכבת של הערב: "טרופי עם חמאת כמהין,פרושוטו, אפונה ופרמז'ן". מנה מדהימה באמת. הטרופי התגלה להיות רצועות פסטה שטוחות ועבות שהיוו מצע מצוין לרוטב החמאה העשיר ולפרושוטו המעושן עם הרעננות של האפונים. זה בדיוק מה שאוכל איטלקי אמור להיות: חגיגה פשוטה של טעמים שכל אחד מהם מדהים וכולם ביחד פשוט טעימים.

 לא הצלחנו להגיע לקינוחים אז עשינו קיצור דרך ישר לחשבון שהגיע בערך ל 50 דולר לבן אדם (לפני טיפ)  – ככה שהמסעדה נמצאת בטווח המחירים הבינוני-גבוה לניו יורק.

השורה התחתונה היא שקריספו היא מסעדה נחמדה שנמצאת בעיר שיש בה הרבה מסעדות מדהימות. מלבד שתי המנות הכוכבות שאוריאל הזמין שאר האוכל היה נחמד אבל לא עוצר נשימה.

המסקנה שהגעתי אליה הייתה פשוטה: או שתלכו למסעדה נחמדה ותנו לאוריאל להזמין לכם את המנות, או אם אתם לא מעריצים של אוריאל, קחו את עצמכם ואת הכסף שלכם ולכו לאחת המסעדות שהן מדהימות. (אני,אגב, מעריץ גדול של אוריאל אבל אפילו אני מודה שהוא סוג של טעם נרכש).

 בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לתום שהזמינה אותי לכתוב פוסט בבלוג שלה ואני מקווה שעמדתי בסטנדרטים הגבוהים ביותר שהיא מציבה בבלוג שלה (סימון לחנופה).

במובן מסוים, החוויה הניו יורקרית מתמצה בארוחת הערב הזאת במובן הבא: גם אם בישלו לך ארוחה נהדרת על ידי שף סופר מוכשר במחיר סביר, עדיין אפשר למצוא על מה להתלונן.

 שלכם,

אורי

***

(בחזרה אלי) רציתי להוסיף הרהור כפירה אחרון: זה נכון שאם אתה יוצא למסעדה אחת בשנה בניו יורק אז כדאי ללכת כבר על המסעדה הכי טובה שיש באזור, אבל אי אפשר ללכת כל הזמן רק למסעדות מדהימות. (מילולית, אי אפשר, להזמין שם מקום זה סיוט וגם לא תמיד בא על ארוחה מהממת של שלוש שעות וחשבון של שלוש ספרות לבן אדם). מהבחינה הזאת, קריספו היא דווקא מסעדה טעימה ונחמדה וכדאי ללכת אם אתם באזור. אולי חלק מהמנות סתם לא מקוריות (ועדיין טעימות) אבל חלק היו ממש הברקה. לגמרי נחזור לשם פעם הבאה שנהיה באזור ויתחשק לנו אוכל איטלקי.

לפרטים נוספים: קריספו, 240 ווסט רחוב 14

כידוע לכם השבוע צוין יום ההודיה האמריקאי, חג שבו האמריקאים חוגגים את השתלטות הקפיטליזם ותרבות צריכה הבלתי מרוסנת בעולם ומודים על היכולת שלהם להמיט שואה על תרנגולי הודו ו/או אינדיאנים.

גם אני מודה על הרבה דברים, הראשון שבהם הוא שאחרי אינסוף נסיונות שירה וארז סוף סוף פינו את הלו"ז העמוס שלהם לערב אחד ככה שיכולנו להיפגש איתם.

אני גם מודה על שבוע מוצלח ביותר של דיאטה(אוריאל הוריד קילו, אני עליתי רק אחד) ועל שלל מוצלח ביותר במגוון הסיילים של בלאק פרידיי (אני קיבלתי תיק ונעליים, אוריאל מצא בגדים ומקבוק אייר חדש). בין הבגדים שאוריאל קנה גם לא פחות משלוש וארייציות על חולצת צווארון גולף שחורה, מה שגרם לשלל צחוקים ושיגועים במיטב מסורת שנות השבעים שהסתיימה ברצון שלו לאכול פונדו. (כפי שנאמר, המסתלבט בדמעה ברינה יאכל פונדו).

פונדו, לאלו מכן שאינם מכירים את המאכל הוא מיצג ארכיאולוגי משנות השבעים שבו השוויצרים השתלטו על העולם בדיאטה האופנתית שלהם של לטבול לחם בגבינה מותכת. (זה דיאטטי כי זה גם אוכל וגם ספורט). במובן היותר רחב של המילה אפשר לטבול גם ירקות בתוך הגבינה ואפשר גם לטבול גם פירות בשוקולד מותך וכמובן שהיינו חייבים לנסות את כל האופציות.

אני מודעת לעובדה שבתל אביב אנשים עוד הלכו לים אתמול(ותודה על כל התמונות שאתם מפרסמים בפייסבוק) אבל פה הטמפרטורות כבר מתחת לאפס בממוצע ויציאה מהבית היא תהליך מורכב שכולל לבישת ארבע שכבות לפחות שלוקח חצי שעה לערך, אבל איך שהגענו לחזיר הבורגני השכבות ירדו בהינף כובע ומעטה קסום של חמימות פשט בנו עוד לפני שהפונדו הראשון הגיע לשולחן (כן הגיעו סיידר התפוחים עם חמאת הוניל של אוריאל והסנגרייה שלי אבל אני לא בטוחה אם זה קשור).

המקום עצמו חמוד וצ'ארמינג כמו אחרון בתי הקפה בפאריז וכולל שולחנות מסוגננים עם ספות וכסאות בסגנון ורסאי, מה שנתן למקום אווירה ספק של מסעדה ספק של בורדל (לא שיש משהו רע עם זה). התפריט עצמו ידידותי וכולל אופציות מגוונות גם לאוכלי הפונדו וגם למי שמעוניין לשמור על העורקים שלו במצב תקין למחצה.

שירה וארז הם צוות לעניין גם בגלל שהם תמיד זורמים עם כל הצעה מוזרה שלנו לארוחות ערב (זוכרים שהם אלה שהסכימו ליסוע איתנו עד לקווינס בשביל אוכל טאיוואני?) וגם בגלל שהם מזכירים לנו שגם בגילנו המתקדם אפשר להיות לא גריאטרים ולעשות אפילו דברים שגובלים (השם ישמור) בלעשות כיף.

בכל מקרה, התחלקנו בצלחת אנטי פסטי שכללה שלל ירקות בצורות שונות ובטוסטי כרובית ופרושוטו קטנים שעזרו לנו להתאושש מהציאה המסובכת מהבית אבל זה היה רק טיזר לשתי מנות פונדו שהזמנו שכללו פונדו גבינה ופטריות ופונדו בצל צרפתי. לכל כל פונדו הגיעה מגש עמוד לעייפה בלחמים, תפוחי אדמה, אספרגוסים ושאר ירקות ופירות.

הסתכלנו סביבנו. שתי צלחות פונדו גדושות לעייפה. התחמשנו במזלג קטן, הנהנו אחד לשני ויצאנו לקרב. כמו שכבר ציינתי פונדו זה גם אוכל וגם ספורט שדורש קורדינציה ומערב תפיסה של לחם או ירק במזלג קטן, איגוף של היד של ארז, טבילה עמוקה בגבינה תוך פיתול שורש כף היד למיקסום שטח פני הגבינה על פני הלחם וצליפה מהירה של הזרוע על מנת להעביר את כל העסק לתוך הפה עם מינימום של טפטופים על השולחן (ועל היד של ארז).

שימו לב לצווארון הגולף האופנתי והזקן האופנתי לא פחות של אוריאל

בסיום המערכה הראשונה נותרו שני קערות פונדו ושתי מגשים ריקים ברובם ככה שחשנו מוכנים לצאת למערכה הקובעת הלא היא גיזרת הקינוחים. לא הצלחנו להחליט בין פונדו שוקולד מריר עם בייליס לפונדו שוקולד חלב עם גרנד מרנייר אבל המלצרית החיננית פתרה לנו את הבעייה על ידי הגשה של קערית אחת שמגישה את שני סוגי השוקולדים מופרדים על ידי פרוסת עוגה.

שלמות מבנית וקולינרית

אני מוכרחה להודות שהייתי סקפטית לגבי כל עניין הפונדו אבל מגיע להם כבוד, ולו רק על חוזקת הקונסטרוקציה שהלכה שם עם העוגה ושני סוגי השוקולדים, אבל אפילו סקפטית כמוני מוכרחה גם להודות שהיה טעים ביותר. אני לא חושבת שצריך גאונות כדי להגיש קערה שמכילה גבינה מומסת, אבל את מה שהם עושים את עושים מצוין.

אני מודה על זה שאני גרה בניו יורק. חג הודייה שמח!

אוריאל מבקש למסור שהוא גם מודה על אלכוהול

בשורה התחתונה: 180 דולר לארבעה אנשים מסווג את המסעדה הזאת בתחום הבינוני-יקר, אבל צריך לזכור שהיינו מודים במיוחד. ייתכן גם שארבעה אנשים מסוגלים לשבוע בפחות משלושה פונדואים.

לפרטים נוספים: בורזואה פיג – 111 רחוב איסט 7.

המטרופוליטן הוא אחד מהמוזיאונים המוכרים ביותר בניו יורק אבל גם אלה שמחייבים את מירב הכושר הספורטיבי בשל גודלו העצום. הטקטיקה הנכונה לבקר בו היא בצורה ממוקדת ביותר קרי, לברר מראש מה רוצים לראות ולנווט ישר לתערוכות שאיתרתם מראש אחרת תלכו לאיבוד וחבל. לא שאין קסם בללכת לאיבוד, ובמקרה של המט יש מצב אפילו שתגיעו למקומות מאוד מרתקים אבל הבעייה תתחיל כשתרצו למצוא את דרכם החוצה. לפחות 30% מהמומיות באגף המצרי זה של תיירים ממיניסוטה ודרום קרוליינה שבמשך ארבעים שנה לא מצאו את היציאה. ראו הוזהרתם.

בכל מקרה כשירות לציבור אני מגישה לכם פוסט שלישי בסדרת "ביקורות אומנות לאנשים שלא מבינים באומנות על ידי אנשים שלא מבינים באומנות" (אוריאל דורש שאני אכתוב שהוא דווקא כן מבין באומנות), כל התערוכות מהמטרופוליטן הפעם:

 משיכות קולמוס באומנות יפן

אם לא כותבים יותר על אוכל יפני בבלוג עד סוף השנה, אז לפחות שנכתוב על משהו יפני והפעם – קליגרפיה. התמזל מזלנו לבקר בתערוכה כשהאוצר בדיוק הסביר עליה ומה שלמדנו היה שכשיש הסכמה שכתב (קליגרפיה יפנית) יכולה לשקף את אופי ומצב הרוח של הכותב, אז הכותבים מתאמנים במיוחד בלכתוב בסגנון כזה שיעיד על האופי או המזג שעליו הם רוצים להעיד. כמה זן. יש שלושה חדרים פצפונים אבל בכל אחד מהם שלל מגילות נאות עם כיתובים נאים עוד יותר שאחרי שלומדים להתבונן בהם ניתן אכן להבחין בהינף מברשות מהיר וספונטני או בכתב מהוגן ורציני.

כמה שאני מתה על הגלריה היפנית ועל שלל כלים יפנים, יש מצב שזה לא לכולם. תכל'ס, אם האוצר לא היה מסביר לי בדיוק מה המשמעות של כל פסיק וצ'פוצ'יק כנראה שלא היו לוקחות לי יותר מחמש דקות לעבור בין כל החדרים. שווה להציץ אבל עוד יותר אם נפלתם על יום של סיור מודרך.

משיכות קולמוס באומנות יפן במטרופוליטן – עד ה12 בינואר 2014

באלאתוס: חתולים וילדות

באתי לתערוכה הזאת בשביל החתולים למרות שאוריאל אמר לי מראש שיש יותר ילדות מאשר חתולים. אוריאל לגמרי טעה, ספרתי לפחות ששה חתולים שונים, הבעייה היא שרובם היו בתמונות על גבול הפדופיליה כמו זאת פה:

מסבירים שבאלאתוס תופס את רגעי ההתבגרות האחרונים של ילדות, ושהילדות בציורים שלו תמיד רציניות ועצובות. טוב נו, לא פלא – עם פדופיל בסביבה אין ממש סיבה לשמוח.

לחובבי חתולים ופדופילים בלבד.

באלאתוס: חתולים וילדות במטרופוליטן – עד ה12 בינואר 2014

 תבל ארוגה – טקסטיל גלובלי בין 1500 ל 1800

שמתי לב שלמט יש מידי פעם קטע כזה של להביא אומנות שהיא לא ממש אומנות קלאסית, כמו תערוכות אופנה ובגדים. אני מאוד מחבבת סוגים כאלה של תערוכות ואני חושבת שזה גם נאה, לאור העובדה שהמט בכל זאת ממוקם על השדרה החמישית. הפעם יש אפילו אלמנט היסטורי בתערוכה ככה שאוריאל לא היה יכול ממש לקטר ונאלץ להשתעמם בשקט. בדים, אריגים, רקמות ובגדים בין המאה ה16 למאה ה 19 מוצגות לראווה ככה שניתן להתפעל גם מהיופי האסטתי של הדוגמאות שעל הקיר וגם להתקרב ולהבחין בפרטים המעודנים שמרכיבים את הבדים האלה. אני אומרת בדים במשמעות הרחבה ביותר לש המילה בגלל שיש שם גם קווילטס, שטיחים ועבודות סריגה ורקמה ועוד ועוד. אוריאל נהנה מהאלמנט ההיסטורי ואשכרה קרא את ההסברים ואני נהנתי להסתכל על הבדים היפים – עשה לי חשק להוציא את המכונת תפירה לקראת החורף. מומלץ אך ורק לאנשים שנראה להם מעניין להסתכל על …נו טוב, בדים.

טקסטיל גלובלי במטרופוליטן – עד החמישי בינואר 2014

היו לנו שפע של אורחים בזמן האחרון, אבל הכי אנחנו אוהבים שאמהות באות לבקר, ובזמן האחרון באה גם אמא של אוריאל וגם אמא שלי. מלבד מוזיאונים ושופינג וחיבוקים יש הרבה להספיק והרבה לאכול בעיר ובגלל שאמהות אוהבות ירקות לקחנו את שתיהן למקדש הטבע של ז'אן ז'ורג, הלא הוא ABC Kitchen.

אגב אמהות, אמא שלי אף פעם לא הכריחה אותי לאכול ובתור ילדה טמבלית פיתחתי ונדטה אישית נגד כל דבר עם טעם וככה יצא שהפעם הראשונה בחיים שלי שטעמתי עגבניה הייתי כבר מבוגרת, וליתר דיוק – בת 28. העגבניה לעיל נאכלה אגב באיטליה ככה שיצא שהסטדנרטים שלי לגבי ירקות הם גבוהים במיוחד. בישראל זה עוד היה נסבל בגלל שהשוק היה ממש ליד הבית אבל מאז שעברנו לניו יורק התחלנו להרגיש חוסר משווע בירקות איכותיים, שכן בדיוק כמו האמריקאים עצמם – הירקות פה מלאים בנפח ולוקים בתוכן.

אז אמהות אוהבות ירקות ולכן לוקחים אותן למקום היחידי בניו יורק שאנחנו מכירים שיש בו ירקות מדהימים. כדי להגיע לאוכל צריך להתגבר על קטע קצת פלצני של מסעדה אורגנית, ירוקה, בקונספט של "מהחווה לשולחן" ותפריטים שנעשו ממאה אחוז נייר ממוחזר, הצלחות ממאה אחוז קיא של פרות והכוסות מנזלת של עיזים (בעבודת יד כמובן).

התפריט גם במבט ראשון לא נראה מלהיב. מה יש להתלהב ממרק גספצ'ו או סלט גזר?

אז זהו, שהגספצ'ו והסלט גזר, לכל אחד מהם טעמים כל כך ירקותיים שאם היו לוקחים אותי לכאן בתור ילדה קטנה יתכן שהייתה נמנע איבה שנמשכה שנים ביני לבין דברים שיוצאים מהאדמה. באמת, למרק יש טעם טהור ומופלא של עגבניה, לגזר יש טעם מתקתק של גזר ואני דיי בטוחה שפרומתאוס מתענה לאללה היום על זה שהוא גנב את האבוקדו מהאלים ונתן אותו לבני האנוש.

כבר הרבה זמן אני מכירה ואוהבת את המסעדה הזאת אבל הבעייה היא שהמסעדה קצת חשוכה שתמיד יוצא איכשהוא שאנחנו מגיעים לשם בשלישיה ותמיד מושיבים אותנו באותו מקום בדיוק ליד עמוד שחוסם כמעט כל מעט אור שכבר היה קיים. בפעם האחרונה אמא של אוריאל התמרדה ולכן ביקשנו שיעבירו אותנו למקום קצת יותר מואר ככה שנוצרה לי הזדמנות נדירה אשכרה לצלם את המנות כדי לכתוב פוסט.

הלא יאומן – גם אוריאל וגם אני הזמנו סלטים למנה ראשונה

התמונות עושות קצת עוול לאוכל, שכשאוכלים אותו מרגישים כאילו קשת בענן (בטעם גזר) נחתה לכם עכשיו בפה וכאילו עגבנית אמברוזיה הונחה לפניכם על השולחן. שתבינו שגם אני וגם אוריאל הזמנו סלטים למנה ראשונה. ושהיו לי כמה ימים לפני פנטזיות על הסלטים שלהם. כזה טעים.

שלא תבינו אותי לא נכון – זאת בשום פנים ואופן לא מסעדה צמחונית. אוריאל עד היום מספר על החזרזירון הטעים שהוא אכל ואמא של אוריאל בכלל עפה על הדג ברוטב עשבים כלשהם שהיא אכלה. גם גזרת הקינוחים מצוינת, אם כי באמת שעדיף לנשנש עוד צנונית מאשר סתם קינוח.

אני חושבת החלטתי לסיים באופן רשמי את המלחמה הקרה בירקות. כל עוד ז'אן ז'ורג' מכין לי אותם.

השורה התחתונה: טעים אבל יקר (לא מאוד נורא ביחס למחירי ניו יורק אבל ממש לא זול).  ארוחה לשלושה אנשים (שאחד מהם היא אמא של אוריאל והיא לא אוכלת הרבה) אבל כולל קוקטלים לכולנו עלתה באזור ה 200 דולר.

לפרטים נוספים: אייביסי קיטשן,  אזור יוניון סקוור

בימים של מזג אוויר אפור וסגרירי כמו אלה שיש השבוע בניו יורק, אין יותר טוב מלזלול בהנאה קערת ראמן – הלא היא הגירסה היפנית ליוך מיט לוקשן, וזה לא קשור בכלל לעובדה שהייתי ביפן שבוע שעבר, ובמהלך חמישה ימים הספקתי לאכול שמונה ארוחות ערב ו31 קינוחים.

כמו שכל סבתא מכינה יוך מיט לוקשן שונה, כך גם הראמן היפני משתנה לפי מחוז מוצאו. בגדול, מדובר על מרק שבסיסו בשר כלשהוא (בדרך כלל חזירי) מלווה באטריות, ובדרך כלל גם בשני נתחי בשר, נצרי במבוק, ביצה קשה, בצל ירוק ואצה קטנה שמשמשת בעיקר לקישוט. בקטן, ישנם הרבה סוגי ראמן ולכל אחד החביבים עליו. לאלה מכן שאוהבים מרק עשיר ושומני כדאי ללכת על ראמן מסוג טונקוצו שהציר שלו עשוי מנתחי חזיר ובמיוחד עצמות שהורתחו כל כך הרבה זמן שצבעו של המרק כמעט חלבי. לאוהבי הטעם העדין יותר כדאי ללכת על ראמן מסוג שיו או שויו – שזה מרק על בסיס מלח (ללא תבלון מיוחד) או סויה (עם תבלון סויה). יש גם מרק מיסו שזה בגדול ציר עם משחת מיסו, אבל זאת יותר וואריציה מאשר כל דבר אחר.

לאכול ראמן בטוקיו זה המקבילה היפנית לניגוב חומוס – מן מאכל עממי פופולרי שלא משנה לאיזה ראמן ג'וינט תכנסו, רוב הסיכויים שתמצאו ראמן טעים ביותר. בניו יורק, עיר שבה הנדל"ן יקר ביותר הכלל הוא אפילו עוד יותר נכון כי מסעדות לא מוצלחות לא שורדות את מבחן הזמן, אם כי ישנן לא מעט ראמאניות שהפכו להיות טרנדיות ופופולריות מאוד – והתור והקהל בהתאם. לא משנה אם המסעדה עממית או טרנדית, נדיר שהמחיר של קערת ראמן שמספיקה להשביע סועד רעב ביותר תעלה יותר מ 15 דולר (ובדרך כלל אפילו פחות).

מה שעוד נחמד באכילת קערת ראמן זה שכללי הנימוס מחייבים שאיבה קולנית של האטריות והמהדרין מוסיפים גם קולות מצמוץ ואנחות הנאה. (ככה זה לפחות בטוקיו. בניו יורק, יכול להיות שמישהו יסתכל עליכם בהבעת גועל, אבל בניו יורק כמעט תמיד מישהו מסתכל עליכם בהבעת גועל ככה שזה לא ממש משנה. מה שחשוב זה האמונה הפנימית היוקדת שאתם הצודקים והוא הטועה).

מבחינה לוגיסטית, את המקלות אחזו ביד ימין (או היד החזקה) על מנת להקל על שאיבת הטריות ושאר הדברים הטעימים המוצקים ואת הכף אחזו ביד שמאל כך שתוכלו גם לשתות את הציר הטעים בו זמנית ביחד עם האוכל. אם אתם אוחזים את המקלות ואת הכף כמו שהוסבר, הרי שהפכתם להיות ראמניים מדופלמים ואתם מוכנים לשלוח מבטים עילאים ומתנשאים אל עבר כל שאר הסועדים.

חיפוש קצר על המילים Ramen NYC יוביל אותכם לעשרות רשימות של הראמניות הטובות ביותר בניו יורק. כמו שאמרתי, אי אפשר ממש לטעות עם ראמן בניו יורק. ובכל זאת – הנה הרשימה שלי:

• איפודו ראמן היא אחת הראמניות המוכרות ביותר בניו יורק ומככבת בכמעט כל רשימה שמכבדת את עצמה – והתור בהתאם. קחו בחשבון סדר גודל של לפחות שעה לחכות בתור. הסניף המקורי נמצא באיסט ווילג' ולפני מספר שבועות נפתח סניף נוסף במיד טאון ווסט. נכון לימים אלו התור בסניף החדש קצת פחות פסיכי. (אבל רק קצת). סוג הראמן שהמקום מתמחה בו הוא טונקוצו ראמן (הגירסה המעט חלבית, זוכרים?) ואחד השילובים המעניינים ביותר הוא ראמן טונקוצו עם משחת שום שהופך את המרק לעיסה שחורה, טעימה, וריחנית ביותר.

באיפודו, האווירה היא חלק מהטעם של האוכל

• על טוטו ראמן כבר כתבתי פעם אבל שוב בקצרה – ראמניה מוכרת נוספת שהקטע שלה הוא שהמרק מוגש על בסיס ציר עוף.
• בהידה צ'אן ראמן העניינים מסובכים משום שאפשר לבחור את דרגת השומניות של המרק (טוקיו סטייל למביני עניין, וניו יורק סטייל – גירסה פחות שומנית לניו יורקרים פסיכים)  וגם את דרגת בישול האטריות – מאל דנטה עד עיסה סמיכה. גם פה ההתמחות היא מראמן מסוג טונקוצו.

וזאת רק דרגת השומניות הבינונית

• את מנקוי טיי הכרתי אחרי שהלכתי להרצאה על תולדות הראמן (איי שיט יו נוט) ושהמרצה אמר שזאת הראמניה האהובה עליו ביותר בגלל שהיא לא פופולרית ולא טרנדית ודיי באווירה משפחתית, שככה לדעתו ראמניות אמורות להיות. עוד יתרון – היא ממש קרובה לאיפודו ראמן ככה שזאת הופכת להיות ברירת מחדל כשקר בחוץ ואין חשק לעמוד המון בתור. האווירה משפחתית והראמן טעים.

אפילו אמא שלי אהבה פה את הראמן

• גם על מומופוקו נודל בר כבר כתבתי – וזה לא פלא לאור העובדה שדיוויד צ'אנג הוא אליל אישי שלי. תכלס זאת אחת הראמניות הראשונות בעיר שאכלתי בהן וככה בלי להתכוון הצבתי לעצמי סטנדרט גבוה להחריד.
• בטאראקאווה ראמן קרה הבלתי יאומן וסיימתי לאכול את כל קערת הראמן שלי עד הסוף. יותר משזה מעיד על התאבון שלי זה מעיד על איכות הראמן במקום. האווירה פושטית כיאה למסעדת פועלים אמיתית.
• ראמן בהרלם, במקום שנקרא ג'ין ראמן – ועוד בדיוק מתחת לגשר של הסאבווי, אבל יש שם ראמן קלאסי, איכותי ובעיקר מאוד טעים.
  

  נסעתם עד להארלם והחלטתם לאכול דווקא ראמן? ברכותיי, אתם פסיכים.

אם עוד לא אכלתם ראמן אני מפצירה בכם להצטרף לעדת המעריצים. אם אכלתם ואתם מכירים מקומות נוספים טובים – אנא ידעו אותי. בכל מקרה לאחר השאיבות, האנחות והסיפוק הגדול שבסיום אכילת קערה שלמה, השענו לאחור ואמרו לבן זוגכם "אוישי דס, נה?". אם המלצר במקרה מבין יפנית, תקבלו מחיאות כפיים.

ראמן!

אני חושבת כל כך הרבה על דיוויד צ'אנג בזמן האחרון שזה לא פלא שכבר חלמתי עליו אתמול בלילה. זה התחיל עם הסדרה המופלאה the mind of a chef שצצה לי פתאום בהמלצות בנטפליקס ונגמר בארוחה במומופוקו-קו, מסעדת הדגל של צ'אנג בניו יורק.

הערה לגבי הסדרה לפני שנמשיך הלאה למסעדה:

אני מזהירה מראש שזו אחת הסדרות הכי ממכרות בעולם. יש בה רק 16 פרקים וכל פרק הוא רק חצי שעה ככה שקל להתפתות לראות "רק עוד פרק אחד" כל פעם. כל פרק מוקדש לנושא ספציפי (כמו למשל, "ביצה" ,"פשטות", "סויה" או "ניו יורק") אבל החלוקה לנושאים היא ברובה קונספטואלית כי כמעט בכל פרק בגדול צ'אנג משתכר, מבשל, מטייל ומריץ צחוקים וכזה נו שיגועים עם חברים שפים אחרים. (רנה רדזפי שהוא השף של נומה ו-וויילי דופריין מהמסעדה wd-50 מתארחים בלא מעט פרקים).  הנה הצצה קטנה לפרק על ראמן:

מה עוד צריך בסדרה על אוכל. כשהחבר שלנו טוני מפיק, בטוח שאם לא חגיגה לחך, אז לפחות יש חגיגה לעיניים. אם יש לכם זמן לראות רק פרק אחד תתחילו בפרק שמונה שנקרא "שחיתות". צ'אנג מבקר אצל חבר שהוא שף קנדי שמראה איך מכינים כריך כבד אווז ואחרי כן הולך להשתכר (ולהתעלף) בטעימות וויסקי.

הפרק הספציפי הזה, אגב, הוא זה שגרם לי לרצות ללכת שוב למומופוקו קו לכבוד יום הנישואים שלי ושל אוריאל.

אני אומרת "שוב" כי כבר היינו במומופוקו קו פעם, לפני שנתיים וחצי בערך וזה היה עוד לפני שעברנו לגור בניו יורק. למעשה, זה היה ממש קצת לפני הרילוקיישן ויותר ממה שנהנתי מהאוכל, הייתי עסוקה בלהיות בשוק מהמחירים של הדירות ובג'ט לג, אז קצת הרגשתי שפספסתי את החוויה. מה שכן, זכור לי ערב ארוך וקצת מייגע וכל מיני דברים על הצלחת שלא הייתי בטוחה מה הם. היה לי גם זיכרון מטושטש של מלצר עם קעקועים ושבבי של כבד אווז שפיזרו לאוריאל על מנה של שקר כלשהוא.

מאז 2011 עברו הרבה דגים בים (והרבה גם בקיבה שלי) וברוח ההתאהבות ב'צאנג חשבתי שכדאי לנסות שוב.

להזמין מקום למסעדה אגב זאת משימה מאוד מסובכת כי אי אפשר להזמין מקומות בטלפון ואי אפשר להזמין ליותר מידי זמן מראש ככה שצריך להיכנס לאתר שלהם על הדקה שבה נפתחות ההזמנות ולהתפלל למפלצת הספגטי המעופפת שתצליחו למצוא מקום. יש רק 12 מקומות במסעדה ויש רק סרוויס אחד של צהריים ואחד לערב, אז מה שנקרא – בהצלחה.

יש משהו מיוחד במומופוקו קו, כי מצד אחד זאת מסעדת עילית עם סוג אוכל שהוא בין היצירתיים ביותר בניו יורק, אבל מצד שני היא באווירת קז'ואל לגמרי, כלומר אפשר ומומלץ לבוא לשם בג'ינס (איסור נחרץ בכל מסעדת כוכבי מישלן אחרת בדרך כלל), הטבחים עומדים בצד אחד של הבר ומבשלים את האוכל מול הפרצוף שלך וגם מגישים לך אותו ישר לצלחת בזמן שברקע מתנגנת מוזיקת רוק. זאת כנראה אחת הסיבות שצ'אנג נחשב כרגע בין השפים החשובים ביותר בארה"ב – בגלל שהוא היה מבין אלה שפרצו את הדרך ועזרו להפריד רשמיות וסנוביות מאוכל יצירתי ויקר.

אז השף נאה בעיני, וגם המקום וגם האווירה אבל פה הדיעות שלי ושל אוריאל מתפצלות: הוא יישבע לכם בסבתו החיפאית שזו המסעדה הטובה ביותר בניו יורק, אם לא כמעט הכי טובה ever, יהלל את היצירתיות של התפריט וכמעט יפרוץ בבכי כשיתאר לכם את המנה עם שבבי כבד האווז.

אני, מצד שני, גם שנתיים אחרי הפעם הראשונה נותרתי עם אותה תחושה מייגעת של ארוחה שלא נגמרת (הפעם זה היה צהריים) כי היו משהו בסביבות ה20 ופלוס מנות, קצת מטושטשת מבעד לענני האלכוהול (בכל זאת, במקדשו של צ'אנג נהגו כצ'אנג) ובגדול לא מתרשמת במיוחד.

מה שכן, אפילו מבעד לענני הזעפופיות שלי אני חייבת להודות שרוב המנות היו טעימות, ואני חושבת שספרתי לפחות 15 חיות שונות שנאכלו תוך כדי הארוחה. התחלנו עם סדר גודל של עשר מנות דגיגיות, שש-שבע מנות בשריות וכמובן איזה חמש מנות קינוחים. בגלל שהמטבח נמצא ממש בצד השני של הבר ואין מלצרים, כיף לצפות בטבחים מכינים את האוכל ומגישים לך אותו ישר מהמחבת לתוך הצלחת.

אז כיף ומשעשע וטעים ועדיין – כל ארוחה של שלוש וחצי שעות הופכת להיות מייגעת בשלב כלשהוא, שלא לדבר על הכמויות הבלתי סבירות של האוכל שמגישים לך ככה שאחרי ארוחה כזאת כל מה שרוצים לעשות זה ללכת למקום פרטי ולהפליץ בשקט לפני שמתרסקים על הספה לנמנום אינטנסיבי ביותר.

יכול להיות שפשוט נמאס לי מתפריטי טעימות, וברוב הימים אני פשוט רוצה שיתנו לי אוכל שנראה כמו אוכל ורצוי שגם יהיה לו טעם של אוכל ועדיף משהו לא מתחכם. דג ופירה למשל, או קערת ראמן. התעייפתי מכל המשחקים של כל השפים ואוכל שצריך הסבר של חמש דקות כדי להבין איך לאכול אותו לא מעניין אותי בכלל. אם הייתי רוצה ארוחה ארוכה ומייגעת עם כל מיני דברים לא מזוהים הייתי פשוט נוסעת בחזרה לארץ לליל הסדר.

אין לי תמונות מהמסעדה אגב, בגלל שאסור לצלם שם. אבל לקראת סוף הארוחה כשרוב האורחים כבר הלכו ביקשנו לעיין בצורה יותר מפורטת באחד מחפצי האומנות שקישטו את המסעדה, והשף הסכים שאותו דווקא כן נצלם. הנה הוא לפניכם:

אני אוהבת במיוחד את הבטן שלו

לסיכום, יכול להיות שאם באמת באתם לניו יורק לזמן מאוד קצר ואתם רוצים חוויה מיוחדת, ואין לכן בעייה לשלם את המחיר המגוחך עבור הארוחה והצלחתם גם למצוא מקום, אז שווה ללכת. מצד שני, יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות בניו יורק ככה שקשה לי בלב שלם להמליץ על מקום שהוא רק "מעניין" ו"חוויה", יקר וטרנדי ככל שיהא.

בלי שום קשר, העונה הבאה של the mind of a chef אמורה להתחיל בקרוב. נראה לי שהולך להיות חורף חם ומגניב.

השורה התחתונה: 175 דולר לאדם עבור תפריט הטעימות ועוד מאה אם רוצים גם התאמות יין. סה"כ ארוחת צהריים לזוג אחרי מס וכולל טיפ תעלה בסביבות ה 600 דולר. לדעתי, קצת יקר עבור "חוויה".

לפרטים נוספים: מומופוקו קו ,  השדרה הראשונה מספר 163