קצת התלבטתי אם לכתוב בכלל על המקום הזה, כי כל הכיף בו שהוא סודי מאוד ואין בו תורים מטורפים (אין תורים בכלל) אבל אחרי הרהור של עוד כמה שניות נזכרתי שאין באמת קוראים לבלוג, ככה שסודיות המקום מובטחת.

מיד טאון. המקום שבו נשמות הולכות לא בדיוק למות, אלא לגסוס באיטיות בזמן שכל החשק לחיות יוצא לכם מאוזניים דרך ההליכה בינות גדודי התיירים וגדודי עובדי המשרדים – אלה נעצרים כל רגע כדי לצלם הבל כלשהוא, ואלא דוחפים לכם מרפק בצלעות בזמן שהם ממהרים לפגישה כנראה לא פחות מטופשת.

ובתוך כל זה, כניסה תמימה למראה. יש שם בקושי שלט ובקלות אפשר לחשוב שאתם עוברים ליד בניין מגורים.

אבל בפנים, איזאקאיה אמיתית כמו המיטב של טוקיו. אם כבר היא פחות מצועצעת מהסטנדרט היפני. בדרך כלל עיצוב של מקומות לא ממש מעניין אותי אבל במקרה הזה כדאי מאוד להזכיר את השקט והשלווה שנלווים לכניסה למקום. ככל שיורדים בגרם המדרגות לקומת המרתף מתחילים לשכוח את עמל היום (או את חציו, אם אתם עובדים באזור ובהפסקת צהריים). בפנים, אין ראוי יותר מפוסטרים וספרים של הרוקי מורקמי האגדי כדי להיכנס לתחושת הזן, שרק מתעצמת עם העיון בתפריט.

התפריט הוא גם ברוח הזן – לא מסובך מידי. בשעות הצהריים תקבלו מגש קטן ובו המנה שבה חשקה נפשכם, בליווי מרק מיסו מצוין וקערת חמוצים קטנה. אני אכלתי קוטסו, שזה סוג של שניצל יפני ברוטב קארי עם מצע אורז ורונן אכל קצת צלופח. ניתן למצוא בתפריט רק קלאסיקות מעודנות יפניות כגון קטסו דון (שזה חתיכות בשר חזיר מטוגנות), סובה ואודון – חמים או קרים, ראמן עם מיסו וקצת דג מקארל לקינוח.

הצלחת של רונן

הצלחת שלי

התשלום במזומן בלבד ובדרך כלל אני מקטרת על זה בטירוף, אבל לא כשכל העסק הזה עולה תשע דולר. בירה אגב, תעלה שני דולר. הרבה מאוד שבעה והרבה פחות לחוצה יצאתי בחזרה למשרד מוכנה יותר להתמודד עם המשך היום. רונן המצוין שגילה לי את הסוד הבטיח לחזור איתי לפחות אחת לשבוע. אריגטו גוזמיישטה!

השורה התחתונה: תשע דולר (בערב 12), באמת שאי אפשר לטעות.

לפרטים נוספים: מיו איזטקאיה. רחוב 35 ווסט מספר 53 (בין השדרה החמישית לשישית). המקום כל כך סודי שאין לו אפילו אתר אבל אפשר למצוא יותר פרטים בילפ.

אפרת ושמופי המהממים הגיעו לסופ"ש בזק בניו יורק ואולצו להתמודד עם הבישול של אוריאל, שעות של חפירות ממני, שני חתולים מיללים, עשרות שעות של הליכה בעיר, גררנו אותם לדים סאם ולמועדוני בלוז, והם עוד טוענים שהם נהנו! אנשים הם אכן מוזרים. כמחווה לבלוג שמופי המהמם כתב פוסט על טיולים בניו יורק על ידי אנשים שלא גרים בניו יורק עבור אנשים שלא גרים בניו יורק, והרי הוא לפניכם:

***

תסלחו לי אם אני קצת מתרגש, זו הפעם הראשונה שאני מתארח בבלוג. להגנתי יאמר שזו גם הפעם הראשונה שאני מתארח בניו יורק (טוב, השניה. הפעם הראשונה הייתה עם אמא שלי לפני 16 שנה, וכל מה שאני זוכר משם זה את הפיילס שוז שבו בילינו שמונה שעות. ואז חזרנו יום למחרת), ככה שאני די בתול לגמרי כשזה מגיע לניו יורק.

 למרות שלא הייתי בניו יורק בשני העשורים האחרונים, אני יודע על העיר הזאת כל מה שצריך לדעת בעיקר, אם להודות על האמת, מצפייה חוזרת ונשנית בסקס אנד דה סיטי. כמובן שכאדם אינטילגנט ומשכיל אני דואג להעשיר את עצמי במקורות ידע מוסמכים נוספים, מה שגרם לי לצעוק בהתרגשות באמצע הסיור בסנטרל פארק "יו! פה צילמו את שכחו אותי בבית 2!".

בקיצור, אני לא יודע על העיר הזאת שום דבר.

לכן, שמחתי (טוב, זה שקר גס. האמת היא שנגררתי) על ההזדמנות להצטרף לסיור של צוות ה"ביג אוניון" שתום המליצה עליו בחום העוקב אחר "כנופיות ניו יורק", סרטו ההו-כה מפורסם של מרטין סקורסזה, שאני באמת לא מאמין שיש מישהו שלא טרח לצפות ביצירת המופת הזו.

חוץ ממני, כאילו.

אני, כאמור, הייתי עסוק מאוד בצפייה בשכחו אותי בבית.

אני לא אוהב סיורים, לא בארץ ולא בחו"ל. העובדה שאני תייר לא גורמת לי לחבב תיירים אחרים כהוא זה (בטח לא כאלו עם טעם כזה מחורבן בסרטים) והסברים על ערים אחרות, בדרך כלל, אם להשתמש בשפה עדינה, מעניינים לי את התחת. ולמרות כל הכתוב לעיל, כשאתם מגיעים לניו יורק, אתם ממש חייבים לעשות את הסיור הזה.

בניו יורק, מסתבר, היה פעם פשע, אפילו לפני שעוד היו סיילים של סוף עונה. קבוצה אחרי קבוצה של מהגרים מכל העולם הגיעו לניו יורק כדי להגשים את החלום הגדול מכולם ומה שמדהים באמת הוא שכל קבוצות האוכלוסיה הללו, ללא משוא פנים וללא הבדלי דת, גזע ומין, חטפו חתיכת בעיטה בישבן מהדוד סם. ומי שקצת חובב היסטוריה ימצא את עצמו נדהם איך אנחנו מספרים לעצמנו שהמין האנושי התקדם לאנשהו, ובעצם מאז 1643 אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו באדיקות.

הסיור, יש לציין, מוגש נפלא ומתובל במנחה עם ידע מקצועי כל כך רחב על הנושא עד שאני משוכנע שיש יותר עובדות שהיא שכחה לספר לנו מאשר אלו שהיא זכרה. ה"ביג אוניון", יאמר מיד לזכותם, מעסיקים רק בוגרי תארים מתקדמים במקצועות הרלוונטיים לסיור (המדריכה שלנו עושה את הדוקטורט שלה על מהגרים לאמריקה וניו יורק בפרט), ולמרות סלידתי מתארים אקדמיים, אפילו אני אודה שמדובר במקור ידע מרשים ומלהיב במיוחד.

הסיור לא ממש עוסק בכנופיות, אבל כן עוסק בניו יורק, שזה הרבה יותר מעניין. מהמהגרים האירים הראשונים דרך תקופת העבדות של מהגרים ממזרח אפריקה ועד צ'יינה טאון וליטל איטלי, זה מדהים כמה הרבה היסטוריה עברה על כל כך מעט אריחי מדרכה. כל קיר, כל בלטה, כל עץ, כל גינה וכל שביל אוצרים בתוכם כל כך הרבה סיפורים מרתקים שאני באמת משוכנע שאין אחד שלא ימצא איזו אנדקוטה אחת מהעיר שתהיה יקרה לליבו.

 

ומסתבר שלפני ששרה ג'סיקה פרקר קיפצצה לה במנהטן על עקבי סטילטו, היה גם פשע בניו יורק, והרבה ממנו. והעיר שהיום נוצצת יותר מתמיד הייתה פעם שפך של זוהמה ועוני ופשע, שהאגדות (ונתוני המשטרה מאותם שנים) מספרות שהיו רחובות שלמים שלא היית יכול לעבור בלי להישדד או להידקר, שזה בהחלט די מבאס. ומהעוני מגיע הפשע, ומהפשע מגיע עוד עוני, וזה די מדהים לראות איך כל כך הרבה שכבות של עוני ודלות יצרו את שטחי הנדל"ן היקרים ביותר בעולם. אני אשתדל שלא להגזים כשאני אומר שהסיור הזה הוא ממש חפירה ארכיאולוגית בבפנוכו של העיר, ובין הבוץ והרפש מוצאים שם סיפורים ששוים זהב.

מומלץ, אגב, שלא לחכות עם הסיור, ולתפוס אותו ממש בימים הראשונים, משום שהוא משנה את כל ההסתובבות בניו יורק. כל כך קל יותר להבין את העיר אחר כך, עד שהקלישאה שרק אם אתה יודע מאין באת תדע לאן אתה הולך תופסת כאן שבעתיים. ניו יורק תופסת גוונים אחרים לגמרי אחרי הסיור הזה, ונוחתת עליך ההבנה שחוץ מתיקים במחירים ממש שווים יש פה גם חתיכת אבן דרך של ההיסטוריה האמריקאית והמערבית בכללותה.

אורך המסלול הוא משהו כמו 3 ק"מ בלבד, אבל ראו הוזהרתם: עומדים, והרבה. ההסברים ארוכים מאוד (הגם שמעניינים מאוד) ומתישהו, בעיקר אם אתם אוהבים, כמוני, להסתובב עם כל ציוד אלקטרוני הידוע לאדם על הגב, תמצאו את עצמכם מעבירים את המשקל מרגל לרגל וממש מתאמצים להקשיב למדריכה. חובה לבוא לסיור הזה עם נעלי ספורט מצויינות וגם עם תיק שלא יכביד לכם על הכתפיים. באמת, מניסיון אישי כואב.

אגב, מה שהכי מפתיע בסיור היה שמתוך קבוצה של 30 איש אנחנו ועוד שני טיילים מגרמניה היינו התיירים היחידים. כל השאר הגיעו מאזורים שונים בניו יורק, ונראו מתעניינים ומופתעים ביותר, וזה עוד לפני שהם שמעו את האנקדוטה המרגשת שלי בסנטרל פארק. והיי, אם ניו יורקרים אמיתיים מוכנים למחול על כבודם ולהיראות כמו תיירים לשעתיים וחצי, אתם בטח יכולים.

מחיר הטיול הוא עשרים דולרים (15 אם אתם סטודנטים, ואין עוד הנחות אם אתם קמצנים שלא מוכנים לשלם קצת יותר מ-70 שקל עבור משהו כל כך מעשיר ומקיף) ובחיי שהוא שווה כל גרוש. בסוף, כבונוס, מקבלים גם סקירה מלאה על סרטיו של מרטין סקורסזה, אם כי האנקדוטה היחידה שאני יצאתי איתה משם הייתה שמסתבר שאבא שלו עבד כגוי של שבת.

בקיצור, ממש ממש כמו הבלוג הנפלא הזה, זה סיור שמומלץ בחום, ולא תתחרטו אפילו לשנייה שלקחתם אותו. היסטוריה, פשע ואנקדוטות מרהיבות מתערבבים לסיור אחד, ואחריו לא נותר אלא לקוד קידה לסרט המופת שעשה את ניו יורק. בדיוק, שכחו אותי בבית.

 ***

(חזרה אלי)

הייתי כבר בהרבה סיורי הליכה של הביג אוניון, ואכן רובם מרתקים ומעניינים. מבלבד הטיפים של שמופי הייתי גם מייעצת לבחור טיול בשכונה מעניינת (למשל, הוילג', לואר איסט סייד או ניו יורק ההיסטורית) כי כמה שלא יהיו מוצלחים המדריכים, את האפר ווסט סייד הם לא הצליחו לעשות בצורה מעניינת. לא צריך להירשם מראש אלא רק להגיע. כיף כיף כיף!

לפרטים נוספים: טיולי ביג אוניון 

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

קודם כל תגידו שלום לאקיקו:

האמא היפנית שמעולם לא הייתה לכם

אקיקו נולדה וגדלה ביפן להורים "פודיז". אבא שלה היה מטייל הרבה בעולם ומביא מיני מאכלים ותבלינים ממסעותיו שאותם אמא של אקיקו הייתה מבשלת לכל המשפחה. אם תלכו לאתר הבית של המסעדה ולעמוד ה"אודות" תגדלו שמה שאקיקו עושה במסעדה הקטנה שלה הוא לשחזר מידי ערב את ארוחות הילדות המשפחתיות האהובות שלה.

חשוב להבין את הרקע הזה כשמעיינים בתפריט ומגלים שילוב מוזר אבל מסקרן של מאכלים יפנים מסורתיים, ביחד עם טאקוס מקסיקני, דאמפלינגס סינים ונקניקית טלה מזרח ארופאית. בגדול "פיוז'ן" זה מילה גסה עבורי, אבל זאת דוגמה מפתיעה לאיך שכנראה הקונספט היה אמור להיות. כיאה למסעדה משפחתית לקחנו איתנו את יהוששכר ואשתו כתחליף ניו יורקרי למשפחה. כמו בכל ארוחה משפחתית טיפוסית היין (סאקה) זרם כמיים והיו שפע של השמצות הדדיות. (יהוששכר עיקם פרצוץ לפחות אחת לשלוש דקות בעוד שאוריאל העליב אותו על היותו צמחוני בתכיפות דיי דומה).

אז התפריט קצת מתפרע לכל הכיוונים, אבל המנות בגודל טאפאס ומיועדות להתחלק עם שאר יושבי השולחן ככה שלא צריך לקבל יותר מידי החלטות מסובכות – אפשר לטעום מהכל, וכך בערך עשינו.

קולאז' של דברים טעימים

אז היו שם כדורי בשר ברוטב קארי יפני עם עגבניות, שאחרי כן הרוטב שלהם נשפך בנדיבות על קערת אורז בסמטי (בהעדר פיתה הגונה לניגוב). היו גם חמוצים יפנים וקינפירגובו, שזה שורש יפני חתוך דק ומחומץ בתיבול שומשום.  נשנשנו פורק באנס עסיסיות ומייד אחרי כן הגיעה קערה של אורז עם קימצ'י ושרימפס וגם סלט קייציי שהכיל בין השאר מנגו ואבוקדו. כנראה היו עוד כמה דברים אבל כבר שכחתי. הפתעת הערב הייתה סטייק כרובית: כרובית אפויה על מצע של רוטב ירקרק מסוג כלשהו(אבוקדו?) מלווה באדממה וגרעיני חמניה. וכל זה על מין איזה צי'פס ענק פריך. אחת המנות הצמחוניות הטעימות ביותר שאכלתי מעודי (אם לא ה).

הכרובית המדוברת

יו"א היו מבסוטים ממגוון האופציות הצמחוניות, ואני שתיתי מספיק כדי להשמיץ את פדרר, אחיו האובד של יהוששכר ועל ידי כך לבעס את רוחו כיאה לסיום של כל ארוחה משפחתית. למרות שיש משהו כמו ששה שולחנות במקום, צוות המלצרים(מלצר אחד) לא מאוד מתקתק עניינים, ככה שאם אתם באים הזמינו כמה מנות אבל יותר חשוב – כמה משקאות – ותנו לערב לזרום בקצב שלו. אנחנו מבטיחים שאקיקו תטפל בכם יפה.

השורה התחתונה:  180 דולר לארבעה ה אנשים,מתוך זה (רק) 30 על אלכוהול. לא יקר וטעים מאוד.

לפרטים נוספים: פמילי רסיפי, רחוב אלדריג' 213.

***

הערה מנהלתית: כבר יותר מ24 שעות יש חידה למתקדמים בעמוד הפייסבוק של הבלוג שעוד לא נפתרה ולכן אני אפרסם אותה גם פה. אם לא תצליחו לפתור מישהו מהקוראים יאלץ לבצע התאבדות יפנית טקסית, אז תחשבו חזק. החידה היא: מה משותף לשני האנשים בתמונה?

היה לנו יום של כיף בניו יורק, ויקיר הבלוג וחביב המערכת(בעלי) התנדב נודב לכתוב על זה פוסט. הנה התוצאה:

***

ניו יורק עיר גדולה. כשאני אומר גדולה, אני מתכוון ענקית. מליוני אנשים, בניינים שמסתירים את השמיים, רעש בלתי פוסק של מוניות מצפצפות וסירנות של אמבולנסים,ריח באוויר של ווניל מהדוכן שמוכר אגוזים מתערבב עם ריח הזבל והביוב של כל השאר. ולפעמים זה יותר מדי… לפעמים אתה רוצה לסגור את העיניים, האזניים ואת האף ולדמיין את עצמך במקום אחר. אז כשהמשרד עולה לך על העצבים, הגיע זמן להסתובב קצת בעיר המדהימה הזאת!

יש אנשים שבשלב הזה הולכים לטבע (איכס, יש שם ג'וקים ויתושים ואין איפה לקנות מאקרונים). יש שהולכים לים (רק זה מה שחסר לי, לראות אשה בת 70 בביקיני ולהתחכך בחול שבבגד ים). יש שעושים ספורט (אף פעם לא הבנתי למה אנשים בהתנדבות עושים דברים כואבים. ויש לי תיאוריה שנשימות כבדות גורמות לטמטום:ראיתם פעם כלב שמסביר על מכניקת קוונטוום? לא? לא חשבתי). ויש כמונו שהולכים להסתובב בעיר ולהנות מדברים שיש רק בניו יורק.

כשהפריננסה שלי לקחה יום חופש, נדרנו שנעשה יום כיף. אז קמנו בבוקר והתחלנו בארוחת בוקר מזינה ב-Alice's Tea Cup. זהו בית תה חמוד בפינה של הבלוק שלנו שכולו ב-theme של עליזה בארץ הפלאות. יש בו מאות סוגי תה וילדות קטנות שמסתובבות עם כנפיים של פרפרים. אנחנו שתינו תה, אכלנו ביצים ואפילו שכנעתי את הפרינססה ש-Scones זה דבר טעים.

משם המשכנו לסיור מודרך חינם ב-Grand Central Terminal. גראנד סנטרל היא תחנת רכבת שנבנתה בתחילת המאה-20 ותוכננה לרומם את הגוף, הדעת והנפש (זה בניגוד ל-Penn Station המודרנית שנבנתה בשנות ה-70 על חורבות התחנה הישנה ותכליתה לשכנע אותך שסיביליזציה היתה טעות). זה בניין יפייפה מתקופה היפה ביותר של הארכיקטורה המודרנית (סגנון ניאו-קלאסי), והיה פעם חלק מהפיתוח של שדרת פארק וחלק משכונה של בנייני מגורים בסגנון Art Deco שנהרסו כדי לבנות גורדי שחקים. בגראנד סנטרל עוברים כל יום לפחות מיליון איש שזה יותר מנמל התעופה JFK ביום העמוס ביותר שלו (ובניגוד ל-JFK לא גורם לך לרצות להתאבד). הסיור מרתק ומעלה כל מני אנקדוטות וסיפורים מעניינים. יש שני מדריכים שלשניהם סיורים שונים לגמרי – מומלץ ללכת פעמיים ולשמוע בנפרד כל מדריך.

ומה זה יום חופש בלי לחגוג במסעדה יקרה בלי שום פרופורציה? לאור ההצלחה האחרונה שלנו בעסקיות צהריים מוזלות במסעדות איטלקיות מהודרות הלכנו ל-Ai Fiori,מסעדת כוכב מישלן בסגנון איטלקי. שהזמנתי מקום במסעדה נאמר לי שלגברים חובה להגיע עם ג'אקט (מילת קוד ללהגיע בחליפה), ולכן אני לבשתי את החליפה שהפרינססה הכי פחות אוהבת. כשהגענו התבאסתי לראות שחצי מהסועדים באו במכנסיים קצרים, סנדלים, ובלי ג'אקט. סתם הלכתי בחום בסיור עם חליפה. קארמה וכל זה. הפרינססה הסבירה את זה בזה שאותו שבוע היה – Restaurant week וכל עמי הארץ (היבוסים והפריזים בעיקר, קצת ארמים גם כן) הולכים למסעדות שבד"כ לא היו מרשים להם להכנס בדלת. מה אני אגיד לכם על Ai Fiori (בצהריים, ייתכן שזה שונה בערב) ? טעים שם. אפילו מאוד טעים. אבל לא וואו. שום מנה לא הפילה אותנו (בניגוד מוחלט לדל פוסטו) אבל ללא ספק זה היה טעים יותר ממסעדה איטלקית רגילה. והעסקית ממש זולה ומשתלמת (החצי בקבוק יין הלבן שהזמנתי עלה יותר מארוחה לבן אדם).

קנה מידה של 1:1

אז מה הבעיה? (כן, ברור שיש בעיה. אני כותב את הפוסט הזה, לא הפרינססה. זוכרים אותי?  אני זה ששונא מסעדות) הבעיה שהמנות קטנות בצורה מגוחכת. כמו תפריט טעימות של 2 מנות ולא 30. אם לא הייתי מתמלא מלחם (אני בד"כ במסעדות לא נוגע בלחם) הייתי ישר הולך לאכול פיצה. אבל במקום זה פוצצתי את עצמי בלחם כי רציתי ללכת הביתה להוריד את החליפה.

ומה הוא חלק הכרחי בכל חופש? הרי ענגנו את הדעת (גראנד סנטרל), ענגו את הגוף(Ai Fiori) – הגיע זמן לענג את הנפש. דרך הגוף. מכיוון שאני הייתי תפוס (אתם חושבים שזה קל ללכת כפוף כל היום? זה לא מכאיב לצוואר כשמסתכלים על החזה של כל בחורה שעוברת ברחוב? לא מכאיבים את הגוף שמתעלפים משתיית יתר של אלכוהול?) והפרינססה היתה משועממת הלכנו למסאג' סיני ליד הבית. למי שלא מכיר מסאג' סיני (Qi Gong Tui-Na) זוהי טכניקת מסאג' מאוד שונה מהמסאג' המערבי או התאילנדי. במערב משתמשים בעיסוי כדי לשחרר שרירים ולתת תחושה של רגיעה ושלווה. השיטה הסינית היא יותר רוחנית – היא מעוניית להוציא מהאדם את דמותו האמיתית. הרי ידוע שהסינים המציאו את האטריות ולכן השיטת עיסוי שלהם בנויה להפוך אדם לאיטריה על ידי לישה, קיפול, ורידוד. בסוף אתה מתייחד עם האמת הפנימית שלך – קרי, אתה נהיה איטריה.

וכך הסתיים לו יום חופש בעיר הגדולה. הפרינססה היתה כל כך בטראומה מהמסאג' שהיא ברחה בחזרה למשרד. רא-מן.

***

השורה התחתונה: היין עלה 48 דולר. עסקית צהריים שכוללת שתי מנות עולה 42 דולר. לא יקר אבל לא ממש משתלם.

לפרטים נוספים:

סיור הליכה בחינם בגרנד סנטרל, כל שישי בשתיים עשרה וחצי בצהריים

איי פיורי – 400 השדרה החמישית

נתחיל בחדשות מרעישות: הצטרפו בחודשיים האחרונים לא פחות מארבעה קוראים חדשים לבלוג! שלום לכל הקוראים מאל על! מי שקורא בבלוג ולא שם לב, יש עמוד פייסבוק לבלוג שבו מתפרסמים פוסטים בתדירות קצת יותר גבוהה מאשר פה(לא שזה מאתגר).

כהכנה ללייבור דיי הבא עלינו לטובה, החלטתי לכתוב פוסט שני בסדרת הפוסטים המפורסמת שנקראת "ביקורות אומנות לאנשים שלא מבינים באומנות על ידי אנשים שלא מבינים באומנות" הבה ונתחיל.

James Turrell: Aten Reign בגוגנהיים

כבר ציינתי פעם שעברה שבגוגנהיים אין תערוכות קבועות אלא רק מתחלפות אבל הפעם אין אפילו תערוכות מתחלפות ברבים: יש יצירת אומנות אחת שמוצגת שם. מה שג'יימס טורל עשה היה לכסות את כל החלל הפנימי של הרוטנדה בגוגנהיים בסדינים ועל ידי כך ליצור משטח אליפסי (תחשבו על צורה של הבפנים של נייר טואלט) ועל כל זה מוקרן אור שמשנה את הצבע שלו מאדום לסגול לכחול לירוק ויכול להיות שלעוד כמה צבעים אבל ננקע לי הצוואר.
כלומר, יש פה כנראה אמירה חזקה של הקשר שבין צבע, אור וחלל אבל לדעתי הייתה פה אמירה חזקה על תורים ארוכים, צווארים תפוסים ומקרה קלאסי של "אז תסבירו לי למה זה אומנות". כלומר, נחמד לקראות את כל הצבעים, ונחמד עוד יותר אם מגיעים למוזיאון מבושמים קלות. אפילו נחמד להסתכל על כל שאר האמריקאים המוקסמים שעומדים מסביבך, אבל בחייכם, הגזמתם.
בעיקרון אסור לצלם אבל כנראה אני היחידה שהקשיבה, הנה דוגמה לאיך שזה נראה:

(אין צורך בהכרח לראות עד הסוף, לא באמת קורה משהו). בשביל להיות לגמרי פיירים, יש עוד חצי יצירה שמוצגת בקומה החמישית (עם תור שמתחיל בקומה השנייה) אבל היא כוללת שני מסכים אפורים בחדר חשוך. כן, קראתם נכון: שני מסכים אפורים בחדר חשוך. סורי, אולי אני לא מחונכת מספיק אבל להסתכל על דבק מתייבש אני יכולה גם בבית.

ג'יימס טורל בגוגנהיים – עד ה 25 בספטמבר 2013

Soundings: A Contemporary Score במומה

כבר ציינתי פעם שהמומה הוא המוזיאון האהוב עלי ביותר בעולם? כי איפה עוד תמצאו משחקי וידיאו (כולל סימ סיטי 2000, הוריי!) מקבלים את מקומם הראוי במוזיאון? רק בגלריית העיצוב של המומה. אבל חוץ מזה, יש להם תערוכות צילום מהממות. אבל חוץ מזה, הלכנו לתערוכה חדשה שמוקדשת לצלילים(קולות). איך זה לראות קולות במוזיאון? זה כמו ללכת ליד קיר שלם שעל ששה מטרים מותקנים רמקולים שמשמיעים מכל אחד טון אחד ספציפי, וביחד יוצרים קקפוניה של רעש לבן. זה כמו לראות מיקרופון מחובר לג'ולה שמסתובבת וככה בעצם אפשר לשמוע את הג'ולה, אמממ, מסתובבת? זה כמו לראות מים ותנודות של מים שנוצרים מפעימות סאונד דרך מוטות שנמצאים במים. זה…מעניין.

הייתם ילדים טובים אז הנה תמונה של סימסיטי 2000 במוזיאון:

אני לגמרי מסכימה שזאת אומנות

תערוכת הצלילים במומה – עד ה 3 לנובמבר 2013

A Different Kind of Order: The ICP Triennial

אני מתה על ה ICP כי תמיד יש שם רק תערוכות של צילום שאני אוהבת במיוחד. רוב הזמן הן מדכאות מאוד אבל ספציפית עכשיו התערוכה מדכאת ביותר משום שזאת תערוכה של תמונות קונטפורריות, כלומר עכשוויות, כלומר מהשנים האחרונות, כלומר כל מה שיש בהם אכן קורה בימים אלו בעולם שלנו ככה שהאמון באנושות קצת מתערער.
מדהים במיוחד הוא הסרט תמונות על אנשים בתאילנד ובאפריקה שאחרי שיטפון ממשיכים בחייהם, כשגובה פני המים מגיעה לבערך גובה החזה, בממוצע. בהיעדר תשתיות חירום לא ממש נשאר להם הרבה מה לעשות חוץ מאשר להסתגל כנראה. קולאז' של ניו יורק שמורכב מתמונות של ניו יורק. המחשה מחדש של פטישים פרטיים שצולמו ביו טיוב על דברים שהם לא ממש פטישים (כמו למשל ניפוח בלון).  תיאור של חלונות ודלתות בשני בניינים בדרום אפריקה אחרי האפרטהייד. צילום של תמונות חדשותיות שלא נכנסו למהדורת החדשות בגלל שהיו גרפיות מידי על אייפד. לא כיף במובן המסורתי של המילה אבל תמיד חזק ותמיד מעניין.

תמונות קונטפורריות ב ICP – עד ה 22 לספטמבר

גם אם אתם יודעים מה זה מיז-אנ-פלס, באיזה ימים לא לאכול דגים נאים במסעדת ואיזה אוכל אסור לעולם להזמין במסעדות* הקריאה ב Kitchen Confidential (סודות מחיי המטבח) של אנתוני בורדיין עדיין מעניינת בגלל שהיא מספקת הצצה לתוך העולם התחתון של עסקי המסעדנות. לפי בורדיין, מאחורי כל מטבח מצליח עומד צוות שיכור וחרמן של פיראטים ושף עשוי ללא חת שבאה לידי ביטוי בעיקר ביכולת שלו לצעוק, לקלל , להשתכר ולעשן.

(*הכנה מקדימה של מנות לקראת הסרוויס, ראשון-שני, רוטב הוליינדז ומולים).

יכול להיות (וסביר להניח) שהרבה השתנה במשך 13 השנים מאז נכתב הספר כמו למשל הערת השוליים לגבי "האוכל המעניין שמתפתח עכשיו בספרד אצל ההוא שם מאל בולי" או הגיחוך שמעלה המחשבה שתפקידם של הבאס בויס פעם כללה ריקון מאפרות. ובכל זאת, לעכבר הייטק כמוני שהכי קרוב שהוא רואה מטבח זה כשאוריאל מבקש ממני להוציא כלים מהמדיח, הקריאה מרתקת.  הספר כתוב במתכונת של ארבעה פרקים (ראשונה, עיקרית, קינוח ו"'קפה וסיגריה") כאשר בכל אחד מהחלקים אתוני (טוני, בשבילכם) מעלה זכרונות מימיו כטבח, מספר את סיפורו האישי– באופן כנה ביותר – בעיקר סדרה ארוכה של כשלונות, מעלה אנקדוטות, מספר על מיני חברים והשגעונות הספציפים שלהם, על המעמדות שנוצרים מאחורי הקלעים של מסעדות, נותן טעימה מ"יום בחייו של שף" ורומז על אישים מפורסמים מתחום הקולינריה הניו יורקרי.

זה שאני אומרת שהקריאה מעניינת והסופר כנה, אל תטעו לחשוב שטוני אינו טיפוס נאלח לחלוטין. הוא אוהב לחשוב על עצמו כעל פיראט אבל מקריאה בספר הוא מתגלה כשחצן, מגלומן, נרקומן, עצבני ובעיקר לא מישהו שהייתי מעוניינת שישב לידי בטיסה ארוכה. או קצרה. או בכלל.

ארוזים היטב בכל התיעוב החדש לדמות הזאת שמנו פעמנו אל "לאז האלס", שאמנם טוני כבר לא השף בפועל שם אבל עדיין בין החבר'ה האחראיים. הייתי שם כבר כמה פעמים בעבר לארוחות צהריים ואני אף פעם לא זכרתי שהתרשמתי מאוד ככה שהפוסט שעמדתי לכתוב על האוכל הבינוני של השף הנאלח כבר כמעט כתב את עצמו עוד בדרך.

תארו לכם מה הייתה גדולה ההפתעה שלי כשהסטייק-צ'יפס-סלט של אוריאל הגיעה לשולחן והוא הכריז שהוא מצוין(גם הסטייק וגם הצ'יפס), או כשמצאתי את עצמי מלקקת את הקערה של המולים ברוטב פורטוגז(יין לבן, עגבניות וצ'וריסו) למורת רוחם של הזוג בדייט שישבו לידי. עיון יותר מעמיק בתפריט היינות הותיר רושם מצוין וכלל מבחר נאה של יינות צרפתיים במחירים נוחים. לקינוח אכלנו קרפ סוזט וצלחת מקרונים, שניהם היו מצוינים.

יכול להיות שאיפשהוא בתוך כל הקללות, העישון, הסמים והדיכאון, טוני הצליח לעשות משהו עם המקום הזה. בספר לא בדיוק ברור איך משף עצלן ומדוכא הוא קיבל את האופציה בכלל להרים כזה מטבח, אבל ניחא – טוני אוהב לתאר דברים באופן רומנטי ובהגזמה. למשל, ש"לאז האלס" היא בדיוק "ביסטרו קטן מהסוג שתמצאו בפאריז", אבל אפשר לתת לו את ההנאה שבספק, בגלל שאם שותים מספיק יין, מצמצים ממש חזק ומתעלמים מהזוג המעצבן בשולחן  לידכם, אפשר לכמה רגעים, אולי, להרגיש קצת רוח צרפתית שורה עליכם. זאת אגב הסיבה שאין תמונות בפוסט – האווירה במקום כל כך צרפתית(קרי: אפלולית) שרק בקושי אפשר לקרוא את התפריט,  שלא לדבר על לצלם.

כשיצאנו מהמקום גם אוריאל וגם אני הסכמנו שאנחנו רוצים לחזור, אם כי למען ההגינות, השם של המקום כמעט אף פעם לא עולה במוחנו כשבא לנו על איזה ביסטרו צרפתי. אני חושבת שאם כבר, אז לכו ל"לאז האלס" בשעות הערב ולא בצהריים, מתי שהאווירה האפלולית הולמת יותר את השעה, ומתי שכמה כוסות יין עוזרות להפיג את המתח של היום.

ספר ההמשך ל Kitchen Confidential נקרא  medium raw ויכול להיות שהוא ישפוך קצת יותר אור על ההיסטוריה של המקום. בינתיים,טוני, שא ברכה.

השורה התחתונה: 148 דולר לזוג(מתוך זה 48 על השתיה). יש דיל מצוין גם בשעות הערב של סטייק-צ'יפס-סלט ב21 דולר.

לפרטים נוספים: לאז האלס, 411 שדרת פארק

(שיעור קצר על מתמטיקה והיסטוריה ובסופו מעליבים אמריקאים).

עד כמה שאני זוכרת משיעורי מתמטיקה כדי להוכיח את הקשר "אם ורק אם" נדרש להוכיח שאם A  אז B  ואם B  אז A. בוא ננסה:

• אם יש יומולדת אז הולכים למסעדה צרפתית:  אם יש יומולדת הרי שראוי לחגוג. אם ראוי לחגוג אז ראוי לאכול. אם ראוי לאכול וראוי לחגוג רצוי שיהיה מספק באופן מיוחד. אם מספק באופן מיוחד הרי שמדובר ברוטב צרפתי. אם מדובר ברוטב צרפתי משמע אנחנו במסעדה צרפתית ולכן אם יש יומולדת הלכנו למסעדה צרפתית. מש"ל.
• אם הולכים למסעדה צרפתית אז יש יומולדת: אם הולכים למסעדה צרפתית משמע אנחנו לא בדיאטה ו/או יש ארוע חשוב מספיק על מנת לחגוג את כל הקלוריות של אוכל צרפתי, משמע יש חגיגה מיוחדת, כלומר יש יומולדת ולכן אם הולכים למסעדה צרפתית אז יש יומולדת. מש"ל.

הרבה חושבים שהאמריקאים ניצחו בעצמם את הבריטים במלחמת העצמאות. זה ממש לא נכון. הצרפתים ניצחו את הבריטים במלחמת העצמאות ובראשם הגנרל המרקיז דה לה פאייט. הוא נחשב גיבור לאומי בארצות הברית למרות שמאוחר יותר הוא הוצא להורג על ידי המלך הצרפתי על מעילה. באופן דומה רבים חושבים שהאמריקאים יודעים לבשל. זה ממש לא נכון. הצרפתים יודעים לבשל ולכן המסעדות הטובות ביותר בארצות הברית הן כמובן צרפתיות.

(בקיצור למיירה היה יומולדת (מזל טוב מיירה!) והלכנו לחגוג במסעדה צרפתית שנקראת לה פאייט).

מה שאתם צריכים לדעת לגבי הצרפתים זה שהם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך רטבים. זה בא לידי ביטוי בכך שכל הרטבים שלהם טעימים נורא ומשמינים נורא וכל זה בזמן שהצרפתים דקיקים כמו באגטים. צרפתים גם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך זלזול בכך שהם מכינים צ'יפס שעולה בפריכותו עשרות מונים על כל צ'יפס אמריקאי אחר. לסיום, הם מבטאים את תהילת העבר שלהם דרך אמנות שמוגשת בכל צלחת שמגיעה לשולחן:

אם ההתפייטות שלי עד כה היה סמלית מידי אני אנסח את דעתי על המסעדה בצורה יותר ישירה: הולי שיט! כמה שזה היה טעים ואני רוצה לראות מישהו מעז לשאול אותי איך יש יותר מנות ממספר הסועדים.

תכלס, צריך מעט מאוד דברים כדי לעשות אותי מאושרת: רק תנו לי שלוש-ארבע-חמש שעות בספא עם מסאג' קוריאני, שלושה קוקטילים של וודקה סאואר, שש-שבע מנות מדהימות (לא לשכוח את הרטבים ואת הצ'יפס) במסעדה צרפתית מצוינת, שניים שלושה בקבוקי יין, חברה משובחת וטיול לילה לסנט מארקס פלייס לאכול כמה קינוחים יפנים. אני בחורה פשוטה, אני אומרת לכם. הדבר היחידי שצריך לזכור אחרי מסעדות צרפתיות: אם אוכלים, לא הולכים. קחו מונית הבייתה.

השורה התחתונה: 215 לשלושה גרגרנים -לא כולל אלכוהול ויין.

לפרטים נוספים: לה פאייט,  רחוב לה פאייט 380.

יותר ממה שאני בעייתית באוכל ויותר ממה שאוריאל מבין ביין אני הכי סנובית פסטות וזה בעיקר בגלל שאוריאל יודע לבשל פסטות כמו מאמה איטלקיה. הוא מכין את הבצק בשעות הצהריים ונותן לו לנוח, ואז פותח אותו לדפי פסטה לפני שעושים מהם ספגטי, פטוצ'יני או פסטה פנה וזורקים למים לשלושים שניות. ברוטב הפטריות שלו יש לא פחות מעשרה סוגי פטריות לפחות, ואני חושבת שהוא מוכר את תומתו עבור פורצ'יני טריים שמידי פעם מוצאים את דרכם לרוטב. בבולונז של אוריאל גם אייל שני יקנא.

אז עכשיו אתם מבינים כמה זה מדכא ללכת למסעדה ולשלם כסף עבור פסטה שהיא "נחמדה" כשיש לי שף פרטי בבית. זה גורם לכך שבאופן אירוני למרות שאנחנו מאוד אוהבים אוכל איטלקי, אנחנו ממעטים ללכת למסעדות איטלקיות.  ועם זאת, אמא באה לביקור ורצינו להשוויץ אז לקחנו אותה לדל פוסטו, האיטלקית של מריו באטאלי לעסקית צהריים שווה ביותר שכוללת שלוש מנות נטו (ראשונה, פסטה או בשרית לעיקרית וקינוח)  או חמש ברוטו (כולל משעשע חך וקינוחי הבית) וכל זאת בארבעים דולר (39 ליתר דיוק) בלבד.

יש משהו מאוד טרגי בבישול עילי איטלקי. בסך הכל רוב המנות הקלאסיות פשוטות לחלוטין ותלויות בעיקר באיכות חומרי הגלם ככה שאו שאתה מבשל מנות קלאסיות – ואז גם אם המנות שלך נהדרות הן עדיין מאוד פשוטות ולא מרגשות – או שאתה מבשל באופן יצירתי – ואז יוצא שהמטבח שלך הוא לא ממש איטלקי. דרך האמצע היא הקשה ביותר – לעשות מנות איטלקיות פשוטות שהן גם נהדרות וגם יצירתיות. וזה מאוד מאוד מאוד קשה. אבל מריו הצליח.

ניקח לדוגמה את סלט הירקות שהגיע להתחלה. המראה שלו היה מתעתע כי הוא היה נראה כמו , ובכן, סלט ירקות, אבל במבט יותר קרוב היו בו בערך שלושים וחמישה סוגי ירקות, כל אחד מונח ככה שתוכל לקבל בכל ביס שפע של טעמים, עם כמה קוביות גבינה קטנות שהתחבאו למטה. אמא, שהיא חובבת סלטים מנוסה ביותר, חיבבה במיוחד את הסלט הקטן הזה. חיבבה כל כך שלא הספקתי בכלל לצלם אותו.  לאוריאל היה טרטר בקר כמהין ככה, בקטנה,  והוא קצת יותר ממושמע מאמא ככה שאת המנה שלו כן הספקתי לצלם.

בדרך כלל עיצוב של מסעדות פחות מעניין אותי אבל במקרה הזה שווה להזכיר אותו: דמיינו לכן אולם נשפים רחב ידים עם גרם מדרגות שיש, פסנתרן שמנגן מנגינות קלילות להסדרת העיכול, גדוד מלצרים עומדים בהיכון וקרירות מענגת. היה כל כך כיף שאפילו חבורת האמריקאים השיכורים שישבו לידנו לא הצליחו להפריע לנו.

אוי, והעיקריות. אני מתענגת רק מהמחשבה עליהם. רביולי פורצ'יני ברוטב קוניאק (וחמאה), פפרדלה ברוטב כמהין (וחמאה) וראגו טלה (גם עם חמאה, אני חושבת).

תכלס אחרי ארוחה כזאת אפשר להישען על הכסא ולהאנח בסיפוק אם לא היו מגיעים הקינוחים הקטנים והחמודים ואחרי כן הקינוחים הגדולים והחמודים. יש משהו לשפים, שעל הכבוד שלהם להגיש פרה-קינוחים. במקרה הזה היו  בומבליני קטנים(ע"ע מיני ספגניות), ביס של טרפלס, ודובדבנים שיובשו ואז הושרו ברוטב…דובדבנים.  הקינוחים הגדולים היו קצת פחות מרגשים אבל לא פחות טעימים.

עסקית הצהריים הזאת היא דיל משתלם במיוחד בגלל שארבעים דולר זה הכי מעט שאיי פעם שילמתי על נסיעה לאיטליה. תודה רבה לך מריו, עשית לי ולאמא את היום.

שורה תחתונה: אם הסב טקסט לא היה מספיק ברור שווה לקחת יום חופש בשביל המסעדה הזאת. 39 דולר לצהריים? זה מצחיק אם זה לא היה כזה טרגדיה שאני לא יכולה ללכת לשם כל יום.

לפרטים נוספים: דל פוסטו, השדרה העשירית 85

כשדמיינתי לעצמי את פלאשינג, קווינס היה לי בראש בחורות יהודיות כהות שיער שעובדות בסלון כלות ושנזרקו משם על ידי החבר שלהן בסצנה מרסקת. ביום שבת האחרון גיליתי שאין יותר בחורות יהודיות בפלאשינג, קווינס ומה שכן יש זה סינים, והרבה.

הרבה כל כך, שבחמש תחנות האחרונות בסאבווי היו ברכבת רק סינים. הרבה כל כך, שבקושי השמות של הרחובות כתובים באנגלית. הרבה כל כך, שזה בדיוק כמו צ'יינה טאון של מנהטן, רק בלי תיירים ועם הרבה סינים שמסתכלים עליך במבט מוזר ותוהים מה בדיוק אתם עושים שם.

מצאתי את עצמי בפלאשינג, קווינס כי ראיתי בפעם המליון את הסרט אוכל שתייה גבר אשה, וכי נורא רציתי אוכל טיוואני, וכי הקדשתי לא פחות מחמש דקות למחקר מעמיק בגוגל שגילה לי שהמסעדה הטאיוואנית האוטתנטית ביותר נקראת גו שיין ונמצאת בפלאשינג קווינס. למדתי גם שזאת אחת המסעדות היחידות שמגישות את המעדן הטיוואני "טופו מסריח" אז לקחתי את אוריאל ועוד ארבעה קורבנות חברים ולקחנו את קו 7 של הסאבווי באומץ לתוך מעמקי סין.

ואיך היה הטופו המסריח אתם שואלים? ובכן, יש סיבה שקוראים לו טופו מסריח (באנגלית – Stinky Tufo, ואני לא צוחקת עליכם). הסיבה לכך היא שברגע שהוא הגיע לשולחן כולנו הסתכלנו מסביב בנסיון למצוא את דליפת הביוב החמורה שקרתה כנראה באותו זמן,ולחלופין תהינו אם הייתה במקרה התקפה ביולוגית באזור. הטופו המריח (להלן – המסריחול) דווקא נראה תמים מרחוק. סה"כ מדובר בטופו מותסס ומטוגן עם רוטב בצד. מקרוב לעומת זאת, מבינים שכשאומרים"ריחות וטעמים של בית" מתכוונים כנראה ל"ריחות וטעמים של קקי" (ובאמת שאני לא מגזימה).  בשביל להיות פיירית, כנראה שפשוט אין לי את חוש הטעם המתאים או הנוסטלגיה לדבר הזה, כי כל לקוח אחר במסעדה הזמין את המנה הזאת (אפשר לדעת לפי שובל הריח שהיא משאירה). אנחנו את שלנו ביקשנו שייקחו חזרה למטבח אחרי חמש דקות.

נראה קצת כמו ספוג, ומטעה ביותר

מלבד המסריחול היו בתפריט עוד שלל מנות מעניינות כמו מעיים ודם ברווזים ברוטב חריף, עוגת דם ברווז, בקר ברוטב חום ומשהו עם שם הקוד "כבד חריף בסגנון טיוואני" אבל אנחנו העדפנו לדבוק במנות קצת פחות שנויות במחלוקת (אפשר להבין אחרי תקרית המסריחול) והזמנו דיל שכלל מרק + שתי מנות בעשרים דולר. כלומר, כל אחד הזמין מרק ושתי מנות (היינו ששה אנשים) ורק אחרי שהמנות הראשונות התחילו להגיע הבנו שהזמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו אמורים מכיוון שבדומה למסעדות סיניות, כל מנה מגיעה בגודל של סיני שלם בערך ומיועדת לחלוק עם שאר יושבי השולחן. לזכותה של המלצרית יאמר שהיא ניסתה לצחקק עלינו מאחורי הגב ולא ישר לפרצוף שלנו, ושהיא עבדה קשה מאוד למצוא מקום לכל המנות על השולחן.

בדיעבד כן קיבלתיסוג של סצנה מתוך "אוכל שתייה גבר אשה"

בין המנות הטעימות ביותר שאכלנו היו ברווז בעישון תה (שהוגדר כהצלחה המסחררת ביותר של הערב), בקר עם שעועית, סלט מעניין של נבטים וכרישה, מרק חמוץ חריף חריף וירקות מוקפצים ברוטב חום. הנפילות של הערב כללו עוד כמה ואריציות של המסריחול, מנה של כרוב ברוטב ג'לי שאף אחד לא היה מספיק אמיץ לטעום,  מרק גינג'ר עם קניידלך דגים, ובמיוחד מאכזבת הייתה מנת "עוף שלושת הכוסות", שהייתה אמורה להיות מנה קלאסית שנקראת על שם שלושת כוסות הרוטב שכוללות כוס סויה, כוס יין אורז וכוס שמן שומשום ודווקא הייתה מאוד מבטיחה, רק שכל הרוטב הזה הצטמצם לכדי כמה כפות סמיכות ודביקות של משהו ספק שחור ספק חום ובהחלט בלתי מזוהה.

בדיעבד זה לא נראה כל כך נורא, אולי עדיין הייתי תחת השפעת הטופו

שבעים ומתפוצצים ואוחזי הרבה שקיות טייק אווי ועדיין קצת מסוחררים מהסריחול יצאנו כעבור שעתיים והתחלנו את הדרך הארוכה הבייתה. בדקתי עם הקורבנות שעוד היו במצב צבירה שאיפשר להם לדבר מה הייתה ההתרשמות שלהם והגענו למסקנה שזאת כנראה אכן המסעדה הטאוואנית הכי אוטתנית בניו יורק, וגם שאם לא נולדתם בטאיוואן אין לכם שום סיבה להגיע לשם.

השורה התחתונה: יצאנו עם חשבון של 126 דולר לששה אנשים (וכאמור, הזדמנו בדיוק פי שלוש ממה שהיינו צריכים ככה שהיה אמור לצאת זול אפילו עוד יותר).

לפרטים נוספים: למסעדה אין אתר אבל היא נקרא Gu Shine וגם לפעמים Ku Shiang והיא נמצאת בשדה ה 38 בקווינס. פשוט תעקבו אחרי הריח…

לגבי אוכל מקסיקני: למרות שאוכל מקסיקני נחשב על ידי רבים כאחד מחמשת מטבחי היסוד הפופולרים ביותר בעולם (ביחד עם סיני, איטלקי, הודי ובוא-נאכל-בבית) יש שתי סיבות לכך שהוא לא פופולרי במיוחד בבלוג: 1)זה אוכל מקסיקני ו-2)אוריאל שונא אוכל מקסיקני מאז הפעם ההיא שהוא היה במקסיקו ואכל רק אורז ושעועית במשך שלושה שבועות תמימים.

לגבי בראנץ': הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת לגבי בראנצ'ים בניו יורק זה שהתפריט, ולא משנה לאיזה מסעדה תלכו, תמיד יכיל את אותן מנות שיכללו וארייציה של "משהו עם ביצים" ו"משהו דמוי פנקייק/פרנץ' טוסט". הדבר השני שאתם צריכים לדעת לגבי בארנצ'ים זה שניו יורקים מתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתים על בראנצ'ים ככה שכמעט אי אפשר למצוא שום דבר מלבד"משהו עם ביצים" ו"משהו דמוי פנקייק/פראנץ' טוסט" לאכול בימי שבת וראשון בבוקר.

אבל רק כמעט.

הבלוג וכותבתו בדרך כלל מתחשבים ברצונותיו של אוריאל אבל הפעם הבלוג ואורחיו עלו במספרם על אוריאל (וגם, הזמנתי מקום ואתם יודעים, לא נעים לבטל)ככה שיצא שהלכנו גם לבראנץ' ועוד למסעדה מקסיקנית. לפני שתתחילו לתהות אם מסמכי הגירושין כבר נחתמו או אם עוד אנחנו במו"מ לגבי מי מקבל את החתולים, חשוב שתדעו שתפריט ה"אכול ככל יכולתך" שמוצע בבראנץ' במאיה מכיל גם מרגריטות ללא הגבלה. וזה אכן ללא הגבלה כלומר, אפשר להזמין כמה מנות שרוצים מהתפריט וכמה מרגריטות שרוצים. המנות עצמן מגיעות בגודל של טאפאס ככה שאפשר (ורצוי) להזמין משהו כמו שלוש-ארבע מנות לכל בןאדם.  הנאגלה הראשונה שהגיעה לשולחן נראתה בערך ככה:

אין לי תמונות של שאר המנות שהגיעו כי הן נזללו בזריזות לפני שהספקתי לצלם

אז מבחינת אוכל מקסיקני יש פה קלאסיקות כמו טאקוס וטורטיות עם שלל מילויים שהכוכב שלהם היה מילוי בקר בבישול ארוך, סביצ'ה ים מצוין, מרק צ'ילי חריף מצוין וגם כמה מנות לא רעות לצמחוניים כמו לחם שטוח עם פטריות וקווסילדה דלעת.  כמובן שזה בראנץ ולכן יש גם "משהו עם ביצים" שמקרה הזה הוא הואובוס רנצ'רוס שזה סוג של חביתה עם רוטב עגבניות ובצל ושעועית וגבינה. גירסת ה"משהו דמוי פנקייק/פרנץ' טוסט" פה היא פאן דולצ'ה שזה בעצם סוג של לחם מטוגן עם בננות וריבת חלב. יאמי! מי שמראה סימני גסיסה בשלב הזה יכול לקחת גם קערת פירות שמוגשת עם קצת צ'ילי לאוורור הסינוסים אחרי ששת כוסות המרגריטה שרוקנתם במהלך הארוחה.

עכשיו תכפילו את זה בחמש ותקבלו את כמות הקינוחים שאכלנו

האווירה במקום יכולה להיות קצת רועשת, במיוחד אם בשולחן לידכם יש קבוצה של עשר בחורות שהגיעו לעיר לחגוג מסיבת רוווקות (הייתי מצפה שהם יהיו יותר בהאנג אובר ופחות רעשניות, אבל בסדר, מזל טוב) אבל המחיר – 35 דולר יותר ממצדיק את זה. אם אתם מתכננים ביקור באזור ההמלצה החמה שלי היא ללכת בחברת כמה שיותר אנשים כי ככה אפשר לטעום כמעט את רוב התפריט.

אם ההורים שלכם בעיר אני אפילו עוד יותר ממליצה ללכת למאיה. במיוחד אם יום לפני גררתם אותם לראות את הסרט היפני העדין והרגיש האנטאי קומן על גיבור על שלובש תחתונים(משומשים) של בחורות על הפרצוף ועכשיו הם מרגישים קצת חלשים וזקוקים לכמה מרגריטות לעזור להם לעכל את החוויה.

שורה תחתונה: טעים ולא יקר. שווה ללכת בחבורה גדולה.

לפרטים נוספים: מאיה, 1191 השדרה הראשונה