היה זה  הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים. זה היה עידן הדיאטה, זה היה עידן ההמבורגר. היו אלה ימים של אור (עד מאוחר בערב), היו אלה ימים אפלים (במיוחד אחרי עלייה על המשקל).

באמת שכל מה שמתחשק לעשות בחום המהביל הזה הוא לרבוץ בבית במזגן או ללקק איזה דוב קוטב, אבל לא החום ולא הלחות יעמדו ביני לבין המשך המסע המופלא שנדרתי לעשות בדרך אל עבר ההמבורגר המושלם. ואיזה שתי תחנות מצוינות היו לי השבוע.

הראשונה נקראת, כמה הולם, המבורגר וחבית. זה הולם כי אחרי כל כך הרבה המבורגרים באמת שמתחילים להראות כמו חבית. המקום מעוצב כמו סאלון משנות העשרים, הצוות אדיב וחביב, מקומות הישיבה מרופדים ונחמדים ומה שהכי חשוב – יש בו מיזוג אוויר, שזה תכונה נעלה אחרי הסתובבת של חצי יום בשכונה. המקום מבטיח וגם מקיים שלל המבורגרים שהמושחת שביניהם הוא בין המושחתים שראיתי מימי וכולל, בין השאר, כמהין שחורות ועולה לא פחות מ26 דולר.

מקדימה, המבורגר טעים. מאחור, המבורגר מושחת.

שלא תבינו לא נכון, המבורגר הכמהין הוא היוצא מן הכלל, ושאר ההמבורגרים (כמו זה עם הפטריות והגבינה שאכלתי) היו עילוי (ועלו פחות מ 26 דולר), הוגשו בלחמניית שומשום פריכה והגיעו כבר כשהם חתוכים לשתיים לנוחיות הסועדים. עוד הוכחה לכך שהמקום לא פלצני היא שניתן לשתות Cheerwine שלא ממש כולל יין אבל כולל הרבה טעים ועוד אלמנט מעניין הוא שההמבורגר מגיע עם צ'יפס ומקושט גם בשתי טבעות בצל, שפותר את הדילמה הנצחית של איזה תוספת להזמין.

בקיצור מעתה והלאה אם אתם באזור הסוהו, שווה לשקול ללכת לשם, ולא רק בשביל המיזוג.

שתו Cheerwine.

התחנה השנייה נקראת 5 מפיות (ולא לבלבל עם 5 בחורים, שהיא רשת מזון מהיר. מזון מהיר מוצלח לז'נרו אבל עדיין בקטגורית הפאסט פוד). לחמש המפיות יש שלושה סניפים במנהטן ועוד אחד בקווינס ונחשו מה? גם להם יש המבורגרים. מה שראוי לציון במקום הזה הוא טבעות הבצל, אם מזמינים אותן כתוספת משל עצמן, שהן יגיעו ערומות אחת על השנייה על סליל מתכתי שישמור אותן קריספיות.

תכלס זאת המצאת העשור שראוי שכל מסעדה שמכבדת את עצמה תאמץ. באמת שהבעייה הכי גדולה בחיים שלי היא שחלק מהטבעות בצל הופכות להיות רכות.

ראוי לציון גם הגודל של ההמבורגר שעומד בסטנדרטים ישראלים (בערך 250 גרם, לעומת המבורגרים סטנדרטים במקומות אחרים שיהיו רק באזור המאה גרם בערך).אחרי מחקר מעמיק (שכלל ארבעה ביקורים בלפחות שניים מתוך שלושת הסניפים במנהטן) הגעתי למסקנה שהמקום ראוי לתואר "המקום הכי תואם אגדיר בניו יורק". לא הייתי אומרת שדרוש סיבוב מיוחד כדי לבקר את ההמבורגר הזה, אבל אם אתם מחפשים המבורגר טעים במקום נעים ויש מפיות בסביבה, יהיה שווה להיכנס.

כרגיל, כתיבת פוסטים עושה אותי רעבה ולא משנה שאכלתי כבר שתי ארוחות ערב היום.

בלוג זה שאני כותבת הוא טעים הרבה יותר ממה שעשיתי מעולם.

השורה התחתונה: חמים וטעים. הארוחה בבורגר אנד בארל עלתה 84 דולר (לזוג, כולל ההמבורגר הממושחת) ו5 נפקין הגיעה ל 68 דולר לזוג וכללה גם משקאות.

לפרטים נוספים:

בורגר אנד בארל, רחוב ווסט האוסטון 25

5 מפיות, מקומות מרובים

קודם כל ניסוי נוסף בבלוג שיקרא "קצרים" ובו אני אכתוב מידי פעם (או רק הפעם, תלוי כמה מוצלח יהיה הניסוי) על מספר מסעדות מסוג מסוים במקום לכתוב פוסט שלם רק על מסעדה אחת או שתייים.

השם המקורי של הפוסט הזה היה אמור להיות "תמונות גרועות במסעדות איטלקיות חשוכות" והוא דיי מסביר את עצמו, אני חושבת. חוץ מזה ידוע שאוריאל הוא אשף פסטות מדופלם ככה שהסטנדרטים שלי כבר מאוד גבוהים, במיוחד לאור העובדה שאני זוכה לקבל פסטה טרייה ברוטב פורצ'יני לפחות פעם בשבוע מוגשת בבית. (עם התבלין הנדיר שהופך כל מנה להיות יצירת אומנות: אהבה מרירות).

איגדתי מספר איטלקיות אהובות יותר ואהובות פחות. הבא ונתחיל:

• צ'סקה: צ'סקה נקראת על שם ביתו של בעל המסעדה – פרנצ'סקה – מה שהיה עשוי לרמז על כך שבעל הבית איטלקי. בין אם הוא כן ובין אם הוא לא, המקום משלב שני דברים שאני לא אוהבת במיוחד: מסעדה "איטלקית" שהיא בעצם מסווה למסעדה אמריקאית שמגישה מנות בסגנון איטלקי (בערך) ופסטה רכה מידי. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיינו שם בשישי בערב (כי ידוע שכל הנוער יוצא לבלות ביום שישי בשבע בערב) אבל הורגש פער הדורות ביננו לבין שאר הסועדים. אמנם קרוב לבית אבל לא שווה את ההליכה. (צ'סקה 164 רחוב מערב 75).
• מרקטו: כפי שאתם יודעים אני תמיד מקטרת שאין מה לאכול במיד טאון אבל מידי פעם יש יוצאים מן הכלל. המיקום של המסעדה הזאת קרוב מאוד למשרד ולכן הפך להיות ברירת המחדל לאירוח קולגות לעבודה. הם בדרך כלל מגיעים מגו'טלגים וחסרי רצון להרפתקאות קולינריות ככה שהמקום הזה כאילו נתפר במיוחד בשבילם: טרטוריה קטנה ומשפחתית שמגישה אוכל איטלקי פשוט, לא מסובך ולא יקר וכמובן שתמיד יותר טוב להירדם בעיר זרה כשיש לך בבטן אוכל טעים. מיניסטרונה מנחם, ארטישוק מטוגן, קלמרי מוקפץ ולעיקריות מגוון פסטות קלאסיות כמו בולונז ופסטו. יש מגוון יינות טעימים והשוס הגדול הוא שמוגש שם לקינוח עוגת נקניק של סבתא(הידועה גם בשם כלב קר). לא ידעתי שמנות מבית סבתא מפולניה הפכו להיות קינוחים איטלקים קלאסים אבל נו שוין, תביאו עוד חתיכה. (מרקטו 352 רחוב מערב 39).
• איטאלי: בעצם זה סופר גדול שמוכר רק מוצרים איטלקיים (כבר שווה ביקור) ובתוכו יש מספר מסעדות מסוגים שונים. האופציות המועדפות עלי הן לנשנש קינוח ואספרסו על הבר בכניסה (אפשר גם גלידה ואספרסו) או לנשנש גבינות ויין בבר במרכז הכלבו אם כי קשה לפעמים למצוא שם מקום לשבת. הייתי גם במסעדה ליד מחלקת הפסטה שמגישה פסטות אבל לא נפלתי – ההרגשה הייתה של פסטה מסוג כזה שמגישים בקפיטריה בעבודה. נחמד להתרגע שם למנוחה קצרה בין טיולי שופינג באזור (או טיולי לא שופינג, תלוי במטייל). (איטלי 200 השדרה החמישית).
• צ'יאנו: צ'יאנו הייתה הפייבוריטית שלי לקטגורית איטלקי יוקרתי ולא רק בגלל שיש להם תנור לבנים באמצע המסעדה שהם אופים עליו לחם ולא בגלל שאפשר למצוא שם ארנצ'יני לראשונות שהוגש עם דף צנונית מעליו ולא רק בגלל הפסטה הנהדרת שאכלתי …בעצם, בדיוק בגלל כל אלה, אבל היא נסגרה ואמורה להיפתח מחדש בקיץ ובאפר איסט סייד, מה שאומר שיש סיכוי לא רע שהיא תהפך להיות עוד מסעדת אפר איסט סייד משעממת. תחזיק אצבעות שלא(צ'יאנו, סגורה כרגע).

הערה אחרונה לסיום – לפני כמה חודשים פתחתי עמוד בפייסבוק לבלוג שבו אני מפרסמת עוד דברים שקורים בעיר ועוד ביקורות על עוד מסעדות, שלא להזכיר שאר הגיגים משמעותיים על החיים. ליקקו להנתאכם וענו על הסקר אם אהבתם את הפוסט מסגנון קצרים:

https://www.facebook.com/eatdrinkmanwomannewyork

סימון שוב הגיעה לעיר לסופ"ש קצרצר. לאלו מכן שלא זוכרים מי זו סימון אתם יכולים לקרוא על מעלליה שנה שעברה ממש פה. כשסימון בעיר, דברים נהדרים ומוזרים קורים כל הזמן – שאני מסכימה לעשות מניקור ובוחורת בצבע סגול לציפורניים, למשל.

סימון הביאה איתה הפעם את החבר החדש (והחתיך) יורי. כמה חתיך? הנה, תראו בעצמכם:

הוא כל כך חתיך שביקשו ממנו להוסיף את התמונה הזאת לעלון פרסום החדש שלהם

בכל מקרה, זאת הייתה פעם ראשונה של יורי בעיר ולכן לפי בחירתו הלכנו לעשות את כל הדברים שתייר בעיר צריך לעשות (להשתכר בהיי ליין, להשתכר בסנטרל פארק ולסיום להשתכר באתר הנצחה ל 9-11). לסיום הערב הלכנו לאכול פיצה ניו יורקרית אמיתית, כזאת שנפתחה כבר ב 1929 וכזאת שיש לה תנור פחמים אמיתי במטבח.

נחמד להביא אורחים ותיירים לג'ון אוף בליקר, בגלל שזה נותן להם טעימה קטנה של ניו יורק האמיתית: אי אפשר לעשות הזמנות מראש ככה שתמיד צריך לחכות בתור, יש שלט גדול בחוץ שמכריז שאין מכירה של סלייסים בודדים להרתעה של תיירים טמבלים, המקום עצמו צפוף בצורה בלתי רגילה, יש אינספור כתובות של אנשים שחרטו על השולחנות ועל כל קירות העץ המוזיף, יש רק שלושה סוגים של בירה בתפריט, המלצרים חסרי סבלנות ולסיום גם לא מקבלים כרטיסי אשראי. נהדר!!

מה שכן, הפיצה ממש טעימה. היינו ארבעה אנשים ולכן התחלקנו בשתי פיצות בגודל בינוני (ואולי כמה בירות, אבל מי ממש זוכר) שהגיעו לשולחן תוך מספר דקות. בסגנון הפיצה הניו יורקרית, הבצק דק ופריך ומעליו מפוזרת הרבה גבינה ותוספות – ראויה לציון במיוחד תוספת הפפרוני ותוספת העגבניות בשום. (ראויות לציון במיוחד משום שהן היו אלה שגם נשארו איתי הכי הרבה זמן). רוטב העגבניות לא מתוק מידי ולא סמיך מידי ומפוזר בדיוק בכמות הנכונה על פני הפיצה. וגם, יש משהו בתנור פחמים אמיתי שמעביר קצת מהפחמיות לתוך הפיצה ונותן לה טעם קצת חרוך ובעיקר נהדר.

טעים, כבר אמרתי?

הבעייה בצילום פיצות היא שעד שמגיעים לצלם חצי מהפיצה כבר אכולה

יורי כל כך חתיך שהשיער שלו בלבד שורף בערך אלפיים קלוריות ביום, ככה שלסיום הארוחה הוא נתן כמה ביסים בסימון:

אני בטוחה שהטעם  מזכיר צמר גפן מתוק ו/או אבקת פיות

שבעים ומרוצים אמרנו להתראות לסימון ויורי, וסחטנו הבטחה שהם יבואו לבקר שוב בקרוב. בינתיים,  כל מה שנותר לי הוא להתבונן בלק הסגול שלי ולחכות שהם יחזרו. אולי בזמן שאני מחזיקה עוד סלייס של פיצה. אולי.

השורה התחתונה: שישים דולר לשתי פיצות בינוניות (6 חתיכות כ"א) עם תוספות ואולי עוד כמה בירות. התשלום במזומן בלבד.

לפרטים נוספים: ג'ון אוף  בליקר, רחוב בליקר 278.

פיקניקים זה דבר נהדר בגלל שהם כוללים שני דברים שאני מאוד אוהבת: אוכל ורביצה. (אוריאל מוסיף וגם אלכוהול). מה יותר נחמד מלקחת סלסלת גבינות ובאגט לפארק ירוק ולבלות קצת זמן איכות עם הבנזוג שכולל בעיקר קריאה בספר והתעלמות מהבנזוג? אה, צריך *להכין* דברים לפיקניק אתם אומרים. אז ככה, פה נכנס מוריי'ס לתמונה.

ברוכים הבאים למוריי'ס, חייכם לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר

קודם כל זאת חנות גבינות בחסד ומהמפורסמות שבעיר. מהצד השני של דלפק הגבינות הארוך נמצאים גבינאים מוסמכים שישמחו לעזור לכם למצוא את גבינות חלומותיכם וגם יפנקו בכמה טעימות כדי להיות בטוחים שזאת שבחרתם היא האחת (או החמש-שש).

ארוך וכיף

יש להם גם קורסים לענייני גבינה והנחמד שבהם נקרא Cheese 101 שבמהלכו שותים הרבה יין ואוכלים הרבה גבינות וגם לומדים (קצת) על גבינות (אבל ממש קצת). נכון שאם מטיילים בעיר אז לא בהכרח קורס גבינות זה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלכם אבל אם זה כבר הביקור ה 21 או ש(טפו טפו טפו לא עלינו) אתם אפילו גרים בעיר, זאת חוויה ממש כייפית לנסות.  עוד משהו שאני אוהבת זה התיאורים היצירתיים שיש להם לפעמים לגבינות ("חשבתם שזה הדבר הכי מסריח שהרחתם בחיים? חשבו שוב, זה אפילו יותר מסריח"!").

מתחת לחנות ישנן מערות יישון גבינות, וגם לשם אפשר להגיע עם סיור מודרך בתיאום מראש(בתשלום). גם בסיור הזה – נחשו מה? – אוכלים הרבה גבינות. אוריאל ואני היינו בסיור הזה לפני כמה שבועות ובעוד שאני הייתי צריכה להתאפק לא לגעת בכל הגבינות אוריאל היה צריך להתאפק לא לפלרטט עם כל הבחורות.

זה ממש מערה! בחיי שגם אני הופתעתי. מאחור ניתן לראות את אוריאל מפלרטט.

בקיצור, אם אתם באזור אז כנסו וקחו לכם כמה סוגי גבינות להנאתכם ולמהדרין ניתן להוסיף גם נקניקים. באגטים משובחים ניתן למצוא ליד הקופה וכדאי לוודא שבחרתם גם כמה בירות ללגום. לכו מספר מטרים עד לוושיגנטון סקוור פארק והתחילו בתהליך הפקנוק במרץ. תפסו פינה להשתזף בה (אפשר להביא שמיכה מהבית), נשנשו גבינות, קראו ספר והתעלמו מבעלכם. ההנאה מובטחת!

לפרטים נוספים: מוריי'ס, רחוב בליקר 254

נ.ב. – יש דוכן של מורייד בגרנד סנטרל, ליד הכניסה של רחוב לקסינגטון. אם אתם באזור אפשר למצוא גם שם גבינות טעימות אם כי אופציות הפיקנוק באזור פחות מוצלחות.

נמאס לי מחוסר הגיוון בבחירת המסעדות שלנו ולכן בפעם החמישים שאוריאל התלונן על החוסר גיוון בבחירת המסעדות שלנו הסכמתי לשנות את  שיטת הבחירה לנוסחה הבאה: פעם אחת הולכים למקום שאני רוצה, פעם אחת הולכים למקום שאני בוחרת. והערב בחרתי יווני.

יש שני אלמנטים שמקשים עלי לכתוב ביקורת הוגנת על המסעדה הזאתי:

1. גם אני וגם אוריאל הגענו למסעדה קצת מעט מבושמים.

2. אין לי רקע בתרבות יוונית בכלל ובאוכל יווני בפרט.

למעשה, ההסמכה שלי לגבי יוון מורכבת מהמחזמר ממה מיה, זינה הנסיכה הלוחמת, עלי גפן שחברים של אוריאל הכינו פעם(היי לאבי ואושרת!) וספר של המיתולוגיה היוונית לילדים. מצד שני, באתי עם רוח טובה למסעדה והיא בתמורה לא אכזבה, לפחות לא מבחינת המצב רוח. יכול להיות שזה קשור לחלונות הגדולים הפתוחים ולמזג אוויר הלא-חם-מידי-לא-קר-מידי שהיה הערב ויכול להיות שזה קשור לברמן החברותי אבל משהו בעיצוב ובהרגשה של המקום הזכיר קצת תחושה תל אביבית של קיץ וכיף.

קיץ, במובן הטוב של המילה

האוכל מצד שני, פגע בול חצי מהזמן. התחלקנו בארבע ראשונות ועיקרית אחת. כמו שציינתי, אין לי הרבה רקע באוכל יווני אבל העלי גפן היו קצת סמרטוטיים והמילוי שלהם היה בעיקר תמיסת אורז. מצד שני, הסרדינים היו טעימים והגבינת חלומי הייתה חרוכה בדיוק במידה ומתובלנת כהלכה. מצד שלישי, השיפוד עוף (שממש בניתי עליו) אכזב. מצד רביעי, כנראה שמראש הייתי צריכה להזמין דג (או כבש), מצד חמישי אין מלא מקומות שבהם יש ומכובד לשתות אוזו (לשמחתו של אוריאל), מצד שישי קיבלנו קינוח על חשבון הבית(ברמן מקסים כבר הזכרתי?).

אני מצטערת שלא צילמתי גם את הברמן

אף פעם לא הייתי במסעדות יווניות אחרות ככה שאין לי שום קנה מידה לגבי כמה האוכל היה כן או לא טעים ביחס לאוכל יווני אחר אבל בסך הכל היה ערב מהנה ביותר, ונחזור לנסות את הדגים.

שורה תחתונה: קצת פחות ממאה דולר לזוג(ארבע ראשונות ועיקרית אחת). נחזור פעם הבאה שנהיה בסביבה.

לפרטים נוספים: אתוס גלרי 51, השדרה הראשונה ורחוב 51.

אוריאל ואני הלכנו להרוס לחגוג שבוע מוצלח של דיאטה במסעדה צרפתית שכבר הרבה זמן רצינו ללכת אליה (לפחות מאז יום שישי שבוע שעבר אחרי צהריים כשאמרתי לאוריאל שבא לי דג ופירה ושממזמן לא היינו בביסטרו צרפתי חמוד ושנמאס כבר מכל הסושי והזה בזמן שהוא שם מעיל ונעליים ותוך כדי בדק המלצות למסעדות צרפתיות מהבחור המצוין הזה והזמין לנו מקום כשכבר היינו במעלית).

יש שתי הנחות שיהיו תמיד נכונות ברמה גלובלית:

1. אי אפשר ליפול עם דג ופירה במסעדה צרפתית.

2. החיים נראים הרבה יותר טוב אחרי כוס יין.

כוס היין המוזכרת לעיל היא למעשה קיר רויאל

מה שנחמד במקום הזה (מלבד האוכל) זה האווירה הנעימה, והגסות רוח המקסימה הצרפתית ששורה על המקום ("כן, אני מבין שהייתה לכם הזמנה. אבל הגברת שם שילמה לפני 20 דקות Merde והיא עוד לא קמה merde ומה נראה לכם שאני אקים אותה? Merde!). האווירה החשוכה גם רומנטית מאוד ועוזרת להיכנס למצב רוח רומנטי גם אם אתם עם בני זוגכם כבר חמש שנים וקצת לפני שהגעתם למקום ניהלתם דיון של רבע שעה על תנועות המעיים שלו.

מה שעוד יותר נחמד במקום הזה, זה שיש בו תפריט צרפתי קלאסי ולא מתפלצן. דג עם פירה, רגלי צפרדע, קצת שבלולים, איזה מרק או שניים וכמה אופציות לאווז,ברווז,טלה,סטייק, צ'יפס  וכו'.

מה שממש נחמד במקום זה כמה שהמנות הגיעו בצורה מפתיעה. נגיד השבלולים הוסוו כגרגירי חומוס בקערה קטנה עם עוד שלל ירקות ומן רוטב טעים, ונגיד רגלי הצפרדע הגיעו עם כמה פטריות ועוד מגוון ירקות והיו קראנצ'יות ועם רוטב טעים. (רוטב טעים זה עוד טרנד של הערב המוצלח הזה).

מה שהיה הכי נחמד במקום הזה הוא כמה שהאוכל היה טעים אם הייתי צרפתייה הייתי עולה לפחות עוד איזה 20 קילו holly fuck כמה שזה היה טעים אוריאל הגדיר את המקום כביסטרו הצרפתי הכי טעים עד כה בניו יורק מילולית ליקקתי את הצלחת מכמה שהיה לי טעים ואוריאל סיים את כל המנות שלו עד הסוף ובקושי הספקתי לצלם וכבר נגמר הטארט טאטן שלו.

מזל שהספקתי לצלם.

זה השבלולים בהסוואה

רגלי צפרדע, מישהו?

דג והפירה השלישי הכי טעים ביקום

עכשיו בוא נדבר על נושא מאוד רציני – פירה. לא רק שתפוחי אדמה הם אחד הדברים האהובים עלי בעולם על מגוון צורותיהם, ולא רק שהם מרכיב חשוב בתזונה מאוזנת(שכוללת צ'יפס, פירה ותפוחי אדמה בתנור) אלא שפירה שמוכן כהלכה יכול לגרום לי לתחושות רומנטיות ביותר שאוריאל אפילו לא יכול להתחיל לחלום עליהם. והפירה הזה נכנס היישר למקום השלישי ברשימה, שזה כבוד.

היה בצד גם איזה אורז ליד המנה של התבשיל כבש שאוריאל טוען שהיה ממש טעים אבל בוא לא נסיח את דעתנו מהעניין החשוב של דג ופירה.

דג ופירה.מממ. ודי לחכימא ברמיזא.

השורה התחתונה:  136 דולר לארוחה צרפתית זוגית (שתי ראשונות, שתי עיקריות ושני קינוחים) כולל מס וטיפ. לא כולל כמה דרינקים על הבר להעלאת המורל.

לפרטים נוספים: ל'פילוסוף, רחוב בונד 55

ה IFC הוא כמו הסינמטק, במובן של יש בו פסטיבלי סרטים אוזבקים ואולמות עם כסאות לא נוחים וסאונד לא משהו אבל אנחנו בכל זאת אוהבים אותו כי בזכותו ראינו סרטים יפהפיים ומרגשים כמו ג'ירו חולם על סושי ועוד סרטים עדינים ויפים כמו From up the Poppy Hill (של אותו אחד מהטירה הנעה). לפני אנחנו ממשיכים, קחו לכם שתי דקות לצפות בטריילר כדי להיכנס לאווירת הפוסט הזה (ולכו גם לראות את הסרט) :

הסרט היה באמת מקסים, ואני קצת מתרגשת שוב רק מלראות את הטריילר ולשמוע את המוזיקה. אבל בלי שום קשר כמובן שכל מה שהם עושים בסרטים יפנים זה לאכול, ובמקרה של הסרט הספציפי הזה, גם לנקות, אז פיתחנו מן מנהג שאחרי כל פעם שאנחנו הולכים לIFC אנחנו מקנחים בביקור רוקמיישה. קודם כל, זה קרוב ורוב הזמן אין הרבה המתנה, שזה כבר טוב. דבר שני, בעלי הבית היפנים תמיד גורמים גם לזרים ברברים כמונו להרגיש בבית. בבית יפני, למעשה. בבית יפני משנות השישים,למעשה, כנראה יהיה התיאור הכי מדויק. זה מתחיל מהג'וקבוקס הישנה בפינה וממשיך בתמונות משפחתיות בשחור לבן (התמונות הן באמת של המשפחה – מראים את מזקקת הסאקה המשפחתית שגם נמכר במקום עצמו) ועוד מיני שמונצלך שהיפנים מתים עליהם.

אבל רק כשפותחים את התפריט מתחיל הכיף האמיתי. קודם כל, האורז לסושי ולשאר המאכלים מבושל בתערובת תבלינים שהופכת אותו להיות סגול (וגם יותר טעים). הראמן שלהם הוא בין הטובים שנתקלתי בהם (והייתי באיפודו שבוע שעבר לכל מי ששואל). יש הרבה מנות ירקות קטנות וטעימות כמו במיה בשום, כרוב ניצנים בזיגוג מיסו וגם קצת אצבעות חזיר קטנות (יש יאמרו שזה לא סוג של ירק. לאותם "יש" אני אגיד – אבל זה טעים).

ירקות, אבל טעים

הראמן נראה פשוט, אבל הוא ממזר

זה מה שנקרא שמונצלאך

עוד שמונצאלך מקרוב. וזה עוד בלי הפייה-בצורת-חתול-עם-כנפיים ומסיכת מתאגרף שהולבשה על דלעת שהיו בסביבה גם

אה, והסאקה. אין הרבה מבחר ממנו אבל כל מה שיש הוא מעולה. אני גם במיוחד אוהבת את היין שזיפים (בגלל שאוריאל לא גונב לי אותו כי הוא כל כך מתוק). כמעט כל מה שאיי פעם הזמנו שם היה מאוד טעים. אם כבר הגעתם עד לשם אז הייתי ממליצה להתמקד במנות המיוחדות ופחות בסושי. לא כי הוא לא טוב, אלא כי איפה עוד תמצאו אוקונומיאקי (שזה מן סוג של חביתת ירק יפני) עם שבבי בוניטו למעלה שעוד קצת זזים  ותוכלו להפחיד אנשים מהמשרד עם הסרט הבא:

(זה לא באמת חי, זה רק האדים מהחביתה).

המקום מצוין אגב גם לחברים שמגיעים מחוץ לעיר (היי אהד! מקווים שהצלחת למצוא את דרכך למלון בשלום. אוריאל מבטיח שכל מה שקרה ברוקמיישה נשאר ברוקמיישה).

שורה תחתונה:  טעים ומומלץ. החשובן לזוג שאוהב לשתות סאקה  (ו/או יין שזיפים) בדרך כלל לא עובר את ה 70-80 דולר.

לפרטים נוספים: רוקמיישה, רחוב באראו 11 (אזור הגריניץ' וילג').

נ.ב.

לכל מי שמנוי לבלוג דרך האימייל ולא שם לב – פתחתי עמוד לבלוג בפייסבוק (כדי שיהיה עוד מקום שבו אני כמעט לא מפרסמת). יש שם עוד מסעדות שלא יוצא לי לכתוב עליהם וגם מיני דברים שקורים בעיר. בואו להצטרף.

אני לא חושבת שמישהו יפקפק בעובדה שאוריאל ואני, שנינו פלורליסטים ידועים. בין חברנו יש נסיכים ובני אצולה, אך גם פשוטי עם, ירושלמים (לא עלינו), עתודאים (לא עלינו), שומרי כשרות (לא עלינו) ואפילו מאז שהגענו לניו יורק אנחנו מתהדרים בזוג חברים…צמחוניים! יהוששכר ואשתו (יו"א) הם אנשי רוח ושיחה וגם גרים קרוב ולכן כיף מאוד להיפגש לבראנץ' של שבת וכאלה. אז אחרי שסיימנו לחרוש את מיטב הבראנצ'ים של האפר ווסט סייד (שעליהם עוד יסופר בפעם אחרת) החלטנו שאין מתאים מהערב של סופת המאה כדי לצאת גם לארוחת ערב יחד. שתבינו שזה מה שהתמודדנו איתו:

זה נראה אפילו יותר גרוע מבחוץ

מצד שני הסופה הייתה יופי של הזדמנות ללכת לבדוק מסעדה שבימים כתיקונם צריך להזמין בה מקומות בערך שבועיים מראש וככה הגענו לקאג'יצו, שאמורה להיות הגביע הקדוש של הצמחונים בניו יורק – מסעדה שלמה על טהרת אוכל בודהיסטי יפני. אתם יודעים, כזה שמכינים רק ממרכיבים צמחוניים טבעוניים עונתיים מקומיים וגו'. כמעריצי יפן נלהבים אוריאל ואני שמחנו לבדוק את העניין, ועוד יותר שמחנו שיש לנו עוד אנשים להיות איתם במהלך תפריט הטעימות שנמשך בערך שעתיים וחצי שנוכל לשגע גם ואתם ולא רק אחד את השני.

קיימים שני תפריטי טעימות – של 4 מנות (בחמישים דולר) ושל 8 מנות(בשמונים דולר), כאשר לכל אחד מהם יש אפשרות להוסיף טעימות סאקה. החלטנו כולם ללכת על תפריט השמונה מנות (כי אם כבר אז כבר) וכמובן גם על התאמת הסאקה. את המנות אני אניח לתמונות לתאר כי ממילא לא הבנתי מה היו חצי מהמרכיבים.

זה…משהו, עם משהו עם משהו עם משהו בצד של משהו בתוספת…משהו? אבל תודו שיפה.

אני כמעט בטוחה שזה סובה

פה אוריאל ואני לא הסכמנו – הוא טען שזה כוסמת, אני חשבתי שזה פתיתים (מרכיב ידוע בתזונה בודהיסטית יפנית)

לעולם לא לשכוח להגיד שיש לכם יומולדת בכל פעם שאתם הולכים למסעדה יוקרתית

אני חייבת לציין שכגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה. היה לי בראש שתהיה לנו חוויה שלפחות קצת מזכירה את הפעם ההיא שאכלנו אוכל בודהיסטי צמחוני ביפן, אבל כנראה שכשעובדים מקסיקנים ולא נזירים מכינים את האוכל זה בהכרח יצא קצת אחרת. אה, כן, ומנוהלים על ידי אמריקאים מה שאומר שכמובן שתהיה עדיפות ליוקרתיות על פני התוכן האמיתי. בקיצור, החברה נעמה לי והאוכל לא קילקל אותה יותר מידי, אבל יו"א מדווחים שיש באזור הרבה אופציות יותר מעניינות וצמחוניות-פרנדלי.

אגב, הבנתי שעוד חודשיים בערך (לקראת סוף מרץ 2013) המסעדה עוברת דירה לאיפהשהוא במיד טאון, אז שווה לבדוק לפני שהולכים לשם.

בשורה התחתונה: נזק של בערך 500 דולר לארבעה אנשים (על אוכל צמחוני! אם כי היה הרבה אלכוהול. אבל עדיין, אוכל צמחוני!). אני לא התלהבתי ופחות הייתי ממליצה.

לפרטים נוספים:  קאגי'צו (רחוב 9 איסט, בין השדרה הראשונה לשדרה A – אבל עובר בקרוב דירה).

מאז הטיול פיצה עם סקוט אוריאל ואני הפכנו להיות סנובים (גם) של פיצה ולכן בערב קריר אחרי שקנינו לאוריאל חליפה במבצעי הכריסמס (קנה חליפה וקבל עוד שתי חליפות ועוד שתי חולצות ועוד שתי עניבות) החלטנו לבדוק את דון אנטוניו, הפיצריה הראשונה שהופיעה איי פעם במדריך המישלן של ניו יורק.

האמת שזה סתם שקר, היינו הולכים לשם גם אם לא היינו סנובים של פיצה וגם אם לא היינו קונים לאוריאל חליפה. אין כל כך הרבה מקומות מעניינים במיד טאון ממילא.

האמת שבכלל לא צריך תירוץ בשביל לאכול פיצה.

דון אנטוניו ארוכה ויפה. אפשר לשבת על הבר הגדול בכניסה ולהנות מהתעלולים של הברמן או שאפשר לשבת בשולחנות בחלק האחורי ולצפות בפיאצולות מכינים את הפיצה, או לצפות בטלויזיה שמשדרת במעגל סגור (גם כן) את הפיאצולות מכינים את הפיצה. אם למדתי משהו מסקוט, זה שאם עומדים עם המצלמה ליד התנור ומתפעלים, יתנו לך להיכנס למטבח ולצלם (ולהתפעל) מאוד מקרוב. שלא כמו סקוט, השתדלתי להתאפק ולא לדחוף את הידיים שלי לבצק של הפיצה, וזה לא היה קל בכלל.

חתיך ואדום. התנור!

הייתי רצינית לגבי הטלויזיה

הפיצה עצמה היא מהסוג הנפוליטני, הכוונה היא שהפיצה דקה (אבל לא יותר מידי) עם שולים נפוחים ומנוקדת בגבינת מוצרלה טריה. הרוטב מעט מתקתק אבל יושב יפה על הפיצה ולא צריך בכלל תירוץ בשביל לאכול פיצה.

ושוב אני מריירת בזמן שאני כותבת פוסט

מה שכיף באיטליה זה (שלא כמו מסעדות יפניות ואסיתיות) שהם מבינים בקינוחים. מזל שהיינו בדיאטה ולקחנו את הקינוח הכי פחות משמין בתפריט.

אני מרגישה את העורקים שלי נסתמים רק מלהסתכל על התמונה הזאת

אי אפשר לטעות עם בצק פיצה מטוגן  ורוטב נוטלה.  אפשר לטעות כשלוקחים לאוריאל את האייפון שלו והוא נאלץ לשוחח איתי או לחילופין עם ההומו ששותה מנהטן לידנו בבר ואוריאל מספר בדיחות לא פוליטיקלי קורקט על סנדי.

מעודדים מההצלחה של דון אנטוניו הלכנו לבדוק את פרטלי לה בופאלה, הפיצה החדשה בשכונה. אני לא יודעת כמה מכם יודעים אבל האפר ווסט סייד הוא שממה קולינרית בכל מה שקשור לפיצות אותנטיות (למרות שיש הנאה מסוימת בלהזמין פיצה מדומינוס ולראות את האנימציה שלהם לגבי התקדמות שלבי הפיצה ) (ומה זה בכלל בדיקת איכות לפיצה? מישהו מרים את המכסה של הקופסה ומוודא שאכן יש בפנים פיצה?)

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

בכולופן, פרטלי דומה אבל יותר מידי מתאמצת. זה מתחיל מהאופן המדויק בו הניחו בזהירות ערימות חציר בפינות ועטפו את הפרחים בנייר עיתון כדי לשוות למסעדה מראה שלוכי-אותנטי. זה ממשיך עם הפיצה שמגיעה רק טיפטיפה פחות מידי אפויה וטיפטיפה עמוסה מידי ברוטב והופך אותה להיות לחה מהר מידי ומסתיים עם קינוח ספוג שוקולד שרק ממש קצת מתוק מידי וכבד מידי.

התנור קצת לא חם מספיק

הפיצה טיפ טיפה עמוסה מידי

הקינוח קצת רך מידי

זה קצת עוול להשוות את פרטלי לדון אנטוניו, כי בסה"כ זה דווקא כן פיצה שכונתית חביבה ובהחלט יותר טובה משאר הפאסט פוד פיצה שיש באזור. זאת אופציה נחמדה לארוחת ערב כשלא רוצים ללכת רחוק מידי וכשאוכלים עם נפתלי, החבר הצמחוני של אוריאל (שעליו עוד יסופר בהמשך).

לסיכום, לא משנה אם אתם בניו יורק או בתל אביב, ולא משנה מה מידת הרעב -הרגעו ואיכלו פיצה.

בשורה התחתונה:

דון אנטוניו: 57 דולר (מתוך זה 22 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 15 דולר. (אכלנו רק אחת).

פרטלי: 80 דולר (מתוך זה 19 על האלכוהול). מחיר פיצה ממוצעת 20 דולר. (אכלנו שתיים).

שתיהן טעימות, הראשונה שווה עיקוף במיוחד, השנייה רק אם אתם באזור וממש בא לכם פיצה.

לפרטים נוספים:

דון אנטוניו – רחוב 50 ווסט מספר 309 (קרוב לשדרה השמינית)

פרטלי – רחוב ברודווי 2161 (בפינה של רחוב 76)

במקרה יצא והשבוע ביקרתי במולדת לרגל חתונה של חברה (ושוב המון המון המון מזל טוב לקורל ומשה המקסימים, מתים עליכם!) ככה שיצא לי לחוות את אירועי היממות האחרונות באופן אישי. בזמן שאני כותבת את הפוסט אני כבר בדרכי בחזרה לניו יורק אבל ליבי עם תל אביב ולכן החלטתי לרתום את הבלוג לטובת התמיכה בעורף ומהי דרך טובה יותר מאשר לענות על שאלות של קוראים שהם בכלל לא שאלו, דרך שאלות מוזרות שצצו בתוצאות החיפוש של הבלוג. הבה ונתחיל:

"המברוגר בשדרה 2 רחוב 73"

אני נוטה לחשוב שהאיות הלא נכון של המילה "המבורגר" נגרם כנראה עקב התרגשות יתר של הכותב אם כי ייתכן שזהו נס מאת חתולו-של-תקרה שכן בדיוק לפני כמה שבועות אוריאל ואני ביקרנו במסגרת פסטיבל היום הולדת שלי בעוד מקום שנטען שבו מגישים את ההמבורגר הטוב בניו יורק הממוקם בשדרה השלישית בין רחוב 74 ל 75. אני נוטה לחושב שזוהי כנראה כוונת המשורר משום שבפינה של 2 ו 73 ישנם חנות צדקה, בר ספורט, בנק ופיצריה. בכל מקרה, המקום המדובר נקרא JG Melon ומקושט במאות תמונות ופסלים של מלונים. (מלון כמו הפרי, לא מלון כמו מקום לישון בו).

דוגמית קטנה ביותר

יש לי חיבה למקומות כאלה שבהם יש תפריט תמציתי ומדויק: יש בחירה בין המבורגר לצ'יזבורגר ויש גם ציפס וכמה קינוחים. לאוריאל יש חיבה למקומות כאלה כי יש שם בר מלא וזמן המתנה ממוצע של חצי שעה, שמאפשר לבדוק מקרוב את עניין הבר המלא. אז למרות שלמקום היו נתוני פתיחה מעולים ההמבורגר היה רק בסדר. בדיעבד, כשרק עברתי לפה היו כנראה המון המבורגריות שהיו כנראה בערך באותה רמה שלגמרי התלהבתי מהן, אבל אחרי איזה שנה פה צריך קצת יותר מזה בשביל לרגש אותי. בקיצור, נחמד אם אתם באזור ומחפשים ארוחה זריזה וטעימה, או אם יש לכם פטיש נסתר למלונים.

פייר, הצ'יפס ריגש אותי. לא יודעת אם מצליחים לראות בתמונה אבל הוא מסולסל. זה מגניב.

JG Melon (אין להם אתר אבל זה אלה. אידבתי את הקבלה אבל אם זכרוני אינו מטעה אותי מדובר פה בסדר גודל של 15-20 דולר להמבורגר וצ'יפס).

"הדים סאם הראשון בניו יורק"

אני כבר מפחדת לכתוב על דימסמיות כי יש כמה קוראים שכבר בטוחים שעוד שנייה אני משנה את השם של הבלוג ל"טעים בשאנגחאי" וכבר העירו לי על זה אבל תכל'ס מה הם מבינים, לאכול ו/או לכתוב על דים סאם זה תמיד טוב. אז חוץ משלל הדימסמיות שכבר סיפרתי לכם עליהם הייתי גם ב nom wah tea parlor, הדימסמיה הראשונה של ניו יורק שנפתחה ב 1920, ויש מצב שלא ניקו את הסירים עוד מאז. זוהי דימסמיה מהסוג שבו ממלאים את הפריטים הרצויים מהתפריט וללא עגלות (עגלות זה לחלשים) אבל מלבד ההיסטוריה והאותנטיות פחות התרשמתי מהמגוון ביחד למקומות אחרים.

יש היסטוריה, אני לא אומרת שלא

אבל יאללה, הגיע הזמן לשפץ קצת

דווקא תומר שתמיד מוכן לבוא איתי לאכול דים סאמים אהב אבל הוא עוד היה קצת מגו'טלג. מה גם, שיש לו חיבה לא ברורה ולא מסוברת לשנוזלים, שזה אטריית אורז רחבה מקופלת במילוי/ציפוי בצל ירוק ושאר ירוקים. לאחרונה אין לי בעייה כל כך גדולה עם ירוקים, אבל אני אוהבת את הירוקים שלי כשאינם נוטפי שמן. בכולופן, אמנם נום וואה טי פרלור נחשבת אחת הדימסמיות המסורתיות ביותר ויש לזה ערך רגשי (שלא לומר תיירותי) ,אבל הפייבוריטית החדשה שלי נמצאת כמעט מעבר לפינה (יוצאים מנום וואה טי פרלור והולכים ישר, חוצים את הכביש ומגיעים) והיא נקראת דים סאם גו גו. מלבד העובדה שכל פעם שאני באה לשם אני מזמזמת לעצמי בלב את וויק מי אפ ביפור יו גוגו (בלב, כי אוריאל לא מרשה לי לשיר בקול רם) יש שם גם דים סאמים וורודים. מכירים את זה שאתם יושבים בבית בערב שישי ותוך כדי שיטוט באינטרנט מגלים שיש בעולם דימסאמים וורודים ובאותה רגע ממש אתם מגלים אמת צרופה על עצמכם והיא שמסתבר שחלום חיים שלכם הוא לאכול דים סאמים וורודים ואתם משגעים את כל העולם (אוריאל) עד שכל העולם (אוריאל) מסכים לבוא איתכם שוב לצ'ינה טאון לאכול דים סאם למרות שהוא נשבע שלעולם הוא לא הולך לשם שוב (החודש)? בקיצור, דים סאם גוגו הוא לגמרי הפייבוריט החדש שלי וגם אליו כמו אל שאר הדימסאמיות כדאי להגיע מוקדם ורעבים.

תראו את החמודים האלה, תגידו שזה לא עושה לכם חשק. אפילו יעל שקצת שומרת כשרות ודניאל שלא מתה על בשר ושמן נהנו.

באינסטנס ספציפי היינו שם ששה אנשים וחלקנו עשרות וארניקס דימסמים קטנים וטעימים והחשבון כמובן יצא 12 דולר לראש. אליפות.

נום מה תי פרלור (הפחות מומלץ).

דים סאם גוגו(שיותר אהבתי)

"מסעדה שמגישה רק סטייק וצ'יפס"

זאת זותי. (וכתבתי עליה פה)

"כיצד ניתן להטעין אייפון בניו יורק"

ובכן, השיטה המסורתית היא לקחת מטען ומתאם חשמל, לחבר את כל העסק ביחד לחשמל המקומי ולחכות מספר דקות. אלטרנטיבית, אפשר לבקש מהברמן בנחמדות שיטעין את האייפון בשקע שבבר כי ממילא אתם רואים שהוא מטעין את האייפון שלו אבל מה שלא תעשו שום פנים ואופן אל תתחילו לנהל דיון על למי יש את אוסף הפורנו המקיף ביותר באייפון שלו, במיוחד לא כשמנהל המשמרת הסבון עומד מאחרוי הברמן החביב. מה שעדיף לעשות זה להניח את הטלפון על השטיחים החדשים האלה ולפזר מלמעלה קצת אבקת חשמל.

"מה מבשלים בחורף בניו יורק"

תיירים.

התייר שאוריאל אוכל עוד לובש מעיל

מאחלת שבוע קל ושקט לכולם. למי שרוצה, יש לנו חדר אורחים וספה וחתולים פנויים, ואוריאל מבשל יופי של אוכל.