בזמן האחרון עם כל הנסיעות קצת הזנחתי את אוריאל ויצא שהוא היה הרבה סופי שבוע לבד (שלא לדבר על כך שהשארתי אותו לבד בניו יורק בזמן סנדי והחנות עוגיות שהוא הכי אוהב לא עשתה משלוחים י-ו-מ-י-י-ם-!) ככה ששבוע שעבר רציתי לפנק אותו קצת אבל לרוע מזלו בדיוק היה לי יומולדת ככה שיצא שבעצם פינקתי את עצמי. והפעם, טיול הליכה ניו יורקי בעקבות פיצות.
יו, כמה פיצות! איזה כיף!
אז תשמעו על הבחור הזה, סקוט, כן? סקוט אוהב פיצות. מההההה זהההה אוהב פיצות. כמעט כמו שאוריאל אוהב פורנו (אבל רק כמעט). כהבטחה לשנה החדשה, סקוט לא אוכל יותר מ 15 סלייסים של פיצות בשבוע (כי 15 סלייסים זה בדיוק סלייס אחד פחות משתי פיצות שלמות, ככה שזה מרגיש ממש קצת) למרות ששבוע שעבר היה גם לו יומולדת ולכן הוא קצת חרג מהמכסה ואכל 19 סלייסים. לסקוט יש בבית אוסף של מאות אריזות (ריקות) של פיצה. סקוט מבלה את כל החופשות שלו בנאפולי, מולדת הפיצה ובביקורים בחוות שמכינות מוצרלה. סקוט שילם פעם אחת 300 דולר על פיצה שלא הכילה יהלומים או כמהין אלא רק הייתה ממש ממש ממש גדולה (קוטר של 50 אינטש גדולה) (ושלח לעצמו הבייתה בפדאקס את הקופסה של הפיצה). לסקוט יש חגורת כלים של גדג'טים לפיצה הכוללת מיני מלחיה ומיני פלפליה (אבל לא שום, זה לחלשים) וגם אקדח לייזר שמודד את הטמפרטורה של הפיצה ומציין מתי הגיעה הטמפרטורה האידיאלית לאכילה. בחצר של הבית של סקוט יש תנור פיצה שהוא בנה בעצמו. בקיצור, סקוט אוהב מאוד פיצות. (נראה לי גם , משום מה, שסקוט כנראה עדיין רווק).
מי שמביט בי מאחור לא רואה את התנור מאחורי (סקוט גם אוהב תנורים)
מי שמביט בסקוט מאחור יכול לראות את ארבעת עובדי המטבח העצבניים שמנסים להכניס פיצות לתנור בזמן שסקוט מדבר עליו
אז מי חוץ מסקוט בכבודו ובעצמו מתאים יותר מלהוביל טיולי פיצה בניו יורק? תכל'ס, יש בטיול הזה הכל. גם הליכה (אבל לא יותר מידי), גם עוצרים בדרך בשלוש פיצריות מפורסמות כולל הפיצריה הראשונה של ניו יורק וגם שומעים כנראה קצת יותר ממה שבאמת רציתי לדעת על פיצות, ההיסטוריה של פיצות, על המרכיבים השונים של פיצות, על תנורי פיצה ועל איך שינויים טכנולוגים בתנורי פיצה ובאמצעי אספקה משפיעים על ההכנה של הפיצה המסורתית.
מה שכיף בסקוט זה שהוא כל כך אוהב פיצות וכל כך מתלהב מהנושא שקשה לא להתלהב קצת איתו גם כן. בלומברדי הוא שכנע את הבעלים לקחת את כולנו להצצה על התנור הגדול שיש להם בחדר האחורי וגם חילק לנו סוכריות גומי קטנות של פיצות למקרה חירום שבו יתחשק לנו לנשנש פיצה בין עצירה לעצירה. לא שצריך את זה כי יוצאים דיי מלאים מכל הפיצות. (פיצת הסיום, היא הפיצה המודרנית, היא הפחות טעימה מבין כולן ככה שאל תחששו להאביס את עצמכם בפיצות בשתי התחנות הראשונות).
לסיכום, חוויה ניו יורקית כייפית במיוחד. אני חושבת שאפילו אוריאל נהנה, ולו אפילו לא היה יומולדת.
השורה התחתונה: 35 דולר (38 משנה הבאה) עבור טיול של 3 שעות, כולל שלוש עצירות לטעימות פיצות, מים וקיט השרדות קטן – אבל בלי תוספות על הפיצות, סקוט הוא בחור קלאסי. מתאים גם לכאלה שהם לא חובבי אוכל גדולים. בקיצור, שווה ולו רק בשביל לפגוש את סקוט.
כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו אוהבים לאכול דברים שהיה להם פעם פרצוף אבל אולי פחות יודעים כמה אנחנו גם אוהבים דברים על מקל (במיוחד אני, שאוהבת מנגל וברביקיו כאילו אין מחר ומוכנה לצאת מהבית בכל יום ובכל שעה אם מבטיחים לי על האש). כשנמצאים בחו"ל הרבה פעמים מתגעגעים לטעם של בית כלומר לעל האש ושיפודים, ואם צריך ללכת ליקיטורי (מסעדת שיפודים יפנית) בשביל קצת הרגשה ביתית – סו בי איט.
דגמנו שתי יקיטוריות בסביבה לכבוד יום העצמאות הפולני ככה שכיבדנו גם מסורת וגם בייתיות ולהלן המסקנות.
ראשונה הייתה יקיטורי טוטו. על הראמן מבית טוטו כבר סיפרתי לכם וכמו תרנגולת מבית טוב גם כאן היה תור לא קצר שהשתרע עד כמעט לפינה של הבלוק למרות שכאן כן מקבלים הזמנות מראש ולכן דיי מהר התקדמנו לראש התור (ובמעלה המדרגות, ושמישהו יסביר לי פעם למה מקומות יפנים תמיד אוהבים להיות בקומות שניות של מקומות). המקום עצמו מקושט בתצוגת ביצים על הקיר (איי שיט יו נוט) אבל לא פחות מקושט במנגל ארוך ומרשים ובר מסביבו ככה שאפשר לתצפת על ההכנה של השיפודים וגם לקבל אותם הישר מהמנגל.
הייתם פעם בשיפודי עזרא באזור? אז זה בדיוק אותו דבר, רק שפה מזמינים את מיטב חלקי התרנגולת (בואו מוקדם לאכול את הכרבולת את הבירכיים כי הן נגמרות מהר) שנצלים על ידי יפני מיומן שמנופף עליהם במניפה עדינה ומשגיח עליהם כאילו היו ילדיו והתוספות מגיעות על ידי מלצרית חיננית וגם ,בניגוד לעזרא, טעים. אבל בערך אותו דבר כמו שיפודי עזרא, כן.
עד שהגענו נגמרו כבר הכרבולות
זה מחדל חמור שרוב השיפודים נאכלו לפני שהיה לי צ'אנס לצלם אותם. אני מאשימה את המצלמה האיטית באייפון של אוריאל.
אחרי שנעשים מנוסים במקומות כאלה (כלומר, אחרי שסיימנו לאכול וראינו מה הזוג לידנו עשה) מבינים שהכוס חימר שחשבתי בהתחלה שאמורה לתפקד כמחזיק בקבוק בירה היא בעצם כוס להניח בה את כל השיפודים עצמם אחרי שמסיימים לזלול לא פחות מ 12 שיפודים שכל אחד ואחד מוגש בדקדקנות יפנית טיפוסית על צלחת ורטבים מותאמים אישית.
יושבים ככה בכיף לפני איזה הצגה בברודווי (אנחנו ראינו באותו ערב את אבניו קיו) ומנשנשים כמה שיפודים וחושבים על הבית בזמן שאוריאל עוגב על המלצריות. אהבנו ובהחלט נחזור.
בסדר, למדתי, אני אדע להבא
שנייה הייתה יקיטורי טורישין באפר איסט סייד ולשם לקחנו את ענבר שביקרה אצלנו כי שיגענו אותה כל הסופשבוע והיא היתה צריכה להירגע עם קצת אוכל רגיל וזה הכי קרוב שהצלחנו למצוא לה. גם פה הקונספט דומה עם בר גדול שממנו אפשר להשקיף על המנפנפים המקצועיים אבל קצת יותר יוקרתי מטוטו ולכן החלטנו להזמין את ארוחת הטעימות שמציעה 10 שיפודים (ב 55 דולר לאיש) מהמיטב שהשף חושב שיש באותו יום + מרק וקערת אורז (טיפ: תזמינו את הקערת אורז שהכי נדמה להם שתרצו לאכול בערב שלמחרת כי עד שהיא מגיעה כבר מתפוצצים מכל הדברים שלפני). אחד אחרי השני יצאו מגוון שיפודים על טהרת העוף, רכים, עסיסיים וטעימים, כולל שיפוד אחד של כבדי עוף שאוריאל נשבע שהיה הטעים ביותר שאכל מימיו וסוג כלשהוא של פטריה שהייתי מוכנה להישבע שהייתה פעם שניצל מרוב שהיא הייתה בשרית. בגזרת האלכוהול הזמנו יין (לענבר הקלאסית) בירה (אני עממית) ושלוש כוסות סאקה לאוריאל (האלכוהוליסט). המחיר יותר גבוה מהיקיטורי הקודמת אבל האיכות בהתאם, אם כי האווירה יותר רצינית מאשר במקום הראשון (בכל זאת, יש פה כוכב מישלן). יושבים ככה בכיף ביום ראשון בערב לחגוג כמה כיף שחברים באים לבקר ואוריאל עוגב על החברה שבאה לבקר. גם כאן היה מאוד טעים ואפילו אחזור לכאן עם אמא כשהיא תבוא לבקר פעם הבא כדי להראות לה שאפשר לאכול אוכל יפני טעים ונטול דגים.
הכי משעשע לראות אותו שולף מניפה מידי פעם. אני שוקלת לנסות בפעם הבאה בפארק הירקון
וזה עוד כשאוריאל מנסה לעשות פוזה מגרה. קלטו את הבחור הרציני ברקע.
הפנמנו את הלקח מפעם קודמת
שורה תחתונה: אחד יותר זול (בטוטו שילמנו 98 דולר מתוך זה 33 על אלכוהול לשני אנשים) והשני יותר יקר (בטורישין יצאנו עם נזק של 287 דולר ומתוך זה 64 על האלכוהול אבל היינו שלושה) אבל שניהם טעימים ומציעים חווית שיפודים מגניבה ומיוחדת. רק תזכרו שבתוך הכוס שמים את השיפודים ולא את הבירה.
כבר עוד מעט שנה שאנחנו פה בניו יורק ועוד לא יצא לי להכיר הרבה חברים חדשים ככה כשאוריאל הציע שניפגש עם שירה ובעלה דווקא היה נשמע לי נחמד. היה לי פחות נחמד לגלות ששירה בעצם יצאה פעם עם אוריאל לכמה דייטים, למרות שמצד שני כשחושבים על זה אני דיי מחבבת את האקסיות של אוריאל, במיוחד אלה שנשואות עכשיו (היי מורין!) (ליהי, אנחנו מחכים שתתחתני כבר).
אז היינו בענייני חיסכון ואין כמו מסעדות סיניות מגעילות לארוחות זולות. המושג "סיני מגעיל" אגב לא בהכרח מייצג כמה האוכל טעים אלא נקבע כמושג ג'נרי לכל מסעדה סינית מאז שגילינו את צ'יינה טאון. למי שלא הבין, אוריאל לא אוהב אוכל סיני אבל אם אני צריכה לפגוש אקסיות שלו אז אין לו זכות וטו.
לעיתים נדירות יוצא לנו להיות במקום טרנדי ביותר, אבל מישן צ'ייניס פוד הוא ממש חדש דנדש ולוהט, כל כך לוהט שהזמן לחכות לשולחן הגיע אתמול (ערב סתווי גשום) לשלוש שעות ככה שמייד החלטנו לוותר ושמנו פעמנו ליונאן קיטשן שהיא גם סינית וגם זולה וגם לא מאוד רחוקה מהמקום הקודם (כבר אמרתי שירד גשם? לא טפטוף קליל ונעים, אלא ממש גשם של חתולים וכלבים, כל כך גשום שארז ששכח להביא מטריה ישב אחרי כולו זולג מים על השולחן והיה ממש מסכן).
אז יונאן, כן. בניגוד לרוב המסעדות הסיניות שיש בהם מטבח קטנוזי (חריף) או סצ'ואן (ממש חריף) זוהי מסעדה סינית בסגנון יונאן (לא לבלבל עם סיני מסוג היונג), מה שאומר שזה הכי אוכל של אמא אבל בגרסה הסינית כלומר מרק עוף נודלס טעים, אורז מוקפץ עם נקניקיות ושעועית, פטריות עם תרד ועוד שלל מנות טעימות שמגיעות היישר למרכז השולחן לטובת אלה שאוהבים לנשנש תמיד מצלחות של אחרים. בזמן שארז טפטף על השולחן גילינו שהקשרים החברתיים מעמיקים כי לא רק שהוא מכיר את אחותי אלא גם מסתבר שאוריאל יצא עם לא אחת אלא שתי חברות של שירה ושהיא הייתה בחתונה של שלישית (כבר ציינו שרוב האקסיות של אוריאל נשואות באושר היום מה שמעלה שאלות על רמת הטעם שלהן בבחורים). הורדנו את האוכל הסיני מגעיל הטעים עם בירה סינית מגעילה טעימה וגילינו במפעם המליון שאסייתים לא מבינים בקינוחים.
מה, אמא שלכם לא הכינה לכם כזה אוכל?
למזלנו, עדיין ירד גשם אז הייתה לנו אופציה להתרענן בהליכה מזורזת למעבדת הגלידה (איל לבורטריו דל ג'לטו) שהקטע של המקום הוא שיש להם באזור ה 250 טעמים של גלידה למרות שרק חמישים מהם אפשר למצוא בכל רגע נתון בחנות, אחרי שטעמתי גלידת צ'דר, גלידת מאלט וויסקי וגלידת לוונדר דבש הסתיימה תחושת ההרתפקנות שלי ובחרתי ריבת חלב ושוקולד צ'יפ. שירה הלכה על הטעמים היותר אקזוטים מה ששוב מעלה את התהייה איך יצא שהיא נפרדה מאוריאל.
גלידת וויסקי, דבש לוונדר, גבינת צ'דר, בירה שחורה ואם אני לא זוכרת את השאר זה כי קיבלתי הרעלת גלידה
סיימנו את הערב בהליכה משותפת לסאבווי רק כדי לגלות ש-א)יש המון עיכובים בסאבווי בגשם הראשון של העונה ו-ב)אין גבול לכמות החפירות שארבעה אנשים שמחים ומעט שיכורים וללא ספק מגולדים יכולים לחפור.
שורה תחתונה: שירה וארז, שמחתי להכיר אותכם, פעם הבאה הולכים למקום יבש יותר. 80 דולר לכל הסיפור לארבעה אנשים כולל שלושה דרינקים במסעדה הסינית, 4 וחצי דולר לשני כדורים בגלידריה היוקרתית.
אז זה הניסוי החדש שלי לתעד ולספר לקהל הקוראים הרחב של הבלוג (היי רונן!) על תערוכות חדשות שיוצא לנו לראות כאן .לא שהפכתי להיות מפלצת מוזיאונים אבל בגלל שאני כל כך במוד של תיירת כאן אני מוכנה להיגרר עם אוריאל מידי פעם לקצת קולטורה. אם יצליח אולי אמשיך, אבל בכל מקרה הנה הרשמים שלי מכמה תערוכות שראינו לאחרונה או במילים אחרות – ביקורות אומנות לאנשים שלא מבינים באומנות (על ידי אנשים שלא מבינים באומנות).
רטרוספקטיבה: ריינקה דייקסטרה (גוגנהיים)
בגוגנהיים אין תערוכות קבועות אלא רק תערוכות מתחלפות מה שאומר שלפני שבאים כדאי לראות מה נמצא שם כרגע. מה שהיה שם שבוע שעבר זו תערוכה של צלמת בשם ריינקה דייקסטרה שאוהבת לצלם במיוחד אנשים. לא חשבתי שאנשים ובמיוחד פורטרטים הם כל כך מעניינים אבל מצאתי את עצמי מתרגשת יותר ויותר ככל שהמשכתי להסתובב בשלוש הקומות של התערוכה.
למשל, סדרת צילומים של אוליבר (אוליבייה), נער צרפתי שהצטרף ללגיון הזרים ושריינקה צילמה אותו כל שנה ככה שממש רואים איך הוא הופך מנער תמים אל גבר צעיר ולמוד קרבות. היא גם צילמה ילדה פליטה פולניה בסדרת צילומים שנמשכה למעלה מ20 שנים, עד שאותה ילדה קטנה הפכה לאמא בעצמה. בסדרה אחרת, ישנם תצלומים של שלוש נשים עומדות רועדות ערומות עם התינוק החדש בידן מייד אחרי שילדו וממול לוחמי שוורים מייד לאחר הקרב.
ברוח התפייטות אני רוצה להגיד שאפשר לראות משהו דרך העיינים של הבן אדם והתמונות האלה משקפות משהו מהנשמה של מי שמצולם, ושריינקה הצליחה לתפוס בתמונה קצת מאותה נשמה.
גם בשביל לעשות את אמא של אוריאל גאה אבל בעיקר בגלל שזה היה מאוד קרוב וחינם בימי שבת הלכנו לראות את יזהר פטקין במוזיאון היהדות. פעם ראשונה שלנו (וכנראה גם אחרונה) במוזיאון היהדות בעיקר לאור העבודה שאנחנו גרים באפר ווסט סייד, הרעננה של מנהטן. בכל מקרה, בתיאור היה כתוב שיזהר יצר פסל זכוכית מונמטלי במשך חמש שנים שנמצא בחדר עם ציורים על טול אווריריים וצלולים. כמו בתוכניות פרסומות בטלויזיה, ההבטחה הייתה גדולה יותר מהמציאות: משהו דמוי זכוכית כעור בתוך חדר עם ווילונוות שמצוירים עליהם יהודים שמחים מתקופת העלייה השנייה.
פטקין
לסיכום: לא הייתי אפילו מחכה למעלית בשביל זה, אפילו בחינם.
כל המוזיאון מלא באומנות עכשווית, שרק לאחרונה למדתי שזה לא רותו דבר כמו אומנות מודרנית. עכשווי אומר של אנשים בני זמננו. במקרה הזה, מכירים את זה שמעמידים מיקרופון קרוב מידי לרמקולים ואז זה עושה רעש צורם? אז דמיינו לעצמכם חדר מלא בכאלה + טלוויזיות מרצדות + רעשי רקע של קולות בנייה. נדמה לי שהמטרה הייתה לתת תחשוה של כאילו החלל של התערוכה נהרס ונבנה מחדש בו זמנית. אוריאל טוען שזה לא אומנות. אני דווקא חושבת שכל מה שיוצר אצלך רגש עז הוא אומנות, אפילו אם במקרה הזה הרגש העז הוא בעיקר כאב ראש וכאב אוזניים ובעיקר ריחמתי על השומר בכניסה שצריך להיות בחדר הארור הזה יותר מ 5 דקות.
מירזה
לסיכום: בעיקר כאב אוזניים, אבל גם קצת כאב ראש. מה שכן, אם אתם כבר שם אל תשכחו לעלות לקומה השביעית של המוזיאון עם מרפסת לנוף מקסים של השכונה.
עד שחזרתי משבוע העבודה שביליתי בארופה כבר היה אמצע הסופ"ש ולכן בלי להסס בכלל ישר הלכנו לבדוק את הראמאניה ההיא שראינו בדרך לקזהלולה פעם שעברה ושמנו לב שהיה תור גדול מאוד לפניה (מכאן שהמסקנה המתבקשת שזה כנראה מקום שווה). ראמן כידוע מקל על העיכול ומרומם את הנפש וגם בזמן שחיכינו קרוב לשעה בתור היה לי זמן לחפור לאוריאל על כל פרט ופרט של השבוע המעצבן שעבר עלי, כולל מה בדיוק אכלתי כל יום ואיזה מיני עינויים שונים ומשונים עברתי בכל הטיסות פנים שהיו לי.
בכולופן, קונספט ממש נחמד שצריך לאמץ בכל מסעדה בעולם – אתה מוסיף בעצמך את השם שלך ומספר הסועדים לדף שמודבק בכניסה ומידי פעם כשמתפנה שולחן אחת המלצריות פשוט קוראת לבא בתור לפי מה שרשום בדף, וגם, על הדף כתוב שבחתימה שלך אתה מאשר שאתה לא הולך לשבת על המדרגות של השכנים או לעשות להם רעש. כמה חמוד.
בפנים התפריט ראמאני קלאסי (כלומר יש בו רק ראמן), מלבד שינוי משמעותי שבו הציר בראמן במקום הזה עשוי מעוף ולא מחזיר. אני הזמנתי ראמן מיסו עם תוספת במבוק ופטריות ואוריאל הזמין את הראמן הקלאסי ובהתחלה עשה פרצופים אבל אחרי כמה ביסים המשיך לזלול עד שכמעט התעלף (אם כי יתכן שזה היה מנגנון הגנה שהחל לפעול כתגובה להמשך החפירות שלי שכללו מיני אנקדוטות מהספר ההיסטוריה על הרכבת התחתית בניו יורק שקראתי בטיסה וגם פירוט מדויק של הריהוט כולל עובי השמיכה של החדר במלון).
רשמית טוטו ראמן הפך כרגע להיות הראמאניה המועדפת עלי. ציר העוף הרבה יותר עדין וככה יותר אפשר להבחין בשאר מרכיבי המנה אבל גם כי למקום יש הרגשה אותנטית קלאסית (שמתקבלת בכל פעם שאוריאל מפטפט עם המלצרים ביפנית והם עונים לו בחזרה ולא מביטים בו במבט מבולבל). באנו בשביל לאכול מרק ראמן פשוט ולא מתחכם אבל טעים ביותר, ולא במין אינטרפרטציה אמריקאית חדשנית/פלצנית על מנה שסך הכל מאוד טעימה כמו שהיא.
אוריאל מחייך כי הוא חושב שאני לא אוכל לחפור בזמן שאני אוכלת. איזה תמימות.
כזה סיר בדיוק רציתי בשביל המרק עוף שלי גם אבל אוריאל לא הרשה
טוב בכל זאת אנחנו ביפן
יש שני חסרונות במקום שאלמלא הם החוויה הייתה מושלמת: קודם כל, מזומן בלבד. לא יאומן שעוד יש מקומות שלא מקבלים כרטיסי אשראי. לא שהמחירים גבוהים אבל זה העיקרון שמעצבן. והדבר השני, אין משלוחים ואין טייק אווי. וכשאין טייק אווי זה אומר גם שלא אורזים לך "לקחת" את חצי המנה שתמיד נשארת. בעסה, אני כמעט בטוחה שהייתי רוצה לאכול עוד קצת מהמרק הזה היום בלילה.
בעצם יש שלושה דברים מבעסים אבל האחרון נכון לכל מסעדה אסיתית – אין קינוחים. (עוגת תה ירוק זה לא קינוח) (גם טפיוקה לא נחשב).
אז, אם אין ברירה אז אין ברירה וגם היה צריך לעזור לתהליך העיכול ולכן שמנו פעמנו דאון טאון וטיילנו לצ'לסי מרקט. צ'לסי מרקט היה פעם מאפייה והיום משמש בעיקר כמלכודת תיירים סטייל נחלת בנימין שכולל הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל גם הרבה חנויות קאפקייק ושלל ממתקים. אחרי עוגיפלצת וקפה סוף סוף התאוששתי מספיק כדי לסיים את מרתון החפירות ולהתחיל לנוע בכבדות לכיוון הבית. (סיום מרתון החפירות כלל תיאור מדויק של הקפה שלקחו אותי לשתות וצבע הקשים ומגוון הרעשים שקשורים ללגימת קפה קר) (הקש שלי היה כתום,אגב).
טוב להיות בבית.
יש גם הרבה חנויות בגדים שיקיות אבל התמקדתי במה שחשוב
כבר ביססנו את התיאוריה שאני אוהבת לאכול דברים עם פרצוף
נ.ב.
עכשיו אחרי שכתבתי את הפוסט הזה בא לי את שארית הראמן שלי. אוף.
שורה תחתונה: טעים ולא יקר. חלקנו ראשונה, שני ראמן וקצת סאקה לעידוד המורל ב 40 דולר.
לפרטים נוספים:
טוטו ראמן – רחוב ווסט 52 מספר 366 (בין השדירה השמינית לתשיעית)
בדיוק חזרנו מחופשת קיץ קצרה ומהבילה בישראל היישר את תוך יום סתווי מקסים שבו השמש זורחת אבל לא חם מידי ובדיוק גם לא ירד גשם. בזכות הג'ט לג שגרם לי לקום ב7 בבוקר החלטתי לנצל את היום היפה לטיול במקום שכבר הרבה זמן רציתי להסתובב בו ולא הספקתי ולכן הקמתי וארזתי את אוריאל ושמנו פעמנו לסוהו.
הסוהו, אותו אזור שייתכן שפעם היה מקסים ומיוחד הפך כמו שינקין אחרי השיפוץ למתויר, המוני ומלא בחנויות מעצבים יקרות. הדבר הכי קרוב לניו יורקרים שתמצאו שם הוא המוכרים האדישים והאנתיפטים של כל אותן חנויות יוקרה. וכמו אמא עצבנית בשנקין בשישי בצהריים כך גם אני הסתובבתי בינות מלא האנשים עם הקטן שלי שגירד לו כל הזמן בגב, רצה ללכת להסתכל על חתולים, כאבו לו הרגליים, התייבש והתיישב על הרצפה בצווחות אימה ליד כל חנות קאפקייק שעברנו בדרישה שייקנו לו קאפקייק. ואלוהים אדירים, יש ה ר ב ה חנויות קאפקייק בסוהו. ייתכן שבחורות יותר אופנתיות ממני יגשימו במדרחוב נחלת בנימין סוהו את חלומן האופנתי הרטוב אבל אנחנו דווקא נתקלנו בחנות הזאת, העונה לשם אבולושן (יענו אבולוציה). הו, המיוחדג'ות חוגגת פה מכל פינה, ולא, אם החנות שלך הופיעה בפרוג'קט ראנווי היא כבר ממש לא "פנינה סודית". ובפנים, כל מה שהיה פעם חי, או מאובן, או פוחלץ, או שלד או משחק להרכבה עצמית של איברים פנימיים של חילזון (תמיד רציתי אחד כזה). אוריאל דווקא עשה בונדינג עם ראקון שהחזיק מגש של עצמות פין וקינא.
תגידו לאוריאל להתחדש על הכובע האופנתי
היה תכנון כלשהוא ללכת לבלתאזר שכבר הרבה זמן שמענו עליו דברים טובים אבל דיוויד בקהם היה שם ולכן עברנו את הכביש ונכנסנו דווקא למרסר קיטשן, העממית של ז'אן ג'ורג', ההוא מז'אן ג'ורג'.
החוויה של מרסר קיטשן היא מעניינת מכל מיני סיבות אבל העיקרית שבהן היא הניגוד העצום שבין המסעדה המעונבת והמלצרים המהוקצעים אל בין גדודי התיירים עוטי המצלמות והטישירטים שממלאים את חלל המסעדה והקטן שלי שניסה לגרד לעצמו את הגב עם המזלג. ועדיין, התפריט מעניין אבל לא עמוס מידי והביצוע של המנות מדויק להפליא. אני חיסלתי את אחד ההמבורגרים הטעימים בניו יורק נכון לעת עתה, שהגיע עם אבוקדו, חסה, עגבניה, גבינת פפרג'ק ובצל מטוגן פריך ואוריאל טעם סב'יצה סי בס ואגרול טונה. בגלל שאוריאל לא התנהג יפה הוא לא קיבל לשתות סאקה, אבל במקום זה שתינו סודה דובדבן-יוזו שהייתה מתוקה ומרעננת והיוותה איזון מושלם לארוחה הטעימה הזאת.
כרגע מדורג ההמבורגר הטעים ביותר בניו יורק (וגם הסודה)
אני עוד רציתי להמשיך לטייל אבל אוריאל כבר התעייף והייתי צריכה לקחת אותו הבייתה לשנת הצהריים שלו, אחרת הוא נעשה קראנקי. בסאבווי בדרך הבייתה דיברנו על כמה כיף (וטעים) בניו יורק ואוריאל הסכים וביקש שאני אגרד לו שוב את הגב. כיף לחזור.
תצלום אילוסטרציה. לקאפקייפ המצולמת אין קשר לפוסט או לאוריאל
שורה תחתונה: ארוחה טעימה ונינוחה ב60 דולר כולל מס וטיפ טיפ (המסעדות הופכות להיות זולות כשאוריאל בגמילה מאלכוהול).
קאסאלולה זה בר גבינות ויין שאוריאל מאוד אוהב. לא שזה מפתיע שאוריאל אוהב בר גבינות ויין וכל מי שקורא את הבלוג ומכיר אותו (היי ג'סי!) (וליאור!) (ואבי!) יודע לספר על אהבתו ליין, אהבה שגובלת באובססיביות עת הוא מקרב את כוס היין לאפו, מרחרח ומכריז בחושניות "ליין הזה יש טעם ברור של בורגון, זפת ושושנים" בעוד כשאני מרחרחת כל מה שעולה לי באף הוא ריח של סמור רקוב ומיצי ביוב. חשבתי שנפטרנו מכל העסק הזה כשעברנו לניו יורק ולא הסכמתי שנקנה מקרר יין (בטענה שאין מי שישתה את זה ממילא, למורת רוחו והאלכוהוליזם של אוריאל) אבל מסתבר שהוא יכול למצוא לעצמו חברים חדשים להתפלצן איתם, כמו הבת דודה הלסבית והמפגרת שלו.
אוריאל כבר כמה פעמים ניסה לשכנע אותי ללכת איתו לקאסאלולה ואני סירבתי בכל תוקף בגלל ש-א)מי שהמליץ לו על המקום זה הבת דודה המפגרת והלסבית שלו שהרעיון שלה לגבי משהו טעים זה פסטה שבושלה יותר מידי ברוטב קטשופ ו-ב)זה בר גבינות ויין, למען השם. אבל מקרה שהיה כך היה והיינו באזור טיים סקוור לפני כמה שבועות, עם משהו כמו שעה וחצי להרוג לפני ההופעה שתכננו ללכת אליה כשאוריאל העלה בפעם המליון את הרעיון. באותו רגע, בהצטרפות נדירה של גורמי שמיים הסכמתי ללכת כי יש למקום הזה שתי תכונות מאוד רלוונטיות שהיוו את מרבית הקריטריונים להסכמה שלי שהם א)זה היה קרוב ו-ב)יש שם מזגן.
אני חייבת לציין שנכנסתי למקום נחושה בדעתי לא להנות ולקטר לאוריאל שהיה יקר אבל אחרי שכיבדו אותי בפופקורן בכניסה קצת יצאה לי הרוח מהמפרשים. לא הבנתי כלום מהתפריט ולכן תיארתי לברמנית את דרישותיי מהיין ("שיהיה לבן וקר ולא חמוץ מידי") ומהגבינה ("אני אוהבת גבינות רכות כאלה אבל לא עיזים ולא לבנות ולא חריפות מידי ובלי עובש") ולכן היא נתנה לי לטעום לא פחות משלוש סוגים שונים של יין עד שמצאתי אחד שערב לחיכי והפתיעה אותנו במגש הגבינות הבא:
גבינה ופופקורן, שילוב מנצח
מה שנחמד במקום הזה, שזה בר גבינות ויין ולא פלצני, מהסוג שמגיש פופקורן ליד הגבינה ומהסוג שנעים לשבת ליד הבר ולנשנש קצת לפני הופעה. אפשר גם לקחת כריך או משהו אבל נהנתי כל כך שנשנשנו עוד מגש גבינות קטן, ועוד איזה כוס יין, או שתיים. מילה על הברמנית – יש לאמריקאים מן סוג של חיוך מזויף ששמור במיוחד לנותני שירות. השפתיים נמתחות מאוזן לאוזן תוך כדי מלמול משפטים כמו "אנחנו כ ל כ ך שמחים שבאת לפה!" בזמן שדיי ברור שמה שהם רוצים לעשות הוא לירוק לך באוכל, לעשות לך פיפי על הראש ושתעשה להם שק קמח במעלה חמש קומות של מדרגות של הבניין המאוד טרנדי באיסט ויליג' שבו הם גרים תוך כדי שהם מכים אותך בשוט וצועקים דיו. אז גם הברמנית פה הייתה כזאת, אבל הצליחה קצת יותר להסוות את התיעוב הסדנדרטי אל זוג תיירים מיוזעים (אוריאל אהב אותה כי היא צחקה מהבדיחות שלו) ובאמת קלעה לטעם שלי בגבינות על אף הבעיתיות שלי ולכן מגיע לה שאפו על זה. הייתי כותבת פה אפילו את שמה אם הייתי זוכרת אותו (אוריאל זוכר שהיא הייתה בלונדינית).
האם ארון גבינות זה תיאור מקצועי מדויק?
מצד אחד קאסאלולה קרוב מספיק לטיים סקוור כדי להספיק איזה ארוחת קדם-תיאטרון קטנה (המקום פתוח כבר מחמש) אבל רחוק מספיק כדי להתאורר קצת מנחילי התיירים ושלל המסעדות היקרות והגרועות שיש באזור. בתור אחת שרק לא מזמן גילתה את אהבתה לגבינות ועדיין יש לה דחף להתחבא מתחת לשולחן עם זנב סמור בכל פעם שהמילה "קממבר" נאמרת לידה קשה לי עוד עם הקונספט של "בר גבינות ויין" אבל יש מצב שמהיום אני אראה קצת פחות התנגדות למקומות כאלה (כל עוד כמובן, הבת דודה המפגרת והלסבית של אוריאל לא מצטרפת אלינו).
שורה תחתונה: טעים ולא יקר. 56 דולר לנשנושי גבינות וקצת יין (מתוך זה 24 על היין) להרטיב קצת את הגרון.
מעל כוס יין בבר בצ'לסי אוריאל ואני ישבנו שותקים והתבוננו אחד בשני. אחרי כמה דקות הוא אמר לי שהוא לא הבין כלום. אני אמרתי שכואבות לי קצת הרגליים. אחרי עוד כמה לגימות הוא אמר שהוא חושב שהוא נהנה אבל הוא לא בטוח. שאלתי אם הוא ימליץ על ההופעה לאנשים אחרים והוא אמר שהוא לא יודע.
שבועיים אחרי ואני עדיין מעכלת את סליפ נו מור, שהתיאור היחידי שמתחיל להסביר מה הלך שם זה מקבת על אסיד ביחד עם היצ'קוק בסגנון פילם נואר משנות העשרים.
קשה מאוד לכתוב על סנ"מ (סליפ נו מור) מכמה סיבות. קודם כל ההופעה הזאת לא מתיישבת באף קטגוריה רגילה כמו למשל הצגה או מחול או קונצרט והתיאור "חוויה" עושה לה עוול משום שהמילה "חוויה" מתקשרת אצלי בעיקר לתיאור מעשים לא נוחים ולא נחמדים שלא נהנתי מהם בכלל רק לשם עשייתם וזה בהחלט לא המצב פה. עוד סיבה שקשה לכתוב תיאור מדויק הוא בגלל שחצי מהזמן לא הבנתי בכלל מה קורה (ולא שזה הפריע לי להנות, נראה לי) ובגלל שאפילו היום, שבועיים אחרי המופע אני עוד מעכלת ולא מצליחה לספר לאנשים מה זה בדיוק. הסיבה האחרונה שקשה לכתוב על סנ"מ היא בגלל שיש שתי אסטרטגיות לקראת ההליכה להופעה. הראשונה גורסת שעדיף לבוא עם כמה שפחות מידע ופשוט לזרום ומאידך אוריאל אמר שדווקא אם היה יודע מראש למה בדיוק לצפות הוא היה נהנה יותר.
אני מצטערת שלא הצלחתי לכתוב יותר פרטים ואפילו ההקדמה נראת הזויה ומסתורית ולכן אני אנקוט באסטרטגיה הבאה להמשך הפוסט: החלק הראשון של הביקורת יהיה נטול ספויילרים לחלוטין. בסה"כ ההמלצה שלי היא כן ללכת לראות על אף שהכרטיסים יקרים כי זאת חוויה ולכן אם אינכם רוצים שום ספויילרים עצרו אחרי סוף החלק הראשון. החלק השני מכיל מעט עיצות פרקטיות ויש רק שמץ של ספויילרים ולכן עדיין הייתי ממליצה לקרוא גם אם אתם מתכוננים ללכת (וזה פחות או יותר מסכם את מה שאני ידעתי לפני שהלכתי). בחלק השלישי אני אנסה לתאר קצת יותר מה בדיוק הלך שם. במבט לאחור אני חושבת שהייתי מעדיפה להיות מוכנה קצת יותר לכל החגיגה הזאת אז אלא אם כן אתם רגישים לספויילרים בטירוף הייתי מייעצת לקרוא גם את זה.
ועכשיו אחרי כל ההקדמה האקדמאית הזאת, נתחיל:
חלק ראשון: ללא ספויילרים
בסנ"מ הייתה איכות ההפקה הכי גובהה שראיתי איי פעם מימי. אוריאל נהנה גם כי היה שם ציצים. יש גם ריקודים.
חלק שני: עיצות פרקטיות
במהלך ההופעה הקהל לובש מסכות לבנות שהן דיי נוקשות, מזכירות קצת מסכות של קרנבל בוונציה. אי לכך, עדיף לבוא עם עדשות מגע ולא עם משקפיים ועדיף להביא כמה טישואים שאפשר לנגב איתם את הזיעה מידי פעם או אפילו לשים בין הפנים לבין המסיכה.
כדאי ללבוש נעליים נוחות.
חלק שלישי, עם ספויילרים
היו לנו כרטיסים לשבע וחצי אבל בגלל עודף התרגשות הגענו כבר בשבע ודווקא נכנסנו בלי בעיות. ברגע שנכנסים לבניין משתרר לפתע חושך ושקט. את התיקים והפלאפונים צריך להפקיד בכניסה ומייד אחרי הצ'קאין שבו כל אחד מקבל קלף נכנסים דרך מסדרון ארוך ומפותל ומתנגנת מוזיקה היצ'קוקית ברקע. אחזתי טוב טוב את היד של אוריאל בזמן שכמעט נתקעתי בכמה קירות ולפתע שמעתי מוזיקת שנות העשרים. נכנסנו לבר עליז (אם כי חשוך) וקנינו שתי כוסות שמפניה וחיכינו לתורנו להיכנס. בכל פעם קלף מסוים קיבל הזמנה להיכנס ואז הבנו שאוריאל ואני הולכים להיפרד כי לכל אחד מאיתנו היה קלף שונה. לא היה לנו זמן להחליף כרטיסים עם מישהו אחר כי דיי מהר קראו לכל מי שיש לו קלף מספר ארבע להיכנס(שזה הייתי אני). בחור צעיר ומסוגנן קיבל את פנינו וחילק לנו מסכות והכניס אותנו למעלית. שם הסבירו לנו את חוקי המקום: יש להשאיר את המסכות על הפנים בכל הזמן ואסור לדבר. מעבר לכך אין שום חוקים. אגב, גם אם התמזל מזלכם לקבל קלפים שאפשרו לכם להיכנס למעלית ביחד זה לא אומר שאכן תוכלו להישאר ביחד משום שבכל קומה מפזרים כמה אנשים ככה שיש סיכוי דיי טוב שתמצאו את עצמכם לבד. וזה בסדר. זותומרת, סוג של בסדר. הוציאו אותי מהמעלית בקומה השנייה הישר לתוך סט חדרים מסוגנן ואיכשהוא המשכתי לטעות והגעתי לבית קברות מצמרר. ראיתי ברקע התרחשות שקוראת במעין חדר מיטות וכשהתקרבתי להסתכל הבנתי שנכנסתי לאמצע של סצנה שבה איש מטורף (מקבת?) מנהל ריקוד אינטפרטיבי (סקס?) עם עוד בחורה (ליידי מקבת?) שאחרי כן רוחצת אותו בתוך אמבטיה.
אי אפשר להסביר במילים וגם אסור לצלם תמונות אבל האווירה שמתקבלת היא מוזרה, מסקרנת, קצת מבהילה ובעיקר יש כל הזמן תחושה של "מה לעזאזל קורה פה?". המשכתי לעקוב אחרי הדמויות ואז איבדתי אותם קצת ונחתתי הישר אל תוך נשף ריקודים שבו מישהי כרעה ללדת (?). משם ובמשך קרוב לשלוש שעות מצאתי את עצמי רצה אחרי דמויות, מגיעה לשלל חדרים מסויטים ומוזרים, בוחנת בעיון פגר של ציפור שהיה מחובר אליו פתק וצופה במעין רייב/אורגיה (שלוש המכשפות?).
אני שוב נסחפת ולא מצליחה להסביר, ונראה לי שכמעט אף אחד לא מצליח להסביר איך זה בדיוק מרגיש. דמיינו לעצמכם מתחם ענק של כמה קומות עם מאות חדרים, כל אחד מהם מסויט ומדויק עד לרמת גרגר האבק שנמצא בו, מעין תפאורה של בית מלון ישן/חדר מיטות/בית חולים/אולם נשפים ויער כשברקע יש עשרות דמויות שממחישות בו זמנית את סיפור העלילה שממילא קשה לעקוב אחריו. כל האורחים/צופים לובשים את המסיכות ולכן קל לזהות את הדמויות וגם יש הרגשה של כאילו אתה נמצא בתוך הסט עצמו. בעצם, העלילה מתרחשת בו זמנית בכל חדרי המקום כשהצופים מוזמנים לשוטט בחדרים בעצמם, לבדוק כל מגירה ולפתוח כל דלת או לעקוב אחרי כל דמות. (או לפחות לנסות, הם רצים מהר מאוד).
הוידיאו הזה הוא בעצם אוסף של תמונות אבל הוא רק מתחיל להעביר את ההרגשה של מה זה באמת:
אחרי שלוש שעות מצאתי את עצמי בחזרה בבר שבזמן הזה הפך למועדון ג'ז קטן וניסיתי להבין מה בדיוק ראיתי ואיך בדיוק העברתי את השלוש שעות האחרונות. ופה אנחנו חוזרים לסצנה מתחילת הפוסט, של אוריאל ואני יושבים מבולבלים ולא בדיוק מבינים מה ראינו מלבד התחושה המאוד חזקה שעברנו ביחד, אם כי כל אחד לבד, חוויה מאוד מיוחדת ומעניינת.
חלק מהחוויה זה אחרי כן לדבר עם עוד אנשים שראו את סל"נ ולהחליף רשמים ובעצם לחבר ביחד את כל הפיסות של מה שקרה ולהבין בדיעבד איזה סצנות ראית. לוקח כמה ימים עד שהכל מתעכל וגם אז כששואלים אותי אם מומלץ אני עדיין עוד סוג של ממלמלת משהו על "חוויה" ו"תביאו נעליים נוחות".
ואם הפוסט הזה היה מוזר ולא ברור, אז בסדר, גם סנ"מ מבולבל ולא ברור. אבל מומלץ ביותר.
הרבה מהקוראים שואלים אותי איך זה שכל המסעדות שאנחנו הולכים אליהם טעימות. או ליתר דיוק, אם היו לבלוג הזה יותר משני קוראים אני מנחשת שזה מה שהם היו שואלים. בכל מקרה, אנחנו הולכים להרבה מסעדות וכמובן שיש גם נפילות אבל בשביל הפעם בשבועיים שאני מעדכנת את הבלוג אני יותר נהנית לכתוב על מקומות שהיה טעים בהם. אוריאל לעומת זאת אוהב לרטון ולכן היום נפרסם שלל קיטורים שלו על כמה מקומות שלא אהבנו בכלל.
***
כשעלה לראשונה הרעיון לעבור לגור בניו יורק לא התלהבתי. באופן כללי אני לא מתלהב מדברים, אבל מהרעיון הזה סלדתי ממש. המחשבה לגור כל כך רחוק מאיזו שהיא מדינה מתורבתת הדירה שינה מעיני, ראיתי מול עיני חלל מלא ב-hillbillies ורפובליקאים שמתפללים לזומבי יהודי בן אלפיים ובעיקר כל כך רחוק מבורגון או איטליה, או אוכל שלא מטוגן בטיגון עמוק. כמו שאוסקר ווילד סיכם כל כך יפה במאה ה-19 :
"America is the only country that went from barbarism to decadence without civilization in between"
ואז גיליתי משהו נפלא: ניו יורק (מנהטן) לא באמת נמצאת באמריקה (כלומר גיאוגרפית כן, אבל לא באמת) – חנויות היין שופעות בכל טוב שיש בצרפת או באיטליה, יש אוכל מצוין, ואפילו התושבים כאן כמעט מבויתים (הם אפילו בגרסה האמריקאית של "סמולנים", זה חמוד… הם רק קצת פשיסטים). זה כמו תל אביב של אמריקה.
ואם זאת כמו בתל אביב, גם לניו יורק יש חדירה של אמריקה האמיתית. מכיוון שאשתי (שכן מתלהבת) רואה לנכון רק לכתוב פוסטים מפרגנים, ראיתי לנכון לאזן את הסיפור עם כמה מהמסעדות *שלא* נהנינו בהם.
Veritas
לפני שבפועל עברנו לגור בניו יורק, בילינו פה ביחד סופ"ש על מנת להתרשם מהאופציות שלנו. כמובן שכמו חלוצים טובים החוקרים את השממה (התרבותית) פתחנו את מדריך המישלן האדום וחפשנו כוכבים קולינריים שינחו אותנו בחשיכה. כוכב מישלן זה דבר כמעט קדוש המסמל איכות אוניברסלית. חוץ מבצפון אמריקה. שהרי לאמריקאים אין חך (אולי טגנו אותו בטיגון עמוק בילדותם, או הרעילו אותו עם רוטב טבסקו). על מסעדת וריטס על כוכב המישלן שלה נכתב שיש את תפריט היין הגדול ביותר והעשיר ביותר בניו יורק. אכן הניחו על שולחננו ספר עב-כרס שבתוכו מיטב הייצוג של יינות אמריקה (ייצוג מהנה של ביב שופכין עם סירופ פטל) ואינסוף יינות מיצרנים ליגה ד' דרום של ארצות מתורבתות. ואיך האוכל אתם שואלים (לא באמת, ידוע שאין לבלוג הזה קוראים)? הרי בשביל זה נותנים כוכבים… כמו ביסטרו חדש בשדרות רוטשילד בשבוע הרצה. בנאלי, עם שירות גרוע ופלצני ויקר בטירוף. ככה באמת דמיינתי את ארה"ב, ורק מה שהיה חסר זה איש השוקל 500 ק"ג המתנועע על קלנועית כמו שרואים ב People of Walmart.
Blue Fin
למסעדת בלו פין הגענו בעל כורחנו. באופן כללי נכון הוא להמנע ממסעדות בטיים סקוור, המקום התיירותי ביותר בניו יורק – וכפי שאתם יכולים לנחש, רוב התיירות בניו יורק היא תיירות מארה"ב. לכן בלי יוצא מן הכלל האוכל באיזור יקר וגרוע. למסעדת בלו פין השוכנת במלון ה-W היוקרתי, הגענו עקב ארוחת ערב עסקית והבחירה במסעדה נעשתה ע"י מנהל בכיר שרוב עיסוקו להיות בכיר ולא (חס וחלילה) לנהל. המסעדה עצמה היא בדיוק כמו אותו מנהל – יומרנית, חסרת ערך וחסרת אופי. המסעדה שעיצובה מנסה להזכיר חוף ים, מצליחה בהצלחה יתרה להזכיר את ההרגשה הדביקה והלא נוחה של עור שרוף וחול במקומות לא נעימים. בתפריט יש גם מאכלי ים וגם בשר, כשאף אחד מהם לא עשוי בצורה מוצלחת – ובתפריט היין, איך לא? יינות אמריקאים מככבים. השירות היה חובבני ומלא באדיבות אמריקאית חלולה. כל מה שצריך אחרי ארוחה כאן זה לצאת לרחוב ולהיות מוטרד מינית ע"י אנטישמי בחליפת אלמו שכמותם מציפים את האיזור.
Telepan
בניו יורק מאוד חשובה ההיגיינה. אולי בגלל שאמריקאים הם בהמות והאינסטינקט הראשון שלהם זה להתפלש בצואה, זה במיוחד נכון במסעדות בגלל שהטבחים המקסיקנים רגילים לחיות בביוב עוד מארץ מולדתם ומנסים לייצר את אותו אווירה אתנית אקזוטית בצלחת שלנו. לכן יש בניו יורק ביקורת מאוד נוקשה על הניקיון של המסעדות וחלה חובה לתלות במקום בולט את תוצאות הביקורת על מנת שקהל הצרכנים ידע כמה זנבות עכברושים יש בכל מנה. למסעדת טלפן הלכנו לארוחת בוקר אחרי שקראנו על שף יצירתי שמשתמש רק במצרכים אורגניים טריים ביותר. המסעדה היתה מעוצבת כמו מסעדה פלצנית ויקרה בטירוף, והאוכל היה יצירתי – כלומר בנאלי עם תוספות לא ברורות כמו גבינה לא ברורה בפרנץ' טוסט וקינמון בחביתה. אבל זה לא מה שהפריע לי (זה כן מה שהפריע לאשתי), מה שהפריע לי זה התוספות הבלתי נראות שגרמו לי דיזנטריה של 3 ימים. יש ברצוני לשרוף את המסעדה (הממוקמת מאוד קרוב לביתנו) לצרכים סניטריים נטו.
לפרטים נוספים: (לא שצריך, אלא אם כן אתם מחפשים המלצות לאנשים נפוחים במיוחד)
מה זה יום עצמאות בלי זיקוקים? כמובן שהלכנו לראות, וכמובן שהם התחילו חצי שעה יותר מאוחר ממה שהיה כתוב, וכמובן שהיינו צריכים להידחק בין אלפי אנשים אחרים שבאו לראות אותם והם היו נחמדים אבל תכל'ס זיקוקים , כמה כבר אפשר לחדש בעסק הזה אבל היה רגע מסוים, ממש בשיא, שבו הבנתי מה חסר לי בחוויה – זה יום העצמאות, יש על האש, יש דגלים אבל השעה כבר 10 בלילה ולא ריססו אותי בספריי קצף אפילו לא פעם אחת.
אחחח, אמריקה. מעניין שיש מנהגים ומסורות חוצי יבשות ותרבויות, כמו הזכות לצפות בתוכניות ריאליטי והחובה למנגל בחגיגות העצמאות לארצך. למעשה, המנגול פה הוא יותר ברביקיו ופחות נפנוף, אם כי אני לא מדברת מניסיון כי לא הצלחתי לקמבן לעצמי אף הזמנה לברביקיו עצמאות כהלכתו ולכן נאלצנו להתחיל את החגיגות בפיקניק בפארק, ועוד פיקניק חלבי, שומו שמיים. (בהנחה כלשהיא שבירה זה חלבי, לא מבינה בזה).
בכל אופן, את הזיקוקים שמתחילים בתשע אבל בעצם התחילו בתשע וחצי הלכנו לראות מהרציפים של נהר ההדסון. וותיקי מנהטן מספרים שרק שנה שעברה הזיקוקים עברו מהאיסט ריבר להדסון אבל השמועות אומרות שוותיקים היותר וותיקים זוכרים שלפני 9/11 הם תמיד היו על ההדסון, מה שמוכיח שלעולם אין גבול לכמה סנוב מנהטני אתה יכול להיות. בעקבות החסך של הברביקיו מהבוקר החלטנו ללכת לדייזי מייז, מסעדת ברביקיו משפחתית לא רחוקה מהרציפים במיד טאון.
וזאת לגמרי הייתה מסעדה משפחתית, הכי אוכל של אמא (אם לאמא שלך קראו מרי ג'ין ונולדת בממפיס) כלומר הכי צלעות דביקות ומתוקות שנמסות בפה, הכי תוספות מלאות פחמימות ושומן טעימות ביותר והכי תה מתוק של סבתא בצנצנת. סגנון ההגשה במסעדה הוא כמו של קפיטריה שזה אומר שמזמינים את האוכל בדלפק ומקבלים אותו כמה דקות אחרי, ואז אתה נושא את המגש שלך בעצמך לאזור השולחנות, בהנחה שבת הזוג שלך תפסה שני כסאות ולא התביישה כשהילבילית אמריקאית גנבה לה את הכסאות כי היא התעקשה שהיא חיכתה בתור לפניה (למרות שהיא לא).
רק הילבילים שותים מתוך צנצנת. למה אוריאל מחייך?
בשביל קצת פחות מ 50 דולר קיבלנו שתי מנות של ריבס, כאשר כל אחת מהן באה עם שתי תוספות ואוריאל התאמן על המבטא ההילבילי שלו בזמן שהוא שתה מהתה הקר שהוגש כאמור בצנצנת. ניסיתי להיות גיבורה ולחסל את כל המנה שלי (ואז לפתוח כפתור, גם לפי המסורת) אבל פרשתי באמצע ואז גם הבנתי למה יש ערימות של קופסאות ריקות ליד המפיות.
זה נראה כל כך טוב שכמעט התחלתי לרייר על המקלדת עכשיו
זה מסביר את הקופסאות ליד המפיות
משם, כמו שכבר חשפה האקספוזיציה הלכנו לרציפים לצפות בזיקוקים וטוב שהגענו שעתיים מראש כי בדיוק סגרו את הכניסה לשם כשאנחנו הגענו (טכנית, סגרו את הכניסה לרחוב קצת לפני שאנחנו הגענו אבל הזדנבנו אחרי קבוצת אנשים שקיבלו אישור להיכנס למסיבה פרטית). החוויה של לחכות שעתיים בעמידה בחברת עוד כמה אלפים של אמריקאים מזיעים אם כי לא קולניים בשביל לצפות במופע זיקוקים התעלתה רק על ידי החוויה של לנווט את דרכנו בחזרה הבייתה דרך הרחובות העמוסים במליוני אמריקאים שניסו בדיוק כמונו לחזור הבייתה. הזיקוקים אגב, היי דווקא מאוד מרשימים, היו כאלה בצורת סמיילים ובצורת כוכב שביט ולבבות, כל כך מרשימים ששנה הבאה אני אצפה בהם בעיון רב בבית מתוך המזגן שלי.
אחרי יום שלם של מסורות אמריקאיות וזיקוקים חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים, אבל בעיקר לחים ודביקים ומזיעים. כמו יום העצמאות, יש דברים שלעולם לא משתנים.
שורה תחתונה: טעים ונעים לחובבי הצלעות בלבד ולמי שמעוניין בחווית עצמאות אמריקאית
לפרטים נוספים:דייזי מייז, בפינה של רחוב 46 והשדרה ה 11
