הרבה פעמים אני רואה שאלות שקשורות לאוכל של הבית בקבוצות שונות של ישראלים בפייסבוק (ישראלים בניו יורק, ישראלים בניו יורק הקבוצה הרשמית, ישראלים בניו יורק הקבוצה הממש ממש רשמית וכו'). מנהלים דיונים איפה יש חומוסיה טובה (לא לשכוח פיתות טריות), איפה משיגים ג'חנון, פיצוחים וחלווה ומה הפלאפל הטוב ביותר בעיר. תמיד כשאני רואה את הדיונים האלה אני תוהה לעצמי אם זה מנהג ייחודי לנו הישראלים או שיש גם קבוצות איטלקים שמנהלים דיונים נלהבים לגבי איפה הקוטולטה מילנז הטוב בעיר, אם יש נורבגים ששואלים על ג'וטקאקר (ונשלחים לאיזה שכונה עלומה בקווינס) ואם ניהלו הצבעה לגבי איפה המוהינגה הכי טעים בקבוצה "מיינמרים בניו יורק – הקבוצה הרשמית האמתית אלף אחוז".

אז קטונתי מלהביע דיעה בנושאים חשובים וראויים כמו חומוס, אבל לפחות את האוכל הסקנדינבי פיצחתי: יש שם דגים, ושמיר. והוא לא משהו. ולפני שכל הקוראים הסקנדינבים פה יעוטו עלי ויבצעו לינץ', הרשו לי להסביר.

המקום הוא אקווה-וויט, מסעדה מעוטרת בשני כוכבי מישלן שמגדירה את עצמה כ"מטבח נורדי מודרני". נכון לעכשיו, המסעדה הכי טובה בעולם – נומה – נמצאת בדנמרק והסגנון פה הוא דומה: פירוש מודרני לאוכל מסורתי עם דגש על היצע מקומי ושימוש בחומרי גלם אופיינים למקום.

לארוחת ערב הגיעו איתנו גם גיא ודן, שוותיקי הבלוג אולי זוכרים מתקרית נינג'ה המצערת. הבטחתי להם פיצוי על אותו ערב והם הבטיחו שהם יתנהגו יפה, ככה שדן אפילו לבש ז'קט והושמעו רק איזה שתי הערות על צורתה החיצונית של המארחת עד שהתיישבנו.

יש שלוש אופציות בתפריט הערב של אקווה-וויט: שני תפריטי טעימות (אחד עם שמונה מנות ואחד רק עם שש) וגם תפריט פרי-פיקס יותר צנוע של שלוש מנות. פה אולי הייתה הטעות הראשונה של הערב, כי כחלק מהפיצוי הסכמתי ללכת על התפריט טעימות כי גיא ודן לא הולכים הרבה למסעדות פאר (הם רק בקושי הולכים חמש שש פעמים בשנה לסקי) וחוץ מזה עוד קצת הרגשתי רע על ממקודם. הבעייה העיקרית בתפריטי טעימות היא שהם ארוכים. ממש. ובקושי עם אוריאל אני רוצה לשבת ליד שולחן במשך ארבע שעות, לא כל שכן עם עוד שני חתולים, שבינהם יש התאבכות בונה של פיגור שרק מחמירה ככל שהם שותים יותר. אבל כמו שאמרתי הרגשתי רע וגם הם כל הזמן מלמלו "איזה חתול" ככה שזה קצת בלבל אותי.

כמו בכל מסעדה יוקרתית שמכבדת את עצמה הגיעו מספר מנות מקדימות לאוכל כמו קרקר שיפון, קרקר פטריה (עם פטריה מעליו) וכמובן גם הלחם והחמאה המתחייבים, אבל פה התחילה הבעייה השנייה של הערב: חלק מהאוכל הגיע בזמן שעוד עיינו בתפריטים (לוקח לשני פורבינציאלים הרבה זמן להחליט מתוך מגוון אופציות עצום של שלוש אופציות) והאמת שזה דווקא היה יכול להיות נחמד כי אני דיי בטוחה שנשנוש עוזר מאוד בתהליך קבלת ההחלטות אבל מה שקרה בפועל זה שהמלצר בא לקחת את ההזמנות שלנו כשעוד היה לנו אוכל בפה ככה שהיה כזה, אתם יודעים, פחות מוצלח.

המנה הראשונה הגיעה עוד לפני היין והאלכוהול, ובסיכון שאני נשמעת פה הפלצנית של היקום (אוי אוי אוי), זה היה סופר מעצבן (טעות #3). חלק מהסיבה שאנחנו משלמים הרבה כסף במסעדה זה עבור החוויה והשירות וטעות כזאתי היא פשוט לא לעניין במסעדה כל כך יוקרתית.  זה כמו שהביאו חומוס אבל בלי פיתות, גיא דייק באבחנה שלו, בזמן שסיפר לנו על מלצר אחר שהוא הכיר בטיול סקי האחרון שהתאהב בו והיה מפנק אותו בגלידה.

המנה הראשונה הייתה כמובן הרינג (זה כמו חמוצים, ציין דן, ודן מבין בחמוצים כי פעם אחת בטיול סקי הוא נפל מהמעלית וכמעט מת וניצל רק בזכות אכילה של חמוצים וחצי גרנולה בר שזוג תיירים גרמנים הפיל בטעות וכדי להתחמם הוא נאלץ לתנות אהבים עם זאב שלג). אני אוהבת דגים. וכמה שפחות מבושלים יותר טוב. אבל במקרה הזה הטעם הדגיגי היה כל כך עז שהיה קשה בכלל להבחין במרקם של הדג והוא השתלט לגמרי על שאר הטעמים היותר עדינים של המנה.

זה בסדר, אמר גיא, גם לחמוצים צריך להתרגל. אחרי הפתיחה הלא מרשימה הגיעו עוד מנות שדווקא היו עוד פחות מרשימות. אכלנו דג צ'אר עם פירה אפונה וגם אחרי כן קצת חזרזיר עם פירות יער.  בשלב הזה של הערב גיא ודן העלו הילוך ומלמלו "איזה חתולים" לפחות אחת לדקה. המלצר, מצידו, דווקא הוריד הילוך ובניגוד להזדרזות המרשימה של קצב המנות בתחילת הערב דווקא עכשיו הקצב ירד ככה שגם נשארנו קצת רעבים ובעיקר נאלצנו להמשיך לדבר עם הפלבאים גיא ודן.

המנות היו מרהיבות לעין אבל נופלות בטעם. משהו לא טוב בכלל עבר שם, לרמה שחלק מהמנות היו על גבול הבלתי אכילות. מצד אחד, טעמים דומיננטים וחזקים של דגים ובשר, ומצד שני טעמים יותר עדינים שדיי הולכים לאיבוד. אני מדמיינת לעצמי איש עסקים שבדי אוכל חומוס בטעם הראשונה ותוהה אם עבדו עליו והגישו לו יציקת בטון במקום אוכל. אז יכול להיות שהמסעדה פשוט מכוונת לטעמים שלי אישית הם לא מוכרים, ושאולי החך שלי לא מספיק מנוסה כדי להעריך או שאולי זה יותר פשוט כמו שגיא אמר: "אבא יהפוך לך את התחת ".

שלוש שעות אל תוך הארוחה הגיעו הקינוחים (לפחות היו קינוחים ברבים, מה שקצת פיצה על כל מה שעבר עלי עד כה) ואפילו קיבלנו נשנוש קטן לקחת הבייתה. אספנו את החתולים שבשלב הזה היו כל כך שיכורים שרק מלמלו "זאתי…זאתי יש עבודה עליה" למארחת, למלצר, לנהג מונית, לשכן שלנו מארק,לפיקסל החתול, לפוקסי החתול וקצת עוד הציקו לאוריאל לפני שהלכו לישון.

פעם הבאה הם הולכים לנינג'ה.

***

השורה התחתונה: 700 דולר לארבעה אנשים (560 על התפריט טעימות והשאר על האלכוהול) הופכים את הארוחה פה לעסק מאוד יקר. יקר ולא מאוד משתלם.

לפרטים נוספים: אקווהוויט, רחוב 55 איסט מספר 65

***

את החידה שפרסמתי השבוע דווקא פתרתם מהר, אבל החידה של שבוע שעבר עוד בלי פיתרון!0

הסיטואציה היא כזאת: אמצע שבוע, אנחנו רעבים, אין אוכל בבית. לאוריאל אין חשק לבשל והחלטנו לצאת החוצה. אחרי דיון ממושך (הכי מהר שאיי פעם הסכמנו על מסעדה היה בפברואר ועמדנו בחוץ בלי כפפות ואפילו אז זה לקח לנו 45 דקות) שבו פסלתי את כל המסעדות הצרפתיות והאיטלקיות שאוריאל הציע (דיאטה) ואוריאל פסל את כל הצעות הנגד שלי (לא אומרים איכס על אוכל) אני מציעה את יאפוראיי. לפעמים אוריאל מחפש המלצות בבלוגים שהוא אוהב והוא מציע את יאפוראיי. ואז השיחה הבאה מתחילה:

אני: "סבבה, היה כיף פעם שעברה שהיינו שם".

אוריאל: "אין לי שום זיכרון שאיי פעם היינו שם".

וכבר לפחות ארבע פעמים ניהלנו את השיחה הזאת. ולא שהמסעדה היא כל כך לא מעניינת שאפשר לשכוח אותה בקלות, משל הייתה המבורגר סתמי במקדולנד בשדה התעופה או'הר בשיקאגו שאכלת רק בגלל שהיית צריך לעלות לטיסה תוך חמש דקות אלא שאז גילית שהטיסה התעכבה ובילית את שארית היום בלהתחרט על ההמבורגר  ועל הבחירות שעשית בחייך שהובילו אותך ללאכול מקדולנד בשדה התעופה או'הר בשיקאגו; אלא בגלל שבמסעדה שמילולית השם שלה מתרגם ל"להיות שיכור", לשתות הרבה סאקה זה מצווה.

ואם להיות שיכור זאת מצווה (ראמן), הכדור הזה בכניסה הוא כמו מסננת פסטה של פסטפארים אדוקים.

זה סוגידאמא (Sugidama) כדור שבאופן מסורתי נתלה בכניסה למבשלות סאקה אבל אם אתם רואים אותו בניו יורק, בדרך כלל הכדור ינבא שלמחרת יהיה לכם כאב ראש ותרגישו שברירים למחרת היום. אבל זה מחר, והיום הוא היום. ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אז דיי קשה להתעלם משורת בקבוקי הסאקה הארוכה על הקיר .

הטוג'י (מאסטר הסאקה) כבר ידאג לכם לשתייה. אתם צריכים לדאוג לאוכל. או, והאוכל. כי בבארים יפנים חייבים גם נשנושים. שפע של מנות קטנות מסורתיות. לא מתחשק לכם מידי פעם ביסוויט סרדינים מיובשים? אולי קצת חמוצים יפנים? מה לגבי קערת אודן לוהטת עם מבחר ירקות שורש וביצה בפנים? הכל טוב ויפה וטעים אבל הכוכב העיקרי הוא כמובן הסושי. ובבקשה אל תזמינו סלמון אבוקדו (גם לא תוכלו גם אם תרצו). אנחנו מדברים פה על טרטר טונה, נתחים שמנמנים של בטן של טונה כחולה ומבחר סשימי כל כך יפה שקצת בכיתי מרוב התרגשות.

שמחים ומרוצים (שלא לומר שיכורים ומתנודדים) אנחנו חוזרים הבייתה. כעבור שבוע הסיטואציה היא כזאת:

אוריאל: "בא לך סושי? אין לי כח לבשל".

אני: "אפשר ללכת ליאפוראיי, היה כיף פעם שעברה שהיינו שם".

אוריאל: "אין לי שום זיכרון שאיי פעם היינו שם".

(שיחה שמתנהלת כבר לפחות בפעם החמישית).

***

השורה התחתונה: כמו כל מסעדה עם מנות קטנות, כל מנה קטנה לא יקרה אבל צריך הרבה מהן בשביל לשבוע. סה"כ יצא 142 דולר (מתוך זה רק 36 על סאקה). הזמנו סה"כ 7 מנות ויצאנו מפוצצים לגמרי.

לפרטים נוספים: יופאראי – רחוב ריבינגטון 151

(יש שתי הודעות מנהלתיות בסוף הפוסט)

***

שש עשרה למרץ. שש בבוקר. עדיין לא.

שבע עשרה למרץ, שש בבוקר. עדיין לא.

שמונה עשרה במרץ, שש בבוקר. הצלחה.

פיהקתי וחזרתי לישון, אבל רק כמה שעות אחרי כן כשהמוח ממש התחיל לתפקד קלטתי שעשיתי את הבלתי אפשרי: מסובך יותר מלמצוא מסעדה סבירה באזור טיימס סקוור ונדיר יותר מלא לחטוף קלקול קיבה אחרי דים-סאם ג'וינט מפוקפק בצ'יינהטאון, הצלחתי לעשות את בלתי אפשרי כמעט: הזמנתי מקומות לזוג במסעדה סופר טרנדית לשישי בערב.

שזה אגב יראה לכם כמה אני אוהבת את בעלי, כי ההזמנה לעיל נעשתה בשביל לחגוג את יום הולדתו, ארוע שבדרך כלל מצוין בחגיגות דיכאון ומלווה בהרבה אלכוהול כדי לסייע לתהליך העיבוד הנפשי שהוא גדל בשנה מתקרב למוות.

הסיבה שכל כך קשה להזמין מקום אגב הוא שהמסעדה הזאת צוינה כאחת המסעדות החדשות והטובות בעיר על ידי מספר מובילי דיעה כמו האינפטשואיישן והניו יורק טיימס (שניים כמובן אך ורק ל"טעים בניו יורק"). הקונספט של המסעדה הוא אוכל בסגנון קליפורניה, שאצל רבים מעורר אסוציאציה של ירקות רעננים ואוכל טעים ואילו אצלי משוייך מייד עם היפים-לכו-להסתפר ושאר יצורי-חוף-מערבי מאוסים כגון "אנשים שהעבודה היא לא מרכז החיים שלהם" ו-"טבעונים". אז זה די ברור שהזמנתי מקום רק כדי שנוכל לא להנות בכלל ולקטר הרבה שכידוע זאת פעילות אהובה ביותר של אוריאל (יומולדת, כבר אמרנו).

הגענו למסעדה וכבר העיצוב שלה קלקל לנו את התוכניות לא להנות. לא מואר מידי ולא חשוך מידי, עם מוזיקה נעימה ולא חזקה מידי, ומארחת חמודה שהושיבה אותנו תוך מספר שניות בשולחן פינתי רומנטי. שמנו לב גם למרחב המכובד שהיה ביננו לבין השולחן לידנו שהוא מאוד יוצא דופן בסצנה הניו יורקרית, מה שעוד יותר הקשה עלינו כי לא יכולנו לצותת לשיחות של אחרים ונאלצנו לדבר אחד עם השני (ועוד ביומולדת!).

המלצר החביב שלנו הסביר לנו על התפריט. אני שונאת שמסבירים לי על התפריט! תפריט, מטבעו אמור לעזור להבין מה יש לאכול במסעדה, ולהסביר את התפריט זה מעצבן בסדרי גודל דומים לקופאיות ששואלות אותך על מבצעים (או יותר גרוע, מבקשות שתתרום למשהו) אבל המלצר שלנו בחר פשוט להגיד לנו שהם ישמחו לחלק את כל המנות בין שנינו, ושרק נגיד מה אנחנו רוצים והוא כבר יסדר את הסדר שבו המנות יגיעו ככה שיהיה לנו הכי כיף וטעים. במיוחד שנאתי אותו כי הוא טען שלמרות שהפיצה סופר טעימה, היא תפוצץ אותנו ולא יהיה לנו מקם למנות אחרות שהן יותר מיוחדות וטעימות ואוריאל הסכים איתו ככה ששמרתי על הדיאטה ולא אכלתי פיצה (ביומולדת ).

ראשונים הגיעו באמת כמה ירקות נאים ורעננים שהתכוונתי לשנוא אבל היו כל כך טעימים והוצגו בצורה כל כך יפה שלא מצאתי דברים רעים להגיד עליהם. כולל הסלק דרך אגב, שהגיע עם גניבת עזים ורוטב שוקולד לבן עדין שאיזן את כל הטעמים החזקים של המנה הזאת, ופטרית מיטאקאה ענקית מטוגנת עם רוטב גבינה שהייתה קראנצ'ית ועם טעם של יער.

אחרי כן עוד הגיעו טרטר בקר עם פטריות וגרעיני חיטה (שתי תוספות שמעולם לא ראיתי ביחד עם טרטר אבל עכשיו כשכן ראיתי אני לא מבינה איך לא חשבו על זה לפני כן) וחצי מנה של פסטת קאצ'יו-פפה שזאת פסטה שהרוטב שלה עשוי בחלקו ממי הבישול של הפסטה. זאת פסטה מצד אחד עם מתכון נורא פשוט ובסיסי אבל מצד שני בגלל שיש כל כך מעט מרכיבים נורא חשוב שכל אחד מהם יהיה סופר איכותי ומבוצע בדיוק מושלם, ככה שלשמחתנו היה פה פוטנציאל פישול אדיר. אבל הפסטה דווקא הייתה סופר טעימה ככה שאפילו על זה לא יכולנו לקטר. המנה הנהדרת ביותר של הערב ללא ספק הייתה נתח חזרזיר שהוגש בליווי של בצלים ותאנים. הנתח היה לא מוכר לנו והמלצר הסביר שהשף חתך אותו פעם בטעות מהצוואר אבל בסוף יצא טוב ולכן הוא המשיך. אה-הא! הייתה פה טעות! אז מה אם היא הייתה מכוונת והמנה באמת הייתה מאוד מעניינת ועשויה היטב (אחרי כן במטבח ראיתי איך הם מכינים את המנה, הם פשוט תוקעים את הנתח הזה על מחבת ברזל סופר לוהטת) אבל עדיין, טעות! סוף סוף משהו לקטר עליו!

המלצר אגב, היה שמח וצוהל במידה יוצאת דופן, אפילו יותר ממה שחשבתי שמקובל בחוף המערבי (דמיינו דוגמנית באודישן בלוס אנג'לס) וכשחקרנו אותו לגבי שורשיו הוא גילה לנו שזה הערב האחרון שלו במסעדה, מה שהיה עושה גם אותי שמחה אם הייתי עוסקת במקצוע נוראי כמו מלצרות, אבל הוא גם חלק שהוא הולך למלצר במסעדה אחרת, מה ששוב עורר אצלנו מבטי תמיהה. מה הסיכוי שניפול על מסעדה שבה המלצרים שאוהבים ונהנים מהעבודה שלהם? (ועוד ביומולדת?????).

שתינו תה לקינוח והתבעסנו על הערב הסופר מוצלח וטעים. אפילו החשבון לא ביעס אותנו יותר מידי. בקיצור, כדאי ללכת לאפלנד רק אם אין ממש בא לכם להנות מאווירה נעימה ומאוכל טעים ובשום פנים לא ביומולדת. שנה הבאה נשארים בבית.

***

השורה התחתונה: 143 דולר (מתוך זה 25 על דרינקים) זה לא זול, אבל גם ממש לא יקר ביחס למה שמקבלים בחזרה.

לפרטים נוספים: אפלנד, פארק אבניו סאות מספר 135.

***

שתי הודעות מנהלתיות קצרות:

1 –  בעמוד הפייסבוק של טעים בניו יורק יש חידה שכבר כמה ימים היא ללא פתרון. נסו את כוחכם כאן.

2 – לפרוייקט חדש שאני עובדת עליו אני מחפשת אנשים עם גישה לקומות גבוהות בבנינים באזור ה financial district ובמיוחד עם נוף לכיוון ברוקלין. אתם עובדים/גרים בבניין גבוה באזור? עשו מצווה וצרו איתי קשר.

אין דבר יותר מקודש מאתגר מאשר לחלוק את חייך עם בן זוגך הנבחר. לקשור את חייך בחייהם ולדעת שתמיד יהיה שם מישהו לצידך לייאש אותך. ואני אמורה לדעת, אוריאל ואני התחתנו פעמיים. אבל מה קורה כשצלע שלישית נכנסת למשוואה? מה קורה כשהזוג…הופך לשלישיה?

אני תומי, ועם זה אני מתמודדת כל יום:

(פוסט אורח נוסף של אוריאל)

***

מי שמכיר אותי יודע שאין הרבה דברים בחיים שאני אוהב. גם מי שלא מכיר אותי יודע שאין הרבה דברים בחיים שאני אוהב. אבל כולם יודעים שאני אוהב לשתות. ייתכן שבגלל סעיף א' לעיל. מי יודע? אותם אנשים שמכירים אותי יודעים שכשמשהו מעניין אותי, לפעמים (תמיד) אני נהיה קצת אובססבי. אז זה לא אמור להפתיע אף אחד שבוקר אנד דקס הוא אחד המקומות האהובים עלי בתבל, כי הוא משלב אלכוהול ולפחות 2 דברים שאני אובססבי לגביהם : טכנולוגיה קולינרית, ודייב ארנולד.

מי זה דייב (דיוויד) ארנולד אתם שואלים (למרות מבט הבוז שאני תוקע בכם על חטא בורותכם)? אני אובססבי ומאוהב בדייב ברמה כזאת, שכשצילמו אותי בחברתו – הפרינססה מסגרה את התמונה ותלתה אותה במטבח.  דייב ארנולד הוא אחד הדמויות הצבעוניות והמעניינות ביותר בתחום הבישול הטכנולוגי (בישול מולקולרי, מודרניסטי, או איך שתרצו לקרוא לזה). דייב ארנולד מורה בישול (לשעבר ראש המגמה לטכנולוגיה מתקדמת ב- French Culinary Institute, בית הספר לבישול הנחשב בארה"ב), ממציא (לדוגמא הוא המציא את ה-Searzall, תוסף ללהביור לחריכה של אוכל) ומגיש תכנית הרדיו Cooking Issues. הוא גם סופר (ספר הקוקטיילים שלו מצוין), ותומך נלהב של לפרק דברים ולהרכיב אותם מחדש (למשל הוא קונה צנטרפוגות משומשות באיביי ומתקן אותם, או במקרה הזה מצלם בתוכם).  דייב מוצא דרכים מאוד מעניינות להכין אוכל, למשל בוידאו הזה הוא מכין נאצ'וס, וכאן הוא מכין קוקטייל עם חנקן נוזלי. אני מרגיש שאני ממש כמוהו, גם אני בונה מכשירים במטבח, וגם אני לא פעם כמעט שרפתי את הבית.

בוקר אנד דקס זה הבר של דייב ארנולד בגב ה-Momofuku Ssam Bar, שם דייב ממציא מני קוקטיילים שבהפקתם משתמשים בצנטרפוגות, חנקן נוזלי, מוט פלדה שמחומם ל-2000 מעלות, ומאיץ חלקיקים כדי להכין את הקוקטיילים את הטובים ביותר בניו יורק. אתם כבר חושבים שזה שידור חוזר של WD-50, אבל לא: בבר הזה הטכנולוגיה היא מאחורי הקלעים ובלתי נראית, וההיפך מגימיק (זאת למרות שאשתו היא אחותו של Wylie Dufresne השף של WD-50. היא לעולם לא תאהב אותו כמוני). כל מה שאתה מקבל זה קוקטייל טעים בכוס, אפילו בלי הסבר על ה- Rotary Evaporator שזיקק תחת וואקום את המיץ בננה. הדבר היחידי שכן אפשר לראות, זה שכל הכוסות מצוננות מראש בחנקן נוזלי לפני שמוזגים לתוך הכוס את הקוקטייל. הבר אגב נקרא על שם שני הבנים של דייב, בוקר ודקס. הם חמודים, אני יודע איפה הם הולכים לבית ספר.

כשנכנסים לבוקר אנד דקס הדבר הראשון שרואים זה צילום ענקי של אדם עם מגן וחרב נלחם בלהבה ענקית של דרקון מכני. מסתבר שזה מפרויקט התואר שני של אומנות מאוניברסיטת קולומביה של דייב. הסיפור הולך שביום הראשון הוא עשה טעות בחישוב הלהבה ונכבה בכוויות דרגה 2 בכל הגוף. בגלל שהיה בעיות בלפתח את הנגטיב, הוא חזר למחרת על אותה הצילום. כן, זה דייב. יום אחד הוא יבין שאנחנו צריכים להיות ביחד.

ועכשיו כמה מהקוקטיילים האהובים עלי בבוקר אנד דקס:

• Banana Justino : מיץ בננות שנהפך להיות צלול בצנטרפוגה, עם רום.
• Corsair – קוקטייל מלוח עם לימון משומר סגנון מרוקאי, שמוגש עם בירה בצד לקישוט
• Thundernut – אין לי מושג מה יש בזה, אבל זה הקוקטייל האהוב על הפרינססה ועל גיא

הייתם חושבים שעם כל הטכנולוגיה הזאת המשקאות יהיו יקרים, אבל דווקא במונחים ניו יורקרים הם במחירים סבירים מאוד: 14$ לקוקטייל. האווירה שם רגועה עם מוזיקה של אנשים מהדור שלי, ושקטה יחסית כך שאפשר לדבר. המקום ממש מרגיש לי כמו בית (ולא רק בגלל שכשהגעתי לבית האמיתי של דייב, הוא לא חיבב את זה במיוחד), ובדיוק כמו בסדרה צ'ירס Everybody knows my name (שזה כנראה אומר שאני אלכוהוליסט). הבעיה היא שהבר נמצא ב-East Village, ואנחנו גרים ב-Upper West Side מה שאומר שלהגיע לשם עבורי זה לא קל – וזה למה שאני לא שם יותר מ-4 פעמים בשבוע.

אם אתם כמוני, ברגע שתהיו שם פעם אחת תתמכרו למקום ולא תוכלו לחכות עד שתחזרו לשם. אני יודע שאני אחזור לשם מיד כאשר דייב יוריד את צו ההרחקה ממני.

***

אז למדתי להתרגל לצלע השלישית במערכת יחסים שלנו וכבר פחות מפריע לי שאוריאל ממלמל את שמו של דייב בשנתו, וגם הקטורת מטקסי הוודו היומיים כבר פחות מפריעה לי.

ובאמת הדרינקים שם טעימים.

בוקר & דקס  – השדרה השנייה מספר 207

איך בוחרים מסעדות לביקורת. מה שווה שיטת דירוג הכוכבים. את מי כדאי להזמין לבוא איתכם למסעדה. איך שומרים על הדיאטה. איך לזכור על מה רצית לכתוב למרות שגם שתית מלא (ללכת לשירותים, להתקשר לעצמך ולהשאיר לעצמך הודעה במשיבון).

אלה היו רק חלק מהשאלות שפיט וולס, פרנק ברוני וסם סיפטון דיסקסו בינם לבין עצמם במסגרת פאנל פתוח/הרצאה שכינסה את מבקרי המסעדות האייקונים של הניו יורק טיימס לדורותיהם לשיחה בנושא אוכל, כוכבים ומסעדות. מי מכם שהשמות לא מוכרים לו, צריך רק לדעת שהניו יורק טיימס נחשב אחד ממובילי הדיעה המכובדים ביותר בעיר אשר חורץ את גורלן של מסעדות חדשות לכישלון או להצלחה כבר קרוב לששים שנים. (מוביל דיעה שני אך ורק לבלוג המפורסם טעים בניו יורק אשר חורץ את גורלן של מסעדות כבר שלוש שנים ובעל קהל של לא פחות מארבעה אנשים) (היי אמא!)

"הגעתם למסעדה – איך אתם יודעים שזה הולך להיות ערב ארוך ומייגע במיוחד?" הייתה אחת השאלות שעלו לדיון. "ובכן" אמר פיט "אם נינג'ות מגישים לך את האוכל זה בדרך כלל סימן לא טוב".

נינג'ות. אוכל.

אוריאל הסתכל אלי במבט מאשים. אני חייכתי מאוזן לאוזן. אני יודעת בדיוק איפה יש נינג'ות בניו יורק. וסיפור שהיה כך היה.

***

הכל התחיל בעצם באשמתו של אורי שיום אחד סיפר לי שהוא היה במסעדה שהיו בה נינג'ות שהגישו את האוכל. וזה אשמתו כי ברגע שהוא אמר "נינג'ות" הפסקתי להקשיב לשאר הדברים שהוא סיפר ובדמיון שלי כבר ישבתי בטירה מפוארת בזמן שלוחמים סטייל נמר-דרקון נמצאים סביבי, עוצרים את המחול/קרב היפהפיה שלהם רק כדי להגיש לי אוכל מעודן ומשובח, שייתכן שכן או לא כולל סושי שהרגע נחתך בחרב שלהם.

אז לא עברו יומיים ושני קורבנות חברים עמדו איתנו בכניסה למסעדה. קודם היה איתנו גיא שאתם כבר מכירים, וגיא הביא איתו את דן החתול כגיבוי. הסיבה שהיינו צריכים לעמוד בכניסה למסעדה היא שנכנסים אליה בקבוצות, וזה כדי שתוכלו לגשש את דרככם בחושך בגמלוניות בזמן שמלצרים בלבוש נינג'ות עושים אווירה נינג'אית על ידי קריאות "הו!" ו"הו הא!" מסביבכם.

המסעדה דווקא מעוצבת בצורה מעניינת למדי כמו כפר קטן (עם שבילים וגשרים) כשכל קבוצה מקבלת מעין גומחה פרטית משלה. סימן האזהרה הראשון עלה כבר במהלך ההליכה לגומחה שלנו. אין פה יפנים במסעדה. מה שכן יש, זה ה-ר-ב-ה משפחות עם ילדים. אוריאל הסתכל עלי במבט מאשים בזמן שנכנסו לגומחה שלנו, ומייד הזמנתי סאקה כדי לחזק את רוחו ונפשו.

שמענו קריאת "הייייא!!" שבמהלך הערב למדנו לשייך לכניסת המלצר שלנו, שהפעם נפנף בתפריטים. קיימות כמה אפציות לתפריטי ארוחה שכוללים שלוש, ארבע או חמש מנות, וגם להזמין מנות נוספות מהתפריט. מנות עם כוכב שוריקאן מסמנות מנות מיוחדות של המסעדה ככה שאחרי דיון קצר החלטנו להתחלק בשני תפריטי טעימות ובעוד כמה מנות מסביב. ליתר ביטחון הזמנו עוד בקבוק סאקה.

בואו נדבר רגע על המנות המיוחדות. מה שמיוחד בהן היא קריאת ה"אייייהא!" של המלצר, שמנופף ב-א)מצית ו/או ב)קרח יבש ו/או ג)אורות לייזר. לא שיש משהו רע באש, קרח יבש ולייזר (ההפך) אבל נראה שפה ה"שואו" בא על חשבון הטעם של המנות, שהיו במקרה הטוב בינוניות. למגש סושי וסשימי היה טעם דומה לסושי בשש דולר שמוכן מראש שאני לפעמים קונה בצהריים בדוכן ליד העבודה (כולל החלקים השחורים באבוקדו). הבשר היה מבושל יתר על המידה ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שאכלתי תפוחי אדמה מטוגנים במסעדה יפנית.

במהלך הערב השואו הופך יותר ויותר מתיש, כשבשיא אחד המלצרים/נינג'ות נתן לאוריאל חרב. השילוב של אוריאל שיכור, לא מבסוט ועם חרב היה יכול להסתיים בצורה מצערת במיוחד אלמלא גיא וחתולו ראו את הנולד והצילו את שארית בקבוק הסאקה שהיה לנו על השולחן מחמתו של נינג'וריאל.

החשבון היה גבוה בצורה לא סבירה ביחד לאיכות המנות שקיבלנו. באיזהשהוא שלב בערב כל תעלול לייזר ואש של המלצר נתקל במבטים על סף הייאוש של ארבעה חתולים שרק קיוו שהערב כבר ייגמר ויהיה אפשר לצאת החוצה וללכת לישון. יש מצב שהמסעדה יותר מתאימה לילדים, אבל אני בכל מקרה למדתי את הלקח שלי. לא הולכים למסעדות בסגנון "חוויה". או שאם כן, לא לוקחים את גיא כדי למנוע הסתלבטות שלו עלי לשארית הימים.

בדרך הבייתה גיא ואוריאל והחתול הסתלבטו עלי על בחירת המסעדה.  התנקשתי בהם בשנתם.

***

השורה התחתונה: יקר ולא משהו. 337 דולר לפני טיפ (מתוך זה 118 על הדרינקים) לארבעה אנשים. יש מצב שהזמנו הרבה יותר מידי אוכל ככה שאני משערת שאפשר לצאת באזור החמישים דולר לראש באופן כללי, רק שהסושי ליד העבודה מוכר סושי בשש דולר, אז תעשו את החשבון שלכם לבד.

לפרטים נוספים: נינג'ה, רחוב הדסון 25.

Killer Heels: The Art of the High-Heeled Shoe

כבר חמש פעמים (זאת הפעם השישית) ניסיתי לשבת מול המחשב ולהעלות על הכתב את הרשמים שלי מהתערוכה המעניינת "קילר הילז" שראיתי במוזיאון ברוקלין. הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן היא שכל פעם שניסיתי לכתוב על המחשבות שלי על התערוכה הזאת, שדווקא הרגשות שלי עלו והשתלטו עלי. וזה מה שהתערוכה הזאת מוציאה ממך: רגשות עזים במיוחד.

על פניו, תערוכה על נעלי עקב היא רק עוד אחת מהתערוכות בנושאי אופנה שהפכו להיות מאוד פופולריות (זוכרים ששנה שעברה הייתה תערוכה של/על של ז'אן פול גוטייה?) וכמו שתמי אמרה "למה ללכת לראות תערוכה על נעלי עקב? בואי נלבש נעלי ספורט, יהיה יותר נח". אז הגעתי בלי יותר מידי ציפיות וקיוויתי שיצא לי להביט על קצת פרטי  אופנה נדירים ויפים, ואולי ללמוד גם קצת על ההיסטוריה של נעלי עקב.

וואלה, למדתי. למדתי שהטירוף הזה נמשך כבר מאות שנים והתחיל למרבה הצער כטרנד גברי של סוחרים עשירים שרצו להראות גבוהים יותר ולהבדיל את עצמם מאנשי עבודה ועמל בשלל צורות (כמו העניבה, ושאר המצאות אופנתיות נוראיות). למדתי שכל פעם שהטכנולוגיה משתפרת ואפשר ליצור עקבים גבוהים יותר ודקים יותר, שמעצבי אופנה ייקחו את זה עד לקצה וימשיכו לעצב נעליים שיאתגרו את הנועלת, ואת התפיסה הקונספטואלית של מה זה נעל בכלליות. (מה למשל? למשל נעל עם עקב כל כך גבוה שמציב את הנועלת האומללה במצב "פוינט" כמו של בלט – אבל תמידי).

זה מכעיס אותי. זה מכעיס אותי בגלל שאני שונאת נעלי עקב, ובכל זאת הפוסט הזה נכתב בזמן שאני נועלת נעלי עקב כי אני עוד מעט יוצאת מהבית וקשה ללכת למסעדה מפוארת עם סניקרס. זה מכעיס אותי כי חלק מהעליים שראיתי בתערוכה היו כבר יותר דומות למכשירי עינויים מאשר למשהו פונקציונאלי שאמור לחמם לך את הרגל ולהרחיק ממך חפצים חדים שיש על הרצפה. זה מכעיס אותי כי אין לי ברירה. זה או נעלי עקב, או נעליים שאני מרגישה איתן כמו סבתא. וזה מכעיס אותי כי אפילו אני חושבת שחלק מהנעליים האלה יפות, ומקנאה בבחורות שיודעות ללכת עליהן בלי להאחז במעיל של משיהו שהולך לידן ובלי ליפול.

 וזה גם מדכא אותי. זה מדכא אותי כי אפשר לראות בבירור איך במהלך ההיסטוריה המנהג הפסיכי הזה נהפך להיות נורמה. זה מדכא כי אפילו בלי שום קונטקסט של נועלת הנעל, הנעליים האלה נתפסות כמושא של מיניות ופטישיות. ודווקא יש קונטקסט כי התערוכה מלווה בסרטוני וידיאו שנוצרו במיוחד עבורה, החל מוידיאו שמראה ספק פרסומת ספק סרט בדסמ וכלה בוידיאו שמראה נשים שדורכות על אובייקטים בלתי נראים בנעלי עקב מחודדות. ואני מדוכאת בגלל שהמטרה היחידה של חלק מהנעליים האלה היא להגביל את התנועה של הנועלת ולהבליט איברים מסויימים בגוף שלה על חשבון הבריאות והנוחות שלה.

וזה גם מהמם עבורי. אני אוהבת לראות דברים יצירתיים, במיוחד כאלה של מעצבי אופנה.

כמו שאמרתי, רגשות.

קילר הילז – במוזיאון ברוקלין, עד הראשון למרץ 2015.

אזהרת ספויילר – הפוסט הבא מיועד לניו יורקרים בלבד.

.

.

.

.

.

.

גם לכם יש את החבר הזה שמגיע לעיר פעם בכמה חודשים לענייני עבודה, מבלה את כל הזמן שלו במידטאון בין המשרד להולידיי-אין-אקספרס שתקעו אותו בו, מביט בתיעוב קל (וחשש כבד) על העיר ומפטיר לעומתכם "אני לא מבין איך אתם גרים פה? מלוכלך פה, מגעיל, העיר הזאת היא…היא יותר מידי בשבילי" ?

ואיך אתם מסבירים לאותו חבר / קולגה את הקסם של לקום בבוקר ולנשום זיעת בית שחי של זרים בסאבווי? את האושר והנוחות שהן שדה התעופה לה-גוורדיה?  את הפעם שראיתם במו עינכם איש מחרבן ברחוב והפעם ההיא ששילמתם 13 דולר על כוס קפה  העיר?

אז הדרך היא כזאת: קחו אותו להוטל שנטל לבראנץ' הכי טוב של החיים שלהם.

(העלתי את הציפיות, הא?)

אבל באמת, יש בראנץ' של חול ויש בראנץ' של קודש, וזה באמת אחד הטובים בעיר (ויש לי בעל שכל כך נמאס לו מבראנצ'ים שהוא לא מוכן בכלל לקום מהמיטה בימי ראשון בבוקר כדי להוכיח את זה). קודם כל, הוטל שנטל נמצאת בלואר איסט סייד, אחת השכונות המעניינות והפחות מתוירות בעיר, ועוד בבלוק מכוסה גרפיטי ושאר גועל כללי. אם קבעתם עם החבר והסאבווי החליט פתאום לרוץ אקספרס בלי התראה מוקדמת ומצאתם את עצמכם ברחוב 391 בברונקס ואיחרתם והוא נותר מחכה לכם ברחוב, בקור, לבד, ומשועמם ואז אתם נכנסים למקום שנראה כאילו הוא בית הוועד של פתח תקווה לגימלאי מפלגת הליכוד, עם שני גרמי מדרגות נטושים והחבר כבר על גבול הייאוש המוחלט…

ואז מתחיל הקסם.

כי המקום נראה ומרגיש כאילו נכנסתם לספק בר וויסקי סודי בשנות העשרים, אבל לאחד כזה שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליו, ספק גינה פרטית – אבל כזאתי שאנשים עשירים במיוחד היו מגיעים אליה.

הנה, זה נראה ככה:

ומידי פעם תגיע לשם להקת ג'ז להנאים את זמנכם, והנה, זה נראה ככה:

ואז גם תשכנעו את החבר לקחת איזה קוקטייל של בוקר מבין שלל קוקטילי הפירות המיוחדים שיש במקום (ואם החבר לא רוצה, אז פשוט תשכנעו ביותר כח) כי אין כמו קצת אלכוהול כדי להניע את גלגלי האנרגיה, גם בחבר הפקפקני ביותר. אחרי שכולם נרגעים אפשר להתחיל לדסקס אם התפריט, שכולל וארייציות מעניינות על כריכים, סלטים וחביתות, והכל עשוי בסגנון צרפתי קליל (=עם הרבה חמאה) ומוקפד (=עם הרבהההההה חמאה).

קשה לי להמליץ על מנות כי הכל היה מאוד טעים, אבל זכורים במיוחד לטובה אגרול של בוקר, שזה כמו כריך קרוק מיסיור, אבל עם הגבינה וההאם כבר בתוך האגרול, והפיצת-כמהין הלבנה שזה כמו רדיד בצק דק מכוסה בגבינה, שבבי כמהין וקצת עלים ירוקים. כמובן שהבייצים פלאפיות ואפילו קיש החלבונים שאכלנו (מתכון בדוק לחוסר טעם משווע) הפתיע במוצלחותו.

הבאנו לשם כבר כמה חברים והמתכון בדוק. הם מתרווחים בכסא, עושים לחיים קטן, מביטים מסביב ואז זורקים "דווקא ממש נחמד פה".

ואז מגיע האוכל.

בשלב הזה, הרווחתם עוד נקודות כי החבר כבר קיטלג אותכם כאנשי העיר הגדולה (גם אם אתם מבלים את רוב הפסקות הצהריים בצ'יפוטלה). (כמובן, אגב, שמי שמצאה את המקום והכירה לי אותו היא מיירה, נסיכת הלואר-איסט-סייד).

לקראת הסוף, החברים כבר יסכימו שהעיר יפה ומיוחדת, ומבטיחים לבוא לבקר שוב בהקדם. זה הזמן לקנח בכוס קפה קטנה, להישען בסיפוק ולדעת, שעזרתם לעוד חבר להבין מה אתם מוצאים בעיר הנהדרת הזאת, תחושה שתימשך לפחות עד שהוא יגיע לשדה תעופה וייתקל בתור של שעתיים וחצי לשיקוף לתמיד.

השורה התחתונה: לא זול פה.  המחיר לראש בממוצע יהיה באזור ה 50 דולר, וזה עוד לפני דרינקים וטיפ (שפה, תלוי באיזה שלב של אלכוהוליזם בעלכם נמצא, מייקר את המחיר בעוד 20-30 דולר לבן אדם). אבל שווה.

לפרטים נוספים: הוטל שנטל, רחוב לאדלו 92

"רוצה להיפגש שבת אחרי צהריים?"

"אני לא יכולה, אני הולכת למרתון אכילת מומואים".

"הומואים?אל תאכלי הומואים, זה לא מתאים".

"מומואים!"

"מומוים?"

לא, מומואים!

***

מומו זה הקרפלך של אזור ההימאלאיה (טיבט, נפאל והאזור). מסתבר שלא קיים מחוז בעולם שאין לו את הכיס הבצקי המאודה שמכיל בתוכו מיני בשרים ו/או ירקות. אצל הפולנים זה ורניקס, אצל הסינים דים סאם, לאיטלקים יש טורטליני ופה יש מומו. (בארה"ב אגב, אין גירסה מקומית לדאמפלינגס, בדיוק כמו שאין להם גירסה מקומית לטעם טוב או תרבות).

מי שעקב אחרי עמוד הפייסבוק בשבועות האחרונים ראה את מעללי המומואים שלי. 500 מאיתנו התקבצו לפסטיבל אכילת המומואים שכלל לא פחות מ 20 מסעדות (מופתעות) שפתחו את שעריהן לקהל הרחב ומכרו מומו בבודדים כדי שנוכל לטעום מומואים מכל מיני מקומות. המומואים גם הגיעו במחיר מיוחד של דולר למומו (שזה הנחה מיוחדת לפודי'ס שבאים במיוחד ממנהטן וברוקלין, כי מחיר ממוצע של מומו הוא 8 בחמש דולר). או שזאת לפחות הייתה התיאוריה, כי בפועל היה תור של 45 דקות בכל מקום, וטמפרטורה של בערך 45- מעלות, מה שגרם לי לוותר אחרי ששה מומואים (ותורים) בלבד.

בזמן שעמדנו בתור התמנגלנו עם שאר המומואיסטים וכך למדנו ש:

1. כדאי טעים לנסות מומואים עם הרוטב הכתום. (הרוטב הכתום אגב, נמצא בבקבוק הצהוב).

2. יש קונזנצוס שהמומואים הכי טובים נמצאים במקום שנקרא Himalayan Yak

יצא שבדיוק שם אכלנו את המומו הראשון לאותו יום (שבאמת היה טעים מאוד) כך שלא הייתה ברירה אלא לחזור יום אחרי כדי לנסות את התפריט המורחב שלהם.

לקחנו איתנו למשימה את זהר, שטייל בכל העולם והתנסה במאכלים מאזור ההימלאיה, והוא גם חבר טוב ובחור זורם שמוכן ללוות אותי במסעותיי הקולינרים (כל עוד הליווי לא כולל החלפה של יותר מרכבת אחת).

מכירים את זה שלפעמים אתם נכנסים למקום וישר אוהבים אותו? פה, זה היה פסל של יאק צמרירי שעמד בגאווה על הבר ונתן השראה לאוריאל להזמין את תבשיל בשר היאק. זהר ניסה להזהיר את אוריאל שיאק זה כמו פרה אבל יותר רזה (ולפיכך, פחות טעים) אבל אוריאל לא הקשיב לו. היאק הגיע מתובלן וחריף נורא, והיה באמת כמו בשר בקר (אבל יותר רזה, ולכן, פחות טעים).

אכלנו גם מומואים (אותם מומואים טעימים מאתמול) שאחרי שתיחקרתי את המלצרית התברר שאכן יש בהם כמון וגם זרעי כוסברה ועוד תבלינים סודיים.  את המומו מלווים שלל רטבים מעניינים שנעים מדרגת חריפות גבוהה לרמת חריפות בלתי אפשרית. זהר הזהיר אותי שכשאני אומרת להם "לא מאוד חריף" זה לא שווה ל"לא חריף" ושהכל יהיה חריף אבל לא הקשבתי לו. הכל באמת היה חריף. מזל שהזמנו בדיוק פי ארבע ממה שאנחנו יכולים לאכול (לא בלתי נדיר כשאנחנו מגיעים למסעדה חדשה) ככה שהיו לנו שלל בצקים ולחמים להרגיע את בלוטות הטעם השרופות שלנו.

עוד התנסויות מהמטבח הטיבטי כללו עז בסגנון בוטאן, שזה חלקי פנים מטוגנים של עז, מנה שאוריאל מייד אהב וקיטלג כמעורב טיבטי. זהר אכל בל-דאת-טרקרי שזה עוד מנת "הכן זאת בעצמך", הפעם עם מטבל עדשים, מטבל חמוצים, מטבל חומוס עם עגבניות וצ'יפס גדול לטבול בכל הדברים האלה. אני דווקא הלכתי על מנה טיבטית שנקראת צה-נצום שכללה ירקות מוקפצים ובאה עם טינגמו, שזה גיליתי, מן סוג של לחמניה מאודה וחסרת טעם.

לקינוח אוריאל התעקש להזמין תה חמאה טיבטי למרות שזהר ניסה להזהיר את אוריאל שזה דיי דוחה אבל אוריאל לא הקשיב לו. התה הגיע חמאתי נורא וגם מאוד מלוח והיה באמת דיי דוחה.

אני מוכנה לאכול כיסונים בכל יום בכל שעה, ואוכל זה דרך נהדרת ללמוד על תרבויות חדשות, אבל בתשע בערב הגיעה להקת הבית וזה סימן את זמן הזמנת החשבון עבורנו.

 השורה התחתונה: החשבון יצא 110 דולר לשלושה אנשים (מתוך זה דרינקים היו 30 דולר) וכמובן כמו שהזכרתי היה פי ארבע יותר אוכל ממה שהיינו מסוגלים לאכול, ועדיין יצא דיי זול.

לפרטים נוספים: הימאליאן יאק, ג'קסון הייטס, קווינס

נ.ב. – יש חידה בעמוד הפייסבוק שכבר מלא זמן אף אחד לא פתר. רוצים לנסות?

דנה הגיעה לבקר בתפוח הגדול, ובין כל שלל עיסוקיה (שכללו ביקור באמפייר סטייט בילדינג ועוד דברים פחות חשובים כמו להתחתן) היא מצאה גם ערב אחד לשבת איתי ועם אוריאל ולעדכן אותנו בקורותיה. אבל היי, תנו לה לספר לכם על זה:

***

לא מזמן חזרתי מטיול של חודש בארצות הברית, שבמהלכו הגעתי לשלוש המסקנות הבאות: א. ארצות הברית מהממת. ב. ארצות הברית ענקית. ג. ארצות הברית גורמת לי לדמם מהחניכיים. כן, מצטערת, אני יודעת שזאת לא הדרך ההולמת ביותר לפתוח בה פוסט שקשור לאוכל – אבל חשוב היה לי להדגיש את העובדה שהאוכל השמן, המתוק והמטוגן-מדי של ארצות הברית לא בדיוק היטיב עם מערכת העיכול המסכנה שלי. לכן, כשסופסוף הגענו לניו יורק, מעוז הקולינריה העולמי, הדבר האחרון שרציתי לראות מול העיניים היה אוכל אמריקאי – וכשתומי הציעה שנלך לאכול יאקי-ניקו (ברביקיו קוריאני), קפצתי על ההצעה בשמחה ובהקלה.

המקום שאליו הלכנו – "גאונורי" (Gaonnuri) – נמצא בקומה ה-39 בבניין משרדים בקוריאה טאון. לפני שאמשיך בתיאור החוויה, הקדמונת קצרה על יאקי-ניקו: ביפנית, משמעות המילה "יאקי" היא צלוי, ו"ניקו" – בשר; כלומר: בשר שצלוי על הגריל. אני התוודעתי לראשונה ליאקי-ניקו כשגרתי ביפן ולימדתי שם אנגלית, כך שהייתי משוכנעת שמדובר במאכל יפני, אבל מתברר שלמעשה קיימת מחלוקת האם מקורו של היאקי-ניקו הוא ביפן או בקוריאה. איך שלא יהיה, הרעיון הוא שמביאים לך לשולחן שלל רכיבים נאים (בשר, עוף, דגים, ירקות), שאותם אתה אמור לצלות בעצמך על גריל שנמצא במרכז השולחן. ביפן נהגנו ללכת למסעדות יאקי-ניקו כשרצינו לחגוג מאורעות גדולים (כמו ימי הולדת), ובדרך כלל היינו לוקחים דיל של "אכול כפי יכולתך ל-90 דקות". כעת הסתקרנתי לגלות כיצד מרגישה חוויית היאקי-ניקו במסעדה יוקרתית בניו יורק.

לפני שהלכנו, תומי ציינה באגביות שקוד הלבוש במקום הוא "דרסי" (dressy), מה שגרם לי לאכול קצת סרטים כי בכל מזוודתי כולה לא היה ולו פריט לבוש פורמלי אחד, למעט שמלת החתונה שלי (אה כן – שבועיים לפני כן התחתנתי בווגאס, עם חקיין אלביס!). בסופו של דבר זרקתי על עצמי זוג מכנסיים שחורים שקניתי במהלך הטיול וטרם הספקתי לקצר, חולצה אפורה ישנה, ונעלי נייקי מזויפות משוק הפנינים בסין (מזל שהמכנסיים היו ארוכים מדי). לדאבוני, השלט הבולט שליד עמדת המארחת אכן הכריז על ה-"Dress Code" הרשמי של המסעדה, ובזמן שהובילו אותנו לשולחן השפלתי עיניים לרצפה והתפללתי שאף מלצר לא ישליך אותי מהמקום. אבל אחרי שהושיבו אותנו, כל המחשבות האלה נעלמו מיד – כי הנוף שנשקף מחלון המסעדה היה פשוט מרהיב-עין, ורק הלך ונעשה מרהיב יותר ככל שהחשיך, ואת מראה הרחובות והבניינים החליף מראה האורות הנוצצים.

הנוף באמת מהמם (צילום: אדם מעוז)

לפתיחה, תומי ואני הזמנו קוקטייל-כוסיות מתוק וטעים שנקרא "גהנום", שבאמת היה דיי מושחת והכיל וודקה, ליצ'י, שאר דברים פירותיים וכמובן יין תוסס. אדם, בעלי (!) החדש (לא, עוד לא התרגלתי למילה הזאת) הזמין בירה קוריאנית (שהייתה, לדבריו, "סבבה"), ואני אמנם לא זוכרת מה אוריאל הזמין, אבל אפשר בבטחה להמר על כך שהיה בזה הרבה אלכוהול. למנות ראשונות הזמנו Japache (אטריות שעועית דקיקות, שהיו מצוינות), Mandoo (דאמפלינגס, שהיו נחמדים אם כי אני לא מחובבי הדאמפלינגס), ומנה כיפית בשם Ku-Jeol-Pan, שבה הונחו על צלחת דפי-קמח דקיקים שסביבם תשעה רכיבים חתוכים דק – שרימפס, פטריות, מלפפונים רגילים, מלפפונים מוחמצים ועוד. הרעיון היה שלוקחים אותם ויוצרים מהם מעין "ראפים" אישיים קטנים. מנה דומה לזאת הכרתי בווייטנאם, ובהחלט היה נחמד להיתקל בה שוב במסעדת יאקי-ניקו (ביפן זה כנראה לא היה קורה).

עשה זאת בעצמך – קוריאן סטייל (צילום: אדם מעוז)

אחרי המנות הראשונות הגיע החלק שלו ציפיתי בכיליון עיניים – הבשרים והירקות. תומי די הופתעה מכך שהיינו אמורים לצלות אותם בעצמנו, כי לדבריה, בפעמים הקודמות שהיא ביקרה שם המלצרים צלו את האוכל עבור הסועדים. מה שתומי אמרה קצת הפתיע אותי, כי עוד לא יצא לי להיתקל ביאקי-ניקו שצולים עבורך (גם לא בקוריאה). מצד שני, אין ספק שמעולם לא אכלתי יאקי-ניקו במקום מפואר כל כך – אז אולי שם זה באמת אחרת לפעמים. איך שלא יהיה, הפעם ציפו מאיתנו כן לצלות את הבשר בעצמנו, מה שתומי ואדם ביצעו בהצלחה מרובה.

ריבס, שורט ריבס, עוד ריבס ו…ריבס!! (צילום: אדם מעוז)

הזמנו קומבינציה אז יצא לנו לטעום ארבעה סוגי בשרים שונים שכללו שורט ריבס, עוד שורט ריבס אבל עם רוטב הבית, ריבס, וריבס איי והיו מצויינים. מהירקות, לעומת זאת, קצת התאכזבנו. ביפן ובקוריאה תמיד פינקו את השולחן במגוון רחב של ירקות, ואילו כאן הירקות גם היו יקרים יחסית, וגם המגוון לא היה מרשים במיוחד: קצת פירה בטטה, צנון כבוש, גילופי בצל ירוק וכמובן קימצ'י (כרוב מוחמץ ומתובל). כמו כן, סיפקו לנו רק סוג אחד של רוטב – בעוד שביפן זכור לי שתמיד הקפידו להביא כמה סוגים של רטבים, שלא "ישעמם בפה". מהבחינות האלה היה ממש חבל, כי אין סיבה שמסעדה טובה "תיפול" במקומות שקל מאוד שלא ליפול בהם.

כיד המלך. או שלא כל כך. (צילום: אדם מעוז).

לקינוח, תומי הזמינה עוגיות מדלן מצוינות, שכולנו התעלקנו לה עליהן. בדרך החוצה, אחרי ששילמנו את החשבון, כבר פסעתי בגו זקוף, מסתכלת למלצרים ישר בעיניים ודורכת בגאווה על שולי המכנסיים.

השורה התחתונה: 300 דולר לארבעה סועדים, כולל טיפ. למרות שהיה טעים ושיצאנו משם שבעים, כולנו הרגשנו שזה היה קצת יקר מדי יחסית לתמורה שקיבלנו – אם כי אין ספק שהנוף המדהים שנשקף מכל נקודה במסעדה מחפה במידה מסוימת על המחיר הגבוה.

לפרטים נוספים: Gaonnuri, ברודווי 1250 (קומה 39) (1250 Broadway Penthouse (39^th Floor))

**

[בחזרה אלי]

אני גם לא עפתי על המסעדה הזאת, למרות שאני זוכרת שבפעמים קודמות שהיינו שם השירות היה יותר מוצלח, המחיר היה יותר זול והאוכל היה יותר מפנק. כנראה שיש סוגים של חוויות (כמו ברביקיו קוריאני) שלא הולמים סביבות יוקרתיות ועדיף ללכת למקומות יותר קטנים ובייתים (שכמובן, הייתי גם בכאלה, רק שבמסגרת העצלנות הרגילה שלי עוד לא כתבתי עליהם).

משהו שהוא דווקא מאוד הולם (שלא לומר משעשע וגאוני) הוא אלבום החתונה של דנה ואדם שהצטלמו בכל מקום בטיול שלהם. הנה, אפשר לראות אותו פה. למי עוד יש תמונות חתונה עם חקיין אלביס?