בקרתי במומה באחה"צ גשום בזמן שחיכיתי לפגוש חברים. לא היה לי המון זמן ולכן הצצתי רק בשתי תערוכות (את השלישית ראיתי כבר לפני חודש אבל התעצלתי לכתוב עליה) והנה הביקורת אומנות שלי לאנשים שלא מבינים באומנות, על ידי אנשים שלא מבינים באומנות (שזה אני, אוריאל דווקא כן מבין).

המומה הוא תמיד כייפי, אבל שלושת התערוכות האלו כייפיות במיוחד.

Henri Matisse: The Cut-Outs

התערוכה הראשונה היא החדשה ביותר במומה ונקראת המגזרות של מטיס. לי ולמטיס יש היסטוריה ארוכה עוד מימי התיכון העליזים שבהם מגמת האומנות ציירו את מה שגיליתי לאחר מכן שהוא הציור המפורסם "הריקוד" על קיר הכניסה לבית ספר, בזמן שאני חשבתי שחבל שלתלמידים במגמת אומנות אין יותר כישרון. את מטיס לא יצא לי להכיר באופן אישי ככה שאני לא יודעת מה תהיה דעתי על יצירות אחרות שלו אבל את התערוכה של המגזרות בטוח רציתי לראות – בין השאר שבגלל שאני בעלת כרטיס חבר במוזיאון אני יכולה להיכנס מייד ולעקוף את תור הממתינים, מה שגורם לי עונג מרושע במיוחד.

לא ציפיתי שאני כל כך אהנה ואתענג גם מהמגזרות שלו. מגזרות זה בעצם דרך דיי מגניבה לצייר, כשאתה בן שבעים, חולה בסרטן, מרותק לכסא גלגלים וחלש מידי כדי לעמוד ולהחזיק מכחול. מה שאתה עושה במקום זה לגזור ניירות צבעוניים ולהדביק אותם בצורות שונות על מנת ליצור את התמונה שבעייני רוחך.

כל המגזרות בתערוכה מאוד צבעוניות (אוריאל מספר לי שמטיס תמיד אהב לעבוד עם צבעים) ואותי זה דיי שימח להיות בחדר מלא צבעוניות בזמן שבחוץ היה כבר אפור וסגרירי. הדבר השני הכי בולט לעין אחרי הצבעוניות זה המגלומניות של האמן. מה שמתחיל בסדרת מגזרות בגודל תמונה רגילה הופך דיי מהר למגזרות ענקיות שמכסות קירות שלמים. התמונות הענקיות האלה היו מאוד נעימות לי בעין ובכלל לא הפריע לי שאין להם "נושא" או "אג'נדה". זה פשוט משמח ועושה טוב לנשמה.

כמו רוב התערוכות המתחלפות במומה היה אסור לצלם, אז במקום צילמתי את המסך של חיפוש התמונות בגוגל (שזה נורא ,כזה, מתחכם, וכזה, מהווה אמירה חשובה על צילום וגוגל (וזה) .שאף אחד לא יגיד שאני לא חומר מתאים למגמת אומנות).

המגזרות של מטיס – עד ה8 בפברואר, 2015

The Paris of Toulouse-Lautrec: Prints and Posters

מצרפתי אחד לצרפתי אחר, הלא הוא טולוז-לוטרק (או אנרי, בשבילכם). אנרי נולד למשפחה עשירה ומכובדת אבל העדיף לבלות את ימיו (ובעיקר את לילותיו) ברובעים היותר מפוקפקים של פאריז. (בצדק, תכל'ס)  תחביביו כללו ציור, הדפסה, אלכוהול וזונות. כשבאתי לבקר בתערוכה השם היה לי מוכר, אבל זה לא היה עד שראיתי את התמונות עצמן שנזכרתי שבעצם הם נורא מוכרים וכנראה ראיתי חלק גדול מהם במאות בתי קפה ברחבי העולם. אהבתי שהתערוכה מסודרת לפי נושאים (כמו, בתי קפה, שחקניות וכמובן גם זונות) וגם שברקע מתנגנים להם שנסונים צרפתיים. אם יש משהו ללמוד מהתערוכה זה שדווקא נקודת מבט של גמד נכה ואלכוהוליסט יכולה להיות רוויה באהבה ולשקף את אופי ואווירת התקופה העליזה של הבוהמייה בפאריז.

טולוז-לוטרק – עד ה22 במרץ, 2015

A Collection of Ideas

ולסיום, הלכתי לקומה האהובה עלי ביותר במומה, הלוא היא קומת הארכיטקטורה והעיצוב (קומה 3) לראות את הקולקציה החדשה של רעיונות העיצוב (אני לא צוחקת, ככה קוראים לתערוכה). מה שאני אוהבת בתערוכות העיצוב של המומה, זה שהן עוזרות לקדם את הרעיון שאומנות היא לא בהכרח רק פסלים או ציורים, אלא שאמנים מבריקים גם ברעיונות עיצוב מעניינים ולא משנה אם זה כסא, ג'יפ או משחק מחשב. מה שיש פה למשל זה צמחי אור ממוחשבים שגדלים וזזים לפי תזוזות אנשים בגינה של המוזיאון, או אגרטל שנבנה על ידי דבורים (הכוורת הייתה עשויה בצורה של האגרטל).

הנברשת היפהפייה הזאת הזכירה לי את צ'יהולי, עד שהבנתי שהיא כולה עשויה מכלי אוכל מנופצים בזהירות.

ובוא נדבר רגע על משחקי המחשב. סימ סיטי 200 לא רק היה אחד ממשחקי המחשב הגדולים של כל הזמנים, אלא גם אות ומופת לגאונות עיצובית. וזה לגמרי הולם להראות אותו במוזיאון. במובן הזה, אם סימ סיטי 2000 זה אומנות מודרנית, מיינקרפט זה כבר אומנות פוסט מודרנית.

כל הדברים באולם הזה פותחים את הראש והנשמה לרעיונות חדשים – וזה בעצם מה שאומנות נהדרת אמורה לעשות.

קולקציה של רעיונות – עד ה 11 בינואר, 2015

הסתו הגיע, מזג האוויר התקרר וזה זמן מצוין לעשות טיולים באזור ולנשום קצת אוויר צח. הבעייה העיקרית היא שאני פדלאה. בעצם, יש פה שתי בעיות: אני פדלאה, ואני אוהבת טבע במינונים נמוכים בלבד. אני גם מפחדת מג'וקים ומדברים אחרים שעפים באופן כללי. חשבתם שזה ימנע ממני לטייל באזור? אז טעיתם! אני מציגה פינה חדשה שנקרא: טיולים מסביב לעיר לפדלאות! (ושאף אחד לא יזכיר לידי את המילה "מסלול". יש לי עדיין התקפים פוסט טראומטיים מימי מחנות העולים).

Arden Point נמצאת באפ-סטייס ניו יורק, בערך מרחק של שעה ורבע נסיעה ברכבת מגרנד סנטרל. מה שמיוחד ונחמד בטיול הזה הוא שהשביל והיער מתחילים ישר כבר בחלק הדרומי של מגרש החנייה של תחנת הרכבת. הטיול שאנחנו החלטנו לעשות היה שילוב של arden point ושל Marcia’s Mile לפי ההמלצה באתר הזה. כדאי מאוד להדפיס את ההוראות הליכה לטיול שהיו דיי ברורות ושכמעט לא התברברנו בדרך.

השביל רובו נמצא ביער, ככה שיש הרבה צל ונראה לי שיהיה נחמד לטייל פה גם בקיץ. בקרוב אני מתארת לעצמי שהשלכת תגיע והעלים על העצים יזהיבו ככה שיהיה מאוד יפה. רוב הטיול במישור ויש ממש ממש קצת עליות וגם הן קטנות ממש.

ההליכה בשביל נוחה מאוד, אבל יש מספיק אבנים ועצים בשביל שאני ארגיש הרפתקנית במיוחד.

מה ראינו?

נופים מרשימים של עמק ההאדסון, ואת אקדמיית ווסט-פוינט במרחק.

גשר

בריכה

טיול מושלם לפדלאות שרוצים בכל זאת קצת להיות מחוץ לעיר ואין להם חשק להשכיר רכב.

הפרטים הטכניים:

• המסלול קל ואורכו קצת פחות מארבעה מיילים (3 שעות בהליכה פדלאית עם עצירות צילום ואוכל)
• אין עליות או ירידות משמעותיות
• אפשר להגיע בקלות בתחבורה ציבורית במטרו נורת' מגרנד סנטרל (לתחנת Garrison), בערך שעה ורבע נסיעה

עדכון: כמה חבל, אבל המקום נסגר. אני משאירה פה את הביקורת כנוסטלגיה אבל אין לכם מה לבקר שם. המקום סגור.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה יש בדיוק עוד 51 ימים, 7 שעות, 34 דקות ו 51 שניות ללכת ל WD-50  לפני שהיא תיסגר ולכן ההכנה לארוחה התנהלה בדקדקנות. הזמנו מקום כבר לפני שבועיים ומאז אני ואוריאל מתאמנים באינטנסיביות באכילה תחרותית. לדוגמה:

אני: אם יש לך תפריט טעימות של חמש מנות ושל שבע מנות, מה אתה בוחר?תענה מהר!

אוריאל: חמש!

אני: ואם יש חמש ו 11?

אוריאל: חמש!

אני: ואם יש שבע ו 21?

אוריאל: תעזבי אותי כבר, אני יודע לחשב פונקציית מינימום

ויילי דופריין הוא הנסיך של הגסטרונומיה המולקולרית בארצות הברית. כאומן ומדען המאכלים שלו נמצאים תמיד בחזית הטכנולוגיה והחדשנות המדעית. כבר קרוב ל 12 שנה ש WD-50 מספקת חווית אכילה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, תוך שימוש במגוון אינסופי של טכניקות חדשניות ופורצות דרך וכל ארוחה מורכבת ממולקולות עדינות וקסומות שנשזרות יחד בעדינות ומומחיות של רב-אומן על מנת לספק מגוון רחב של חושים לכל סועד.

הבעייה היחידה שחוש השובע הוא לא בהכרח אחד מהם. והאמת, זה כנראה באשמתי כי למרות תוכנית הפעולה המדוקדקת שבנינו ושלל האימונים, ברגע האמת הגענו למסעדה לגלות שיש תפריט טעימות של 12 מנות ושל חמש,  וברגע של חולשה בחרנו את התפריט הגדול יותר. מה שהתחיל ארוחה ארוכה של שלוש שעות וארבעים וחמש דקות (שאם תעשו חישוב תגלו שזה בממוצע מנה כל רבע שעה). מנה בגודל של ביס. כל רבע שעה. מה שמשאיר 14 וחצי דקות בכל פעם להתבונן בעינייו האוהבות של בעלי היקר, לאחוז בידו ולרכל על כל מי שיושב לידנו, וגם על המלצר.

אני רגילה לכך שבתפריטי טעימות כל מנה מגיעה קטנה כדי שיהיה אפשר לאכול ולהתנסות במגוון מנות, אבל פה ההרגשה הייתה שמגיע מעט מידי אוכל וכל יותר מידי זמן. בשלב מסוים, כשהשעה הייתה כבר שמונה וחצי והיינו רק בדוגמית השלישית הייתי כל כך רעבה שחשבתי לצאת שנייה החוצה, לנשנש איזה סלייס קטן של פיצה ולחזור – עוד לפני שמישהו בכלל ישים לב. הם אפילו נותנים לך עותק של התפריט כי בזמן שלוקח למנות להגיע ייתכן בהחלט שתפרוץ הפיכה בשלטון, שיגיע עידן הקרח, ושאני אזדקן ואהיה סנילית כל כך שאני כבר אשכח מה כבר אכלתי.

חלק מהמנות היו ממש יפות, ויצירתיות. ולגמרי סיפקו אותי מבחינה אינטלקטואלית. מבחינה קולינרית קצת פחות. מתוך 12 מנות היו כמה שזכורות ממש לטובה כמו מנה של רגל צפרדע מטוגנת בציר צפרדעים, או גריץ שרימפס (שזה לא גריץ עם שרימפס, זה היה גריץ עשוי משרימפס) אבל בעיקר הייתה חוויה ארוכה, מייגעת ועם פוטנציאל עצום להיות מייאשת ביותר אלמלא הייתי אלופה באכילה תחרותית וידעתי להצטייד מראש בהרבה אלכוהול (אחרת, כל מה שהיה לי להתנחם בו הוא אוריאל, ואתם יודעים כמה זה לא בריא למערכת יחסים לבני זוג לדבר יותר מידי אחד עם השני).

כשקמנו ללכת המבט של אוריאל בדיוק פגש במבט של וויילי, וכמו שתי נשמות תאומות הם מייד נמשכו אחד לשני. הוזמנו לסיבוב במטבח ואוריאל דווקא היה מבסוט כי לא הייתה שם שום פיסת ציוד משמעותית שאין לנו גם בבית. הודנו לווילי על ערב נהדר (קרי: שיקרנו לשם הנימוס) וחזרנו לביתנו.

בדרך חזרה הבייתה אוריאל אמר לי שיש לו מלא הערכה לווילי דופריין ושהוא מעריץ את האיש כגאון יצירתי. אחרי כן הוא הכין לי לחמניה עם שוקולד כי פייר, עוד נשארתי קצת רעבה.

הפלצנות של מסעדה גדלה ככל שכמות האוכל תופסת חלק קטן יותר מהצלחת

 השורה התחתונה: 413 דולר לזוג לפני טיפ (מתוך זה רק שבעים על דרינקים, ותזכרו שהיה צריך הרבה) ממקמים את המסעדה בתחום ה"יקר לאללה". שווה? עוד לא החלטתי. אולי רק למי שממש בקטע של בישול מולקולרי.

לפרטים נוספים: WD-50, רחוב קלינטון 50 (המסעדה נסגרת בסוף נובמבר 2014).

בואו איתי לבניין הקסום ביותר בעיר, אוצר בלום של ארכיטקטורה ואלגנטיות. לארופאים יש את הקתדרלות היפות שלהם, לנו יש את גרנד סנטרל טרמינל.

הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על גרנד סנטרל, זה את השם הנכון שלה. גרנד סנטרל טרמינל. לא גרנד סנטרל סטיישן. טרמינל, כזה שנמצא בסוף (או התחלה) של מסילה ולא סתם תחנה פשוטה איי שם בצידי הדרך. עכשיו, אחרי שהבהרנו את הנושא והנכם נשבעים לעולם תמיד לבטא את השם הנכון של הבניין, בואו ונתחיל:

סוד ראשון: מה מסתתר בתקרה?
התקרה האייקונית של גרנד סנטרל מפורסמת בכל העולם ומראה את מפת המזלות בשמיים. מי שקצת מכיר את ההיסטוריה של התקרה יודע שהיא הפוכה כתמונת ראי למבנה כוכבי השמיים. משפחת ונדרבילט שבנתה את התחנה טענה שזה בכוונה ולא בטעות, שהרי על תקרה של כזה בניין מרשים ראוי להסתכל מזוית האלוהות ולא מהזוית הפשוטה של בני אדם.
אבל זה לא הסוד. הסוד הוא קטן ונמצא בפינה הצפון מערבית של האולם הגדול. חפשו את הסרטן במזלות השמיים ונסו להבחין בחתיכה שחורה קטנה על התקרה. זה לא גרגר אבק על המצלמה, ככה נראתה רוב התקרה לפני שניקו אותה ב 1998. כן, התקרה הירוקה והיפה הייתה מכוסה כולה באבק שחור שהיה מורכב רובו מ…ניקוטין וזפת.

סוד שני: התכשיט היקר במרכז התחנה
שעון הזהב שמקשט את תחנת המודיעין היה והנו עדיין מקום מפגש ניו יורקרי פופולרי – מה יותר קל מלהגיד לאורחים שזה עתה הגיעו לעיר מאשר "ניפגש ליד השעון"? ובכן, השעון לא רק ממוקם בדיוק באיפה שרחוב 44 ושדרת פארק היו מצטלבים, אלא גם עשוי מאבן אופל יקרה ("לשם" בעברית) ושוויו הוערך בין 10 ל 20 מליון דולר.

סוד שלישי: טניס, מישהו?
בין שלל המסעדות, ברים (כולל אחד אקסלוסיבי במיוחד) מצוי פה גם חדר כושר ומגרש טניס שלם, שאפילו פתוח לציבור במחיר הפעוט של 300 דולר לשעה (אם תצליחו להשיג הזמנה).

סוד רביעי: אולם הלחישות
המבנה המיוחד של הקשתות בכניסה למתחם האוכל (ממש ליד הכניסה למסעדת האויסטרים המפורסמת) גורם להם לשמש כקירות לחישה, כלומר שמי שמדבר בפינה אחת של הקשת נשמע על ידי מי שעומד בצד השני. האפקט גם גורם להרבה תיירים תמהוניים לדחוף את הראש שלהם לקיר.

ואם הגעתם כבר לשם, מותר ורצוי לשבת על דלפק האויסטרים ולנשנש כמה בהנאה. המלצרים גסי רוח וקשה להשיג מקום ליד הבר, אבל הקשתות הנאות שמעטרות את התקרה והצדפות הנאות שמעטרות את הצלחת יותר ממפצות על זה.

סוד חמישי: המגירות
ואם אתם כבר בקומת המסעדות, לכו להתבונן בכניסה לאחת המסילות שנמצאות בצד הצפוני של הקומה. ליד כל כניסה יש שלט שמכריז מה היעד הבא של הרכבת ברציף ומתחתיו שידת מגירות ישנה. מה היה במגירות פעם? כרטיסים שעליהם היו אותיות שהרכיבו את השלטים כשעובדי הרכבת עוד היו מחליפים את אותם בצורה ידנית.

אחרי שהתפעלתם מהמגירות גשו לנשנש קינוח ראוי – קאפקייק גרנד סנטרל מהודר במגנוליה בייקרי.

סוג שישי: האורות
שמתם לב מה אין פה? נכון, פלורסנט. 132 נורות צהבהבות חמימות מותקנות על כל אחד מהשנדלירים הענקיים שתלויים מהתקרה. המשקל של כל שנדליר? קרוב לטון. והסוד? שהם מקושטים בצורות של בלוטים ועלי עץ אורן, הסמלים של משפחת ונדר ילט שבנתה את התחנה. (אגב, עניין האור בצבע הצהוב-חום (כמו של סרטים ישנים) הוא לא במקרה אלא אלמנט עיצובי שנועד השרות אווירה חמימה וכמו מתוך חלום על המבקרים. הייתי אומרת שהצליח להם).

סוד שביעי: הסודות החבויים
מה עוד מספרים על גרנד סנטרל? שרציף 46 היה מוביל למרתף של מלון וולדורף אסטוריה, ושימש את הנשיא רוזוולט בנסיעותיו. שיש מרתף בעומק עשר קומות ששימש לאחסון ציוד צבאי במלחמת העולם השנייה. שגרם מדרגות סודי מוביל מדוכן המודיעין באולם הנוסעים לקומת המסעדות. שהחלונות עוצבו בכוונה גדולים כדי לאפשר התרחבות פוטנציאלית של התחנה ובנייה של עוד רציף שיגיע הישר מקומת הרחוב. שרוחות רפאים עוד מטיילות בבנין לעת לילה. אני לא יודעת אם כל הדברים האלה נכונים, אבל הם רק מוסיפים נופך מסתורי וקסום עוד יותר.

תמו הסודות. אם התלהבתם ואתם רוצים לדעת עוד טוב לדעת שסיור הליכה חינמי בגרנד סנטרל מתקיים כל יום שישי ב 12 וחצי בצהריים. הייתי בו כבר שלוש פעמים (כל פעם עם מדריך אחר) וכל פעם למדתי משהו חדש. אין צורך להירשם מראש ובדרך כלל מצטבר קהל דיי גדול, ככה שאוצו רוצו לעמוד ליד המדריך כדי לשמוע את ההסברים המרתקים על אחד מפלאי העולם החדש. שהארופאים יחנקו עם הקתדרלות שלהם. לנו יש את גרנד סנטרל טרמינל.

ואני לא יכולה לסיים בלי להזכיר את פן סטיישן. כיום נהוג לומר שמי שמגיע לניו יורק דרך גרנד סנטרל מגיע כמו מלך, ומי שמגיע דרך פן סטיישן מגיע כמו עכברוש. אבל זה לא תמיד היה ככה, תחנת פן המלכותית פורקה בשנת 1963 אחרי רק קצת יותר מחמישים שנים שהייתה בשימוש, אבל הייתה אחד המבנים המרשימים ביותר שקמו בניו יורק מעולם. קורע את הלב לראות תמונות ישנות ולדעת שכל ההדר הזה נגוז לבלי שוב. לשבירה נוספת של הלב כדאי ומומלץ לצפות בסרט הנהדר The rise and fall of Penn station שמתאר את הפלא ההנדסי והטכנולוגי שהיא תחנת פן ואת כל הסיבות שבגינן נפלה. למזלנו (ואולי כלקח) גרנד סנטרל עוד עומדת.

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

יורד גשם בחוץ והטמפרטורות כבר ירדו ל 15 מעלות, מה שהופך את הכתיבה של הפוסט הזה לנוסטלגית במיוחד.

חצי האי רוקאווי (או הרוקוויס לקיצור) מפורסם בשני דברים: החוף, והשיר שנכתב בשנות השבעים על ידי הרמונס על החוף. מה שהיה פעם יעד תיירותי נחשק הפך להיות קהילת מעמד ביניים מנומנמת, אבל החוף (וזה מה שחשוב) עדיין שם.

איך מגיעים לשם?

בסאבווי, וזה מטעה מאוד כי הדרך עדיין לוקחת משהו כמו שעתיים. זה כמו לנסוע מתל אביב לטבריה בשביל כמה שעות על המים. מה גם שקו A   המושמץ מתפצל פעמיים לקראת הקצה המזרחי שלו ככה ששימו לב שעליתם על הרכבת הנכונה. לנו היה מזל מיוחד והרכבת שלנו עצרה לגמרי בתחנת ג'ייאףקיי, ככה שהיה לנו העונג ליסוע בשלוש רכבות (כולן A) עד לים. מצד שני, החלק האחרון של הנסיעה נמצא כולו על מים ככה שזה כיף, או מפחיד (או בכל זאת כיף לראות אנשים אחרים מפחדים). הנסיעה לגמרי הייתה שווה את זה גם בגלל שזאת פעם ראשונה שאני רואה שהנהג של הרכבת עוצר אותה באמצע הדרך, פותח את הדלתות ידנית ומעלה טרמפיסט! אכן, ניסים ונפלאות קורים שם בחלקים המזרחיים של העיר.

מה עושים שם?

ובכן, מה חשבתם שעושים במקום שנקרא, מילולית, "מקום של חול"? החוף פה יפה יותר מבקוני איילנד ויש גם הרבה יותר ממנו, למרות שהמים עדיין קרים באותה מידה. יש גם משהו נורא סוריאליסטי בלראות מטוס טס מטר מעל הראש בזמן שמשתזפים בים.  החוף נקי, נעים ויש אפילו תאי שירותים ומקלחות נוחים להפליא. אוף, אם זה רק לא היה כל כך רחוק, או אם רק אילו היה פה ממש קיץ בניו יורק.

היה לנו בתכנון לבקר גם בבריזי פוינט שאמור להיות פארק יפה, אבל וויתרנו אחרי שגוגל מפס טען שאין לשם תחבורה ציבורית ושייקח שעתיים וחצי הליכה ברגל. (במקום זה שיחקנו עוד סיבוב של רמי).

אוכל?

תלוי לאיזה חוף אתם הולכים, יש שפע של דוכנים ושלל מאכלי חוף פופולרים. אנחנו היינו בחוף 86 ככה שהאופציה הקרובה הייתה בורגר ג'וינט נפלא שנקרא ריפר'ס. קרני השמש שהשתקפו בבירה שלי וחיממו את עורפי ואת נפשי בזמן שלעסתי המבורגר נוטף שומן (ואבוקדו) היוו התחלה מצוינת ליום מושלם על החוף. שמעתי שליד חוף 97 יש יותר אופציות, אבל הקהל שם יותר גדול, בהתאמה.

ואיזה מגניב זה שיש מספרים חופים, הא? מסודר פה! כמו שצריך!

שווה?

תלוי. מצד אחד החוף נעים, ומצד שני הנסיעה ארוכה. מצד שלישי, זה לא שיש מלא אופציות אחרות ליום כיף בים. שווה לבקר לפחות פעם אחת, במיוחד עם זוג חברים טובים, ובמיוחד אם קורעים להם את הצורה ברמי.

***

פרוייקט האיים יגיע לסופו בסופ"ש הקרוב בו אני אסיים לכתוב על שני האיים שנשארו. יש הצעות לפרוייקט הבא?

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

האם לקראת סוף פרייקט האיים אני מתחילה לחתוך פינות ולצאת במבצעי שני איים במחיר של אחד?

אולי, אבל לא במקרה פה. במקור זה באמת היה שני איים שונים אבל חיברו בינהם בשנות השישים. אז עכשיו יש לאי שני שמות (או ליתר דיוק, יש שם לצד הצפוני שלו ושם אחר לצד הדרומי שלו). אבל זה בסדר, כי זה מזכיר לנו שפעם היה פה בית משוגעים.

איך מגיעים לשם?

האי ממש קרוב לעיר, ונמצא ליד הקצה הצפון מזרחי של מנהטן. או שלוקחים אוטו ונוסעים דרך גשר הטרייבורו (זה שאתם תמיד נוסעים מעליו בדרך לשדה התעופה לה גוורדיה) – מדובר על נסיעה של מספר דקות ממנהטן, או שאוזרים אומץ והולכים ברגל בגשר הולכי הרגל שמחבר את האי עם רחוב איסט 103 (לאזור אומץ, כי השכונה לא הכי נחמדה בעולם). לעבור את הגשר לוקח בין 15 ל 20 דקות הליכה – תלוי כמה מהר אתם הולכים וכמה ציוד פיקניק אתם סוחבים.

מבט על האי מגשר הולכי הרגל במנהטן

מה עושים שם?

ובכן, זה תלוי. אם אתם הומלסים אתם כנראה נמצאים שם באחד מבין כמה מקלטים להומלסים. אם אתם פסיכיאטרים, ייתכן שבאתם לשם לעבוד במוסד הפסיכאטרי. אם אתם היספנים, כנראה שבאתם לשם לשחק במגרשי הכדורגל ולהעמיד את כל משפתכם וטפכם וסבתותכם וכלבכם בצל ולעוף על מנגל איכותי.

אם אתם בעלי או אחד מכמה החברים שלי נשמות אומללות, אתם מוצאים את עצמכם על שפת המים עושים מנגל ישראלי מסורתי כהלכתו (כי אין ממש עוד משהו לעשות באי, וממש אבל ממש היה לי חשק לנקניקיה). בניו יורק, ברוב הפארקים אסור לעשות על האש ו-ווררדס/רנדלס איילנד הוא אחד המקומות הבודדים שכן מותר. אז גם אנחנו עפנו.

אוכל?

פיקניק, כבר אמרנו? אז אוריאל הכין לנו נקניקיות (שאכלנו בזמן שמיקי קרע אותי בשש בש), המבורגרים, שיפודי עוף ואננס מצופים בבייקון ולקינוח כמה סטייקים מדיפים ניחוחות שום. מנגל ישראלי כהלכתו, כבר אמרנו. חוץ מזה יש גם אוטו גלידה גזלן.

זכרונות מיער קדימה

שווה?

תלוי. נחמד לשבת על קו החוף ועוד יותר נחמד למנגל. אבל ההגעה דיי מסובכת ואין מלא מה לעשות שם באי. נראה לי שאם ממש מתחשק לכם פתאום למנגל אז זאת נקודה נאה, אבל לא שווה ללכת לאי בשביל שום סיבה אחרת.

***

בפעם הבאה עוד אי שהוא בעצם חצי אי. חותכת פינות, כבר אמרנו.

אז אחותי המהממת הייתה פה השבוע ואחרי לחץ מתון ביותר היא הסכימה לכתוב פוסט. הנה הוא לפניכם.

***

שלום לכולם. אני לירז, אחותה של מנהלת הבלוג (שבעלה אוהבת לקרוא לה הצוררת, אצלנו בבית דווקא קוראים לה הטרוריסטית). התארחתי פה למשך שבוע ולבקשתה אני כותבת פוסט על אחת המסעדות הכי נחמדות שאכלנו בהם, הלו היא באבו.

מה שאתם צריכים לדעת על אחותי זה שהיא (כמו כל בנות המשפחה) בחורה מאוד חיננית. החינניות שלה באה לידי ביטוי בכמויות הרוטב שהיא שפכה על עצמה, ובצורה האלגנטית שבה היא ניסתה לשלות קוביות קרח מכוס המים שלה והחליקה אותם ישר לתוך הצלחת ולחיק של המלצר. גיסי המהמם הוסיף לאווירה בכך שהוא ריכל והעליב את כל היושבים מכל הצדדים שלנו, והוסיף אווירת קלאסה לשולחן על ידי השוואה של אחד הרטבים לשפיך של ערפדים. אבל מה שאתם עוד צריכים לדעת זה שהיא (וגם אוריאל) מבינים באוכל, ומבינים גם באוכל איטלקי. זה חשוב בגלל שא)אם אתם באזור קחו מהם המלצה אבל גם בגלל שב)אם אתם מקטרים במשך מספיק זמן על שלל חוויות ניו יורקריות "אותטניות" שגררו אותכם אליהם (כמו לאכול דים סאם "אותנטי" בצ'יינה טאון וליסוע ברכבת התחתית בשעות העומס) הם מבינים את הרמז ולוקחת אותכם סוף סוף למסעדה איטלקית שווה: באבו.

בשביל להבין את באבו תארו לעצמכם שאתם נכנסים ישר לתוך המסעדה מהסרט "דינר ראש". בר עץ שיושבים עליו לקוחות מתוחכמים, מלצרים אדיבים ויעילים וכמובן ניחוח הפסטות שנישא על כל עבר. בהמלצת המנהלת לקחנו ארוחת טעימות של פסטות, שזה אומר שקיבלנו דוגמיות של חמש מנות פסטה לשולחן וקינוח.

חשוך במסעדות איטלקיות

אהבתי מאוד את התפריט טעימות כי זה איפשר לי להתנסות בסוגים של מנות שבחיים לא הייתי מזמינה בעצמי ושדווקא אהבתי, כמו למשל הפסטה השחורה (שעשויה מדיו של תמונונים) עם תירס (שהיה בחירה מפתיעה אבל טעימה כתוספת לפסטה) או פסטה עם זרעי פרג. דווקא המנות היותר מוכרות (פסטה בולונז ורביולי קטן עם בשר ברוטב עגבניות) היו פחות מעניינות, אבל מי יכול בדיעה צלולה להביע דיעה אחרי שכבר זללת שלוש מנות פסטה וחצי בקבוק יין ומה גם שגיסי המהמם הכין לי פסטת בולונז יומיים לפני כן שהייתה משמעותית הרבה יותר טובה (התחנפתי מספיק אוריאל?).

לקינוחים קיבלנו דווקא שלוש מנות שונות, ככה שיכולנו להתחלק ולטעום מכולם וזה היה טוב כי אני קיבלתי מכל הדברים בעולם עוגת רוזמרין שהייתה "אותנטית". התחלפתי עם אוריאל שקיבל עוגת פיסטוקים. רציתי לטעום גם מהעוגת גבינה שאחותי קיבלה אבל היא דקרה אותי עם מזלג (למרות שכמה תותים כן הצלחתי לגנוב).

לסיכום, הייתה חוויה שווה ביותר והשתכנעתי שניו יורק היא העיר בין המגניבות ביותר בעולם(שנייה כמובן רק לרעננה) ושאני בהחלט אסכים לחזור, על אף חווית הטיסה המפרכת. (כל עוד כמובן משקים אותי בהרבה יין ולוקחים אותי למסעדות איטלקיות מפוארות).

תמונה נדירה של האחיות

***

(שוב אני). רק רציתי לציין שיש גם תפריט רגיל במסעדה ולא רק תפריט טעימות, ושעל אף הסלידה שלי מתפריטי טעימות היה קשה לעמוד בפיתוי של חמש פסטות.

השורה התחתונה: ארוחת טעימות לשלושה אנשים (כולל מס וטיפ ובקבוק יין) עלתה 430 דולר, מה שמציב את המקום בתחום היקר, לפחות אם בוחרים באופצית הטעימות.

לפרטים נוספים: באבו, ווברלי פלייס 110

"אם אדם נעשה עשיר, הוא ירצה לחיות בפאר. אם אדם חי בפאר, הוא ישכח את נימוסיו. אם אדם ישכח את נימוסיו הוא יהיה שנוא בעיני אחרים. אם אדם יהיה שנוא בעיני אחרים הוא יסבול מביש מזל. אם אדם יסבול מביש מזל הוא יאבד את הכל. אם אדם יאבד את הכל הוא יהיה עני. אם אדם יהיה עני הוא יעשה מרושע. אם אדם יהיה מרושע הוא יעשה חמדן. אם אדם יעשה חמדן הוא יבצע פשע. אם אדם מבצע פשע, הרי שהוא זה שהרס את עצמו אחרי הכל."

-מוסר השכלה יפני עתיק שנמצא בכניסה למסעדת סאקאגורה. כמובן, שהעלות של ארוחה כל כך יקרה שאין סיכון שנהיה עשירים. אוריאל מספר על שאר החוויות במסעדה:

***

(במאמר מוסגר: אני כותב את הפוסט הזה בהיותי שיכור. זה כנראה דבר טוב, בהנתן שא) אני כנראה בן אדם חביב יותר בהיותי שיכור ו-ב) זה כנראה מצב הכרחי בשבילי כדי לכתוב משהו)
כשהייתי צעיר חשבתי שנולדתי בתקופה הלא נכונה. הייתי אמור להיות אציל בתקופה הויקטורינית!

Rule Britania! Britania rules the waves!
Britains, never never never shall be slaves!

מה יכול להיות יותר טוב מאשר להיות חלק מאריסטוקרטיה בעלת תרבות עילית, מסורת מפוארת, ועליונות לא ניתנת להכחשה? תרבות, היסטוריה, דיקנס, קולוניות, ברור שזה אני.
אלה שבגרותי הבנתי שאני לא אריסטוקרטיה. למעשה, אני לא חשוב במיוחד. אין לי הרבה שליטה על החיים שלי. עם הבגרות, הנסיון, הנישואים והידע הגיע התובנה שבעצם יש לי נשמה של איכר יפני. ביפן הפאודלית היו 5 מעמדות:

1.  הקיסר והאצולה: הם חיו להם בקיוטו בשלווה ובעושר. היו להם חיים נוחים אבל לא הרבה סמכות, והקיסר נחשב לאל חי בן תמותה
2. מעמד הסמוראים: הם היו השליטים
3. האיכרים : "הניגרים" של כולם. אלה שעשו את העבודה בזמן שהשאר נהנו
4. בעלי מלאכה מובחרים כמו נפחים: כמו איכרים אבל עם כבוד

היה גם מעמד שהיה דומה ל-"Untouchables" בהודו אבל לא מנומס לדבר עליהם. בחיים המודרנים זה כמו טבעונים – אתה רוצה לדמיין שהם לא באמת קיימים, כי רק המחשבה עליהם מעוררת בחילה.

אז ללא ספק החיים שלי הם של איכר יפני: אני מושא לתרבות ומסורת מכובדת ומשכיל, הגייני, ומתורבת בהרבה מהמקביל שלי בסין או באירופה אבל אני חסר זכויות ועמל בפרך במטבח ובנקיונות בשביל הריבון הסמוראי (אשתי) בזמן שאני סוגד לאל האציל (החתולים), מקנא בבעלי המלאכה שמקבלים רספקט (החברים של אשתי), ובז ל-untouchables (טבעונים).

אז אין פלא שאני עושה כל מה שביכולתי להתמיע את עצמי בתרבות יפנית. ופעם בשנה יש לי אירוע מכונן ומרגש (כי אפילו לאיכרים מגיע פעם בשנה קצת כיף) : פסטיבל הסרטים היפני של ה-Japan Society הלא הוא Japan Cuts. שבועיים של סרטים מהשנה האחרונה של יפן. השנה הלכתי ל-10 סרטים שביניהם היה סרט גנגסטרים דמוי קומיקס, סרט דרמה נוגע לב על חיבור של מילון, סרט על סמוראי שמתאהב בחתול, סרט על בחורה שמפתחת פרצוף על איבר המין שלה שמתחיל להעליב אותה וכו'. אתם יודעים, קולנוע יפני מסורתי.

הבעיה היא שכשהולכים לסרטים יפניים, אח"כ יש צורך בלתי נשלט לאכול אוכל יפני. למזלנו יש מספר מסעדות יפניות קרובות מאוד ל-Japan society ובפסטיבל הזה גילינו אחת חדשה שהתאהבתי בה. יש הרבה סגנונות של אוכל יפני בניו יורק (להשכלה הכללית נוספת) והאהוב עלי הוא ה-Izakaya, הגסטרו-פאב היפני. ביפן מקובל ללכת ל-Izakaya אחרי העבודה עם הקולגות לפחות פעמיים בשבוע ולשתות ולאכול לפני שהולכים שיכורים לרכבת הביתה. ובדומה למסעדות האותנטיות ביפן גם המסעדה הזאת נמצאת בתוך בניין משרדים במרתף. נורמלי לגמרי.

זה על בסיס מי שצריך לדעת. כלומר, לא אתם.

כבר מהכניסה לסאקגורה אתה עובר ליפן. החל מהכניסה למרתף, דרך חדר הכניסה שבו יש משל מוסר השכל יפני(זה מההקדמה), השירותים שנמצאים בתוך חבית סאקה ועד פרטי העיצוב הקטנים ביותר, או, במקרים מסוימים, הגדולים ביותר.

כניסה / טרנפורמציה למרחב יפני

זה מהיותר גדולים. קצת מפחיד לאכול מתחת לזה תכל'ס.

מה עוד יש שם? תפריט סאקה שגדול יותר מרוב תפריטי היין שראיתי בחיים שלי, ובו יש גם סוגים נדירים מאוד של סאקה כמו סאקה קינוח ומינים מיוחדים של שיטות ייצור לא מקובלות. כמובן שהסאקה מחולק ראשית לפי איכות, ואז לפי האיזור הגיאוגרפי.. כי הרי ברור שניו יורקרי טיפוסי ישמח ל-Junmai Daiginjo ממחוז ניגאטה אבל לא ייתקרב לכזה ממחוז הוייקדו. נכון? בטח גם אתם קוראים נאמנים מזדעזעים מהרעיון.

ומה עוד יש שם? יש מנות פשוטות שעשויות נהדר כמו הסובה הקרה עם המטבל המרענן, או העוף המטוגן.

יש מנות יותר מתוחכמות כמו ביצה עלומה במרק קר עם קיפוד ים, או לשון בקר עם דאייקון ומיסו. הסמוראית אהבה במיוחד את הקוביות טונה עם בטטת הרים יפני שהיה לה מרקם של נוזל גוף מסוים. אני זוכר לטובה את הברווז, ואת ה-Chuwanmushi מין פודינג ביצה מלוח יפני קלאסי. כל המנות היו מאוד טעימות – אבל היו כמה אלמנטים מאוד לא יפניים כמו שארית מיקרוסקופית של נוצה שהגיעה עם אחד מהחתיכות העוף המטוגנות. בטוקיו השף היה יוצא מהמטבח ומבצע התאבדות טקסית עם כפית קטנה.

זכורה עוד מנה אחת שהיה לה טעם כל כך דגיגי ומלוח עד שחברינו ארז כוכב הרוק אמר שזה מרגיש כמו שהוא טובע במי ים ופתאום נכנס לו משהו טעים לפה. רואים למה הוא כוכב, איזה משורר.

ובכן ללא ספק הייתי צריך להיות איכר יפני. עמל כל השנה בשביל אדון כפוי טובה עויין ונצלן (שגם תוקע מרפקים בלילה במיטה), אבל לפעמים יש תרבות טובה, סאקה טוב, ואוכל טוב.. והשוגון מעלים עין מקצת שמחה לפעמים.

***

השורה התחתונה:היינו שם כמה פעמים. בפעם אחת, ארוחה לזוג עלתה 107 דולר (לפני טיפ) ומתוך זה 43 על הסאקה. (סה"כ 32 לאדם בלי אלכוהול). בפעם שנייה הלכנו עם עוד חבר והחשבון הגיע לבערך 200 דולר – שזה עדיין דיי שווה בשביל כזאת חוויה מיוחדת.

לפרטים נוספים: סאקאגורה, רחוב איסט 43 מספר 211