ארכיון מחבר: תם ברקוביץ

פרוייקט איים – קוני איילנד

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

×–×” כבר לא ממש אי, אבל ×”×™×™ – יש פה חוף!

photo (74)

איך מגיעים לשם?

ההגעה דיי קלה, בערך 50 דקות ב N או ב Q מתחנת טיימס סקוור עד לתחנת קוני איילנד, ומשם מרחק הליכה של שתי דקות לחוף. באופן אירוני קוני איילנד איבד את האפיל האקזוטי שלו כשהתפתחות התחבורה איפשרה למשפחות להגיע לחופים יותר רחוקים (ויפים). תחבורה, ומזגנים, כי מי רוצה בכלל לצאת החוצה כשיש מזגן בבית.

קוני איילנד אגב, היה בעברו אי שלם אבל הפך להיות חצי אי אחרי שמילאו באדמה חלק מהתעלה/ביצה שחיברה אותו לברוקלין. ככל שמתקדם הקיץ, ההגדרה שלי לאי הולכת ונעשת יותר ויותר ליברלית.

מה עושים שם?

קודם כל החוף,

רצועה רחבה של חול חמים ונעים, עם ממש רק קצת שברי זכוכיות ומזרקים. באופן מאוד טכני שתיית אלכוהול אסורה בציבור בניו יורק, וזה לא שאני מציעה לכם להפר את החוק או משהו, כמו שאני מציעה פשוט לשים את הדרינקים שלכם בתרמוס.

ואחרי כן, הלונה פארק,

כמעט הלונה פארק המקורי שעל שמו נקראים הלונה פארקים האחרים. כמעט בגלל שהלונה פארק המקורי (שנקרא כך בגלל המתקן המפורסם שדימה טיסה לירח) נשרף ונסגר ב 1944, אבל לונה פארק חדש נפתח ממש קרוב לאיפה שהוא היה פעם ב2010 ונושא גם הוא את השם "לונה פארק". אחד המתקנים המפורסמים ביותר (ששיך טכנית לפארק שעשועים בשם אחר אבל נמצא ממש אחד בתוך השני ממילא) הוא הגלגל ענק ששולט על קו הרקיע באזור שנבנה ב 1920 והמאפיין העיקרי שלו הוא שחלק מהקרונות אינם מחוברים למסגרת החיצונית אלא מחליקים לאיטם בין המסגרת החיצונית למסגרת הפנימית כשהגלגל זז.

IMG_9141

אוכל?

שלל מזנוני מזון מהיר כשהמפורסם שהם הוא ניית'נס, דוכן נקניקיות שהפך להיות אימפרייה. ניית'נס המקורי נפגע במהלך סופת סנדי לפני כמה שנים אבל מאז שופץ וגם היום אפשר להנות מנקניקיות אובר-מבושלות עם מעט טעם. נייתנ'ס מארח מידי שנה ביום העצמאות האמריקאי תחרות אכילת נקנקיות שבה בודקים כמה נקניקיות דוחות אמריקאים דוחים מסוגלים לבלוס בעשר דקות. (השיא אגב עומד על 69 נקניקיות, שזה קצת אירוטי).

photo (72)

שווה?

הייתי אומרת שכן, כי בכל זאת, חוף ונקניקיה וזה. למרות שבדרך כלל אכן יותר נעים במזגן בבית

***

בסופ"ש הבא מתוכנן אי שרבים מבינכם חלפו על פניו, בלי אפילו לדעת שהוא שם. אה, כן, ויש על האש.

 

פרוייקט איים – סטטן איילנד

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט

***

זה לא שאין מה לעשות בסטטן איילנד, זה שאין סיבה לעשות את זה.

IMG_1103

איך מגיעים לשם?

כמו הרבה איים אחרים באזור נדרשת צורה כלשהי של תחבורה ימית ובמקרה הזה – מעבורת. מהנסיעה הקצרה לסטטן איילנד נשקף נוף יפה של פסל החירות ולכן תיירים רבים אוהבים לעלות על המעבורת ולחזור חזרה למנהטן מייד איך שהם מגיעים לצד השני. (הנסיעה עצמה אגב, חינם, מה שעוד יותר מסביר את התיירים). הקבוצה העליזה שאספתי הייתה עליזה כמו שרק אנשים שישנו שלוש שעות בלילה והם בהאנג אובר (או חלקם עדיין חצי שיכורים) יכולים להיות. הנעמתי את זמנם במעבורת בשאלות טריוויה מרתקות כמו מה המרחק שעושה המעבורת בכל נסיעה (5 מייל), כמה נוסעים במעבורת בכל יום חול (60 אלף) וגם הצגתי בפניהם את האתגר היומי: לצלם כמה שיותר תמונות של שלטים שכתוב עליהם "סטטן איילנד".

מה עושים שם? אוכל?

יש לסטטן איילנד אופי פרברי וכפרי מקסים, אם מקסים שווה בעינכם לבתים מתפוררים עם שורה של מכוניות מעלות חלודה בחצר,או לקבוצת שיכונים מוזנחים. ובכל זאת התאמצתי וסחבתי את הקבוצה העליזה לגנים הבוטניים שנמצאים ב  Snug Harbor. שם למדתי בפעם הראשונה לאותו יום, שבסטטן איילנד דברים אינם באמת כמו שהם נראים.

קחו את הגנים הבוטניים לדוגמה. אני חובבת טבע עירוני והספקתי כבר לבקר בגנים הבוטניים של ברוקלין וגם באלה בברונקס. פה, המתחם היה נטוש ברובו כמו שרק פרבר אמריקאי נטול תחבורה ציבורית יכול להיות נטוש, ורק שומר צעיר בכניסה לגן הסיני הודיע לנו שהכניסה לגינה עולה חמש דולר. הגן הסיני היה יפיפיה עם בריכת דגי קוי וצלילים קסומים של מנגינת חליל (וזה נכתב בלי טיפה של ציניות).

IMG_5724

הבעייה התחילה כשמיצינו והחלטנו להגיע ליעד השני. פה גיליתי פעם נוספת שדברים לא רק אינם כפי שהם נראים בסטטן איילנד, אלא שהדברים גם אינם כפי שהם כתובים באינטרנט. האוטובוס שהיה אמור להוביל אותנו לדרכנו התגלה כלא פעיל בסופי שבוע, ותחנת המוניות שמצאנו שלחה מוניות רפאים לעברנו. הקבוצה העליזה התמקמה על הדשא והייתה עליזה כמו שרק אנשים שתופסים שנ"ץ על הדשא באמצע היום יכולים להיות.

כעבור שעתיים, מונית, קאט, הגענו לריצ'מונד.

ריצ'מונד היא החלק היפה יותר של האי וגולת הכותרת של המחוז היא עיירה ציורית והיסטורית, בה יש בתים שמייצגים את חיי המתיישבים באזור בסביבות המאה ה-17, שכולם או נבנו במאה ה-21 או הועברו לשם ממקום אחר לגמרי. בית הקפה שבו תיכננתי שנאכל צהריים היה סגור, והקופאית של המוזיאון בישרה לי שהוא מופעל על ידי ארגון מתנדבות, ושהמתנדבות לא מאוד אוהבות לפחות את הבית קפה, לא בשבת, ולא בכלל.

החבורה העליזה הלכה רבע שעה על צידי הכביש (בפרברים כידוע, אין מדרכות) עד להגעתנו למתחם מסעדות. האופציות שלנו היו דוכן בייגלס, דוכן פיצה, מכון כושר או מסעדה איטלקית. חלק ניכר מתושבי האי הם ממוצא איטלקי, מה שהכריע את הכף לטובת המסעדה האיטלקית.

קאט, מסעדה איטלקית, שנות השמונים.

סבתא'לה חוגגת יומולדת שמונים עם בני משפחתה. מרק המיניסטרונה הגיע מקופסה של מנה חמה. אוריאל בוחר ואנחנו מחסלים בקבוק יין ראשון. פסטת האלפרדו שלנו מתגלה כנזלת ברוטב שמנת עמידה. מיירה בוחרת ואנחנו מחסלים בקבוק יין שני. המלצרית מגישה לנו גלידה עם קצפת וסירופ שוקולד.

הלומי קרב התנדנדנו חזרה לעיירה ההיסטורית. אלן, בחורה צעירה ליוותה אותנו במסענו דרך העבר וההבנה האוניברסלית שחיי מתיישבים הם תמיד ותמיד היו מאוד קשים. במיוחד אם המתיישבים בוחרים להתיישב באזור ביצה. במיוחד אם הם התיישבו באזור סטטן איילנד.

 

photo (70)

כל זה אגב, רלוונטי גם למתיישבים הנוכחיים.

שווה?

יש סיבה שמליוני תיירים נוסעים במעבורת ומייד מסתובבים וחוזרים למנהטן. בדרך חזרה סיכמתי את הנקודות. מיירה ניצחה עם 16 תמונות של שלטים, ועדי הגיעה למקום שני עם 12 תמונות.  כפרס, הן הצטלמו עם סבתא'לה.

IMG_5015

איך הן הצלטמו כפרס עם סבתא'לה אם ספרתי את הנקודות רק בדרך חזרה והסבתא הייתה במסעדה האיטלקית בצהריים? כפי שכבר ציינתי, בסטטן איילנד, דברים אינם כפי שהם נראים.

***

שבוע הבא חוזרים לגוברנרס איילנד! (או כמו שאחד הקוראים העיר (בגועליות), גאברנרז איילנד). על האי הכי יפה וכייפי בעיר ראוי לכתוב פעמיים.

 

פרוייקט איים – רייקרס איילנד

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט

***

רייקרס איילנד מתפקד כבית המעצר של העיר ניו יורק.  בכל רגע נתון נמצאים שם יותר מ 12 אלף עצירים, בהם רוצחים מסוכנים, אנסים, ובעלים שקובעים תוכניות בלי להודיע לנשים שלהם.

photo (69)

איך מגיעים לשם?

ובכן, זה בית מעצר, כן? אז קל מאוד להיכנס לשם, אם כי יותר מסובך לצאת. אסירים שמתשחררים מהמקום בדרך כלל מקללים את האי בצאתם החוצה ונשבעים לא לחזור לעולם אבל הסטטיסטיקה לא עובדת לטובתם – יותר מחצי מהם יחזרו למעצר תוך שלוש שנים או פחות. אם בכל זאת אתם רוצים לבקר, אוטובוס מספר Q100 או Q101 יביא אותכם עד לשם. אנחנו הלכנו ברגל מתחנת הסאבווי של אסטוריה (בערך חצי שעה הליכה) עד לכניסה לגשר.

מה עושים שם?

זה תלוי. אתה או מרצה מאסר, מבקר חברים או מבקר לקוחות. במגרש החנייה של האי הייתה תערובת מוזרה של מכוניות ישנות ומוזנחות ומרצדסים חדשים ומבריקים. התקרבתי לגדר כדי לצלם תמונות אבל לא הייתי זריזה מספיק ואחד השומרים צעק עלי לזוז משם. למרות שבדיעבד כנראה ראיתי את האי עשרות פעמים (הוא צמוד לשדה התעופה לה גוורדיה), משום מה לצלם תמונות מהגשר נראה להם חשוד. בתור אורחת ולא אזרחית של המדינה הזאת, העדפתי לציית להוראות.

מדכא מאוד לחשוב על אי שלם שכולו בית מעצר אחד גדול, ומדכא עוד יותר לחשוב על אומה שלמה שכמעט אחוז אחד מהאכלוסיה שלה נמצא כרגע בבית כלא. רייקרס איילנד הוא רק בית מעצר, ככה שלא מרצים בו תקופות מאסר ארוכות (נמצאים בו רק עצירים שלא יכולים לממן ערבות ואסירים שמרצים תקופות קצרות של פחות משנה) אבל הוא ידוע כאחד מעשרת בתי הכלא האלימים והמסוכנים ביותר בארה"ב.

אתם לא רוצים לבקר שם, ממש לא.

אוכל?

לא, ממש לא.

שווה?

לא, ממש לא. מדכא.

***

בשבוע הבא אני חוזרת לתוכנית המקורית ליסוע לסטטן איילנד. כעונש לבעלים לא ממושמעים, אנחנו גם נלך לעיירה ההיסטורית ריצ'מונד וגם לשחק מיני גולף.

[מסעדה] ראיימי Raymi

לא יודעת אם אנתוני בורדיין הוא טבח טוב, אבל מה שבטוח – הוא מספר סיפורים מאוד מעניינים. אוריאל ואני התמכרנו לאחרונה לתוכנית החדשה שלו שמופקת על ידי CNN ונקראת Parts Unknown. בגדול, טוני עושה את מה שהוא עושה ממילא, כלומר, משתכר וזולל אוכל, אבל הפעם הוא עושה את זה במקומות נידחים במיוחד בעולם (כמו קולומביה, רוסיה, האמזונס ודטרויט).

הבעייה היחידה עם התוכנית היא שהיא עושה אותי רעבה. ומסוקרנת. ככה שעכשיו אני גם רוצה ליסוע לפרו לחופשה (בניגוד לדעתו של אוריאל שרוצה ליסוע למקום שיש בו תרבות וסיביליצזיה, כלומר, אירופה). וגם רעבה.

…וכך יצא שמצאנו את עצמנו ביום שישי בערב במסעדה פרוויאנית.

המטבח הפרוויאני מאוד מעניין בגלל שהוא משתמש בחומרי גלם מקומים וייחודים לפרו וניזון מהשפעות אינקה, ספרדיות, סיניות, וגם אירופאיות. מה שזה אומר זה בעיקר שלא הבנתי חצי מהמילים בתפריט, שלזוג סנובים כמונו זאת הייתה פגיעה קשה ביותר באגו. אוריאל מייד הזמין פיסקו סאואר כדי להתאושש. הפיסקו הגיע ספק נוזל ספק קציפה, ואחרי שרחרחתי אותו בחשדנות (וגיליתי שיש בו חלבון לא מבושל) אני התאוששתי עם אופציה יותר בטוחה שכללה סנגרייה.

photo 1 (3)

בתפריט עצמו יש מלא סביצ'ה (יאי!) ומנות קטנות להתחלק בהם (יאי!) ועוד המצאה שנקראת "פינת השף", שכוללת מנות זמניות וניסיוניות של השף. החלטנו להתנסות בהכל.
ראשית, התחלנו עם סביצ'ה קורבינה (סוג של דג) עם בצל וליים, שהיה קצת פיקנטי ומאוד עסיסי, וכלל אג'י רוקוטו, שגיליתי שזה סוג של פלפל. נשנשנו סלט סלק-אבוקדו, שהיה גם טעים וגם יפה, אבל אני משוחדת לגבי כל אוכל שהוא סגול ו/או וורוד.

photo 2 (3)

photo 3 (1)

 

אחרי כן הגיעו האמפנדס, שהיו ממולאים בתירס, גבינה, כוסברה ואג'י אמארילו (שגיליתי שזה סוג אחר של פלפל). היה גם צו'קלו, שזה סוג של תירס פרוויאני שמשרים אותו במים והוא הופך שקוף ונפוח) שליוה שני שיפודים של האנגר סטייק.

photo 4

לפי הניסיון שלי עד כה (שכולל מסעדה פרוויאנית אחת), אם יש מילים שאתם לא מכירים בתפריט רוב הסיכויים שזה או דג או פלפל.

כיף להיות במסעדה עם אוכל מעניין ככה שהחלטנו להישאר לקינוחים. כשעיינתי בתפריט הקינוחים גיליתי שאני אוכל להגשים את חלום חיי ולאכול גלידת קינואה (חלום חיי שנוצר שתי דקות קודם לכן), תארו לעצמכם מה רבה הייתה האכזבה כשנאמר לי שאין את המנה הזאת כרגע. אבל מלבד התקלה הקטנה הזאת, ושירות קצת איטי הייתה חוויה מאוד מוצלחת.

עכשיו אחרי שביססנו שאוכל פרוויאני זה טעים, היעד הבא לחופשה יהיה לימה (או צרפת, הדיונים בנושא עדיין נמשכים).

 השורה התחתונה: 98 דולר (אחרי מס, לפני טיפ) (מתוך זה רק 22 על דרינקים).  לא זול, אבל לא מאוד יקר.

לפרטים נוספים: ראימי, רחוב ווסט 24 מספר 43

הרפתקאה אסייאתית בקווינס

כבר מגיל צעיר ידעתי שמה שאני רוצה להיות כשאגדל זה דיקטטורית. עשיתי צעד ראשון בכיוון לפני כמה שנים כשהתחתנתי מה שאיפשר לי לתרגל את כישורי המנהיגות-ללא-חת על צבא של איש אחד(ושני חתולים) ולכן חשתי מוכנה לגמרי לעלות שלב ולפקח (באופן זמני) על קבוצה של ארבעה אנשים נוספים, שהסכימו לחרף נפשם לבוא איתי לטעום אוכל אסייאתי בקווינס, ועוד ברחבת האוכל של קניון חשוד במיוחד.
הסיבה שרציתי ללכת לשם היא כדי להרגיש קרובה יותר (ולו מבחינה רוחנית-קולינרית) למורי ורבי, הלו הוא קים ג'ונג איל. מכיוון שאין לי עדיין ויזה לבקר בצפון קוריאה, ביקור בקניון אסייאתי בקווינס שיש בו אך ורק דוכנים אסייאתים (שלא לדבר על אך ורק תפריטים בשפות זרות ברובם) הוא קרוב מספיק.
הקבוצה שלנו נפגשה בבוקר יום ראשון בטיימס סקוור, ואחרי שלושה הקשבים ומסדר קצר לקחנו את רכבת הסאבווי מספר שבע לכיוון קווינס. בדרך תידרכתי את נתיניי חבריי לגבי המטרה הראשונה שלנו: תפיסת שולחן ואחזקתו.
לאחר שהמשימה הראשונה התבצעה בהצלחה (ואחרי שמנעתי מיותר משני אנשים ללכת בו זמנית לשירותים כדי שבכל רגע נתון נישאר לפחות ארבעה אנשים להגן את השולחן) חילקתי לכולם את דפי העבודה שעליהם האומללים הצוות התבקש למלא חוות דעת על כל אחת מהמנות שהזמנו. אחד אחד נשלחו הקורבנות נציגים לבחור מנה ולהביאה לשולחן.

זה אפילו יותר מפחיד מקרוב

זה אפילו יותר מפחיד מקרוב

מכיוון שאני מנהלת דיקטטורה נאורה אני שמחה לחלוק איתכם את דעת הקהל על כל אחת מהמנות שאכלנו.

אחד הכללים הבסיסים בניהול דיקטטורה גורז שאם העם עובד קשה, אין להם זמן להתלונן

אחד הכללים הבסיסים בניהול דיקטטורה גורס שאם העם עובד קשה, אין לו זמן להתלונן

 

אז מה אכלנו?

דאמפלינג מדוכן #25 (5 דולר לשמונה חתיכות)

שורה תחתונה:אהבנו!

אהבנו!

  • "נחמד, קצת מימי, לא מלהיב, יותר טעים עם סויה. מגיע עם כרוב שילך טוב עם פלאפל"(ארז)
  • "לא רק שטעים, גם מרגיש טרי מאוד, הבצל הירוק גם מוסיף. למה זה special fish? " (שירה)
  • "קצת חסר טעם" (אהד)
  • "תצילו אותי" (אוריאל)

 

כדורי תמנון ברוטב טריאקי מדוכן #26 (5 דולר לשש חתיכות)

לא אהבנו!

לא אהבנו!

  • "לא מוצלח, יותר מידי רטבים ומיונז" (אהד)
  • "אמריקאי, נראה טוב אבל יותר מידי מלא במיונז" (ארז)
  • "לא טעים ולא קריספי" (אני)
  • "תיבול היתר מנסה לפצות על חוסר הטעם, דיסוננס חזק בין המראה לבין התחושה" (שירה)
  • "אני כנראה נענש על חטאים מהגלגול הקודם שלי. הייתי משהו ממש רע, כמו סוחר עבדים או אולי אפילו איש דת" (אוריאל)

 

טארו קייקס מדוכן #27 (3.5 דולר ל12 חתיכות)

ככה ככה

ככה ככה

  • "מלא שום וקמחי" (שירה)
  • "מטוגן עמוק, תפו"א שכזה, לא משהו" (ארז)
  • "העוגות מעולות, הרוטב יותר. שום!!" (מיקי)
  • "קמחי" (אני)
  • "אני זונח את כל התקוות בכניסה למקום הזה" (אוריאל)

 

תה Honey Green עם בזיליקום ותה ליצ'י מדוכן בלתי ידוע (3 / 4 דולר)

נרשמה התלהבות.

  • "התחושה הראשונה היא "התה הזה קר, צריך לחמם אותו שוב" אבל כשמתגברים על המחסום, איזה כיף! אפילו שלא כל שלוק הצליח למשוך זרעי בזיליקום הארומה הייתה עשירה. זה תה קר בטעם משודרג. התה ליצ'י ממש אבל ממש מרגיש כמו מיץ בטעם ליצ'י" (שירה)
  • "התה בזיקליקום מעולה, התה ליצ'י נחמד" (מיקי)
  • "טעים בצורה מפתיעה" (אני)
  • "למה גם בתה יש ירקות" (אוריאל)

 

תבשיל (?) ירקות ופטריות מדוכן#3 – 16 דולר (וחמש דולר פיקדון על הכלי שמקבלים בחזרה)

הדיעות מעורבות

הדיעות מעורבות

  • "יש לזה טעם לוואי סיני מגעיל" (אני)
  • "נחמד אבל לא מלהיב" (ארז)
  • "נראה ממש טוב והירקות במרקם נעים" (מיקי)
  • הכל כל כך אבל ממש טעים, הרוטב החמצמץ והמרענן ממש עושה הכל" (שירה, אופטימית כתמיד)
  • "מעולה" (אהד, מנומס כרגיל)
  • "כואבת לי הבטן" (אוריאל)

 

Hand pulled noodles מדוכן #11 (6 דולר)

נרשמו תהיות לגבי התבלינים

נרשמו תהיות לגבי התבלינים

  • "צורת ההכנה מדהימה, הנודלס מוצלח, הבשר נחמד אבל יותר מידי קינמון" (אהד)
  • "מאוד טעים, אטריות מעולות ותיבול משובח. היה קינמון במשהו סציפי במרק אבל בעדינות ולא הרס לי. יש איזה תבלין מזרחי – בהרט? חוויאג'?" (ארז בדרך המשי).
  • "האם אני מרגישה אניס בפנים? אוי. חבל. גם אם זה כמון זה הורס לי. הבשר עסיסי! אני מרגישה שאם לא היה מפריע לי הטעם הייתי מוצאת את המנה הזאת מוצלחת" (שירה, אם רק לא היה מפריע לה הטעם).
  • "האטריות ממש ארוכות" (אני)
  • "צר עולמי כעולם הבחור-שעומד-שם-ומכין-את-האטריות" (אוריאל)

 

Soup Dumplings דוכן #2 (חמש דולר לשש חתיכות + 5 דולר פיקדון)

חביב הקהל

חביב הקהל

  • "נוםנוםנוםנום" (מיקי, מאבד יכולת וורבלית בשלב הזה)
  • "בסדר אבל שומני" (אני, מאבדת סבלנות)
  • "טעים אבל פחות מהזה שהיה בבמסעדה ההיא. נו, את יודעת, צייני אבל שאכלתי במקצועיות ושירה אכלה בחינניות" (ארז. המסעדה ההיא היא זאת)
  • "איזה כיף!!" (שירה)

תבשיל (?) פירות ים מוקפץ  דוכן #16- 25דולר

יוקרתי אבל חריף. יש הפתעה בקדמת התמונה.

יוקרתי אבל חריף. יש הפתעה בקדמת התמונה.

  • "חריף לי!" (אני)
  • "חריף לי, אני עולה באש!" (שירה)
  • "חריף אבל טעים" (מיקי)
  • "טעים מאוד וחריף" (ארז)
  • "אפילו הנפש השחורה שלי פחות חריפה מזה" (אוריאל)

היו לי עוד תכנונים לאכול צפרדעים ושאר מזיקים אבל מנהיג קשוב יודע מתי נתיניו סבלו נהנו מספיק. חזרנו הבייתה עיפים אך שבעים ומרוצים. כשהגעתי הבייתה החזקתי בידי את תמונתו של המנהיג הדגול ולחשתי לו שעוד אשוב.

השורה התחתונה: יצא סה"כ 72 דולר לששה אנשים הרפתקנים (12 דולר לראש, לא רע!) אבל עלול לצאת יותר יקר בטווח הרחוק עם עלות נוספת של טיפולים פסיכולוגים עמוקים לאוריאל. היה כיף ומאוד חוויתי, אבל לא נראה לי שאני חוזרת לשם בזמן הקרוב.

זה הקניון, אם יתחשק לכם לבקר – ממש ביציאה של תחנת 7 ברחוב מיין בפלאשינג.

 

פרוייקט איים – גוברנרס איילנד

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט

***

קשה לתאר מה יש בגוברנרס איילנד שהופך אותו להיות כזה אי מופלא, אבל אני אנסה בכל זאת.

photo (58)

איך מגיעים לשם?
גוברנרס איילנד נמצא רק 730 מטר דרומית למנהטן, ואפשר לראות אותו בקלות כשעולים על המעבורת להגיע לשם. למעשה, הוא כל כך קרוב שלוקח יותר זמן לעלות על המעבורת ולרדת ממנה מאשר לוקחת הנסיעה עצמה. החל מהשנה הנסיעה במעבורת עולה 2 דולר לבן אדם,אבל אם לוקחים את אחת משלוש המעבורות הראשונות בסופשי שבוע (בעשר, אחת-עשרה או אחת עשרה וחצי) הנסיעה היא חינם.
כדי להגיע למעבורת צריך ליסוע עד הקצה הכי דרומי של מנהטן (לתחנת סאות' פרי עם קו 1, או וייטהול עם קו R), לא להיכנס לאולם המעבורת לסטטן איילנד אלא ללכת קצת שמאלה משמה.

מה עושים שם?
כשאני מנסה להסביר לאנשים מה יש בגוברנרס איילנד אני מתחילה בלתאר להם שכל האי כולו הוא פארק ושאין כניסה לכלי רכב. ושבסופי שבוע יש שם לפעמים הופעות או הצגות/מצגות. ושאפשר לשכור אופניים ולהקיף את האי, ויש גם אוכל טעים.

אבל אז אנשים מביטים בי במבט שואל ותוהים למה לטרוח להגיע עד לשם וכל הבאלאגן אם סנטרל פארק יותר קרוב, וחוץ מזה, מה כל כך מיוחד בפארק.

אז תנו לי לנסח מחדש. מה שיש בגוברנרס איילנד זה חופש.

חופש לשכב עם שמיכה על הדשא ולהביט בעננים, או בקו הרקיע היפייפה של מנהטן.

photo (55)

 

חופש ומרחב לשחק פריזבי בלי ליפול על גדודי אנשים בדרך.

photo (57)

 

חופש לשכב על ערסל מבודד ולבהות בשמיים.

20140622_103125

חופש ליסוע באופניים בלי שמוניות מנסות להרוג אותך, וכל מיני טירות עתיקות ומקומות מעניינים לחקור.

482949_10150953704594737_1575818282_n
חופש.

אוכל?
אז זהו, שכן. אפשר לקנות סל פיקניק קטן עם כריכים, נשנושים וממתקים להנעים את השריצה בדשא. אפשר לאכול דונגס, שזה וואפל בלגי עם מליון תוספות. אפשר גם לנסות את הטוסט גבינה האלוהי של סנואודיי שמגיע מטוגן במייפל משני הצדדים שלו. למעשה, יש לפחות עשרים פוד טראקס איכותיים שאפשר לבחור מהם. (וכמובן, אפשר גם לעשות כמו זוהר ולהביא ענבים מהבית).

photo (56)

שווה?
אם לא היה ברור עד כה, שווה ביותר. עשו לעצמכם ולנפש שלכם טובה, בטלו עכשיו את התוכניות שלכם לסופ"ש הקרוב ולכו לגוברנרס איילנד לטעום קצת אוויר.

וחופש.

***

פרוייקט האיים יוקפא לשבועיים שבהם אני אהיה בחו"ל (אל תדאגו, אני נוסעת לעבוד ולא להנות). נשוב באמצע יולי עם אי שכיכב בסרט אייקוני משנות השמונים.

פרוייקט איים – רוזוולט איילנד

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט

***

אחרי הנסיעה הארוכה והמייגעת שבוע שעבר, החלטתי השבוע ללכת לאי סולידי, רגוע ושקט – הלא הוא רוזוולט איילנד.

photo (54)

איך מגיעים לשם?

ובכן, ההגעה לאי היא הדבר הכי מרגש שיש בו בגלל שמגיעים ב…רכבל! הרכבל ("טראם" בניב מקומי) נבנה בשנת 1976 כאמצעי תחבורה זמני לאי רק עד שתסתיים בניית קו הסבווי שמגיע לשם (מה שלא קרה כמובן עד 13 שנים אחרי כן). וכמו כל דבר זמני שהופך להיות קבוע הרכבל הפופולרי פשוט נשאר ואפילו שופץ לא מזמן. כשבאתי בפעם הראשונה תכננתי חצי שעה לקניית כרטיסים ועמידה בתור סטייל החרמון עד שגיליתי שכחלק ממערך התחבורה הרשמי של העיר הכניסה לרכבל היא פשוט באמצעות המטרו קארד (אותו אחד שמשתמשים בו לסאבווי ולאוטובוסים). הנסיעה ברכבל נמשכת בערך 2-3 ובדרך אפשר לראות נופים יפים של מזרח מנהטן ורוזוולט איילנד.

photo (53)

מה עושים שם?

כבר ציינתי שמגיעים לאי על ידי רכבל? כי חוץ מזה, אין יותר מידי מה לעשות.  אם הולכים דרומה מהרכבל עוברים דרך שדרה עצים חביבה (ורואים את גשר קווינס מלמטה) ובקצה הדרומי ביותר יש פארק קטן. הפארק דווקא חמוד כי יש בו גם גבעות עם פרחים, גם שרידים של מבנה ישן וציורי שהיה פעם בית חולים וגם ברווזים קטנים. ההליכה לפארק לוקחת בערך עשר דקות.

Image-1 (16)

אם זמנכם בידכם קחו אוטובוס (חינם) לקצה הצפוני ביותר של האי בו תוכלו לראות גם מגדלור קטן וגם מלא מקומיים עושים פיקניקים. לא הייתי ממליצה ללכת ברגל בגלל שא)זה רחוק וב)כל מה שיש באמצע זה מבני מגורים משעממים ומכוערים ומרכז מסחרי קטן ומשעמם גם כן.

photo 4

הדבר הכי מרגש בחלק הצפוני של האי (אם מסתכלים לכיוון מנהטן) זה שלושה פסלים קטנים של האומן האהוב עלי טום אוטרנס (אותו אחד מהפסלים הקטנים בסאבווי) שנקראים "הנישואים בין כסף לנדלן".

photo 5

אוכל?

אז זהו, שלא. הבחירות מצומצמות ונעות בין סטארבאקס, מסעדת בר & גריל ג'נרית ומסעדה סינית. מה שבאמת עדיף זה לקחת את הרכבל בחזרה למנהטן ולאכול משהו יותר סביר. ואם כבר חזרתם למנהטן ואתם כבר בצד המזרחי של האי אל תשכחו לבקר בבר הממתקים של דילן, חנות קסומה ומופלאה על הפינה של השדרה השלישית ורחוב איסט 60. כבר כשנכנסים יש ריח נהדר ומתוק באוויר, ואפשר לשאוף אותו במהלך השיטוט שלכם בשלוש קומות שכל כולן מוקדשות לשוקולדים וממתקים. ההרגשה שלי בכל פעם שאני מבקרת בחנות היא שנכנסתי למפעל הממתקים של ווילי וונקה.

photo 2 (2) photo 1 (2)

 

75642_10151126714314737_15070838_n

שווה?

הנסיעה ברכבל קצרה אבל מעניינת ושווה. ואם כבר הגעתם, אפשר להסתובב קצת כדי להרגיש תחושת מיצוי אבל אני הייתי מוותרת על הטיול הארוך בצד הצפוני של האי ומתמקדת בפארק בקצה הדרומי (גם הנוף יותר מעניין).

***

בשבוע הבא אני הולכת לבקר (בפעם הראשונה מיני רבות אני מקווה) את האי האהוב עלי ביותר בניו יורק.

פרוייקט איים – סיטי איילנד

פרוייקט איים הוא התעסוקה שלי לקיץ 2014, בו אסע לבקר בכל שבוע אי אחר מסביב לניו יורק ואכתוב עליו בבלוג. לכל האיים בפרוייקט. 

***

בחרתי להשיק את פרוייקט האיים שלי עם אי מעניין ואקזוטי במיוחד: סיטי איילנד, שממוקם בצפון הברונקס.

photo (51)

סיטי איילנד יושב במאה ה-17 על ידי מתיישבים הולנדים ואחרי מכן נמכר לאנגלים. שם האי במקור היה new city island כי איזה בחור בשם בנג'מין פאלמר החליט קיווה להקים התיישבות מסחרית מתחרה למנהטן (בבירור הצלחה מסחררת) והקהילה שבה עסקה בעיקר בדיג וספנות. למרות שהאי צורף רשמית לעיר ניו יורק בסוף המאה ה-19, נשמר אופיה הימאי של הקהילה המקומית שמאופיין עד היום בשלל מסעדות פירות ים בינונית, שלטים בצורת דגים ותיבות דואר עם עיטורי דולפינים.

 איך מגיעים לשם?

ההגעה לסיטי איילנד היא דיי קלה:  לוקחים את קו הסאבווי מספר שש לכיוון הברונקס עד התחנה האחרונה, מחליפים לאוטובוס קו 29 לנסיעה קצרה והופ – אתם שם. ממנהטן לקח לנו בערך שעה וחצי להגיע.

city island2 מה עושים שם?

אין חופי רחצה ציבוריים בסיטי איילנד (יש אגב מספר לא מבוטל של חופי רחצה פרטיים של התושבים), אבל נחמד להסתובב בשדרה הראשית, להתרשם מחנויות העתיקות (ומהתושבים העתיקים) ובכלל להרגיש קצת אווירה של עיר ציורית קטנה.כל האזור הוא בערך בגודל של בול, אז אפשר לשוטט בנחת גם ברחובות הקטנים יותר ולהתרשם מהיכטות והסירות ששטות באזור. אמור להיות אפילו מוזיאון ימאות, אבל שעות הפתיחה שלו שערוריות אפילו יותר משל משרד ממשלתי ממוצע, אז ויתרנו.

לא צחקתי לגבי אובססית הדגים פה

לא צחקתי לגבי אובססית הדגים פה

 אוכל?

יש שפע של מסעדות פירות ים בינונית להחריד. בצד הדרומי ביותר של האי יש שתי מסעדות עם חצר רחבה שממנה ניתן להשקיף על המים (ג'וניס ריף ו-טוניס פיר) , אם אתם מוכנים לסבול את הקהל שמגיע לשם, חוסר במיזוג וערימות של אוכל מטוגן. צפונית יותר מצאנו חנות גלידה נחמדה שהייתה לה גלידת פונץ' בננה שהזכירה טעמי ילדות נשכחים והעלתה את המורל בזמן שחיכינו לאוטובוס בחזרה ליבשת.

אוריאל לא מבסוט. להגנתו, הוא היה לא מבסוט במשך רוב היום (או לפחות עד שהגיע הדקירי תות שלו)

אוריאל לא מבסוט. להגנתו, הוא היה לא מבסוט במשך רוב היום (או לפחות עד שהגיע הדקירי תות שלו)

 שווה?

לא ממש. אם כבר משקיעים שעה וחצי נסיעה אפשר לשכור רכב ולהגיע לעיירות ציוריות יותר מעניינות בצפון ניו יורק וקונטייקט. הטיול עצמו היה נחמד, אבל טיפה רחוק והאופציות הקולינריות היו על גבול המזעזעות ממש.

***

בשבוע הבא אי סולידי וקרוב.

בריחה מהחדר Escape The Room

(יש פרטים על פרוייקט קיץ חדש ומלהיב בסוף הפוסט)

***

אני מתגאה מאוד בהיסטוריה המשפחתית שלי של פתירת חידות. דודתי פותרת מזה שנים תשבצי היגיון בהינף קולמוס זריז, אמא שלי היא רב-אומן של סודוקו, אני מעבירה אלפי שעות בשנה בישיבה במטוסים תוך כדי פיצוח שחור ופתור, ואפילו אוריאל פותר תעלומות מסתוריות (כגון "מי שם כלים בכיור ולא במדיח" או "מי סידר את המחבתות שלא לפי סדר אלפביתי" ואפילו "ראית את החתול?" הקלאסי) על  בסיס שבועי. ולכן, הרגשתי מוכנה לגמרי לפתור את חידת ה"בריחה מהחדר".

"בריחה מהחדר", למי שלא היה באינטרנט בשנים האחרונות היא סדרה של משחקי מחשב פופולרים שהמטרה בהם היא..נו, לצאת מהחדר. אז יש אחד כזה בניו יורק. אבל על אמת. כלומר, מכניסים קבוצה של אנשים לחדר ממש והמטרה היא פשוטה: לצאת מהחדר, ולעשות את זה תוך שעה.

חשתי מוכנה לגמרי לפצח גם את העניין הזה ולכן אספתי את שלל חבריי ובערב יום רביעי התאספנו כולנו במידטאון . אני רוצה לציין שבחרתי (בכישרוני כמפקדת) קבוצת אנשים מוכשרת, אקלקטית והגדרתי לכל אחד מראש את תפקידו: שירה וארז היו מופקדים על העלאת המורל, אוריאל היה מופקד על הורדתו, יהוששכר הגבוה היה אמור לבדוק מקומות גבוהים, מיקי היה הגיבוי לבדיקת מקומות גבוהים אחרי שיהוששכר התגלה כלא צייתן במיוחד, והגיעו גם שני אסיאתים רנדומלים שגם הם כמו שאר חברי הקבוצה הבטיחו לקבל את מרותי אבל בפועל עשו מה שהם רצו.

תידרכתי את כולם ונכנסנו לחדר (יש מספר חדרים, אני כמובן בחרתי את החדר שנקרא "המשרד" שהוא המסובך והקשה מכולם)  אני לא אספר לכם מה בדיוק קרה בחדר כי זה יהרוס אבל צריך שיתוף פעולה, חדות עין וזריזות מחשבתית. כמובן שלא הצלחנו. כמובן שכולם האשימו אותי. (לא מאמינים? הקשיבו לשיר הבא: )

 

אז מצד אחד אני רוצה ללכת שוב (ויש עוד שני חדרים לברוח מהם), אבל מצד שני יש גבול גם ליכולת שלי להתעלם מהמציאות שמוכיחה לי שאני לא חכמה כמו שחשבתי.

כרטיסים לעניין הזה עולים 28 דולר ככה שזה לא עסק זול, אבל מה זה 28 דולר לעומת הההרגשה של אכזבה מהולה בדיכאון כשלא תצליחו גם אתם לברוח מהחדר.

לפרטים נוספים: בריחה מהחדר 

***

אני גאה ושמחה לפרסם את פרוייקט הקיץ שלי שנקרא פרוייקט איים בניו יורק קיץ 2014. החל ממחר ובמהלך שאר הקיץ אבקר כל שבוע באי אחר מסביב לניו יורק ואחלוק את החוויות איתכם בבלוג. למה? כי נראה לי מגניב, וכי זה גם יחייב אותי לצאת מהבית בכל סופ"ש וגם לכתוב על זה בבלוג. וגם, כי זה כיף!

[מסעדה] בולי Bouley

בדרך כלל כשאוריאל כותב פוסט זה על מסעדה שלא אהבנו במיוחד, כי זה נותן לו אפשרות בריאה להוציא חלק קטן מהמרירות והתסכול שלו ולכן הופתעתי כשאמר שיכתוב על מסעדת בולי – שדווקא מאוד נהננו ממנה. אז מסתבר שאוריאל מצליח להוציא מרירות ותסכול גם בכתיבה על מקומות שאהבנו.

***

הדבר הכי טוב לגבי ניו-יורק זה שאפשר למצוא כאן כל מה שיכול להתחשק לך מכל העולם. בא לך שורש לוטוס או יוזו מיפן? יש. בא לך פלנטיין מהקאריביים? יש. כמהין מפריגור? יש. אטריות משוכות ביד כמו שעושים בסין? יש. רוצה יין בלאו-פרנקיש מאוסטריה? אז אתה אידיוט בלי שום טעם ביין. אבל יש.

רק דבר אחד קשה להשיג בניו יורק: תרבות. זה לא מפתיע, אמריקאים הם סוג מסוים של קופי אדם אשר מה שמבדיל אותם משימפנזות זה ההתקדמות האבולוציונית של שאר קופי האדם קדימה, ובעוד האמריקאים מתבוססים ברפש שלהם הגנים שלהם מנסים לברוח אחורה בזמן לתקופה שהיו בקטריה, מרוב בושה. ואכן הרבה פעמים אני נתקף בגעגועים עזים לסיביליזציה, לטיולים שהיו לי בין הכרמים, לרחובות הישנים, לארמונות העבר, ולאלגנטיות הקלאסית (אני מדבר כמובן על צרפת ואיטליה, לא על ישראל או ניגריה או מדינת עולם שלישי אחרת).
זה לא שלא אכלנו אוכל צרפתי קלאסי מצוין בניו יורק, למשל במסעדת ג'אן ג'ורג': אבל זה לא היה אותו דבר. הכל היה מודרני וסטרילי, וכל המנריזמות היו אמריקאיות מלוקקות (בניגוד לצרפתיות מלוקקות).

כשאמא של הרודנית באה לבקר אותנו, לא חשבתי שיהיה לי הרבה ארוחות מרגשות. במיטב הזמנים הטעם של הרודנית נוטה לקציצות, שניצל, מרק עוף, פיצה עם צ'יפס ושאר הדוגמאות המונומנטליות לבישול עילי שמקבלים עם חך מתקדם- וכשאמא שלה בסביבה שום דבר לא מעניין אותה חוץ מהאוכל של אמא.

אז דמיינו את הפתעתי הרבה כשנכנסנו למסעדת Bouley לדיל ארוחת הצהריים, והרגשתי כאילו עברתי בדלת למקום אחר- שאטו צרפתי או ארמון פורטוגזי מימי הזוהר. את פנינו ברכו מבטאים צרפתיים כבדים, ובדרך לשולחן עפף אותנו ענן ריח של כמהין. באופן מאוד לא טיפוסי למסעדות בניו יורק לא הייתי היחידי המלובש היטב, וים של ג'קטים ועניבות נפרש לפני. כשישבנו בכורסאות מרופדות, הרגשתי כל כולי כמו אציל מתקופת הרג'נסי באנגליה אשר הולך לסעודה שמבשל אנטוין קארם בכבודו ובעצמו.

אלגנטיות של שבלולים

אלגנטיות של צפרדעים

הרודנית ואני בדרך כלל לא אוהבים תפריטי טעימות: החוויה של לנווט אותם ארוכה ומייגעת ונמשכת שעות רבות, ויש גבול לכמה זמן אנחנו יכולים להעמיד פנים שיש לנו נושאי שיחה משותפים. אולם בבולי יש פשרה אידיאלית בצהריים – תפריט של חמישה מנות כשיש בחירה בין המנות בכל שלב. מכיוון שהיו שלוש בחירות הרודנית רצתה פשוט להגיד למלצר להביא את כל התפריט. אני גלגלתי את עיני כלפי מעלה ושאלתי את ריבונו של עולם (מפלצת הספגטי המעופפת), במה חטאתי שזה מה שמגיע לי בחיים האלה – וחתולו של תקרה הודיע לי שבחיים הקודמים שלי לא שתיתי מספיק אלכוהול. אחרי שהתחננתי מהרודנית שתתנהג יפה, וביליתי את 20 הדקות המצופות ממני בלהסתכל על תפריט היין – הזמנו את האוכל והיין וההרפתקאה התחילה:

הבקבוק יין שהזמנתי היה בורגון לבן אלגנטי ועדין מ-Mersault בהמלצתו האדירה של הסומליה, שכנראה חשב שאני בור ועם הספר כי התכוון למזוג את היין לכוס סוביניון בלאנק. כמובן שמיד בקשתי שימזוג את היין לכוס בורגון, וחזרה השמחה לעיני (עד כמה שיכולה להיות שמחה בעיני).

מנת הפתיחה מן השף הגיעה שהורכבה משני חלקים: קציפת רובארב עם לובסטר ובצד קראקר מלא כמהין עם קודזו יפני. מנת הפתיח היתה מצוינת, וכמובן היה לה את המרכיב הסודי שקושר יחד את הארוחות הכי טובות: יומרנות פלצנית.

למנה הראשונה אני הזמנתי בליני עם סלמון ודגי סלמון. הבליני לא היה דומה לשום בליני אחר שטעמתי בחיי – היה לו מרקם אוורירי שדמה יותר למרנג של Ille flottante מאשר לבצק וזללתי אותו במרץ רב (באלגנטיות ג'נטלמנית כמובן). הרודנית הזמינה צלוחית עם טונה נאה וקצף (מוטיב חוזר בארוחה), והטונה הייתה מלאת טעם ורכה ונמוכה כמו חמאה. אם הרודנית הקדשת הזמינה מרק שעשוי ממני עשבים (כנראה כדי לפצות על איזה שהוא חטא בחיים הקודמים) שהגיע בצבע ירוק זרחני וכנראה היה גורם לכל עז או פרה להזיל ריר. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

למנה השנייה אני הזמנתי פלאן פורצ'יני שהיה כל כך טעים שהרודנית חיש קל החרימה אותו לחיכה והשאירה אותי עם המנה שלה : שלל פטריות יער עם טונה צרובה ואיך לא? קצף. חותנתי הזמינה מנת ביצה שהיתה מלוחה מדי ולכן נשארה לא אכולה. אני הסתכלתי על חותנתי במבט מלא חמלה.

פטריות וקציפות

פטריות וקציפות

בשביל המנה העיקרית הזמנתי כוס של Chambolle-Musigny מבורגון, ועמדו למזוג לי אותו לכוס בורדולזית! בהרמת גבה שוב ביקשתי כוס בורגון – והנה דוגמא נצחת שעודנו בארה"ב. אני הזמנתי למנה העיקרית ברווז שלווה בפולנטה עם כמהין שהיתה כה טובה שהבנתי שבעצם מעולם לא אכלתי פולנטה כמו שצריך. הרודנית באופן צפוי הזמינה את המנה הבנאלית ביותר (עוף), ואמא הקדשת הזמינה לחי בקר בבישול ארוך. ללא ספק המנה המנצחת היתה הלחי בקר שהיה לה מרקם חמאתי ובושלה ב-Jus בקר, עם קארי וזרעי כוסברה. את העיקריות ליווה מנות קטנות של פירה תפוחי אדמה שהיה טוב, אם כי לא מתקרב לפירה של ג'ואל רובושון שהשף בולי עבד בעבר במטבחו. למעשה, אין הצדקה לחריגה מהמצוינות.

כשהרודנית דיברה על תיק הצד החדש שלה בצבע ירוק – תיקנתי אותה באומרי שזה גוון טורקיז שהיה פופולרי מאוד במצרים העתיקה. הרודנית החלה להטיל דופי בזהות המינית שלי (ומפאת כבוד לאמא הקדשת לא השבתי לה כי הזהות המינית שלי היא תוצר של האופי המסרס שלה). חותנתי הביטה בי במבט מלא חמלה.

לפחות זה לא הגיע בכוס הלא נכונה

לפחות זה לא הגיע בכוס הלא נכונה

מכיוון שהבחירה האלטרנטיבית היתה מרק קוקוס, וששלושתנו לא אוהבים קוקוס, הזמנו כולנו קינוח תותי עם גלידת אמרטו (שהגיע עם הרבה קצף). ולקינוח השני הזמנתי מאפה אגס אנג'ו מקורמל וחותנתי סופלה שוקולד. הרודנית קיבלה צלחת גבינות דשנה וביקשה כוס קולה זירו, והסומלייה כנראה חשב שהיא בורה ועמת הספר כי הוא הגיש לה את זה בכוס קולה, והיא מייד ובלי להסס ביקשה שיחליף לה את הכוס לכוס בורגון.  אני הטבעתי יגוני בכוס קלבאדוס. הכוס נתנה לי מבט מלא חמלה. חיי אינם חיים.

ללא ספק זו היתה חוויה קולינרית אדירה, בסביבה שהזכירה לי כל כך את היבשת הטובה שאני כה רחוק ממנה. לצערי בכל זאת היא היתה בארה"ב והמלצרים האקוודורים לא הצליחו לפצות על ילדותם ביערות הגשם כדי לתת חוויה מושלמת לגמרי, אולם בשבילי אחרי שנתיים במערב הפרוע הארוחה היתה כמו כוס מים לאדם מוכה שמש במדבר.

***

בוליי היא מסעדה יקרה עד כאב, אבל כמו הרבה מסעדות יוקרתיות אחרות יש לה דיל צהריים משתלם במיוחד: 55 דולר עבור תפריט טעימות של חמש מנות. לא מאוד זול אבל ללא ספק משתלם.

לפרטים נוספים:

בוליי